ביום רביעי שעבר, כשהמונית הגיעה לקחת אותנו לביה"ח ויצאתי להגיד לנהג שאנחנו צריכים עוד כמה דקות, מצאתי על המרפסת הקדמית שלנו קופסת קרטון ענקית. מאחר ואני תמיד מניחה שקופסאות קרטון ענקיות לא מיועדות לי, גם הפעם אמרתי לעצמי שזה בטח משהו של אנדרו, הבחור שגר מעלינו. אבל בכל זאת הסתכלתי על המדבקה עם שם הנמען. הופתעתי ושמחתי לגלות שהחבילה ממוענת אליי ומיד ידעתי במה מדובר.
כמה ימים לפני הבדיקה קשקשתי עם אחי הגדול בסקייפ. הוא החמיא לי על הג'בטינות ושאל אם אני עדיין לשה הכל בידיים. כשאמרתי לו שכן, אני לשה בידיים ונהנית מזה, הוא שאל אם לא הגיע הזמן שיהיה לי מיקסר כמו שצריך.
אני באמת רוצה לקנות מיקסר עומד, איזה Kitchen-Aid או קנווד. מאז שהגענו לארה"ב אני מדברת על זה ומאז שהייתי אצל תומר ואורלי בנובמבר והשתמשתי באחד, אני חושבת על זה עוד יותר. אבל אני מחכה לרגע הנכון, לזמן הנכון.
כמובן שברגע שאורי שאל אותי אם "לא הגיע הזמן" והתחיל לחקור אותי קצת על מחירים, סוגים ויצרנים שונים, הראש שלי עשה "קליק" והבנתי שהוא זומם לקנות לי אחד ליום ההולדת שלי. הנאתי אותו מזה מהר מאוד. המיקסרים האלה הם יקרים מדי ואני לא חושבת שיומולדת 28 מצדיק מתנה גרנדיוזית שכזו. חשבתי מה אני רוצה במקום זה ומצאתי את התשובה די מהר - גרילר חשמלי.
בפעמים האחרונות בהן בישלתי אצל ג'וליה ואריאל יצא לי להשתמש בגרילר שלהם, מתוצרת George Foreman. מדובר במכשיר שנראה כמו טוסטר לחיץ (או לוחץ פאניני, למי שמתעקש, שזה טוסט לחוץ בשפה של מאגניבים) וזה גם די מה שהוא עושה - רק עם בשר. בעת השימוש במכשיר בעבודה התרשמתי ממהירות הבישול ומהעסיסיות של התוצר. חשבתי לעצמי שזה המכשיר המושלם בשביל אלון ובשבילי ושאני צריכה לברר כמה כזה עולה ולקנות אחד כשיתאפשר. ואז הגיע לו חודש יום ההולדת שלי וההזדמנות התגלגלה לפתחי.
הג'ורג' פורמן הראשון שלי הגיע אליי בתזמון ממש מושלם, רגע לפני שיצאתי לביה"ח, כדי לרומם את רוחי ולהזכיר שמשהו טוב מחכה לנו בבית. זאת אמנם מתנת יום הולדת מוקדמת, אבל מי אמר שמבוגרים צריכים תמיד-תמיד לדחות סיפוקים?
כמה ימים אחרי הבדיקה ניסינו את הגריל לראשונה, עם חזה עוף במרינדה המקסימה של הילה (אלון קנה גם בזיליקום בקרוגר). נרשמו מצמוצי שפתיים בקרב הטועם המלכותי. ביום שלישי הדלקנו את הגריל בשנית. הפעם קנינו בקרוגר פרגיות. חשבתי להכין אותן בקוקי של עצלנים, אבל הגריל קרץ לי. נתתי לעוף לשרות במרינדה פשוטה של מיץ תפוזים, מיץ לימון, דבש, חרדל גרגירים, שום וסויה. אחרי עשרים דקות של השרייה התחלתי לחמם את הגריל (לוקח לו פחות מעשר דקות!) והתחלתי לצלות. היו לי 12 נתחים אז הייתי צריכה לחלק את הצלייה לכמה נאגלות. כל אחת ארכה 4-6 דקות ובסופה התקבל נתח עשוי היטב אך עדיין עסיסי מאוד, עם ציפוי שחום וקרמלי. תענוג.
השוס הכי רציני לגביי הגריל הוא קלות הניקוי שלו. משטחי הצלייה מתנתקים מהמסגרת ואפשר פשוט לשטוף אותם בכיור מתחת לזרם של מים חמים, עם ספוג וסבון. זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת משטח "נון-סטיק" שמבטיח וגם מקיים. בלי שום שפשוף ובשיא העדינות, הלכלוך פשוט נשטף מהמשטח. אחרי השימוש הראשון הייתי עייפה מכדי לנקות את הגריל והוא עמד מלוכלך כמעט יממה ובכל זאת - מים חמים וקצת סבון ופוף - כמו חדש. איזו מתנה מעולה!
לצערי, כל התענוגות הקולינריים שהגריל מביא איתו הם מנת חלקו של אלון בלבד.
ההכנה לבדיקה אכן עברה בקלות רבה וגם הבדיקה עצמה הייתה שטות. הטשטוש עבד יופי ואחרי 45 דקות, כשאחות בישרה לי שסיימנו, אמרתי, "מה, כבר? אבל זה היה נורא קצר!". היא אמרה לי בתגובה שאם אני חושבת שזה היה קצר כנראה ישנתי טוב. אני גם די בטוחה ששכבתי שם ומלמלתי כל מיני דברים בניסיון לקשור שיחה עם האחות והרופאה. מילא, אני בטוחה שהן סולחות לי, זה מה שאנשים מטושטשים עושים.
אז ההכנה והבדיקה הלכו יופי, רק שמאז עוד לא הצלחתי להחזיר את הבטן שלי למצבה הרגיל.
ידעתי שההתאוששות מהבדיקה תהיה קצת מורכבת כי הבטן שלי בכל זאת חטפה איזו מכה והיא תצטרך לקחת את הזמן ולאסוף את עצמה מחדש. הערכתי שייקח לי בערך שבוע להתאושש, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל-כך קשה. 36 שעות אחרי הבדיקה הופיע חום גבוה ובמשך יומיים הייתי מפורקת לגמרי ולא ממש הצלחתי לצאת מהמיטה. המקרר הלך והתרוקן ואלון הרעב היה צריך לעשות קצת אאוטסורסינג לארוחות שלו. אני גם ככה לא אכלתי הרבה יותר מקצת לחם עם דבש או תפוח אדמה עם מלח. החום ירד לפני כמה ימים, אבל אני עדיין רצה לשירותים כל כמה דקות, הבטן שלי נפוחה ודואבת ובניסיון להקל עליה ולא להעמיס יותר ממה שהיא יכולה להתמודד איתו, אני אוכלת בעיקר מאכלים חיוורים. לא אכלתי סלט כבר יותר משבוע ואני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק בממלכת האורז-עוף מכובס-תפוחי אדמה מבושלים-מרק עוף-בננות-לחם לבן. זה משעמם.
בכללי, אני מרגישה כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר (וזה מצחיק, כי הבטן שלי נראית כמו בלון מנופח יתר על המידה). מפונצ'רת. האומללות הזאת שהיא מנת חלקי כבר שבוע גורמת לי להרגיש כאילו אני ככה כבר חודש. זה מעייף מאוד ובעיקר זה צובע את כל הווייתי וכובש את כל מהותי. אני עייפה וכואב לי - וכמעט לא כלום חוץ מזה. זאת תחושה די מחורבנת אז אני מקווה שהיא תעבור מהר.
היום הייתי אמורה לחזור לעבודה אבל אני עדיין חלשה, כאובה ויותר מדי תלויה בשירותים מכדי להצליח לעשות את זה. בינתיים הייתי בקשר עם הרופאה שלי והיא החליטה לא לחכות עד הפגישה שלי איתה במאי. אני הולכת לפגוש אותה מחר ויחד נחשוב מה אפשר לעשות כדי להעמיד אותי בחזרה על הרגליים. אני מקווה שיום שני הבא ימצא אותי מאוששת ומתפקדת, מוכנה לחזור לשגרה.
בינתיים, I have my grill to keep me warm :)
פאניני גרילר של ג'ורג' פורמן (או בשם האיגרוף שלו, 'ביג ג'ורג'') היה הדבר הראשון שקניתי לי בארה"ב, בסחר מחר מפוקפק עם בחור סיני שחזר על המילה 'פאניני' שוב ושוב באופן חשוד. אני ממליץ לך לקרוא קצת על חייו של ביג ג'ורג', בחור משעשע.
השבמחקאבל שלנו הוא קודם לבשר. רק אח,כ, אולי, למי שרוצה - פאניני. אני עדיין מעדיפה להכין פיצה על פיתה בתנור, עם קטשופ ומוצרלה על הפיתות העירקיות שהכנתי לנו. זה יוצא מאוד מוצלח. נכין לך כשתבוא :)
מחקאין ספק שהגרילים של ג'ורג' פורמן הם שם דבר בארה"ב.