לנצח את השד

השעה 6:18 בבוקר ואני ערה. בחוץ עוד חושך. התעוררתי לקול הגשם הדופק על גגון הפלסטיק שמחוץ לחלון שלנו והצליל שעושות המכוניות שנוסעות על הכביש הרטוב. פעמון הרוח שתליתי במרפסת האחורית עונה לרוח שנושבת דרכו בצלצולים עדינים.

השעון המעורר צלצל בעשרה לשש. התעוררתי באמצע חלום, אחרי לילה של שינה טרופה. לא זוכרת מתי התעוררתי כל-כך מוקדם לאחרונה, שלא בשביל נסיעה או טיסה. אתמול בערב כיוונתי את השעון המעורר לשש ואז הזזתי אותו עשר דקות אחורה. כי בשש אני אמורה כבר להתחיל לשתות, אז אני רוצה שיהיו לי כמה רגעים להתאושש לפני זה. ולערבב את התמיסה.

כל מי שאי-פעם עבר קולונוסקופיה יגיד לכם שהבדיקה עצמה היא כלום. a walk in the park. זאת ההכנה שהיא החלק הקשה, הסיוט. ואני, אני החולה הידועה לשמצה בכך שהיא לא שותה את כל החומרים האלה, המגעילים. לא סתם עשיתי רעש גדול סביב הבאריום שהייתי צריכה לשתות לכבוד ה-MRI. הפעם האחרונה בה שתיתי חומר כלשהו שקשור לבדיקה הייתה ב-2007, לפני צילום CT דחוף שהייתי צריכה לעבור. אבל גסטרוגרפין, חומר הניגוד של ה-CT ידוע כחומר קל יחסית לשתייה. מאוד דומה למים, רק עם מרקם קצת דביק וטעם מעט מתכתי ומריר. מוסיפים קצת סירופ פטל ובאמת שאפשר לשתות את זה בלי בעיה.

אבל חומר הכנה לקולונוסקופיה?

לא ולא.

הקולונוסקופיה האחרונה שעברתי הייתה ב-2006, אחת מיני רבות וטובות בהיסטוריה האישית שלי. וגם בהכנה לקראתה העדפתי לקבל את כל הגועל דרך זונדה. ולא נודע כי בא אל קרבו.

אחרי ה-MRI חזרתי הביתה רצוצה וחרדה. אם ככה היה ה-MRI, איך תהיה הקולונוסקופיה?

למזלי, אלון הצטרף אליי לפגישה הראשונה עם רופאת הגסטרו בבית החולים המקומי. כשדיברנו על הבדיקות אליהן היא מפנה אותי, אלון אמר משהו על כך שאני מתקשה בשתייה של חומרי הכנה למיניהם. הרופאה שאלה אם מדובר ברתיעה של ממש. שאלה אם הייתי אומרת שיש לי פוביה. השבתי שאולי פוביה היא מילה קצת חזקה מדי, אבל חרדה יש לי, בהחלט. יש ויש.

אז הרופאה נתנה לי את ההכנה הקלה ביותר שישנה, לדבריה.

ועד אתמול לא ידעתי אם אני אצליח לעשות את זה. וחששתי מאוד. אבל החלטתי שאני מתייחסת לכל העניין כאל אתגר. אני הולכת לנצח את זה, אני הולכת להצליח. כל מה שחשוב זה להיות אחרי. אני יכולה לעשות את זה.

ה-MRI הפך להיות נקודת ייחוס מנחמת - זה בטוח לא יהיה נורא כמו הבאריום. קיוויתי רק שהחומר המשלשל שאני צריכה לערבב לתוך המשקה האיזוטוני שקניתי לא ישנה באופן משמעותי את טעמו של המשקה או את תכונותיו האחרות של הנוזל. שלא יהפוך פתאום סמיך או מלוח או בכל אופן שהוא משהו מבחיל שלא אצליח לשתות. כי אני צריכה לשתות שני ליטר של זה. ואם זה יהיה מגעיל לא יעזור כל השכנוע העצמי בעולם, אני פשוט לא אצליח.

כדי להתרגל למחשבה, קניתי את שני בקבוקי האבקה של החומר המשלשל כבר בתחילת שבוע שעבר. כל השבוע הם ישבו להם על שולחן האוכל שלנו ומדי פעם העפתי אליהם מבט. עוד מעט.

ביום חמישי עשיתי את נסיעת המבחן הראשונה עם הסל החדש שהתקינו עבורי בחנות האופניים. קניתי את כל הנוזלים הצלולים שאני יכולה להזדקק להם להכנה ושני בקבוקי Gatorade לערבב בהם את האבקה. הסל עמד במשימה בגאון.

כשהגעתי הביתה פתחתי את אחד מבקבוקי הגטורייד ולקחתי שלוק קטן, רק כדי לטעום. שלחתי לאלון הודעה מלאת הקלה - יש לזה טעם של קרטיב לימון שנמס! עכשיו רק צריך לקוות שהערבוב עם המשלשל לא ישנה את זה יותר מדי.

אתמול בבוקר אכלתי ארוחת בוקר צנועה - בננה אחת.

בהוראות ההכנה לבדיקה היה כתוב שאפשר לאכול ארוחת בוקר רגילה, אבל עד שקמתי והייתי רעבה השעה הייתה כבר 11:40 ומאחר והייתי צריכה לקחת את שני הכדורים המשלשלים הראשונים ב-12 בצהריים, היה נראה לי מטופש קצת לאכול ממש ארוחה.

אז אכלתי בננה.

מי שלא מתלונן על הטעם הנוראי של החומרים המשלשלים, מתלונן על כמויות הנוזלים העצומות שצריך לשתות כדי לתת לחומרי ההכנה "על מה לעבוד" וכדי לפצות על אובדן הנוזלים האדיר שמתרחש במשך היממה שקודמת לבדיקה. במהלך היום שתיתי בערך חמישה ליטר נוזלים. בסופו של דבר, עם כל ארסנל המיצים והמשקאות הקלים בהם מילאתי את המקרר, שתיתי בעיקר תה. קצת קולה ללא קפאין וקצת מיץ ענבים לבן מדולל בהמון מים, כי לשתות אותו כמו שהוא, ככה ישר מהבקבוק לכוס, היה כמעט כמו לשתות תרכיז. מכל המשקאות שעמדו לרשותי, התה בסופו של דבר היה הכי מוצלח כי הוא חם. ואחרי ששתיתי ליטר של גטורייד קר-קר מהמקרר, כדי שיהיה קל יותר להתמודד עם הטעם, התחלתי די לרעוד מקור. אז תה. עכשיו המקרר שלנו נראה כמו לפני בר מצווה או איזו ארוחה רבת משתתפים (שנוהגים לשתות משקאות קלים ממותקים). מאוד לא אופייני לנו, ששותים בעיקר תה ומים ולפעמים-לפעמים מיץ תפוזים.

לשמחתי, גם בימים רגילים אני שותה בערך שלושה וחצי ליטר ביום. בעיקר מים. אז לשתות עוד ליטר וחצי לא ממש הייתה בעיה. פשוט דאגתי שכל הזמן תהיה לידי כוס עם משקה כלשהו. וגמעתי. זה גם עזר להרגיע את הרעב שהתחיל לצוץ לקראת הערב. אני חושבת שזאת ההכנה הראשונה שאני עוברת מחוץ לאשפוז בה אני מצליחה לשתות מספיק ולא להתייבש. זה חתיכת הישג. הייתי בטוחה שאני אגיע לפחות עם התייבשות קלה לקו הסיום והנה אני מתקרבת לשם די רוויה בנוזלים.

הבוקר, כשניגשתי לערבב את הבקבוק השני של הגטורייד בבקבוק השני של החומר המשלשל עטיתי הבעה של גועל, קצת בחילה. מצאתי את עצמי קצת מצטמררת ביני לביני. ולא שאתמול השתייה הייתה מבחילה או בלתי נסבלת. אבל המוח האנושי לומד מהר ואי-אפשר לרמות אותו, שיחשוב שאין כל קשר בין זה לבין השלשולים. הוא יודע. ולכן הוא מנסה לאותת לי על סכנה - אל תשתי את זה!

אבל אני שותה.

זאת באמת ההכנה הקלה ביותר שאי-פעם ידעתי. מי חשב שבין שתי הבדיקות, ה-MRI והקולונוסקופיה, דווקא הקולונוסקופיה תהיה הקלה יותר. בחיים לא הייתי חושבת.

אלון הודה אתמול שהוא מופתע לטובה. אני חושבת שהוא חשש כמעט כמוני, אם לא יותר. אחר הצהריים, אחרי גל השלשולים הראשון ששטף אותי, הרגשתי קצת מסוחררת, אז נכנסתי למיטה. אבל חוץ מזה הייתי בסדר גמור. מדי פעם הולכת לשירותים, אבל שום דבר דרמטי. זה מן ניסוי בתנאי מעבדה. לא נדבקתי בוירוס ולא חטפתי קלקול קיבה, אז במידה מסוימת כל זה קורה קצת לידי. והבטן שלי מרגישה רגועה להפליא. זה מצחיק, כי בכל זאת אני רצה לשירותים כל עשרים דקות עד חצי שעה. אבל אז עיקר הנפח עובר ויוצא והבטן נרגעת. והמשוואה הברורה ביותר שצצה ועולה היא - אין אוכל, אין דאגות. צום הנוזלים הזה עשה טוב לבטן שלי. הוא נתן לה קצת מנוחה. מנוחה מוזרה, אבל בכל זאת - סוג של מנוחה. אני לא רגילה להרגיש ככה. זה שונה ומוזר וגם קצת מרענן.

ולמרות זאת, בתוך כל זה, הדבר שהכי הפריע לי - לא השלשולים ולא הטוסיק הדואב ולא הסחרחורת וכאב הראש שהגיע מאוחר יותר אתמול בערב. הכי הפריע לי הרעב. ולפני שהתחלתי את ההכנה לא העליתי על דעתי שמכל הדברים, זה מה שיצוץ ויטריד. לא מדובר בתחושה מתמשכת וגם לא רעב דוקר. רק מדי פעם איזה זיכרון עמום, תחושה מעורפלת. אני מרגישה ריקה. אני, שכבר ארבע וחצי שנים חיה מנשנוש לנשנוש. אני לא רגילה לעצור. אז זכיתי להתנסות בכל מיני חוויות שכבר שכחתי מזמן. תחושות שאני לא רגילה בהן. זה מעניין.

עוד מעט שמונה וברגע זה שתיתי את הכוס האחרונה של הגטורייד המורעל.

עם כוס שנייה של תה לידי, בנפח חצי ליטר. ערה שעה וחצי וכבר שתיתי ליטר וחצי. מיליליטר אחד של נוזל על כל דקת ערות. בעשר וחצי אני מפסיקה לשתות בכלל-בכלל ועוברת לצום מוחלט עד הבדיקה. ובבדיקה, למי אכפת - אני הולכת לישון ולא לזכור כלום אחרי. אני מקווה שיש להם כאן סמים טובים, כי אני בונה על חרופ מהאגדות.

אלון הבטיח לי שאם אני אהיה גיבורה הוא יקנה לי גלידה. ברור שאני אהיה גיבורה, אבל עוד נראה מה ירשו לי לאכול אחרי ומתי. בכל מקרה, אני את הפרס שלי כבר קיבלתי - הצלחתי להתמודד עם השד וניצחתי אותו. הוכחתי לעצמי שאני יכולה. ובהנחה שההכנה טובה כמו שהיא נראית לי, אני מגיעה מוכנה לבדיקה וקונה לעצמי שקט לחמש עד עשר השנים הקרובות. שווה.

Clean as a whistle, happy as a clam.

I'll see you on the other side.