יום שבת, 24 במרץ 2012

היי גילו גילו נא

ביום שני האחרון חגגתי את יום הולדתי ה-28. בפעם הראשונה בחיי, חגגתי יום הולדת הרחק ממשפחה וחברים. ולכן, כשהתעוררתי ביום שני בשעה הרגילה כדי ללכת לעבודה, לא הרגשתי חגיגית במיוחד. ידעתי שזה יום ההולדת שלי, אבל זה הרגיש כמו סתם עוד יום. אחי הגדול התקשר אליי בסקייפ לפני שיצאתי לעבודה ואמרתי לו בצחוק - כנראה שזאת המשמעות של להיות מבוגר, אתה הולך לעבודה ביום ההולדת שלך, אתה לא פוגש את כל החברים שלך בבית הספר והם מביאים עוגה ובלונים ומכרכרים סביבך כל היום. בדומה להידרדרות במעמדם של חגי ישראל שחלה עם עזיבת בית הספר, גם ימי הולדת הופכים פחות מורגשים וחגיגיים כשאין מסגרת תומכת שמזכירה שיום הולדת בא רק פעם בשנה (או שבעצם, זה פורים).

ובאמת, לא לכל יום הולדת יש משמעות אדירה. יש את ימי ההולדת העגולים, החלפת הקידומת, שהרבה אנשים נוהגים לייחס להם משמעות רבה יותר. אלה טקסי המעבר של החברה המודרנית, רגעים בהם אנחנו מסתכלים על חייו של אדם, בודקים את הישיגיו ואת מידת ההתאמה שלהם לציפיות ולנורמות החברתיות בתוכן הוא חי. אבל יום הולדת 28 הוא לא גיל כזה. שנתיים לפני גיל שלושים, זה מן גיל כזה מוזר.

בשנה שעברה היינו בניו-יורק ביום ההולדת שלי ואכלנו פיצה של מלכים בפיצריה עטורת כוכבי מישלן בוילג'. ומאז קרו המון דברים - התחתנו, סיימתי תואר, קיבלתי רישיון ישראלי, עברנו לארה"ב, קיבלתי אישור עבודה, התחלתי לעבוד ולמצוא את החיים שלי כאן. במרווחים שבין כל נקודות הציון הגדולות היו חיים שלמים, כמו ששנה שלמה יודעת להכיל. היו חיוכים ודמעות וקושי והרבה רגעים נעימים ומאושרים. אבל למה לחזור ולהסתכל אחורה על הכל דווקא ביום ההולדת? בתור אדם שנוטה לאינטרוספקציה, כל יום בו קורה משהו שמעורר בי מחשבה על עצמי ועל חיי הוא יום מתאים לחשבון נפש. יש אנשים שמחכים לראש השנה, יש אנשים שמנצלים את יום כיפור לשם כך. יש אנשים שבפסח עושים ניקיון אביב מנטלי. וגם אני עושה את זה לפעמים. ולפעמים אני פשוט עוצרת באמצע החיים, כי משהו קרה. אני לוקחת זמן לחשוב על המשמעות שלו ועל ההשפעה שלו על חיי. מסיקה מסקנות, משנה ומשתנה בהתאם.

אז ביום שני האחרון קמתי בבוקר, ישבתי מול המחשב עם התה שלי, שמחתי על הברכות הקצרות שאנשים כתבו לי בפייסבוק, הכנסתי את כל קופסאות האוכל שלי לתיק ויצאתי מהבית. כשג'וליה אספה אותי מתחנת האוטובוס היא בירכה אותי במזל טוב ודיברנו קצת על ימי הולדת של מבוגרים. וגם - על תחושת חוסר המשמעות של המספר. מה זה 28? אני מרגישה הרבה יותר צעירה. אבל כמה? 25? או 23? או אולי בכלל 18? למספר אין משמעות כי מה שמביא איתו את תחושת "המבוגרות" הם הדברים שקורים בחיים. כמו באמרה העממית, "זה לא הגיל, זה התרגיל". יכול להיות שמישהי בת 30 שיש לה שני ילדים מרגישה יותר מבוגרת ממישהי בת אותו גיל שאין לה ילדים. למרות שאני מוסיפה לטעון שגם כשאהיה בת 40, עם שלושה ילדים, אני עדיין אהיה אינפנטילית במידה, כמו שאני היום. אז אולי זה פשוט עניין של אופי. יש אנשים מבוגרים ויש אנשים צעירים והכל עניין של מנטליות.

ג'וליה הורידה אותי בבית ונסעה לעבודה. כשנכנסתי והנחתי את התיק שלי, מצאתי על האי במטבח מעטפה ורודה ועליה שמי. בתוכה היה כרטיס ברכה שאיחל לי יומולדת שמח ושנה שמחה והפנה אותי למקרר. במקרר חיכתה לי עוגה, טארטלט פירות יער. שמרתי אותו לאחר-כך ושמחתי מאוד, כי לראשונה באותו יום הרגשתי קצת חגיגית. הייתה לי תחושה נעימה שבכל זאת, זה לא יום ככל הימים. אפילו גבי התחשבה בי, ויתרה על הג'טלג שלה והתנהגה כמו מלאכית, כמו שהיא יודעת מהיום שנולדה. מזג האוויר בחוץ היה מרהיב והרגשתי קצת כאילו גם האביב הוא מתנה קטנה שהטבע נותן לי לכבוד יום הולדתי.


אלון ואני לא עושים עניין מימי הולדת.
אם אנחנו רואים מתנה שהאחר רוצה, קונים אותה ללא קשר לתאריך. נולד לנו מנהג שביום ההולדת כותבים מכתב משמעותי, מביאים פרח או דבר מאפה קטן, חיבוק ונשיקה ויוצאים למסעדה או לפאב עם חברים.

אבל השנה אנחנו בארה"ב, אני כבר לא בתיכון ואפילו לא בביה"ס לסיעוד. וקצת התבאסתי מהמחשבה שיום ההולדת שלי יעבור ללא שום ציון. אבל יום שני הוא היום הראשון של השבוע, אחד משיאי הלחץ של שבוע הלימודים. לאלון היו שני מאמרים לקרוא בערב ובנוסף לחובות הלימודים, דרור התארח אצלנו.

בסוף יום העבודה שלי שלחתי לאלון הודעה, כמו תמיד, שעליתי על האוטובוס. הוא השיב שגם הוא עוד מעט אולי יילך לקרוא בבית ולכן, כשהגעתי לתחנה המרכזית הצעתי לו שאבוא לקמפוס ונרכב יחד הביתה. כשהגעתי חיכיתי כמה דקות ואז אלון הגיע. שאלתי אותו, "אלונו, הפרחים שהבאת לי, הם בתיק שלך?" והוא ענה, "לא". ואז הוא הפליג לתאר את העומס שלו ושאל אם חשוב לי לצאת הערב. עניתי בכנות, שלא. יצאנו למסעדה עם דרור ערב לפני כן ובשבוע שלפני כן אכלנו פעמיים בחוץ עם חברים, אז מה, נצא הערב וזה יהיה מיוחד כי זה יום ההולדת שלי? עזוב. אני רק רוצה מכתב ופרח, כמו בכל שנה. אז אלון התקצף וענה, "יואו, מה העניין, שנה אחת בן אדם עושה משהו ואז הוא מחויב לזה לכל החיים?". סיכמנו שנחכה עם החגיגות לסוף השבוע. הכל היה מחויך ובכל זאת - קצת התבאסתי.

התחלנו ללכת הביתה ואז הצעתי לאלון שבדרך נעבור בג'ימיז, חנות המשקאות שליד הבית ונחלוק סניקרס גלידה לכבוד יום ההולדת. כשהתקרבנו לחנות בדהרה על האופניים שלנו אלון הציע שנוותר, נלך הביתה, נניח את הדברים ואחר כך נצא לסיבוב רק שנינו ונקנה ארטיק. אולי אז הייתי צריכה להתחיל לחשוד במשהו, אבל הניסיון לדחות את הגלידה לא היה נראה לי יוצא דופן.

כמו תמיד, נכנסנו הביתה מהדלת האחורית, ישר למטבח. על האי שבמטבח חיכה ארגז חום ענק ועליו כתוב Kitchen-Aid. שמטתי לסת, הפסקתי לנשום, הסתובבתי אל אלון ואמרתי לו, "מה עשית?!". אלון הכחיש כל קשר, אבל היה לי ברור שהוא עושה את זה רק כדי ליהנות עוד קצת מכך שאני מופתעת כל-כך. הוא גם ניסה לגרום לי לפתוח את המקרר בכל מיני תואנות, עד שבסוף הוא הצליח. במקרר חיכתה לי עוגת ספוג עם קצפת ותותים שדרור קנה לי בזמן שאני הייתי בעבודה. ואז הבנתי שכל הנסיונות לאכזב אותי ולגרום לי להנמיך ציפיות לגביי חגיגות יום ההולדת היו כולן כדי להעצים את אפקט ההפתעה כשאחזור הביתה ואגלה את המיקסר.
איזה בעל אדיר יש לי! איך הוא הצליח לעשות את כל זה ולשמור את זה בסוד. איך הוא הצליח להבריח את המיקסר הביתה אחרי שיצאתי לעבודה. איך הוא הצליח לבנות את כל התפאורה ולהפוך את זה למתנה הכי טובה בעולם, הכי מפתיעה והכי משמחת. איזה כיף.

עוגת יומולדת לתפארת
 מיד אחרי שהתאוששתי מההלם, חיש מהר פתחתי את הארגז. בתוכו היה עוד ארגז ובתוכו המיקסר. הוצאתי את המיקסר החדש, הלבן והיפייפה שלי מהארגז והעמדתי אותו על האי. ליטפתי אותו ולחשתי לו מילות חיבה. כן, אני יודעת שזה רק מיקסר. זה לא משנה אני העובדה שאני חשה כלפיו סגידה והערצה.

חתיך!
 מאז יום שני אני מתלבטת מה להכין עם המיקסר. ויש כל-כך הרבה אפשרויות! כל-כך הרבה זמן רציתי אחד, עד שהוא מגיע ומרוב שפע האפשרויות אני לא מצליחה להחליט מה אני רוצה להכין איתו. אתמול בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, החלטתי להוציא את השאור מהמקרר וכשאשוב בערב, לנסות לתת למיקסר ללוש עבורי את הבצק ללחם. אחרי שהתעוררתי מהשנ"צ ניגשתי למלאכה ובזמן שהמיקסר לש את הבצק אמרתי לאלון שאני לא יודעת מה לעשות עכשיו... הידיים שלי נקיות, לא הייתי צריכה אפילו להוריד את הטבעות מהידיים. מה זה, ככה אופים לחם? מה עם זיעת האפיים? אלון, לעומת זאת, שמח ואמר שככה גם כשיהיו לנו תינוקות קטנים אני עדיין אוכל לאפות לחם, כי יש מי שילוש עבורי את הבצק. זאת דווקא תפיסה מעניינת, שהמיקסר יאפשר לי לא לוותר על האפייה כשהידיים שלי יהיו מלאות בתינוקות :)

מדגמן בצק ללחם
אחרי עשר דקות בהן המיקסר עבד ואני נחתי, עטפתי את הקערה בשקית ניילון והעמדתי את הבצק להתפחה. ואז הבנתי, שאני לא צריכה להתלבט ולבחור מה להכין איתו. אני לא צריכה מיד להכין שלוש עוגות קצפת ועוגיות ומאפינס. כי המיקסר הוא שלי, והוא נשאר אצלי, לא הולך לשום מקום. הוא עומד אצלנו במטבח, מחכה לשרת אותנו. אז לא צריך למהר.

תוצר הקיצ'ן-אייד הראשון
יצא לחם מעולה. אני לא בטוחה שמעתה ועד עולם לא אלוש יותר בצק ביד. אני אוהבת ללוש בצק. זה נעים ומרגיע ואפילו קצת מדיטטיבי עבורי. אבל נחמד שיש את האפשרות האחרת, שמקלה לפעמים כשצריך להכין משהו ולא בהכרח רוצים. זה גם עוזר להפוך את אפיית הלחם שבדרך כלל דורשת הרבה זמן ואנרגיה לפעולה פחות תובענית ואולי כך יתאפשר לי לאפות יותר. בנוסף, המיקסר פותח בפנינו עולם שלם שהיה נעול מאז שהשארנו בישראל את מיקסר היד הפשוט שקיבלנו בירושה - עולם הקינוחים המוקצפים ועוגות הקצפת. הידד!

ביום חמישי קיבלתי עוד מתנה גדולה ומשמחת.
בימי חמישי אני עובדת חצי יום ואחרי שג'וליה אספה את גבי אכלתי ארוחת צהריים ותכננתי ללכת למכבסה. ואז קיבלתי מייל ובכותרת: NCLEX Authorization To Test. לא יכול להיות! זה האישור לו חיכיתי שיגיע, שאומר שנמצאתי מתאימה לגשת למבחן ההסמכה. אבל-אבל-אבל! זה מהר מדי! זה מוקדם מדי! באתר של מנהל הסיעוד הם מעריכים שמרגע שהם מקבלים את כל המסמכים הדרושים, התהליך אורך 6-8 שבועות. עברו בערך שבועיים מאז שהם קיבלו את כל החומרים שנוגעים לבקשה שלי. מהר מדי!

לפני חודשיים בערך, שלושה ימים אחרי ששלחתי את הבקשה למישיגן, קיבלתי מייל זהה ביום שני בבוקר, רגע לפני שיצאתי מהבית לעבודה. הייתי בהלם. בדרך לעבודה התקשרתי לחברת הקבלן שמפעילה את כל נושא בחינות ההסמכה עבור מועצת הסיעוד הארצית. שם אמרו לי שאם קיבלתי את המייל הזה כנראה שנמצאתי מתאימה על ידי מנהל הסיעוד ואני צריכה לקבוע תאריך. "אבל רק עכשיו שלחתי את הבקשה", התחננתי בפני נציגת שירות הלקוחות איתה דיברתי. היא השיבה בקשיחות - אם קיבלת את המייל את צריכה לקבוע בחינה.
אחרי שנתקלתי בקיר, החלטתי להתקשר למנהל הסיעוד, למרות שהם מבקשים לא לפנות אליהם לגביי מועמדות לפני שחלפו שלושה שבועות מיום הגשתה. הבחורה החביבה שענתה לי שם הסכימה איתי שזה מאוד לא הגיוני שקיבלתי אישור לגשת למבחן שלושה ימים אחרי שהגשתי מועמדות, במיוחד ששלושת הימים הללו היו סוף שבוע. היא הלכה לברר ואחרי דקה חזרה ואמרה שנעשתה טעות והם סימנו אותי בטעות במקום את מי שאחרי ברשימה. היא החזירה אותי לרשימת ההמתנה לאישור.
לכן, כשקיבלתי את המייל ביום חמישי האחרון, הדבר הראשון שעשיתי, עוד לפני שהתחלתי לצהול ורצתי לספר לאלון, היה להתקשר למנהל הסיעוד ולוודא שהפעם זה על אמת ולא נעשתה שוב טעות. המתנתי חצי שעה על הקו, במהלכה יצאתי מהבית עם הכביסה, תפסתי אוטובוס והגעתי למכבסה. ממש כשסיימתי להעמיס את הכביסה לתוך המכונה, ענתה לי נציגת שירות ואחרי שיחה קצרה היא בדקה ואישרה - אכן נמצאתי מתאימה לגשת לבחינה. עכשיו כל מה שנותר הוא לקבוע תאריך ולגשת. "טוב," אמרתי לבת שיחתי, "כנראה שזאת מתנת יום הולדת מאוחרת". היא איחלה לי מזל טוב ונפרדנו. או אז התקשרתי בצהלה רבה לאלון, לריקי, לנועה אחותי ולהורים שלי. את המשך היום ביליתי בהלם ובחוסר אמונה על כך שזה באמת קרה. שזה קורה. שתוך שלושה חודשים בערך אני עתידה לגשת לבחינה שסופסוף תאפשר לי לעסוק במקצוע שלי, אחרי זמן ארוך של המתנה וציפייה.

בשבוע הבא אתקשר לקבוע מועד לבחינה. בינתיים, גבי התאוששה מהג'טלג שלה והייתה מלאת התחשבות בשבוע האחרון ותפסה נמנומים ארוכים במיוחד במהלך היום, מה שאפשר לי ללמוד בעבודה. אני מקווה שזה ימשיך כך ואוכל לעבוד וללמוד במקביל עד שאקח חופשה של כמה ימים לפני המבחן כדי ללמוד באופן יותר אינטנסיבי.

בסיכומו של עניין, היה שבוע יומולדת מוצלח ביותר. שנזכה לשנה הבאה באותה רוח.

2 תגובות:

  1. קיטשן אייד זה מיקסר רב שימושי. חוץ מהשימוש המקובל אפשר לקחת אותו למיטה וללטף אותו אם הבנזוג נעדר.

    נעמה

    השבמחק
    תשובות
    1. בדיוק אתמול מישהו שם לי על הקיר בפ"ב קישור בנוגע לחיבוק מיקסרים: http://www.popup.co.il/?p=8331&utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed%3A+yuval+%28THE+GLOB%29

      אני חושבת שהיום אערבב איתו מאפינס :)

      מחק