יום ראשון, 19 בפברואר 2012

MR Enterography

*הפוסט הבא מכיל תיאורים ותכנים לא נעימים. לא מומלץ לבעלי קיבה ולב רגישים*

אתמול עברתי את הבדיקה הראשונה בין השתיים המתוכננות, ה-MRI.
עשו לי בדיקה שנקראת MR enterography, שהיא בדיקה שהופכת פופולארית יותר ויותר בשנים האחרונות להדמייה של מחלות מעי דלקתיות. הבדיקה מבוססת תהודה מגנטית, אבל בנוסף נעשה בה שימוש בחומר ניגוד שמאפשר להדגים אבצסים, פיסטולות, אנומליות בכלי דם או אספקת דם, דלקת והיצרויות - כולם תופעות שכיחות ומשמעותיות אצל החולים במחלות מעי דלקתיות.. כמו כל בדיקת תהודה מגנטית, יתרונה הגדול הוא בהיעדר החשיפה לקרינה במהלכה.

ה-MRI הייתה אמורה להיות הפשוטה מבין שתי הבדיקות. בלי הכנה מיוחדת, רק צום של ארבע שעות לפני כן. בגלל שיש לי היסטוריה של תגובה אלרגית חריפה לתרופה שקיבלתי בעבר, נתנו לי הכנת סטרואידים, שכללה נטילה של שלושה כדורי פרדניזון - 13, 7 ו-1 שעות לפני הבדיקה.

היה ברור לנו שאני לוקחת את זה בהליכה, אז החלטנו שאלון לא יבוא איתי.
במכתב הזימון היה כתוב שחולי קרוהן מתבקשים להגיע שעה לפני התור שלהם וכך עשיתי.

הגעתי למכון הרדיולוגי, נרשמתי בקבלה והלכתי להמתין בצד, עם הספר שלי, עד שיקראו לי. חשבתי לעצמי שאעביר 45 דקות נעימות בקריאה עד שיקראו בשמי, יכניסו לי עירוי ויקחו אותי לחדר הבדיקה. הייתי תמימה.
ניגשה אליי אחות ועברה איתי שוב על השאלון המקדים לבדיקה. היא הסבירה לי שעוד מעט אצטרך להחליף לחלוק, הסבירה לי על הבדיקה עצמה, במהלכה יזריקו לי חומר ניגוד וגם גלוקגון, הורמון אנדוקריני שפעולתו הפוכה לפעולה של אינסולין. אני מכירה את ההורמון הזה משיעורים ברפואת חירום, אבל היה ברור שפה השימוש שלו שונה. האחות הסבירה שהוא מאט את התנועתיות של המעי וכך מאפשר לצלם תמונות כאשר המעי רפוי ולא מכווץ. מגניב. היא הסבירה שיכול להיות שארגיש קצת בחילה בזמן הזרקת הגלוקגון. אוקיי. נסתדר. אני אנשום עמוק ואהיה בסדר.

ואז עברנו לשלב הבא בהדרכה.
כשהאחות התיישבה לידי שמתי לב שהיא נושאת איתה שלושה בקבוקים ושתי קשיות שתייה אבל החלטתי להתעלם ולשכנע את עצמי שהם לא מיועדים לי. היא הסבירה לי שאני צריכה לשתות את כולם, בנפח של ליטר וחצי סך הכל, עד שיקראו לי. השעה הייתה אחת עשרה ורבע, התור שלי ב-11:50. "לא אמרו לי שאני אצטרך לשתות משהו", התחננתי באוזניי האחות, כאילו יש לה אפשרות לשנות את גזר הדין.
כשהיא הלכה והשאירה אותי לבד עם הבקבוקים הבנתי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מדויק מאין כמוהו. הרמתי את אחד הבקבוקים, קראתי את התווית וכל חששותיי התאמתו - Vo-lumen: Barium Sulfate. אחח, מעצב המוצר שנתן את השם לבקבוק התרעלה הזה בטח מת על עצמו.

אני לא מאמינה שאני צריכה לשתות ליטר וחצי באריום.

אני לא מאמינה שמצפים ממני לעשות את זה תוך חצי שעה.

אני לא מאמינה שאף אחד לא הכין אותי לזה שאני אצטרך לשתות משהו. ועוד באריום.

אם הייתי יודעת בחיים לא הייתי באה לבד.

ניערתי את הבקבוק הראשון ופתחתי את המכסה. רחרחתי בזהירות את הנוזל העכור שבפנים.
מריח כאילו מישהו ניסה לשוות לזה ריח של משהו לא נורא. כמו תרופה או מיץ ממותק מהסוג הזול. הדרך היחידה לעבור את זה בשלום היא לגמוע. בלי לנשום, בלי לחשוב. עוצמת עיניים. לא לחשוב. חמש לגימות ברצף, הורדתי שליש בקבוק.

אוחחחחח. זה דוחה. מילא הטעם, אבל המרקם.

זאת בדיוק מידת הסמיכות שמגרה את רפלקס ההקאה.

זה נורא. אני הולכת להקיא.

אני בחיים לא אצליח לשתות שלושה בקבוקים שלמים של זה.

אני לא יכולה לעשות את זה.

ניגשתי לפקידת הקבלה ושאלתי אם מותר לשטוף את הפה עם קצת מים בין כל כמה לגימות. כשהיא חזרה עם תשובה חיובית היא חייכה ואמרה שהיא יודעת שזה די נורא. "לא אמרו לי שאני אצטרך לשתות שום דבר", אמרתי לה, "בדרך כלל אני מקבלת את הדברים האלה דרך זונדה". "אוי", היא ענתה, "זאת הפתעה מאוד לא נעימה". לא נותר לי אלא להסכים. להסכים ולהמשיך לשתות.

עוד כמה לגימות. שוטפת את הפה במים.

לא. זה בלתי נסבל.

השארתי את התיק שלי בחדר ההמתנה וברחתי החוצה, מוצפת בחילה וחרדות ישנות, זכרונות של כל הבדיקות שעברתי, המאבקים, נסיונות השכנוע של ההורים שלי, התחנונים.
1995. החופש הגדול בין כיתה ה' ל-ו'. אמא שלי מעירה אותי לפנות בוקר ואנחנו יוצאות. בחוץ עוד חושך עבה של אמצע הלילה. אני מנמנמת במושב האחורי, עוד צעירה מכדי לשבת במושב שליד הנהג. הרדיו מדבר גל"צ בשקט. זאת הבדיקה הראשונה ברצף של בדיקות אבחון. זאת הקייטנה שלי הקיץ.
מגיעות למכון הרנטגן של קופת חולים כללית בראשל"צ. הטכנאית נותנת לי בקבוק ענק ובתוכו חומר לבן, דמוי סיד. היא מציעה לי להוסיף קצת סירופ פטל, אומרים שזה עוזר. זה מרגיש כמו לשתות מי גיר. אני לא יכולה. אמא שלי יושבת איתי ויחד אנחנו מצליחות. אני שותה מספיק. מכניסים אותי לחדר הצילום. באמצע הצילום אני מתחילה להרגיש את הבחילה מתגנבת. אני אומרת לטכנאית בקול חנוק, "אני צריכה להקיא" והיא בתגובה אומרת לי שכבר סיימנו, שאתאפק עוד קצת. אני, ילדה טובה, מתאפקת. רק כעבור כמה שנים אחשוב על האבסורד הצורם - מי מתאפק שלא להקיא?! ואיזה אדם מבקש מאדם אחר להתאפק מלעשות דבר שהוא בבסיסו לא נשלט, רפלקסיבי?
בשבריר השנייה בו היא מבטאת את המילה "סיימנו" אני מסתובבת ומקיאה שלולית ורודה בהירה על רצפת השומשום השחורה של מכון הרנטגן. אמא שלי מתנצלת וממהרת לנקות את הרצפה עם מטלית נייר. מסכנה. על מה בדיוק יש פה להתנצל?
אנחנו יוצאות ממכון הרנטגן אל תוך הבוקר המוקדם של ראשון לציון. בחוץ כבר שמש. אמא קונה לי שלושה רוגעלך ושקית שוקו. אנחנו הולכות לאט במרכז ראשון. כעבור שבוע רופאת הגסטרו תסביר לאמא שלי שהצילומים יצאו כולם מטושטשים. צריך לחזור על הבדיקה. ואני אגיד לאמא שלי בצער מוכה תדהמה, "הטכנאית באמת לא אמרה לי לעצור את הנשימה".
הצילום הבא יהיה באסף הרופא והפעם גם אבא שלי יתלווה אלינו. כולם יעמדו סביבי וינסו לשכנע אותי לשתות. תסתמי את האף תוך כדי, אומרים שזה עוזר. קיפי, הבובה שליוותה אותי כל הילדות שלי, בא איתי גם. אני זוכרת איך נאחזתי בו כאילו היה הדבר היחיד שיציל אותי.

השיטפון עלה וגאה ויצא דרך העיניים. עמדתי בבית חולים זר, בקומת המרתף, בלי קליטה סלולארית, לא מסוגלת אפילו להתקשר לאלון. איש אחזקה אחד עבר והפניתי לו את הגב, שלא יראה שאני בוכה. לא רוצה להביך אף אחד, לא רוצה שישאלו אותי מה קרה (למרות שאת זה עושים בישראל. לא יודעת מה בארה"ב).

לא הייתי צריכה לבוא לבד. מה חשבתי לעצמי.

לקחתי נשימה עמוקה. אני נרגעת. אני נכנסת עכשיו חזרה ועושה את זה.

חזרתי לחדר ההמתנה. לקחתי עוד כמה לגימות.
בחורה צעירה ניגשה אליי והציגה את עצמה. היא עובדת במרפאת הגסטרו. הם עושים מחקר על קרוהן ו-MRE. הציעה לי לעבור לחדר צדדי, שקט יותר ואימצתי את ההצעה בשתי ידיים. לפחות שם לא ארגיש לא נעים כשאני עוטה את שלל פרצופי טרום ההקאה שלי.
כשנכנסנו לחדר שאלתי אותה בזהירות אם היא חושבת שיסכימו לתת לי את הבאריום דרך זונדה ושוב התחלתי לבכות. בוכה ומתנצלת, "It's just so overwhelming, no one told me I would have to drink anything". היא הייתה חמודה ואמרה שהיא יודעת כמה החומר נורא. שהיא עצמה שתתה אותו לפני כמה זמן בשביל אותה בדיקה, אבל שהיא יודעת שהם מאוד לא אוהבים להכניס זונדה בשביל זה. הם עושים את זה לעיתים רחוקות אבל הם מאוד לא אוהבים את זה. בתור "מישהי מהמקצוע" אני יכולה להבין. מגיע אדם לבדיקה לא פולשנית, למה שתרצה לבצע בו פעולה שהיא פולשנית מיסודה. במיוחד בארה"ב, אומת התביעות הרפואיות והכסת"ח.
"טוב", אמרתי לה, "תסכימי שאני אשתמש בך כהסחת דעת?" וכך, בזמן שהיא שאלה אותי שלל שאלות על הפרטים הדמוגרפיים שלי, אני לגמתי בזהירות, שלוש לגימות כל כמה דקות, משתדלת מאוד לא להקיא.

עצרתי אחרי בקבוק וחצי. עם בחילה עזה, התחברתי לרשת האלחוטית של בית החולים דרך הטלפון שלי והצלחתי להתכתב קצת עם אלון, שחיזק את ההחלטה שלי להפסיק לשתות כדי שלא אקיא. "אם הייתי יודעת שיתנו לי לשתות משהו", המשכתי לקונן, "בחיים לא הייתי באה לבד. הייתי מביאה אותך אפילו רק בשביל תמיכה מוראלית". אמרתי לו שאני מניחה שהמעי הקצר שלי דורש פחות חומר ניגוד בשביל הדמייה מוצלחת.
כשהאחות באה לבקש שאחליף בגדים, אמרתי לה שיש לי מעי דק באורך כולל של רק 70 אינץ' אז אולי הבקבוק וחצי שהצלחתי לשתות יספיקו. היא אמרה שגם ככה רוב האנשים לא מצליחים לשתות את שלושת הבקבוקים במלואם ושהם יודעים שהם מאוד אופטימיים בכך שהם מלכתחילה מבקשים את זה. "הכי הרבה, אם יתחילו לצלם ויראו שאין להם מספיק, יוציאו אותך ויתנו לך לשתות עוד כמה לגימות. אבל אל תכריחי את עצמך, לא יעזור לנו אם תקיאי עכשיו את כל מה ששתית". היא הייתה חמודה ומאוד אמפתית. כמו כל הצוות, למעשה.

אבל, לצערי, האמפתיה שלהם לא הפכה את הבאריום למים ולא ריככה לחלוטין את מכת ההפתעה.

הבדיקה עצמה הייתה סבירה. מאחר ואין לי בעיה עם מקומות סגורים, פשוט עצמתי עיניים ונתתי לעצמי להתנמנם על ענני האנטיהיסטמין שלקחתי שעה לפני הבדיקה, גם הוא כדי לצמצם את הסיכוי לתגובה אלרגית לחומר הניגוד. נתנו לי אטמי אוזניים והרעש היה נסבל בהחלט. כבר שמעתי אנשים מתארים את הרעש של מכשיר ההדמייה כשאון מחריש אוזניים, אבל התרשמתי ממנו הרבה פחות. "כן", חשבתי לעצמי, "זה לא כזה נורא".
שיתפתי פעולה עם ההנחיות, לוקחת נשימה עמוקה ומחזיקה את האוויר בפנים. ואז הוציאו אותי החוצה והזריקו לי את הגלוקגון. אחרי כמה שניות התחלתי להרגיש תחושת לחץ וכובד בראש. עצמתי עיניים. ואז התחילה הבחילה. הטכנאי הציע שאנשום עמוק. התרכזתי בנשימה וחיכיתי שההזרקה תסתיים. הרופא ניתק את המזרק. תודה לאל.
ואז הטכנאי התחיל להסיע אותי חזרה לתוך הצינור. "רגע! אני עוד לא מוכנה". הוא שלף אותי בחזרה החוצה ושוב דיבר אליי בטון שקט ורגוע והנחה אותי לנשום עמוק. "אני חושבת שאני הולכת להקיא". חיכיתי עד שהוא הביא כליה. בהתחלה הקאתי בשכיבה, קשורה למיטה. בהמשך הוא שיחרר אותי ועזר לי להתיישב. הוא הביא מגבת קטנה וניגב לי את הפה. נשמתי עמוק, ניסיתי להחניק את ההתכווצויות. ההקאה הביאה איתה תחושת הקלה. לפחות זה. כמה זמן לא הקאתי. פעם הייתי כזאת מקיאנית ועכשיו... עבר כל כך הרבה זמן. חלקתי את פיסת המידע הזאת עם הטכנאי והוא אמר לי בצחוק שהוא שמח שבחרתי להעניק את הרגע המיוחד הזה דווקא לו. הוא באמת היה חמוד.

"אוקיי, אני מוכנה". נכנסתי חזרה לצינור לעשרים דקות נוספות של בדיקה.

אחרי הבדיקה הרגשתי כמו סמרטוט. הזמנתי מונית ועד שהיא הגיעה אכלתי בננה ושתית קצת מים. כשהגעתי הביתה נכנסתי ישר למיטה. ביקשתי מאלון תה מתוק עם שתי כפיות סוכר והוא הביא לי גם ארבעה ביסקוויטים והתיישב לידי במיטה ואמר לי כמה אני אמיצה, איך התגברתי על החרדה והרתיעה שלי, הצלחתי לעשות את זה ועכשיו הכל מאחוריי. "זה היה נורא", חזרתי שוב ושוב באוזניו. "אני יודע, אבל זה נגמר". איזה חמוד הוא, האיש הנפלא הזה שלי.
למרות כל הקושי, חלקתי איתו גאווה אחת גדולה שנבטה בי - איך בתוך הסיטואציה הזאת, הצלחתי לתקשר את המצוקה והחרדה שלי בשפה זרה, לארבעה אנשים שונים, בצורה ברורה וזורמת. גם זה משהו להתגאות בו.

ישנתי שעה וחצי ואת שארית היום ביליתי במיטה. בערך בשמונה קמתי, התקלחתי ואכלתי מרק עוף צח עם אטריות. חששתי שהבאריום יביא איתו גל של שלשולים כמו שאני מכירה מניסיון העבר עם החומר המבחיל הזה, אבל להפתעתי חששותיי התבדו. רק הרגשתי תחושת תקיעות וכובד, כאילו המעי שלי היה שרוי בתרדמה. לקראת הערב המאוחר הוא התחיל להתעורר ואז גם הרגשתי קצת רעב, תחושה שהופעתה שימחה אותי מאוד.

וזאת הייתה אמורה להיות הבדיקה הקלה... לפחות זה מאחוריי.

One down, one more to go.
Next up - קלונוסקופיה.

10 תגובות:

  1. אוף אחותי, זה פשוט נורא לקרוא את זה. אני מקווה שלא יהיו יותר הפתעות שכאלה.

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, זה היה מגעיל.

      אבל זה מאחוריי!

      לקולונוסקופיה נתנו לי את ההכנה שנחשבת הכי קלה, בגלל שאמרתי לרופאה שלי שיש לי ממש רתיעה משתייה של חומרים שונים. בעיקרון זה משלשל נטול טעם שאני מערבבת לתוך גטורייד (המשקה האיזוטוני הפופולארי).
      אז אמנם מדובר בשני ליטר נוזל, אבל אני מקווה שזה לא יהיה בלתי נסבל. ולפחות זה יהיה בבית, עם האלון שלי והאסלה שלי לצידי :)

      מחק
  2. אח, דפנה! אני מצטער שאת צריכה לעבור את זה. אבל כמו שאני מכיר - את גיבורה, ואת תתגברי על הבדיקה הקשה יותר!
    תמיד שאלתי את עצמי, למה הדברים האלה חייבים להיות כל-כך מגעילים? אולי כדי שאנשים לא ייתפתו לשתות\לאכול אותם כשאין צורך. מי יודע?
    בכל אופן: בהצלחה!

    השבמחק
  3. תודה לך, עכשיו אני יודעת למה לצפות.

    השבמחק
    תשובות
    1. היי אנונימית,
      אם את עוברת את הבדיקה בישראל אני לא משוכנעת שיתנו לך באריום. אני חושבת ששם לא עושים את זה או שזה פחות מקובל.
      מה שכן, הזרקת הגלוקגון היא פרוטוקול די מקובל, אבל ההרגשה המגעילה עוברת מהר מאוד.

      שיהיה בהצלחה ותוצאות טובות!

      מחק
  4. אויש... היה קשה לקרוא, יכולה רק לנחש כמה היה קשה לעבור את זה.
    יופי שזה מאחוריך.

    נעמה

    השבמחק
    תשובות
    1. עוד אחד למנייאק.

      אני מתנחמת בכך שאחרי שאסיים עם שתי אלה יעברו כמה שנים טובות לפני שאזדקק לעוד בדיקות ביקורת שכאלה.

      אמן כן יהי רצון :)

      מחק
  5. היי, אני עובדת מחר את הבדיקה, ויש מי לאק...הולך להיות לילה קשה של חרדות :(
    איך את כיום, אגב?

    השבמחק
    תשובות
    1. מקווה שעבר בהצלחה.

      אני, טפוטפוטפו. יש ימים טבים יותר וטובים פחות, אבל בגדול, השבח לאל ותודה לשואל.

      מחק