הופ-הופ-טרללה

לפני עשרה ימים חגגתי את יום הולדתי ה-29. יום הולדת שני בניכר.

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חזרתי לפוסט יום ההולדת משנה שעברה וראיתי שבפתיחתו כתבתי שלא הרגשתי חגיגית לקראת יום הולדתי המתקרב. התחושה חזרה על עצמה גם השנה ולכן אותו פתיח היה מתבקש, אבל אני לא רוצה לחזור על עצמי.

השבועות האחרונים בחיי היו בסימן מאבק. זה נשמע כל-כך דרמטי ורציני... בעבודה ובחיי האישיים, בחזית הבריאות ובממשק שבין השניים. מפני שהתחלתי לחשוש (או לחשוד) שיתכן שהעבודה קצת מרגיזה את הבטן שלי. ליתר דיוק, סדר היום בעבודה, מידת הלחץ וחוסר הניסיון שלי, שמקשה עליי לזהות רגעים בהם אני יכולה לקחת כמה דקות לעצמי, ללכת לשירותים ולאכול משהו.

לפני שבועיים השתתפתי בסדנת דולות פוסט-פרטום שהייתה קצת מאכזבת. ואולי לא היה בה שום פסול, אובייקטיבית, אבל הגעתי אליה בשיא המשבר הבריאותי הנוכחי והעברתי חלק גדול מהזמן בתחושה-רקע של באסה, שעטפה את הכל, גם כשנהניתי. הניסיון להיגמל מהסטרואידים נכשל ונאלצתי להעלות את המינון בחזרה למינון ההתחלתי עד להודעה חדשה.

ואז ביום שני עבדתי וביום שלישי היה לי יום חופשי - ויום הולדת.

ולמרות שחשבתי שאני חושבת שזה סתם עוד יום, זכרתי מה שאחד המטופלים שלי אמר לי ביום שני - דווקא בגלל שאת לא מרגישה חגיגית, תחגגי! כי את חיה, וזאת כבר סיבה לחגיגה. התחושה תבוא מתוך המעשה.

והוא צדק.

יום שלישי הגיע ובבוקר התעוררתי לכיור מלא כלים. הסתכלתי לכלים בעיניים ואמרתי - לא! אני לא שוטפת היום כלים, כי זה יום ההולדת שלי. בגלל שלא הייתה לי קערית נקייה לאכול בה דייסה, הכנתי לי דייסה בצנצנת (כמה היפסטרי מצדי. ולא סתם צנצנת, זאת הייתה Mason jar, ה-צנצנת ה-אולטימטיבית). מתוך אותה החלטה לפרגן לעצמי ביום הולדתי, המתקתי את התה של הבוקר בשתי כפיות סוכר לא רק באחת. יום ההולדת התחיל טוב.

המשך היום הוקדש כולו לשיחות משמחות עם משפחה וחברים בסקייפ ובטלפון. העברתי שבע שעות בשיחות כמעט רצופות. בחמש וחצי אחה"צ, אחרי שכולם בישראל הלכו לישון, שרפו לי העיניים וגרוני היה ניחר. הרגשתי שאני רוצה לישון והחלטתי לוותר על המסאז' שתכננתי להמשך היום. נכנסתי למיטה ונחתי קצת ואחרי שהתאוששתי, נסעתי לאוניברסיטה ואספתי את אלון.

יום שלישי לפני 10 ימים היה יום קר מאוד. כשקמתי בבוקר, מצאתי שלג יורד מחוץ לחלוני. כל היום התערבלו להם פתיתים אקראיים בחוץ והרוח נשבה ואני חייכתי לעצמי - לראשונה בחיי, יש לי יום הולדת מושלג.

אלון ואני נסענו לדאון-טאון, לבית המאפה של זינגרמן. שם התפנקנו בשלל מתוקים ושתי כוסות של שוקו חם, אני עם מרשמלו ואלון בלי.

סופסוף - אוזני המן
Palmier, שהיא אחת מהעוגיות החביבות עליי בתבל
ו-Mississippi mud pie

לכמה רגעים, יושבת עם אהובי בבית קפה-מאפה חמים ומואר ברכות, עם מוזיקה טובה ברקע, כשקר בחוץ אבל נעים בפנים ורמות הסוכר בדם עולות עוד ועוד, היה לי טוב באמת. טוב-טוב. יום הולדת שמח.

זאת הייתה החגיגה הפרטית-זוגית שלנו במועד המדויק. יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, יצאנו לסעוד ולסבוא עם קומץ מובחר של חברים. גם זאת הייתה יוזמה שנולדה עקב שכנועיו של המטופל שלי. הייתה אוירה נהדרת ומאוד נהניתי. יום ההולדת היה הזדמנות טובה ומתוזמנת היטב להתנתק קצת מהיומיום וליהנות מחברתם של חברים טובים בלי לחשוב יותר מדי.

יום לפני יום ההולדת שלי הייתה משמרת לא פשוטה בעבודה, עם החייאה ארוכה ומאוד מבלבלת ומפחידה. למחרת יום ההולדת שלי זומנתי לשיחה בעבודה, להערכת מוכנותי לצאת מאוריינטציה ולעבוד לבדי. מסתבר שמישהו לחשש להנהלה במחלקה שאמרתי שאני לא מוכנה לרדת מאוריינטציה. לפיכך, הוצגה בפניי הבחירה - לעבור למחלקה אחרת בעזרתם, או להישאר במחלקה. הכחשתי את השמועה הלא מדויקת וסייגתי - הדברים נאמרו אחרי מקרה מאוד קשה שהשאיר אותי די המומה, אבל רוב הזמן אני מרגישה בשליטה.

מיד אחרי השיחה המבלבלת, עליתי למשמרת. לשמחתי הייתה משמרת איטית ולא תובענית מדי. כשחזרתי הביתה אלון ואני דיברנו על הדברים. למחרת בבוקר התעוררתי בידיעה שתהיה החלטתי אשר תהיה, אם אני מחליטה להישאר במיון, אני מחליטה - וזהו. אני מפסיקה להפוך בשאלה, האם זהו המקום הנכון בשבילי. אני מתחייבת ובוחרת, לפני הכל, ביני לביני. אחרי שיחה עם ההורים שלי ועוד שיחה עם אלון הגעתי להחלטה. אני נשארת, בלב שלם.

ואתמול היה היום האחרון באוריינטציה שלי. אני באמת מרגישה מוכנה ולאחרונה גם קיבלתי עוד ועוד פידבקים חיוביים מהאחיות שליוו אותי במשמרות. לשמחתי, כבר שבוע שאני עובדת במשמרת "שלי", מ-11 עד 11. משמרת שהרבה יותר מסתדרת עם השעון הביולוגי שלי. אני כבר רואה שיפור בהרגשה שלי. אני ישנה יותר, מתעוררת כשאור בחוץ גם בימי עבודה, אני אוכלת יותר מסודר.

יש לי תחושה שמכאן זה רק יילך וישתפר.

שתי אהבות באחת: עוגת שיש וקוקוס ועוד

לפעמים מצחיק אותי לקלוט למה אנחנו, כבני אדם, יכולים להתרגל ואפילו לפתח חיבה. הבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר, אירוע מאוד נדיר בזמן האחרון. טכנית, אני אמורה לעבוד השבת, אבל קיבלתי אישור להחליף משמרות כדי להשתתף בחלק הראשון של קורס הדולות, חמש שעות של חלק א' הנוגע להדרכת הנקה. בזמן האחרון דפוס ההתעוררות שלי לובש שתי צורות - ההלם של השעון המעורר המצלצל ב-5:20 בבוקרם של ימי עבודה, או ההלם של השעון המעורר של אלון המצלצל ב-11:00 בבוקרם של הימים החופשיים שלי (הוא בד"כ קם מוקדם יותר, אבל השבוע יש לו חופשה לרגל בחינות האמצע), אחרי שישנתי כבר 11 או 12 שעות ואני עדיין רצוצה, כי רק אמש עוד רצתי ברחבי המיון.

בכל אופן, התעוררתי לפני השעון המעורר, דבר שכבר ביססנו את עובדת היותו יוצא דופן. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בחזרה, מפני שהצצה בשעון גילתה לי שיש לי עוד חצי שעה, אך ללא הועיל. אני חושבת שנשטפתי גל חום, פינוק שחזר אליי לאחרונה, היות ואני מורידה בהדרגה את מינון הסטרואידים והגוף שלי מתרגל מחדש לייצור עצמאי של ההורמונים הנ"ל. אז שכבתי במיטה והטיתי אוזן לקולות העמומים שהגיעו מבחוץ. איזו ילדה צורחת בשיטיון של סוף-ליל-בילויים, מכוניות עוברות ברחוב. וקריאות של נץ.

הרבה זמן לא שמעתי נץ קורא והמוח שלי אוטומטית אמר: אביב! אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, יכול להיות שהנצים פעילים בחורף ובשלג באותה מידה וסתם עשיתי כאן היקש בלתי מחויב, אבל בכל זאת. רגע... בדקתי בגוגל והאינטרנט סיפר לי שנצים אכן נודדים באביב ובסתיו. אז יכול להיות שאני צודקת. אולי.

אבל אני סוטה... רציתי לדבר על התרגלות. אז אחרי ששמעתי את הנץ וקצת שמחתי שהאביב מתקרב (הלילה אנחנו עוברים פה ולשעון קיץ ואני אוכלת סרטים שלא אקום בזמן למשמרת מחר בבוקר), ויתרתי על עוד כמה דקות במיטה וקמתי. התקלחתי והתלבשתי והחלטתי סופסוף להוציא את הפח, דבר שנדחה כבר שבוע בערך, כתוצאה משילוב של עצלנותם של דרי הבית והיותם עסוקים בעת ובעונה אחת. כשיצאתי אל הפחים שמתי לב שיש באוויר ריח של בואש. הממ, אמרתי לעצמי, בואש. כמה נחמד.

נחמד? בואש זה נחמד?! נו, כנראה שזה לא כזה נורא, וזה ריח שהוא ייחודי לאן ארבור, מבחינתי. פה הרחתי את זה לראשונה. ויחד עם היציאה לפח בבוקר, כשכבר אור בחוץ והשמש קצת זורחת, ולא קר מדי אז אפשר לצאת בלי מעיל, הריח נקשר לי לתחושה נעימה עד שגם הוא עצמו לא היה אך ורק בלתי נעים.

מצחיק.

***

זוכרים את הפוסט שכתבתי לא מזמן על סדרות טלוויזיה רפואיות? נכון שתמיד בחדרי מיון טלוויזיוניים כולם רצים כל הזמן, כולם צועקים ונראים מאוד לחוצים?! אתמול במהלך המשמרת הייתה לנו החייאה אחת (רק אחת! איזה מזל!). הפראמדיקים הביאו אלינו בחור אחד, בלי דופק. לא ברור אם סבל מדום לב או תסחיף ריאתי, אבל התוצאה הייתה שהוא הגיע אלינו בזמן שנעשים בו נסיונות החייאה. העברנו אותו מהאלונקה של האמבולנס לאלונקה שלנו והמשכנו בנסיונות ההחייאה, שילוב של עיסויי-לב ותרופות ובדיקות דופק חוזרות אחת לשתי דקות, לפי הפרוטוקול. עמדתי שם ובאיזה רגע עברה לי מחשבה אגבית בראש - כמה הכל רגוע פה, איזה מזל. עמדתי בחדר ההחייאה עם רופאה אחת, שתי מטפלות נשימתיות, שתי פראמדיקיות מהמחלקה, ארבע אחיות מנוסות. כולן עושות את זה כבר שנים. הרופאה מבקשת משהו, האדם האחראי על אותו דבר עושה את זה. בלי דרמה. איזה מזל שזה ככה! מפני שהתפקיד שלנו הוא להיות מאופסים כשמשהו קורה, כדי שנוכל לנסות ולהציל את האדם שחייו נמצאים בסכנה. אנחנו צריכים להתרכז, לבצע משימות...

אבל מאוחר יותר במהלך היום, ממש לפני סוף המשמרת, קרה משהו שגרם לי לרוץ, ממש, לראשונה בחיי המקצועיים. עמדתי באחד החדרים שלי כששמעתי מישהי אומרת, "הצילו! אני צריכה עזרה!". הוילון מאחוריי היה מוסט וחששתי שזוהי המטופלת מהחדר הסמוך. מאחר וכל מה שעשיתי באותו רגע הוא לתעד משהו בגיליון הממוחשב, יצאתי מיד מהחדר וקלטתי שמשהו קורה באחד החדרים המרוחקים יותר. רצתי לשם מהר ושמעתי מישהו אומר, "הוא מפרכס!". הראש שלי אמר - מפרכס, מפרכס, מפרכס, צריך פה ואליום!

רצתי לתחנת האחיות, לארון התרופות הממוחשב, שלפתי ואליום ורצתי חזרה לאותו חדר. מסרתי את הואליום לאחות ואמרתי לה, "ואליום! הבאתי ואליום! את צריכה עוד משהו?". שרשרת האירועים כולה, מהרגע ששמעתי את הקריאה לעזרה ועד שמסרתי את התרופה לידיה של האחות ארכה אולי שלוש דקות. כל זה קרה ממש רבע שעה לפני סוף המשמרת. כשיצאתי מבית החולים, חזרתי על רצף האירועים בראש ואמרתי לעצמי, "יא-אלוהים, ממש הוליווד!". הספרינט המהיר, התגובה המהירה. רגע אחרי זה חשבתי לעצמי, וואלה. עשיתי את זה. רוב המקרים במיון הם לא באמת דחופים, ברמה של חיים ומוות. אבל אדם שכרגע מפרכס באופן פעיל, הוא לא נושם. זה אחד מהמצבים הנדירים שאכן, מדובר בעניין של חיים ומוות. מצב מסכן חיים מיידית. וברגע האמת, הגבתי נכון. והגבתי! לא קפאתי, רצתי. ולא סתם, רצתי למקום הנכון, חשבתי על התרופה נכונה, עשיתי את הדבר הנכון. וואו.

אני מתחילה להבין איך אפשר להתמכר לפרץ האדרנלין שמגיע עם אירועים כאלה.

***

בתגובה לפוסט הקודם שלי, בו התוודיתי על אהבתי הגדולה לקוקוס, אסתר המליצה לי לנסות את עוגת הספירלה קוקוס ושוקולד של קרין גורן. אולי אתם כבר יודעים שאני לא מתה על קרין גורן, אבל אני מוכרחה להודות שלפעמים המתכונים שלה מוצלחים. ביום שלישי היה לי יום חופשי ובדרך חזרה מהבריכה קפצתי להול-פודס וקניתי את המצרכים החסרים: שבבי קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר מעולה. בערב התנערתי מהרצון להמשיך לשבת מול המחשב וניגשתי למטבח. מאחר ואין לי תבנית קפיץ 26, השתמשתי בתבנית 24 ועוד תבנית קטנטונת. לא האמנתי שהעוגה באמת תצטרך אפייה של שעה ורבע, אך התבדיתי. העוגה הקטנטנה נאפתה כמעט שעה וה-24, שעה ורבע. כמו במתכון.

בין עוונותיי הרבים, אני טועמת עוגות מיד אחרי יציאתן מהתנור. עם העוגה הזו מדובר בטעות, כך גיליתי בבוקר יום המחרת. כשטעמתי אותה בערך רבע שעה אחרי האפייה, כשעוד הייתה חמה, התרשמתי שהיא יבשה ושהחלק הלבן, עוגת הוניל, קצת חסרת טעם. התאכזבתי מאוד. אבל למחרת בבוקר גיליתי עוגה אחרת, רכה, לחה ועשירה בטעם. אני עדיין חושבת שהשוקולד טעים יותר מהוניל ואפילו חשבתי שאולי בפעם הבאה שווה לנסות להכין את העוגה כולה בטעם שוקולד ולוותר על אפקט השיש, אבל עדיין - היא טעימה גם כך.

מהבחינה הויזואלית-אסתטית, לא הצלחתי בכלל ליצור את אפקט הספירלה ואני בכלל לא יודעת אם זה היה אפשרי עם המרקם של שתי הבלילות שהתקבלו, במיוחד בלילת השוקולד שהייתה די סמיכה. אולי האשם הוא בחומרים איתם עבדתי - שבבי הקוקוס היו קצת גסים, הקמח פה קצת יותר יבש מהקמח בארץ. חוץ מזה, לא השתמשתי בשתי מצקות כפי שגורן מציעה, פשוט מפני שיש לי בבית רק מצקת אחת. ושוב, המרקם של בלילת השוקולד לא אפשר עבודה עם מצקת.

בגלל שאלון לא חובב קוקוס, לקחתי את העוגה הגדולה יותר לעבודה והשארתי את העוגה הקטנטנה בבית, לעצמי. עמיתיי האמריקנים התייחסו לעוגה כאל "לחם" (נו, הם גם קוראים לעוגת בננות לחם וגם לכזאת מדלעת, למרות שזה מתוק), אך בלי שום קשר, עדיין שיבחו והיללו אותה. לוּאנה, המזכירה שלנו, הגדילה ואמרה לי שמעולם לא טעמה עוגה כה רכה ועשירה. מגניב.

לסיום, אלה:

תמונה בינונית של עוגיות אדירות

עוגיות נוטלה מהבלוג המצוין "בישול בזול". קראתי את המתכון אתמול בבוקר לפני העבודה והחלטתי שאני חייבת-חייבת-חייבת לנסותן מיד. אתמול נגמרו העוגיות בצנצנת, כך שהייתה זו שעת כושר. קפצתי הערב לקרוגר וקניתי צנצנת של ממרח אגוזים ממותג הבית של החנות.

אלה העוגיות הקלות ביותר בתבל: שלוש דקות ערבוב, חמש דקות קריצה וסידור בתבנית ו-10 דקות אפייה. נסו ולא תצטערו! עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר להוסיף להן - שבבי שוקולד, קוקוס, אגוזים, חמוציות... השמיים הם הגבול! חששתי שהן יהיו מתוקות מדי, אבל מתקבלות עוגיות במתיקות מתונה וטעם מעודן. המלח חשוב מאוד בשביל האיזון ומניעת מתיקות יתר. התקבלו 48 עוגיות בינוניות מצנצנת נוטלה אחת. מעולה!

שיהיה לכולם שבוע מתוק ומוצלח ואביב שמח :)

סלמון זה טעים ועוד פינוקים: פוסט על אוכל, אוכל ועוד אוכל

וידוי: מעולם לא הכנתי סלמון בבית.

אני מאוד אוהבת סלמון, אבל בשל גודל הנתחים הזמינים בחנויות ובשל היותי אכלנית הדגים היחידה בביתנו, תמיד חששתי לקנות אותו. כשגרנו בישראל הייתי קונה לפעמים דניס שלם ומפנקת את עצמי בהנאה חד-פעמית. מאז שעברנו אני אוכלת דגים רק במסעדות ולעיתים נדירות.

סלמון הוא דג שמן ואני יודעת שלבטן שלי יש בעיה עם מאכלים שמנים. לכן, גם במסעדות, אני מזמינה אותו לעיתים רחוקות. פעם בכמה חודשים, אולי פעמיים בשנה, לא יותר. מאוחר יותר אני משלמת את המחיר, כמובן. כמה ריצות לשירותים, בטן מתהפכת. אבל ההנאה שווה את המחיר שמגיע אחריה.

בשבוע שעבר תכננתי לנסוע לקוסטקו. שק האורז בן ה-25 פאונד נגמר ובכלל, נאספו כמה דברים ששווה להרחיק בשבילם עד מחסן הסיטונות הגדול. המחשבה על קוסטקו הציתה בי מחשבה אחרת לגמרי - מוכרים שם עוף ובקר מאיכות טובה... וגם דגים ופירות ים. חשבתי כך והתחלתי לחלום על סלמון. כל יום שחלף בו לא נסעתי לקוסטקו כלל כמיהה לדג הורדרד. ובכל פעם ששחיתי (שחייה היא הזמן הטוב ביותר לחלום על הדברים שנאכל אחרי שנצא מהמים) חשבתי לעצמי - אצא מהמים, אסע לקוסטקו ואקנה סלמון. יהיה המחיר אשר יהיה.

ביום שישי הגיע רגע האמת. נסעתי לבריכה ולקחתי איתי את רשימת הקניות. אחרי הבריכה נסעתי ישר לקוסטקו וחזרתי הביתה עם מגש ועליו שני נתחים ענקיים של סלמון. ותיאבון גדול. מיד חתכתי לי נתח נאה, שטפתי וייבשתי וזרקתי למחבת חמה, משומנת קלות. את מה שנשאר מהרכישה שלחתי למקרר. נחשוב על זה מחר. את הדג-במחבת שידכתי לאורז לבן שזה-עתה סיים להתבשל. היה חסר איזה ירק, אבל בכל-זאת, הייתה חגיגה.

אתמול, לפני שנסעתי לבריכה, חיממתי תנור ל-200 מ"צ. חתכתי פילה אחד של הדג כך שיתאים לתבנית פיירקס מלבנית, 20*30 ס"מ. את יתר הדג חתכתי למנות אישיות, שטפתי ושלחתי למקפיא וכך פתרתי את בעיית היעדר השותפים. בזמן שהתנור התחמם פיזרתי מלח בשכבה דקה-אך-אחידה על התבנית. על המלח הנחתי את הדג כשהעור כלפי מטה. מרחתי את פני הנתח בחרדל ודבש, המלחתי ופלפלתי. לסיום, הנחתי על פרוסות דקות של לימון. שלחתי לתנור ל-15 דקות.

אחרי 15 דקות בדקתי שהדג מוכן. המזלג אישר - מתפרק, נענה. מושלם. טעמתי ביס אחד ונלחמתי ברצון לוותר על הבריכה ולחסל את כל התבנית. כיסיתי את התבנית בנייר כסף ונסעתי לבריכה. כשחזרתי היה כבר זמן לארוחת ערב והפעם, היה לי גם אספרגוס. סלמון, אורז לבן ואספרגוס. ארוחת ערב מושלמת. נראה לי שבפעם הבאה אנסה לצלות את הנתח קצת פחות, אולי 10 או 12 דקות, שייצא עסיסי קצת יותר. פשוט וטעים. כשזה עשוי ככה, אני יכולה לאכול סלמון שלם לבדי. לא צריכה שותפים. אבל ההיגיון הבריא דורש קצת איפוק.

הבטן דווקא הסתדרה עם האתגר לא רע. אולי בתהליך ההכנה במסעדה מעורבים יותר שמן וחמאה שמקשים עליה עוד יותר. אולי זהו תחילתו של עידן מופלא, בו אני יכולה לאכול דג-שאינו-טונה פעמיים-שלוש בשבוע. איזה כיף!

ולסיום, עוד שני פינוקים קטנים: בזמן האחרון אני נוסעת לקניות ישר אחרי הבריכה. זאת טעות נוראית, מפני שזה אומר שאני תמיד מגיעה לקניות רעבה וכל יועץ דיאטה או יועץ לניהול הוצאות משק הבית יגיד לכם שזה מתכון לאסון. לפני כמה שבועות חזרתי הביתה עם פיסטוקים קלופים, בפעם אחרת השלל כלל פולי סויה קלויים ומלוחים. ועוגיות קוקוס של פסח!

נראה שמיד אחרי ט"ו בשבט החליטו בקרוגר שצריך כבר להיערך לפסח. העלימו את הבמבה-ביסלי-שקדי מרק מהמדפים והחליפו אותם בתערובת לקניידלעך, יין קידוש, מצות ומקרונים. כך קוראים כאן לעוגיות קוקוס או שקדים (כמו הבוטנים שבארץ) לפסח. אני מאוד אוהבת קוקוס, במיוחד בצורתו הדביקה-מתוקה-מעוררת צרבת. ממתק הקוקוס הורוד שמוכרים במשקל בשוק בעטיפות ניילון שקוף? תנו לי קילו, בבקשה, תודה.

אז קניתי לי קופסא אחת של עוגיות כאלה. הן מגיעות קטנות בהרבה מאחיותיהן הישראליות והן ממש נפלאות. רכות ונימוחות. בכל בוקר אני אוכלת אחת-שתיים בעודי מחכה לקומקום שירתיח מים לתה. התחלה מתוקה ונהדרת ליום.

הלוואי שהייתי יכולה להאשים רק את הבריכה. נראה שבאופן כללי התיאבון שלי משתולל בשבועיים האחרונים. אני כל הזמן רעבה, מחפשת מתוק או מלוח, חולמת על צ'יפס או שוקולד או לחם עם ריבה. אולי זה החורף המתארך והחושך שהוא מביא איתו, שמשדר למוח שלי שהגיע הזמן למצוא דרכים חלופיות לייצור הורמונים של מצב-רוח-טוב. היום השמש זורחת, לפחות. אלי אמר לי לפני כמה שבועות שאחד היתרונות בחורף של המיד-ווסט, בהשוואה לזה של רוסיה, למשל, הוא שכאן מדי פעם השמש יוצאת ומזכירה שהיא עוד יודעת איך. אתמול עוד ירד שלג, אבל היום השמש ממיסה את הקרח במקומות שאינם מוצלים והכל מטפטף.

גם אתמול אחרי הבריכה נסעתי לקניות, להשלים בקרוגר את הדברים שלא מצאתי בקוסטקו. לפני כמה ימים החלטתי שבמקום הטוויקס הקבוע שמלווה אותי לעבודה, אני רוצה לקחת שוקלד מריר פשוט. את הטוויקס אני אוכלת כקינוח לארוחת הצהריים או כזריקת סוכר ומרץ בנהיגה הביתה. אבל בזמן האחרון קצת נמאס לי ומתחשק לי שוקולד פשוט יותר, בלי הביסקוויט והקרמל וכל הבלאגן. אז קניתי לי חבילה של שוקולד מריר 60% ארוז באריזות אישיות. אחד לכל יום.

בזמן שביליתי באזור הממתקים והשוקולדים בסופר, עיני צדו משהו - אוכמניות מיובשות מצופות שוקולד מריר. התוודעתי לראשונה לממתק המעולה הזה לפני כמה שבועות. אחת מהרופאות במיון נשנשה משקית ענקית של כאלה והציעה לי קצת. אני לא מסרבת לשוקולד לעולם, במיוחד כשאני עובדת. טעמתי, התאהבתי ומאז אני מחפשת כאלה. חיפשתי במדף הפירות היבשים וגם באזור חטיפי הבריאות בקרוגר ולא מצאתי את שחיפשתי. ואז אתמול, סתם במקרה, בפינה שלא חשבתי עליה - אזור השוקולדים. ובעצם, למה לא?

אספתי שקית אחת אל העגלה שלי ומיד אחרי שיצאתי מהסופר, כשכל השקיות כבר היו בבגאז', פתחתי את השקית וטעמתי כמה. שחררתי כמה אנחות של הנאה. זה כל-כך טעים! ואז הייתה לי הארה - זה ממש מזכיר ריגולטו! זוכרים את הממתק הזה של עלית? כשהייתי קטנה הייתה לנו מסורת בבית: אחת לכמה שבועות, ביום שישי, היינו מקנחים את ארוחת הערב המשפחתית בסוכריות "לחיים" (עוד קלאסיקה של עלית) וריגולטו. תוספת הזיכרון רק המתיקה את השוקולד יותר. עכשיו בכל פעם שאני לוקחת אחד (או חמישה) אל תוך הפה אני נהנית מהפינוק וגם מהזיכרון המתוק.

ועכשיו, אני הולכת להתפנק בעוד משהו שקניתי ממש לאחרונה: פתיתים! כשגרנו בישראל הם היו אורחים קבועים על שולחננו, אבל מאז שעברנו הנה לא קניתי אותם מעולם, למרות שהם זמינים בקרוגר. ולפני שבוע הם פתאום קרצו לי מהמדף (במאייר, קרוגר כבר כשרים לפסח, כאמור). ועכשיו הכנתי לי מנה, ואני הולכת לטעום ולבדוק אם זה כמו בבית.

בתיאבון!

חומות של שלג

ביום שלישי חזרתי מהעבודה סחוטה, כמו שקורה תמיד ביום הראשון ברצף ימי העבודה. ערב לפני אני עוד עובדת על "שעון יום חופשי", מה שאומר שהתעוררתי מאוחר וישנתי הרבה ועכשיו אין סיכוי שאני הולכת לישון מוקדם מספיק, אבל עדיין, אני צריכה לקום בחמש בבוקר. אז אני ישנה מעט ואז קמה בבוקר ועובדת 12 שעות. ובערב אני כבר עייפה מספיק כדי ללכת לישון מוקדם ולישון בערך שבע שעות לפני יום העבודה השני ברצף.

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה ואיטית. השלג התחיל כמה שעות לפני שהמשמרת שלי נגמרה, אבל בשונה משלג "רגיל", השלג הזה ירד קצת אחרת. לא היה קר מספיק, אז הפתיתים ירדו בצרורות, כל אחד בגודל של תפוזון סיני. העצים היו מצופים לגמרי, כאילו מישהו עטף אותם בקצף עבה. זה היה מרהיב. נסעתי במהירות 30 מייל לשעה, בממוצע, גם על הכביש המהיר. יותר ממצב הכבישים הגרוע, הראות המוגבלת היא שהפריעה לנהיגה. אבל בסוף הגעתי בשלום, אספתי את אלון מהאוניברסיטה ונסענו הביתה. לאט.

כמו בכל ערב-של-אחרי-משמרת, חזרתי הביתה, התקלחתי, פנטזתי על זה שיהיה מישהו שיכין לי ארוחת ערב , או שפשוט ימצאו דרך לקבל הזנה מבלי להכין את האוכל או לאכול אותו. ואז חזרתי למציאות והכנתי לנו משהו לאכול. לפני שהלכתי לישון חיפשתי את הפלאפון שלי כדי לכוון שעון מעורר לרביעי בבוקר, וקלטתי שהשארתי אותו באוטו. חיש-מהר נעלתי נעליים, פתחתי את הדלת האחורית ו...

הופס'לה!

נפלתי מהמדרגה העליונה עד התחתונה, ארבעה מדרגות שלמות, על הטוסיק. בלמתי את עצמי עם אמות-זרועותיי ושכבתי לרגע על מצע השלג העבה, המומה, חנוטה בתוך מעיל הפוך הענק שלי כמו צב שהתהפך על גבו, מנסה להבין איפה נפגעתי וחושבת מה לעשות הלאה. מזל שהשארתי את הדלת האחורית פתוחה כשיצאתי, מה שאפשר לאלון לשמוע את השאגה ששחררתי בזמן הנפילה. הוא חש לעזרתי, הביא את הפלאפון מהאוטו ועזר לי לקום. נכנסנו הביתה, ניגבתי את הדמעות, כיוונתי שעון והלכתי לישון. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה, בכל פעם ששיניתי תנוחה והחבורה היבשה שעל העכוז שלי התעקשה להזכיר לי את עוצמת המכה והעלבון שספגתי.

ברביעי בבוקר התעוררתי עשר דקות מוקדם מהרגיל. בתחזית אמרו שהשלג ימשיך לרדת כל הלילה ואולי גם בבוקר ולקחתי בחשבון שאצטרך לנקות את האוטו לפני שאני יוצאת וגם שחלק מהכבישים יהיו לא נקיים ואצטרך לנסוע לאט יותר. לפני המקלחת הצצתי החוצה מהחלון לבדיקת מצב: השלג כבר פסק, הכביש נראה נקי, רק קצת רטוב. לא נראה שיש סיבה למהר. לפיכך, רק צריך לקחת בחשבון זמן לנקות את האוטו משמיכת השלג העבה שעליו.

התארגנתי כהרגלי, מקלחת ותה. עוגת הלימונים שאפיתי לפני שבוע נגמרה ולא התחשק לי לאכול פרוסה עם יוגורט וריבה, אז הכנתי לי דייסה. כבר המון זמן שלא אכלתי דייסה ושכחתי כמה זה טעים ונעים. סטיתי מהמתכון הקלאסי, דבש-קינמון-צימוקים וערבבתי לתוך הקוואקר חופן שוקולד-צ'יפס, כפית מייפל וקצת חלב שקדים-קוקוס. יצא שוקולדי, לא מתוק מדי ומאוד מפנק. ליקקתי את הקערית עד להבריק. נפרדתי מאחי, שלאחרונה מנצל כמה דקות בכל בוקר מוקדם שלי/צהריים בטלים בישראל כדי לקשקש ולהתעדכן ויצאתי לאוטו. בחוץ לא היה קר מאוד, אפילו לא מתחת לאפס והעצים כבר התחילו לטפטף מעליהם את השלג של הלילה החולף. הייתי בטוחה שצפויה לי נסיעה חלקה ועוד אגיע לעבודה מוקדם. סילקתי מעל הגג והשמשות בערך עשרים ס"מ של שלג שהיה רטוב וחצי-נמס בגלל הטמפרטורות הגבוהות יחסית. נכנסתי לאוטו, התנעתי וביד בוטחת שילבתי לרוורס. שחררתי קלאץ' ו... כלום. האוטו תקוע.

קצת תמרונים עם ההגה לכאן ולשם והצלחתי לזוז בערך חצי מטר לאחור. ושוב, תקוע. שילבתי לראשון והצלחתי לזוז שוב קדימה וימינה, בכיוון הנכון כדי להתחיל ולסובב את האוטו עם האף לכיוון היציאה. עוד רוורס ועוד קצת תמרונים ושוב נתקעתי. חלפה רבע שעה במהלכה הגלגלים מסתובבים במקום, האוטו מדומם ואני מתניעה, עוברת מהילוך אחורי לראשון ומנסה להזיז את האוטו, אפילו קצת. אבל השלג שמתחתיי רטוב ולגלגלים אין אחיזה. אני יוצאת וחופרת מתחת לגלגלים שלג רטוב ודחוס. רצה הביתה, שולפת כמה קרטוני-ביצים ריקים מארגז המחזור ודוחפת אותם מתחת לגלגלים, מפני שאבחנתי את הבעיה כמחסור בחיכוך. נכנסת בחזרה לאוטו ומנסה שוב, ללא הועיל. השעה שש וחצי וכבר אין סיכוי שאגיע לעבודה בזמן. אני שונאת לאחר.

התקשרתי לחברת גרירה שאמרו שיגיעו תוך שעה-שעה וחצי. אם אני רוצה להגיע לעבודה בזמן אני צריכה גרר כאן ועכשיו. או לזנוח את האוטו ולהזמין מונית. התקשרתי לעבודה והודעתי שאאחר. נכנסתי הביתה להעיר את אלון, שיקום ויבוא לעזור לי. אפילו בייאושי הגדול הצלחתי לא לבכות מרוב חוסר-אונים כשהערתי את אלון.

בדרך חזרה החוצה היה לי רעיון - מלח! אפזר מסביב לגלגלים קצת מהמלח שאנחנו מפזרים על המדרגות ועל השבילים ואולי הוא ייתן קצת אחיזה ויספוג קצת מהשלג הרטוב ואצליח להיחלץ מהמלכודת החלקלקה הזו. אלון ביקש שאכנס לאוטו ואראה לו מה בדיוק קורה, אבל ביקשתי דקה והוצאתי לפועל את תוכנית המלח שלי. עוד כמה הטיות של ההגה לכאן ולשם ואכן - הגלגלים נאחזו בקרקע והצלחתי לזוז. נסעתי עד קצה שביל הגישה שלנו, לנקודה בה הוא פוגש את הכביש ועצרתי. במהלך כל הריצות הלוך-חזור פשטתי את המעיל מרוב שהיה לי חם. רצתי הביתה, לקחתי את המעיל וחזרתי לאוטו. שילבתי לראשון ו... שוב תקוע. בין שביל הגישה לבין הכביש סוללה של שלג דחוס שהמפלסות זרקו מוקדם יותר והגלגלים הקדמיים שלי שוב לכודים. לעזאזל, זה לא אמיתי, זה לא קורה לי!

אישה אחת שעברה בצידו האחר של הכביש חצתה אליי והציעה לתת לי דחיפה, אבל זה לא עבד. יצאתי עם כף-השלג שלי וחפרתי את הגלגלים החוצה. נכנסתי לאוטו וניסיתי, אבל שוב - הגלגלים מחליקים במקום ואין שום תזוזה. פתאום, השכן מלמטה הופיע לי בחלון והציע את עזרתו. סיפרתי לו על הטריק עם המלח ורצתי לחנייה המקורה, להביא את השקית. פיזרתי סביב הגלגלים, השכן נתן לי דחיפה והופ! השתחררתי אל הכביש. חששתי לעצור, שלא אתקע שוב, אז רק הוצאתי יד מהחלון ונופפתי, בעודי צועקת אחריו, "תודה!". אחרי מאבק בן חמישים דקות יצאתי לדרך.

איחרתי למשמרת רק בחצי שעה ולשמחתי הבוקר התחיל איטי והמקרים לא היו מסובכים או קריטיים מדי, אז היה לי זמן לנשום ולהתאושש מחוויית הבוקר. עד סוף המשמרת כמעט כולם שמעו את הסיפור שלי ואחד מהפראמדיקים שהגיע למשמרת ערב אמר לי, "אה, אז את זאת שנתקעה בדרייב-ווי שלה!". יש סיכוי שהסיפור שלי יהפוך לפיסת פולקלור במחלקה, לפחות לזמן הקרוב. כשחזרתי על הסיפור שוב ושוב חבריי המקומיים לימדו אותי מילה חדשה: Slush, שהיא המילה שנועדה לתאר שלג נמס מעורבב במים ובוץ. תענוג.

אני לא יודעת כמה זמן החורף הזה עוד יימשך, אבל לפחות למדתי טריק חדש, לפעם הבאה...

לעשות תנועות במים

זה הולך להיות הפוסט הקצר ביותר בתולדות הבלוג.

אולי פתחתי על עצמי עין כשכתבתי פוסט ביום ראשון בבוקר. בכל אופן, גם בראשון הייתה משמרת קשה. אבל מעניינת מאוד. סיפרתי לכם כבר על האמונה התפלה לפיה המיון משתגע כשיש ירח מלא? אז בסופ"ש הזה היה ירח מלא. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

בראשון בערב בקושי החזקתי מעמד בשביל לאכול ארוחת ערב. הלכתי לישון ברגע שגמרתי לספק את הצרכים הבסיסיים האחרים שלי. וישנתי 11 שעות בלילה. ואז גם שנ"צתי אתמול ולא הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, כשהשעון צלצל אחרי שעה. אבל התעקשתי.

למרות הכובד והעייפות יצאתי לבריכה. ועשיתי מה שאמא שלי קוראת לו, "תנועות במים". לא משהו מדי שאפתני, פשוט הזזתי את עצמי, במים. הייתי כל-כך עייפה, שכמעט לא היה לי כוח לשחות חתירה. שחיתי כמעט אך ורק חזה. אבל הייתי במים חצי שעה. ונתתי להם לשטוף אותי. ונתתי לגוף שלי לנוע במים, חסר משקל. השמש זרחה אתמול, השמיים היו כחולים וצלולים וריקים מענן והאור הטוב חדר לתוך האולם בו הבריכה נמצאת והאיר את המים ואותי. זה היה נעים.

אחר כך עוד הספקתי לנסוע למכבסה ולקניות. גם נחתי המון וגם הספקתי לא מעט. כולל מלחמה בהר הכלים שהצטברו בכיור, נשענים על הקערה הגדולה שערבבתי בה בצק עוגיות יום לפני שהתחיל סוף השבוע.

אתמול פתחו אזור חדש במיון, האזור הבינוני. שמונה מיטות חדשות, עם מחשב צמוד בכל חדר. וטלוויזיה. כמו במיון הגדול. היום תהיה הפעם הראשונה שאעבוד שם. אני מתרגשת!

שיהיה לנו המשך שבוע נפלא. אני רק צריכה לשרוד שתי משמרות כדי לזכות בארבעה ימי חופשה רצופים. הידד!

Morning Stretching

אתמול הייתה חתיכת משמרת בעבודה. משוגעת ורצחנית הם רק שניים משמות התואר שהדבקתי לה ואם תרצו אני יכולה למצוא עוד בלי המון בעיה. כמו שקורה בדרך כלל, הבוקר היה רגוע. רוב החדרים שלי היו ריקים ואז קיבלתי מטופל אחד ועוד מטופלת. שני מטופלים זה לא באמת יותר מדי עבודה. אני תמיד שמחה על בקרים איטיים וזאת הגדולה של המשמרת שמתחילה בשבע. היום מתפתח לאט ואפשר לקחת את הזמן, להתעורר, לאכול, לקשקש עם האחיות האחרות ורק אז העבודה מתחילה באמת. אז היה איטי ועצל ודי נחמד, שני החולים שקיבלתי היו יציבים וחביבים. אין תלונות.

ואז הגיע גל. כמו שסיכמתי בסוף היום, Well, this shift picked up quite well. ואכן.

בסביבות 11:30 בבוקר הגיעה החייאה אחת. בעודנו עובדים בחדר מס' 3, שוב קראו בכריזה "קוד בלו, אי.אר". כולנו חשבנו שכורזים שוב, כדי שעוד עזרה תגיע, אבל לא. הייתה החייאה נוספת, בחדר אחר. אחרי שייצבנו את שני המטופלים האלה, הגיעו עוד שתי החייאות, שתיהן כמעט במקביל, גב אל גב. אנשים כל הזמן נורא ניסו למות ואנחנו נורא ניסינו למנוע את זה. אחרי למעלה מארבע שעות רצופות של עבודה בקצב מטורף, הגל דעך והשקט חזר. בחמש אחר הצהריים, אחרי שוידאתי שכל המטופלים האישיים שלי עדיין נושמים, יצאתי לאכול ארוחת צהריים. מזל שלפני שהכל התחיל הייתי חכמה מספיק בשביל לחטוף בננה ומעדן.

חזרתי הביתה על ארבע. תוך שעתיים בדיוק הייתי במיטה, אחרי מקלחת וארוחת ערב. כשהתעוררתי באמצע הלילה לפיפי, הגב שלי עדיין הציק לי, בעיקר הסיאטיקה, העצב שיורד מהגב התחתון לאורך הרגל, שנצבט ומכאיב כשעומדים יותר מדי ברצף, מרימים משקל כבד באופן לא נכון, יושבים על כיסאות לא נוחים. כל מה שאחיות עושות, בעצם. המחלה של האדם המודרני. אז הבוקר אחרי המקלחת עשיתי רצף של מתיחות טובות לגב. אולי בתום האוריינטציה, כשאעבור למשמרת שלי, שמתחילה ב-11 בבוקר, אשלב מתיחות בוקר כאלה בשגרה הקבועה שלי. זה בהחלט יעזור לשמור על הגב שלי בריא.

אתמול לא התחשק לי ללכת לעבודה. גם במשמרת הקודמת התבכיינתי לאלון שאני לא רוצה ללכת. ואתמול אמרתי בסודי סודות לאחת החברות שלי, שהתחילה יחד איתי, שעדיין יש לי ספקות לגביי נכונות העבודה הזאת בשבילי. I'm just not sure I like it enough, אמרתי. והוספתי, I always thought I'd like my job more. אבל בסוף המשמרת אתמול נאלצתי להודות בפני עצמי - נהניתי. וברוב המשמרות, אני לא סובלת. אני נהנית מהאינטראקציה החברתית והמקצועית עם אנשי הצוות האחרים. אני נהנית מהאינטראקציה עם המטופלים ובני המשפחה שלהם. ורוב הזמן אני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפנים. אז מה לי כי אלין?

אז אולי מיון לא היה ה-חלום שלי מאז ומתמיד, כמו שאני שומעת אחיות אחרות אומרות. ונכון שכנראה לא אשאר שם לעד, או אפילו לא יותר מכמה שנים. אבל אני לא יכולה לומר שאני סובלת. אני אפילו קצת נהנית. וככל שהזמן עובר אני מצליחה ליהנות יותר, מפני שאני לומדת יותר ויותר ואני מרגישה בנוח. רמות הלחץ יורדות ואני לא מרגישה שאני טובעת כל הזמן, אני לא מרגישה במצוקה. אני מצליחה לנשום ולעשות את העבודה. ואפילו משלמים לי על זה. אז זה לא סידור כזה רע, בינתיים.

לפני שבועיים בערך המנהלת הודיעה לי שבסוף מרץ אני יורדת מאוריינטציה. המשמעות היא שאתחיל לעבוד ללא ליווי, כאחות מן המניין. כשהתקבלתי לעבודה אמרו לי שאהיה בחניכה עד אמצע אפריל, אז לא מדובר בהבדל כל-כך משמעותי. בכל מקרה ,אני חושבת שאני מוכנה. התמזל מזלי ובשבועות האחרונים ראיתי ועשיתי המון דברים בפעם הראשונה - החזרת כתפיים פרוקות למקום, החדרת עירוי לילד בן חמש, נטילת דם מילדה בת שנתיים וחצי, זריקה לתוך שריר לילדה בת שלוש. התמודדתי עם לא מעט אתגרים מקצועיים. צריך להיות מאוד ברי-מזל כדי לראות כל מקרה עלי אדמות בזמן האוריינטציה. בגלל הטבע של המיון והמגוון האדיר של המקרים, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל אני שמחה מפני שראיתי שפע של מקרים קבועים או "רגילים" וגם לא מעט אקזוטיקה.

המשוכה האחרונה כבר נראית באופק ואני הרבה פחות חוששת ממנה מכפי שחשבתי. למרות שהדרך הייתה מאוד בוגדנית, אני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי להפיק מההכשרה את המיטב. עוד חודש לאמנסיפציה.

אילמת

החום הלך אתמול בלילה והשאיר אותי מחוסרת קול.

מזל שהלכתי אתמול למרפאת הדחופים באוניברסיטה, כדי לקבל אישור מחלה לעבודה. אם הייתי משאירה את זה להיום הייתי פוגשת רק את מרפי. כשאני חולה ויש לי חום, אני משתדלת לא לקחת תרופות להורדת חום, בתנאי שהחום לא עולה מעל 38.5 או שאני סובלת במיוחד. אחרי כמה ימים בהם נעזרתי ב-NyQuil במהלך הלילה, כדי שאצליח לנשום וכך אולי גם לישון, לא לקחתי שום דבר אתמול, עד שבערב נשברתי. בעצת ה-nurse practitioner שראתה אותי אתמול במרפאה הרפיתי מהנייקוויל ובגלל שאין לנו בבית "סתם טיילנול" (שהוא אקמול באמריקאית), לקחתי אופטלגין.

והבוקר התעוררתי בלי חום.

ובלי קול.

איזו תחושה מוזרה זו, להתייתם מהקול של עצמי. הייתי לבד בבית במשך רוב היום ושתקתי עם עצמי כל-כך הרבה, עד שבשלב מסוים כבר לא הייתי בטוחה אם יצא קול כשאפתח את הפה.

בערב שטפתי כלים. כל הקעריות שלנו, כל הסכו"ם. דברים שקורים כשחולים. שוטפים כלים על בסיס צורך, באופן לא שיטתי. ברקע שמעתי את תחנת בילי ג'ואל ברדיו פנדורה והיא זימנה לי שני שירים שהשתעשעתי מאוד לשיר אותם רק עם תנועות שפתיים ובלי קול, מפני שהם מלכתחילה כאלה שירים דרמטיים, שירי דרמת-נעורים, והם נהיים אפילו יותר ככה כששרים אותם רק עם תנועות שפתיים מוגזמות ומימיקה מודגשת יתר על המידה, תזמורת בצורת במקום הקול שאבד.

היום גם קלטתי שכדי לעבוד בעבודה שלי, אני חייבת את הקול שלי. עד היום לא חשבתי על זה, שבעצם, כדי לעשות את עבודתה אחות חייבת להיות מסוגלת לדבר. מפתיע, אה?

לכבוד החלמתי אפיתי עוגיות: שוקו-שוקו-תפוז. המתכון רק שוקו-שוקו - התפוז טוויסט שלי: הוספתי כפית גרידת לימון וכפית תמצית טעם תפוז. לא טעמתי כי הייתה לי בחילה, אבל אלון דיווח שיצא טוב מאוד. אני סומכת עליו, יש לו ניסיון בדברים האלה.

יש לי תחושה, מבוססת על ניסיון וידע מקצועי, שאינהלציה אחת של סטרואידים ומרחיב-סימפונות הייתה מחזירה לי את הקול. לצערי, אין לי מרשם לשני הנ"ל. מישהו מחפש למכור?

שפעת

שפעת היא מחלה ויראלית מעניינת. שניים מהסימפטומים הבלתי רשומים שלה הם רחמים עצמיים ויכולת אדירה, כמעט היפוכונדרית, לחוש מכאובים ומיחושים מוזרים בנקודות מאוד ספציפיות בגוף וגם לתאר אותם בפירוט מכאיב.

יש לי שפעת מאז שבת בערב. וזה מעצבן, כי קיבלתי את החיסון. גם מפני שאני חולה כרונית, ולכן בקבוצת סיכון לחלות וגם מפני שאני עובדת בבית חולים ואני מחוייבת להתחסן, או לחילופין לעטות מסיכת פה ואף לכל אורך המשמרת, בכל משמרת, 12 שעות ביום, שלושה ימים בשבוע.

יש לי שפעת למרות שהתחסנתי, וזה לא יוצא דופן. הרבה אנשים שהתחסנו השנה מדווחים כי חלו בכל זאת ואף על פי, ולא מדובר רק באנשים שעבודתם חושפת אותם למחלות מידבקות. באשר אליי, העובדה הזאת גורמת לי לפקפק מאוד בדיוקם של הניבויים שהובילו ליצירת התרכיב החיסוני השנה. מישהו באגף החזאות של ארגוני הבריאות העולמיים פספס קצת השנה. באסה.

בשבת בבוקר הגעתי לעבודה וקצת כאב לי מפרק הירך. הוא הרגיש "תקוע" ותנועתו הייתה מוגבלת. חשבתי לעצמי שזה סתם כאב המפרקים הרגיל שלי, זה שבא עם הקרוהן ומתעורר כשקר או כשלא ישנתי מספיק ועובר כשאני נעה מספיק והמפרק "משמן" את עצמו, כמו בכאבים ראומטיים רגילים. ובאמת, המשמרת התחילה והייתה משוגעת אפילו יותר מהרגיל, הזמן עבר ושכחתי מהכאב.

בסוף המשמרת התקשרתי אל אלון ואחרי התלבטות משותפת החלטתי שאסע לקרוגר. הבטן שלי התנהגה לא כל-כך יפה בימים האחרונים ורציתי להציע לה עוף מכובס כמנחת פיוס. כשהגעתי לקרוגר ויצאתי מהאוטו, מאוד כאבו לי הברכיים. חשבתי לעצמי שזה משונה. גם אם אחרי משמרות ארוכות וקשות כואב לי קצת פה ושם, אף פעם לא עד כדי כך. גירשתי את המחשבה מהראש ונכנסתי לסופר. ואז, בין מקררי הירקות למקרר הביצים, הצטמררתי. ושוב במעבר לצרכי אפייה. חזרתי הביתה ואמרתי לאלון - אני חושבת שאולי יש לי חום.

ואכן, מדידה מקרית הראתה חום נמוך, 37.5, לא לכאן ולא לכאן. ומחר יש לי משמרת נוספת ברצף סוף השבוע. מה עושים?

ספר החוקים הבלתי כתובים של חולים בכלל ושלי בפרט, מורה: דבר ראשון, לבכות. וגם להילחץ בעת ובעונה אחת. אחר-כך לתת לבעלך לשכנע אותך שזה לא סוף העולם, לטכס עצה וללכת לישון מוקדם. אם כך, לפי הנוסחה המוסכמת, בישלתי מרק עם עוף ומלא ירקות כתומים, העמדתי גם סיר אורז ואחרי מקלחת העברתי את שארית הערב במנוחה. החלטנו לחכות למחר בבוקר ולפסוק לפי גובה החום.

בראשון בבוקר התעוררתי עם חום נמוך והחלטתי לקחת את הסיכון. תמיד אפשר להשתחרר מהעבודה מוקדם ולחזור הביתה אם אני מרגישה לא טוב, בלי לבזבז ימי מחלה צבורים, שיורדים מאותו מאגר של ימי החופשה שלי, אותם אני אוגרת בקנאות לקראת חופשת הקיץ בישראל. לקחתי את המקבילה המקומית ל"דקסמול קולד" ונסעתי לעבודה. בדרך למחלקה עוד כאבו לי הברכיים והגב, אבל עד סוף דיווח הבוקר הדקסמול התחיל להשפיע והרגשתי טוב יותר. גם השיעולים והעיטושים התכופים נכנעו לדיכוי התרופתי וכל מה שנשאר הוא אף קצת נוזל, גרון שמרגיש כאילו שפכו לתוכו חול וקול שהלך ונעלם, דומה יותר ויותר לקרקור של עורב ומקשה מאוד על המטופלים הזקנים שלי לקלוט מה אני אומרת להם, כי אני לא מנגנת את זה בתדר שהאוזניים שלהם קולטות.

לשמחתי, המשמרת של יום ראשון איזנה את הטירוף של שבת. עד הצהריים כמעט ולא היה מקרה שהיה לי יותר ממטופל אחד בזמן נתון וגם כשהיו לי שניים, עבדתי עם אחת האחיות החביבות עליי וחלקנו את העומס באופן שהקל עליי. גם המקרים עצמם היו פשוטים - לחץ דם גבוה, דלקות בדרכי השתן וכאב גב כרוני - שום דבר לא קריטי או מסכן חיים באופן מיידי ובגדול דברים שסובלים אחות שזזה קצת לאט יותר מהרגיל. אחרי כל פעולה פשוטה חזרתי לתחנת האחיות ותפסתי לי כיסא.

תכננתי לקחת דקסמול נוסף אחרי ארוחת הצהריים, אבל כשהזמן היעוד הגיע, החלטתי לחכות עוד קצת. ואז פתאום נפתחו שערי שמיים והעבודה התחילה לזרום ולא היה לי רגע לעצור ולבלוע כדור. עד שכמה שעות מאוחר יותר הרגשתי שהעיניים שורפות לי והברכיים התחילו לכאוב, והגב, ופתאום לא הצלחתי למצוא תנוחה נוחה לשבת בה על השרפרף הגבוה שבחדרי המטופלים. אז החלטתי למדוד חום ואכן - 38 מעלות צלזיוס. זה כבר נחשב חום אמיתי.

חלקתי את החדשות עם שרי, שהייתה אחות אחראית ועודדה אותי ללכת הביתה. בינינו, בשלב הזה כבר היה ניתן לטעון שאני מהווה סכנה לבריאות הציבור, שכן גם אם שיקול הדעת הקליני שלי לא השתבש (ובאמת שלא, כל עוד המשכתי לזוז הייתי ממש בסדר), ניתן היה לשער שאני צלחת פטרי גדושה וירוסים, איום ביולוגי של ממש.

יצאתי הביתה שעה וחצי לפני סוף המשמרת וכשהגעתי הביתה, עכשיו עם חותמת רשמית של חום "אמיתי", מדדתי שוב חום וגיליתי 38.3. אלון מיד התגייס למשימה, חימם לי מרק ושאל ודאג ובדק. כמה שמחתי שבישלתי מרק יום לפני כן. הלכתי לישון קצת אחרי תשע.

שפעת היא כזאת מחלה מטופשת. ובכלל, איזה מטופש זה לחלות. יש לי ציפיות מעצמי, אני אמורה להיות חזקה יותר מזה! איכשהו, קיוויתי שהשהייה במיון תחסן אותי מפני כל מחלות החורף. ואיכשהו חשבתי תמיד שאדבק באיזה וירוס מעיים לפני שאחטוף את זה של דרכי הנשימה. נו, אז חשבתי.

בינתיים אני נחה בבית. עוברת מישיבה מול המחשב לשכיבה על הספה המהממת שלנו. איזה מזל שהמצאנו לנו סלון ממש לאחרונה. הוא מאוד ידידותי לחולים. אתמול ראיתי בשכיבה שבעה פרקים רצופים של "דקסטר", סדרת הטלוויזיה התורנית שלי. וגם הלכתי לביקורת אצל רופאת הגסטרו שלי, שבמקרה נפלה על הימים היחידים בשנה בהם אני חולה במחלה של אנשים רגילים. אז זכיתי גם לצילום חזה שהראה שבינתיים, המחלה לא נודדת לריאות שלי והיא מבודדת למערכת הנשימה העליונה. בעבור מי שמדוכאת חיסונית, גם זו נחמה.

אם גם מחר יהיה לי חום אצטרך ללכת לרופא כדי לקבל ימי מחלה. איזה מוזר זה! כל-כך הרבה זמן לא הייתי במעמד הזה בשוק העבודה, שלמישהו אכפת אם היית חולה באמת ולא רק זייפת כדי לנוח בבית.

ועכשיו, אחרי שהתבכיינתי די והותר, אני חוזרת לספה.

צום געזונט!

התחלפות

ביום רביעי בבוקר, בדרכי לעבודה, השמיים היו צלולים באופן יוצא דופן לעונה. בנהיגה מזרחה, הבחנתי פתאום באיזה רמז של התבהרות בשמי סוף הלילה, תחילת הבוקר המוקדם. סירבתי להאמין שאני באמת רואה מה שחשבתי שאני רואה. אבל אז, כשהתקרבתי יותר ויותר למחלף בו אני יורדת מהכביש המהיר, כבר לא היה ניתן להתכחש לכך - לגוונים המשתנים, המתבהרים, של הכחול, נוספו גם רמיזות בכתום ואפור. זריחה.

וככה, לבד באוטו, עם הג'אז של אבישי כהן ברקע, צווחתי משמחה והפתעה - השמש מפציעה בשש וארבעים בבוקר, השמיים מתחילים להתחלף בשעה כל-כך מוקדמת ויש למאורע הזה משמעות אחת בלבד - שעון הקיץ מתקרב. ובאמת, עוד חודש ויומיים, ב-10 במרץ, נעבור לשעון קיץ. איזו שמחה.

הקור והשלג לא מפריעים לי. להיפך. אבל החושך הורג אותי.

האמת שהצלחתי לשרוד את שעון החורף השנה בהצלחה רבה יותר מאשר בשנה שעברה. אולי מפני שאני מגיעה לעבודה בחושך ועוזבת בחושך ובין לבין אני עסוקה כל-כך ולעומת זאת, בימים החופשיים שלי אני רואה את האור כל הזמן. אולי. לא יודעת. אבל תחילת סופו של שעון החורף משמחת אותי, בכל זאת.

ולא רק בגלל האור. גם בגלל שהיא מזכירה לי שהזמן עובר. הניסיון נצבר, האתגרים מתחלפים ומשתכללים. ואני ממשיכה לשרוד ולהתחזק.

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי קצת מתגעגעת לקיץ. אני אוהבת את החורף כאן, באמת. לא מפריעות לי הרוחות הקרות. אני אוהבת את השלג ושמחה כשהוא יורד. אבל בשבוע שעבר, פתאום, חשבתי שאשמח שהקיץ כבר יגיע. עם החיונית שלו, הפריחה, האור, החמימות. ותחושת החופש הגדולה שהוא מביא איתו. והביקור בישראל שהוא מבטיח, שאני כבר מצפה לו כל-כך.

יש עוד כמה אחיות זרות בעבודה וגם עובדת מעבדה אחת, שהיא במקור מבוסניה והיא קצת אימצה אותי. ולמרות שכל אחת מגיעה מארץ אחרת, וכל אחת הגיעה הנה בגיל אחר ובשלב אחר בחיים, כולנו חולקות מכנה משותף - חצי שייכות וחצי זרות. לפני כמה שבועות, כשהציף אותי גל של געגועים הביתה, חלקתי את התחושות שלי עם אחת האחיות הזרות (שהיא מסנגל במקור) והיא שאלה אותי מתי ביקרתי בבית בפעם האחרונה. אמרתי לה שעברה חצי שנה והיא צחקה - רק חצי שנה ואת כבר מתגעגעת? כן, התגוננתי. כל זה נורא חדש לי. אני עוד לא רגילה. סנדרה, החברה הבוסנית שלי, אמרה לי שמישהו פעם אמר לה, שעשר השנים הראשונות הן הקשות ביותר. נו טוב, רק עוד שמונה שנים וחצי לספירה.

כשעזבתי את העבודה ביום חמישי, חשבתי לעצמי - אולי אתחיל לדבר קצת יותר במבטא הישראלי-עברי שלי. אולי בכלל אגלה שאם אני מפשיטה קצת את המבטא "המקומי" שסיגלתי לעצמי, זה קל יותר. פחות מעייף. אולי אני לא צריכה להעמיד פנים. הת'ר, חברה אחרת שלי, דווקא אמריקאית, צחקה עליי כשאמרתי שאני תמיד נהיית מאוד מודעת לאנגלית שלי כשאני מדברת מול קהל. "Bitch, you have better English than mine!". צחקתי. איך זה שלמרות שהייתי במגמת תיאטרון בתיכון, עדיין יש לי פחד במה.

עברו כמעט שבועיים מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. בשבוע האחרון עבדתי ארבעה ימים, שלא כרגיל. וגם נתתי לעצמי לשקוע קצת בתוך השגרה. שלושה ימי עבודה, מנוחה בימים החופשיים. ובריכה.

התחלתי להאריך את השהייה בבריכה יותר ויותר ואני משתדלת ללכת לשחות בכל הזדמנות שיש לי. זה אפילו לא בשביל הספורט. זה בשביל הנשמה. אני מרגישה שהמים שוטפים אותי מבפנים. בזמן האחרון אני מתמודדת קצת יותר עם הכאבים היומיומיים שמגיעים עם מחלה כרונית, אבל כשאני נכנסת לבריכה והמים עוטפים אותי, כל הכאב נעלם. והעייפות נשטפת ממני ועוזבת אותי. ואני מרפה.

אני כל-כך שמחה שחזרתי לשחות. ואני מתענגת על המחשבה שאלה החיים שלי. לא רק עבודה, אלא גם פנאי. ואורך רוח. ונשימה ארוכה ונינוחה ומדודה. כמו שתמיד רציתי שיהיה. וחיכיתי כל-כך הרבה זמן והנה זה בא.

אני מכבה את האור והולכת לישון.

שיעור אנגלית

בהיתי בכיור מלא הכלים במשך כמה רגעים, לפני שהחלטתי ללכת על זה. הבאתי את הטלפון שלי מהחדר הסמוך וחיברתי אותו לרמקולים. פתחתי את האפליקציה של רדיו פנדורה וניסיתי לחשוב מה אני רוצה לשמוע. לא אנני לנוקס, לא סטיבי וונדר. משהו אחר. שוטטתי קצת בין התחנות הקבועות שלי ובחרתי לפתוח תחנה חדשה - בילי ג'ואל.

בזמן ששטפתי כלים, השירים התחלפו ומתישהו הגיע I guess that's why they call it the blues של אלטון ג'ון (יש פה מישהו שלא מכיר את השיר הזה?! בחייכם!). השיר הזה הדליק בי מחשבה שכבר עברה בי בעבר; מהשיר הזה למדתי אנגלית. כשאני שומעת אותו היום, הוא בעיקר מעלה חיוך על פניי. המילים הדרמטיות, שכל כך התאימו לעולמה הרגשי של ילדה בת תשע והלאה, שתמיד נמשכה לרומנטיקה מוגזמת והצהרות אהבה עם ניחוח מסוכן.

I simply love you more than I love life itself.
שיואו... לגמרי...

גם קייט בוש לימדה אותי אנגלית. בעיקר עם התקליט הזה, שהיה של אחי הגדול אורי, שהאשים אותי ששרטתי אותו באחת הפעמים שהאזנתי לו, וגם אמר שהוא לא מאמין לי שאני יודעת את המילים של אחד השירים. כי בכל-זאת, זאת קייט בוש, היא לא באמת מפרידה בין המילים כשהיא שרה. למדתי אנגלית גם מהפסקול המקורי של "קברט", שהיה בארון התקליטים שלנו. ומהביטלס, כמובן, שאני חושבת שלימדו גם את ההורים שלי אנגלית. 

אה, וגם משיעורי אנגלית בבית הספר. המורה שלימדה אותי אנגלית בתיכון, הייתה שואלת אותנו בשיעורי דקדוק, "איך אתם יודעים שזה נכון?". כשהייתי אומרת שזה פשוט נשמע נכון, היא הייתה מתקצפת-בצחוק ואומרת, "אני מורה לאנגלית, לא מורה למוסיקה". ובכל זאת, זה פשוט נשמע נכון...

הרבה מהמטופלים שלי שואלים אותי מאיפה אני. חלקם, בגלל השם שלי, שהוא יוצא דופן בנוף המקומי והאוזן לא רגילה בו. חלקם, בגלל שהם מבחינים באיזה בדל מבטא כשאיזו מילה סרבנית מתלעלעת ומתעקשת להידבק לי לחך וללשון, מתגלצ'ת החוצה מהפה שלי קצת מצחיק ומוזר. חלקם שואלים בישירות, חלקם בעקיפין. כמו אלה ששואלים איפה למדתי סיעוד. אלי הבטיח לי שההיסטוריה האקדמית שלי לא באמת מעניינת אותם. They're just trying to place you, הוא קבע.

החיים באנגלית נהיו קלים לי יותר לאחרונה. כך, עם כל קילומטר נוסף שאני עוברת בשפה הזאת (אני עדיין חושבת בשיטה המטרית), אני שמה לב איך לפעמים הדברים יוצאים אוטומטית. כשהעייפות גדולה, לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מדברת בשפה זרה, ומתפלאת על עצמי - איך זה שזה יוצא כל-כך חלק וקל. אני מתבדחת באנגלית, אני מזדהה עם רגשות של אחרים באנגלית. ואני משנה את השפה, מעגלת פינות ומקצרת דרכים, אומרת hurtin' במקום hurting ו-waz da? במקום what was that? זה די מגניב, אני חושבת. עוד סימן של היטמעות. כשהגעגועים הביתה לא מכלים אותי, אני מצליחה לראות שזה נחמד.

אתמול הייתה לי משמרת טובה בעבודה. מה טובה, ממש נהדרת. יש לי כבר הרגלים והעדפות. אני אוהבת לדחות את הפסקת הצהריים שלי ולצאת מאוחר, כך כשאני חוזרת לא נותר עוד הרבה זמן עד החלפת משמרת. כשיצאתי לצהריים אתמול, קצת אחרי שלוש, אלון שאל אותי איך הולך. השבתי - יציב. זאת התשובה לשאלה הזאת, כשעובדים במיון. נגד עין הרע. אם מישהו שואל אותי מה שלומי, מותר לי להגיד "מעולה", אבל אם מישהו שואל איך העבודה או המשמרת, כדאי להגיד, "יציב", או "אין תלונות". לא להרגיז את הקארמה, לא לזמן את הגורל שיתאכזר ויוכיח אחרת.

אבל אחרי שיצאתי מהעבודה, והמזל שלי כבר לא היה יכול להתהפך, הסכמתי להודות בקול, ביני לביני ובפני אלון, שהיה באמת מוצלח. הרבה הצלחות ומינימום פספוסים, אני מחשיבה את זה ליום טוב. וגולת הכותרת של אותו יום - שהסתכלתי על תוצאות בדיקות הדם של המטופל שלי לפני הרופאה, וראיתי שהאשלגן שלו נמוך, ומיוזמתי פניתי לרופאה ושאלתי אותה אם היא רוצה לעשות משהו בדבר... והיא כתבה הוראה לתוסף אשלגן. הייתי בעננים.

בעצם לא סיפרתי כאן הרבה על התהפוכות הרבות שעברו על מקום העבודה שלי בתקופה האחרונה. לא להאמין שאני שם רק שלושה חודשים וחצי. דייב, המנהל ששכר אותי, פוטר מטעמים תקציביים. במקומו הביאו מנהלת קלינית אחרת. לא קל שהאדם ששכר אותך מפוטר לאלתר, מהיום למחר, אבל עמיתי הותיקים הרגיעו אותי והציעו לי להתרגל. במיון שלנו, שנאבק להשאיר את הראש מעל המים, זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. מנהלים מתחלפים, הצוות נשאר. ואחרי שוידאתי שבאמת אין לי סיבה לחשוש למשרתי, חזרתי להתרכז במלחמת ההישרדות היומיומית שהיא השנה הראשונה של אחות חדשה במיון.

אחד הדברים החיוביים מאוד ברונדה, המנהלת החדשה, הוא שהיא מחויבת לבניית הצוות במיון. בעוד שעם דייב הייתה תחושה שהוא מנהל מאוד ריכוזי, רונדה מדברת הרבה על צוות שינהל את העבודה ויקבע את חוקי המשחק. היא שם רק כדי להשיק את התהליך ובהמשך, לפקח ולהציע הכוונה. ואחד הדברים הגדולים שהיא התחילה כבר לעשות, הוא לתקן את העוול שנגרם לי ולאחיות החדשות שנכנסו לעבודה איתי, מבחינת האופן בו נקלטנו למחלקה.

כשהועסקתי הובטחו לי שישה חודשים של הכשרה, שתנוהל על ידי מדריכה קלינית מעולה. התוכנית שהוצגה לי נשמעה מושלמת - בהתחלה, אני אעקוב אחרי אחות-חונכת ולאט-לאט האיזון ייטה ואני אעשה יותר ויותר דברים, עד שאטפל בחולה מא' ועד ת', ואז במספר חולים במקביל. סיפרתי לכל מי שיש לו אוזניים כמה אני מרגישה ברת מזל, שהגעתי למוסד שמבין כמה הכשרה יסודית היא חשובה.

בפועל, אותה מדריכה קלינית (שכבר קראתם עליה כאן, מישל) דאגה להסביר לנו מהרגע הראשון כמה אנחנו לא רצויות ואיזו טעות נוראית היא להעסיק אחיות חסרות ניסיון לעבודתן הראשונה במיון. ואיך מתוך השש שאנחנו, שתיים לא ישרדו, קביעה שבימים הראשונים לעבודתי הלחיצה אותי והילכה עליי אימים, עד שזיהיתי את דימיונה לנאום המטופש הזה מהפרק הראשון של "האנטומיה של גריי", דבר שמיד הגחיך אותה ואת הדוברת שהמציאה אותה וגם עזר לי לעבור את נקודת המפנה הראשונה מבין רבות ביחסי לאנשים שאני פוגשת במקום העבודה שלי. התפכחות ראשונה, התחלתית, שעדיין ממשיכה ומתגלגלת. אין לי ספק שאני מאבדת את תמימותי.

מישל, שהייתה אחראית על ההדרכה שלנו בהתחלה ולא ממש עשתה את עבודתה, עברה לתפקיד אחר במערכת ורונדה כבשה את אחד היעדים הראשונים בתוכנית שלה - מעתה, ההדרכה של עובדים חדשים במיון תיעשה על ידי אחות מהמחלקה, nurse educator שגם עובדת במיון, מכירה את רוחו והלכותיו. וגם, לראשונה מאז הועסקתי, המערכת וההנהלה הכירה בכך שנעשה לנו עוול. רונדה הציעה לי את התנצלותה. אחרי כל המצוקה והתסכול של החודשים הראשונים, עצם העובדה שמישהו הכיר בכך שהדברים לא התנהלו כפי הראוי וכפי שהובטח לנו הייתה חשובה וגרמה לי להעריך מאוד את המנהלת החדשה שלי. מפני שלהודות בטעות ולקחת אחריות, במיוחד כשמדובר בטעות של אחר וקלקול שלא אתה גרמת לו, הם דברים מעוררי כבוד.

כבר היו לנו שני מפגשים עם המדריכה הקלינית החדשה, דניס. אמנם התפקיד שלה חדש, אבל היא עובדת במיון שלנו כבר 40 שנה ומכירה אותו לפני ולפנים. יש לה תשוקה אמיתית להדרכה וחינוך בסיעוד, ובשונה ממישל, היא לא משתמשת בטקטיקה הזולה של החלשת אחרים והקטנתם כדי לגרום לעצמה להרגיש גדולה וחזקה. היא פשוט בטוחה בעצמה וביכולותיה ולא צריכה לעשות עוונטות על אף אחד כדי להבהיר את זה. כמו רונדה, היא משדרת כוח שקט, מים שקטים חודרים עמוק ולא רוח וצלצולים, עוד תכונה שאני מעריכה מאוד. היא גם החונכת של אחת הבנות שהתחילו חודשיים לפניי ולכן היא מחוברת למציאות ומכירה היטב את כל העוולות והעקמומיות שאפיינו את הכנסתנו לעבודה.

עד כה, הפגישות איתה היו מועילות ואינפורמטיביות ואחריהן הרגשתי מועצמת. הרגשתי בטוחה יותר בעבודה שלי, הרגשתי שאני פועלת עם בסיס. סופסוף הרגשתי שיש לי גב, שיש מי שתומך בי ובהחלטות שאני מקבלת יום-יום, דקה-דקה. היא המליצה לנו על ספר בסיסי, מן תנ"ך לאחיות מיון, שעוסק במצבים נפוצים במיון, והבדיקות והטיפולים השכיחים לכל מצב ומצב. בסיס ידע שמאפשר לנסח כללים ולצפות את תוכנית הטיפול במקרים מסוימים, במקום שאצטרך להתייחס לכל מטופל עם כאב בטן והקאות כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו עם כאבי בטן והקאות.

קניתי את הספר בשבוע שעבר, יחד עם מדריך-כיס לתרופות, מפני שהחלטתי שהגיע הזמן שאעבור להתבסס על ספרות ולא רק על האנשים שעובדים איתי באותה משמרת ספציפית בה מתעוררות אצלי שאלות. ב"תנ"ך" אני מתכוונת להשתמש בימיי החופשיים, כדי לקשור קצות חוט של דברים שראיתי ועשיתי ולא הייתי בטוחה לגביהם. עוד חיזוק והטמעה של הדרך הנכונה לעשות את הדברים שאני עושה יום-יום.

כבר די הרבה זמן שאני חונכת את עצמי, למעשה. שרי הבהירה את עמדתה באותה שיחה ראשונה שהייתה לנו, בה היא נזפה בי על כך שדיברתי עם דייב "מאחוריי גבה". תוך חמש דקות, היא לימדה אותי את ה-law of the land. המיון הוא ג'ונגל וכולנו כאן גנגסטרים, ואת לא רוצה למצוא את עצמך ישנה עם הדגים הלילה. אחרי כמה משמרות בהן שרי עבדה איתי, היא חזרה לכיסא האחראית. בהתחלה בתואנות שונות, כמו "אין אף אחד אחר שיעשה את זה". בהמשך, אפילו בלי להתאמץ למצוא תירוץ משכנע. כשהיא אחראית היא "מוצאת לי פתרון" עם אחות אחרת, בדרך כלל מישהי שלא עברה שום הכשרה כפרצפטורית (חונכת) לאחיות חדשות. בדרך כלל מישהי שלא ממש מעניין אותה ללמד מישהו משהו. כולן נחמדות, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הן לא מדריכות. ובטח שלא חונכות או מנטוריות, התקווה שהייתה לי לפני שהתחלתי לעבוד במיון ונגוזה במהרה. התקווה שיהיה לי עם מי לדבר על הדברים שראיתי ועשיתי. לדבר על הפן הפרקטי אבל גם על רגשות. על הפחדים, החששות, המחסומים. לשאול שאלות, מקצועיות ומוסריות. לנהל דו-שיח. ולחשוב.

בפגישה הראשונה שלנו עם דניס היא אמרה לנו בצחוק, "הצרה של כולנו, היא שאנחנו אחיות מיון וזה אומר שאנחנו צריכות לחשוב". אני מוסיפה על זה, שהצרה של אחות חדשה במיון, היא שלאחיות מנוסות קשה לעצור רגע את רצף הפעולות שלהן ולתאר את מה שהן עושות ואת תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שעומדים מאחורי המעשים שלהן. זה דורש מידה של אינטרוספקציה שלא כל בני האדם ניחנו בה. וזה דורש רצון ונכונות שאינם תמיד שם. הבעיה הגדולה יותר של המיון בו אני עובדת, היא שאין סטנדרט אחד לכולם. וגם אם בתחומים מסוימים יש סטנדרט, למתבונן מבחוץ נראה שהמיון מתנהל לפי שיטת מצליח. איש כטוב בעיניו יעשה. אני חושבת שזה מקום רע מאוד להיות בו, בשביל מחלקה שאמורה להיות חוד-החנית של העשייה הסיעודית ואמורה להיות השער והפנים של בית-החולים.

מאז שהשלמתי עם המציאות והפסקתי להיאבק בה, איכות החיים שלי והסיפוק שלי מהעבודה השתפרו פלאים.  ויתרתי לגביי על הציפיות שהיו לי משרי ומצאתי כמה אחים ואחיות אחרים, כמו גם רופאים ורופאות, שיש להם ידע רב והם מעוניינים לחלוק אותו. לפעמים, אפילו כששרי נוכחת, אני מעדיפה לפנות למישהו אחר, שאני מעדיפה את האינטראקציה איתו על פני זו עם שרי.

אני מקדישה תשומת לב יתרה למעשים שלי. אני שואלת את עצמי שאלות. אני מנהלת דו-שיח ער עם עצמי, בודקת מה הייתי יכולה לשפר, מנסה ללמוד מכל מקרה לפעם הבאה. אני מזכירה לעצמי שאני נמצאת במיון בשביל המטופלים ובשביל המשפחות שלהם. בשביל להרגיע, להסביר, לשכך קצת את הפחדים והמצוקה. הפידבק שאני מקבלת מהמטופלים הוא אדיר. ובסופו של דבר, זוהי חוויה מעצימה - אני מגלה בי כוחות שלא ידעתי שקיימים, במימדים גדולים מכפי ששיערתי, שמגלים את עצמם בפניי בשל הכורח ובגלל שנבעטתי שוב ושוב אל מחוץ ל-comfort zone שלי.

החלטתי שאם הישועה לא תבוא מהעמיתים שלי, אביא אותה לעצמי, בעצמי, מהספרות המקצועית ומכל מקור שאצליח למצוא. כבר עם תחילת עבודתי במיון עשיתי מנוי ל- Journal of Emergency Nursing ואחרי שאתמול הגיליון השני הגיע בדואר, החלטתי שאני הולכת ממש לקרוא אותו ולא רק להניח אותו בצד ולתת לו לצבור אבק. בסוף השבוע השתתפתי בקורס ACLS, הכשרה שהיא דרישה בסיסית עבור כל אחות שעובדת בסביבה אקוטית.

אחיות בארה"ב נדרשות להמשיך ללמוד. לימודי המשך, בצורת הכשרות ותעודות, הם דרישה מחייבת לחידוש הרישיון. לא ניתן לחדש את הרישיון מבלי שצברת מספר מינימאלי של נקודות זכות לכל תקופת רישוי. המערכת לא מאפשרת לאף אחד להישאר בדיוק בנקודה בה היה כשסיים את בית הספר לסיעוד, מבחינת השכלה. בעוד שלפעמים זה קצת "תיק" לקרוא מאמרים מקצועיים, להשתתף בקורסים ובכנסים, אני מסכימה מאוד עם הרעיון שעומד בבסיס הדרישה המערכתית הזו. אני חושבת שאחות מקצועית היא אחות שממשיכה להתעדכן ולהתפתח ללא הפסקה. אחות ששואלת, חוקרת ומחפשת תשובות לנושאים שמפריעים לה ולדברים שהיא לא בטוחה לגביהם. אני חושבת שחובתנו כלפי מטופלינו, היא להיות מצוינות במה שאנחנו עושות.

לכל הרוחות, נראה לי שאני אידיאליסטית. קללה ארורה שהוריי העבירו לי בירושה. ביום בו אני אחנוך אחיות חדשות לתוך המיון, או לתוך כל מחלקה אשר תהיה, אני מקווה שאזכור את מה שאני יודעת עכשיו, מה שהחודשים האלה במיון לימדו אותי.