עדו בן שנה

התאריך והשעה של הפוסט הזה זויפו כדי שיהיו בדיוק ביום הולדתו של עדו. שלא תחשבו שפספסתם משהו

ביום שישי, יום הולדת שנה של עדו, עבדתי.

אלון עובד כמעט כל יום שישי בסמסטר הזה אז שמחתי מאוד שיכולתי לתת לשרי שישי אחד. ימי שני ושישי הם מהעמוסים במחלקה ואני רוצה לתת את החלק שלי, כדי שכשיגיע הזמן בו אני צריכה את הטובה בחזרה, אוכל לפדות אותה בריבית דריבית.

כשהגשתי בקשות לסידור לא שמתי לב שיום שישי, ה-27 בפברואר הוא במקרה יום הולדתו הראשון של הבן שלי. רק כשהסידור יצא ויום ההולדת החל מתקרב פתאום קלטתי מה קרה. לא שזה כזה נורא, הרי גם ככה יום ההולדת הזה יותר משמעותי בשבילנו מאשר בשבילו, אבל קצת הצטערתי.

עדו התעורר בבוקר במצברוח טוב במיוחד. הוא נעמד במיטה, כהרגלו, וקרא לי, "אה!", שהיא כרגע המילה שמשמשת אותו כמעט להכל - אור, כלב, אבא, אמא ועוד כמה דברים. למי אכפת, מבינים אותו בלי בעיה. הזדקפתי במיטה ואמרתי לו "בוקר טוב תוּתי!". אז לקחתי אותו אלינו למיטה והעברנו בערך חצי שעה בהימרחות והתכרבלות עם אבא. יש דרך טובה יותר לפתוח בוקר של יומולדת?

כמה ימים לפני יום ההולדת, כשהתחלתי להתרגש, קניתי לו שלושה ספרים - ספר חיות, ספר על דאמפרים ודיגרים ואת הספר Goodnight Goodnight Construction Site.

פותח מתנות

עוד חשבתי שיהיה נחמד לסדר עוד קצת את החדר שלו לכבוד יום הולדתו, למרות שהוא עדיין חולק איתנו חדר שינה (ובחלק מהלילות גם חולק איתנו מיטה), אז ביום שלישי נסעתי למחסני צבא הישע ומצאתי סט וילונות מקסים עם הדפס כלי תחבורה שונים.

קניתי באמאזון מדבקות תואמות להדביק על קירות החדר שלו. סופסוף גם תליתי את הריקמה שקניתי מזמן, עוד לפני שאפילו הייתי בהיריון וידעתי שיבוא יום והיא תהיה תלויה בחדר של הילד שלי.

ביום חמישי נחתה על מפתן דלתנו חבילת ענק מאמאזון ובתוכה שתי הפתעות - בימבה מאחותי ותלת-אופן מההורים שלי. נדהמתי כי רק יומיים לפני כן העמסתי את אותו תלת-אופן ממש על העגלה בקוסטקו, לפני שהתחרטתי והחזרתי את הארגז למדף כי חשבתי לעצמי שזאת מתנה קצת גדולה מדי וגם ככה זה לא ישמש אותנו עד הקיץ, אז נוכל לנסות למצוא משהו משומש. באותו יום גם עשיתי סיבוב חנויות יד שנייה והחלטתי לא לקנות בימבה משומשת בדולר בחנות של ה-PTO, אז כשאלון שלח לי תמונה של החבילה ואמר מה בתוכה, ניסיתי להיזכר אם אמרתי להורים שלי משהו על התכנית שלי. מאוחר יותר נועה אמרה לי שזה בכלל היה הרעיון של עלמה. טלפתיה!

בשישי בבוקר פתחנו את הארגז הענק והוצאנו מתוכו את הבימבה. זה היה אחרי שהלבשתי את עדו בבגדי יומולדת חגיגיים.

אחר-כך ישבנו לאכול ארוחת בוקר חגיגית, שהייתה בדיוק כמו ארוחת בוקר רגילה, אבל של יומולדת. 

כשסיימנו לאכול שיחקנו קצת בסלון ודיברנו עם דודה נועה ועלמה בפייסטיים.

אחר-כך הלכתי להתארגן ויצאתי לעבודה. לפני שיצאתי אלון קרא לי לרגע והראה לי בפלאפון שלו תמונות שצולמו לפני שנה. תמונה מ-17 בפברואר 2014, תאריך הלידה המשוער שלי. כמה תמונות מחדר הלידה - לפני הפיטוצין, אחרי הפיטוצין, לפני האפידורל ואז התמונה הראשונה עם עדו, כשהוא מלחך לי את הצוואר ואחת בה הוא מסתכל לי בעיניים לראשונה. כמובן שבכיתי. עדו הסתכל עליי מבולבל ואבא שלו הסביר לו שאלה דמעות של שמחה.

תראו את קרפדי הכרוב! כמה הוא גדל! כמעט פי ארבעה!

זה היה בוקר נהדר ואחריו באו יומיים של סופ"ש חופשי בבית אותו בילינו כולנו יחד.

כמה עברנו בשנה הזאת. כמה תהפוכות, כמה משברים ונצחונות גדולים וקטנים. כמה שמחות ועצבונות. זאת הייתה שנה מדהימה באמת. הזכרונות מהשבועות האחרונים של ההיריון עם עדו, הלידה שלו והימים הראשונים איתו עדיין חיים מאוד. עדו לימד ומלמד אותי המון על החיים, על אהבה, על כל מה שאפשרי ופתוח.

הוא ילד יוצא דופן. כל-כך חכם ומצחיק, מתוק מדבש, אוהב ואהוב. שנה אחרי הצטרפותו אלינו, שנה אחרי שהפכנו למשפחה, אני עדיין עוצרת מדי פעם, חושבת ואומרת לעצמי - כמה מזל יש לנו שהוא בחר בנו להיות ההורים שלו. ואני אומרת לו - כמה אני אוהבת אותו, בכמות וצורה ודרך שמעולם לא אהבתי אף אחד אחר. זאת חוויה בלתי ניתנת לשחזור.

יום הולדת שמח, אהוב קטן שלי. שהשנה החדשה שלפניך תהיה מלאה בגילוי, צמיחה, שמחה ואהבה.

צ'ילי עוף בסיר לבישול איטי

עדו שוב חולה. או משהו. אולי זה רק שיניים, אבל אתמול בשתיים עשרה וחצי בצהריים התקשרו מהגן לבשר שיש לו חום ואנחנו צריכים לבוא לקחת אותו. הוא משתעל כבר יומיים, אז חשבנו שאולי הנה מצטרף גם החום. על בסיס הניסיון הקודם שלנו עם מחלת דרכי-נשימה עליונות קבעתי ישר תור לרופאה, שיסתכלו באוזניים.

הרבה תכניות היו לי ליומיים החופשיים בבית.

אתמול בבוקר נתתי לאלון לישון עד קצת יותר מאוחר, כי הלילה שלפני היה זוועתי. בכל ההיסטוריה שלנו עם עדו אני לא זוכרת לילה כזה, עד כדי כך. משתעל, מתעורר, נעלב ובוכה, לא נרגע באף תנוחה. הוא התעורר בדיוק כשנכנסתי למיטה אחרי משמרת עסוקה במיוחד. כשהוא התחיל לבכות עצמתי עיניים, מבינה שהרגע מתחת לפוך היה קצר וחולף. לרגע התמסרתי לתחושה המלטפת של המצעים הקרירים, לכובד הקל של השמיכה. הגוף שלי רק רצה לשכב ולהרפות, העפעפיים רצו רק להיעצם. אבל לא. שלוש פעמים הרדמתי אותו על כיסא הנדנדה וניסיתי להעביר למיטה שלו. מאחת ועשרים עד שתיים וארבעים היינו במחול הזה, אז הוא הסכים לשתף פעולה עם התכנית שלי. הייתי לוקחת אותו למיטה איתנו, אלמלא הרושם מהלילות הקודמים שבמקום לעזור זה רק מפריע לו.

לקח לי קצת זמן להירגע ולהירדם ואז בחמש וחצי בבוקר הוא שוב התעורר. הפעם אלון קם אליו והביא אותו אלינו למיטה. בשמונה התעוררנו סופית. מפה לשם, עם הבעיטות והנגיחות ואיבודי המוצץ, אני מנחשת שישנתי אולי ארבע שעות. זה כאב.

ארגנתי את עדו צ'יקצ'ק, לקחתי אותו לגן וחזרתי להעיר את אלון. בדרך הראש שלי כבר דהר במיליון תכניות על המצרכים שאקנה והדברים שאבשל ואיך אלך לחנות הזאת וההיא ו... ככה זה עם הסטרואידים. אני צריכה להזכיר למוח שלי לעצור רגע ולנשום בין מחשבה שרודפת את קודמתה ומתחלפת במהירות בבאה אחריה. והרי כרגע אני יושבת באוטו, אז מה עוזר לי הפסקול החפוז הזה?

הגעתי הביתה, התארגנו ויצאנו שוב, אלון לעבודה ואני לסידורים. אלא שבתחנה הראשונה שלי - מחסני צבא הישע - התקבלה שיחת הטלפון מהגן וכל תכניותיי נקטעו באחת.

רציתי לנסוע לצבא הישע, לטארגט, לקרוגר ולקוסטקו. רציתי גם לנסוע לקבל מסאז' ולעשות מניקור-פדיקור. ורציתי לקבוע תור לתספורת להיום. הרבה תכניות ליומיים, אבל כשלוקחים 40 מ"ג של סטרואידים ביום, פתאום נדמה שיש יותר שעות ביממה.

במחסני צבא הישע עוד הספקתי לקנות Waffle Baker שבכלל לא התכוונתי לקנות אבל עלה רק חמישה דולר וכבר הכנתי בו וופלים ללא ביצים לעדו, ארבע סלסלות קש ובגדים שווים-שווים בכמעט-חינם לעדו.

סלסלות הקש יועדו למאפינס בננה טבעוניים שרציתי לאפות לארין, בחורה מהעבודה שגרה בעיר וילדה לא מזמן. החלטתי שאני מחזרת אחריה ומציעה לה חברות. היא האחות היחידה מהמיון בו אני עובדת שגרה באן ארבור. מקום העבודה שלי מרוחק 30 מיילים מהעיר. אני מחבבת אותה ונדמה שזה הדדי. ואין לי מספיק חברים בעיר ובכלל, בארה"ב. והיא ילדה לפני עשרה ימים בערך ואני ילדתי לפני כמעט שנה ואני זוכרת כמה מבודדת וקשה יכולה להיות ההתחלה (אפילו בלי שינגלז ומסטיטיס וקרוהן, אפילו עם תינוק ובעל מהמעולים שבמעולים).

לפני כמה ימים סימסתי לארין וכשהיא אמרה שהיא עוד לא מוכנה למבקרים, החלטתי שאכין לה סלסלה קטנה, כי מאפינס זה הכי-הכי כשמניקות וכדי שתרגיש שמישהו חוגג איתה את ההישג האדיר שלה - היא הייתה בהיריון וילדה ועכשיו היא מגדלת את היצור הקטן הזה. It didn't go unnoticed.

אספתי את השלל שהצטבר בסל הקניות שלי ופניתי לשלם. אחר-כך הזדרזתי וקפצתי ל-Produce Station כי נגמרו לי לגמרי תפוחי-האדמה בבית ולקרוגר אני כבר לא אגיע בשעות הקרובות וזה כרגע הדבר הכמעט יחיד שאני אוכלת, למעט פורמולה. את כל היתר כבר נקנה מאוחר יותר.

ברבע לשש בערב ארזתי את עדו בחזרה לחליפת הסערה שלו ויצאנו אל השלג המתעבה בחוץ. אחרי תור נטול אירועים מיוחדים אצל רופאת הילדים (אוזניים נקיות, ריאות נקיות, גרון נקי. אז ויראלי) המשכנו למאייר ושם ניסינו להציל חלקים מרשימת הקניות שלנו. כאן המקום לכתוב ואולי כך אזכור - מאייר של הווסט סייד של אן ארבור הוא חנות נוראית ובזבוז זמן. אבל בכל-זאת הצלחתי למצוא מספיק דברים כדי להכין צ'ילי עוף ולהשאיר אותו להתבשל במהלך הלילה.

צ'ילי קון קרנה זה שם רחב לנזיד בשרי עם פלפלים חריפים. לרוב הוא מבוסס רוטב עגבניות ונפוץ למצוא בו איזה מן של שעועית.

כבר כמה זמן שאני חושבת על צ'ילי, יותר מאז שאלון ואני חמקנו ל-Biercamp לדייט צהריים חורפי כשההורים שלי עוד היו פה ואני הפסקתי לרגע להרגיש כאילו אני הולכת למות. אני אכלתי נקניקייה איטלקית בלחמנייה ואלון אכל sixteen hour slow roasted brisket שגרם לי לקנא בו. חלקנו כוס של צ'ילי וגזוז בטעם תפוז והיה לנו נעים בבטן ובלב. תוך כדי התענגות על הנזיד-מרק דיברנו על איך שבעצם אני יכולה להכין כזה ואני אמרתי שבאמת שהתכוונתי כבר כמה זמן.

הגרסה הכי מוכרת לי של צ'ילי היא עם בקר ובאיזורים בהם אני מסתובבת מקובל שהבקר הוא טחון, אבל רק אתמול אלון לקח איתו לצהריים את המנה האחרונה של הכמו-לונז שהכנתי לפני כמה ימים ואני לא אוהבת להכין שני דברים דומים ברצף. במאייר קניתי שלושה מגשים של ירכי עוף ללא עור ועצמות, הנתח החביב עליי מאז שעברנו הנה, כי כל-כך קל לעבוד איתו והוא חוסך את השומן של העור. התחלתי להעמיד את הסיר בחצות, כשקלטתי שלאלון אין ארוחת צהריים ליום המחרת. כמובן שהוא היה יכול לקנות משהו בחוץ, אבל כפי שכבר הסברתי - סטרואידים.

יש מתכוני בישול איטי שדורשים הכנות מקדימות - השחמה של בשר, אידוי/צריבה/טיגון מקדימים של ירקות. מבחינתי הכנות מקדימות מפספסות את המטרה. אם הייתי רוצה להתקשקש הייתי מכינה צ'ולנט בסיר רגיל. לפיכך, אני זורקת את כל המרכיבים לסיר ללא שום הכנה מקדימה. אחרי מספיק שעות הכל נהיה בסדר, הבצל לא זוכר שלא השחימו אותו בשמן טרם פגש את הפלפל והעוף לא יודע מה לעשות עם כל האושר הזה, אז הוא מרפה.

הערב בעודי מקפססת את החגיגה שלחתי לליאור תמונה וכתבתי, "הכנתי משהו שאני חושבת שהיית נהנה לאכול", בצירוף תיאור של המרכיבים. ליאור מיד דרש מתכון ואני הבטחתי שאעלה אותו לבלוג.

מוכנים לשמוע את הבדיחה?

קילו וחצי עוף (או יותר, או פחות, או בקר, או מה שאתם רוצים. זה מתכון מאוד חופשי)

שני פלפלים אדומים ואחד ירוק, חתוכים לרצועות באורך שיהיה נעים לכם בעין ובפה

בצל אחד גדול קצוץ בסגנון חופשי

שש שיני שום כתושות

שתי קופסאות עגבניות קלופות חתוכות

כוס ציר עוף (לא חובה, השתמשתי כי היה לי)

קופסה אחת או יותר של שעועית שחורה (אפשר גם סוגים אחרים ויש אנשים שבכלל עושים את הצ'ילי שלהם בלי שועיות. וכמובן שאתם מוזמנים להשתמש בשעועית יבשה שהשריתם מראש, אבל אני חיה את הכאן ועכשיו ולא תכננתי לקראת זה)

מקל נדיב של סלרי קצוץ

שתי כפות פטרוזיליה מיובשת קצוצה (מוסיפים לקראת הסוף. לאחרונה אני משתמשת בעשבי תיבול מיובשים של Litehouse והם נהדרים)

התיבול - לפי העין והיד, ככה וככה: מלח, פלפל, allspice, כמון בלי בושה, שבבי צ'ילי אדום, פפריקה מתוקה וחריפה. האוהבים את החריף יכולים להוסיף פלפל צ'ילי ירוק טרי או להיות יותר ליברליים עם החריפים הטחונים/יבשים.

מניחים את העוף בתחתית הסיר ואת כל הירקות הקצוצים מעליו. מתבלים. שופכים מעל את העגבניות והציר. סוגרים ומפעילים את הסיר על חום גבוה לחמש-שש שעות או נמוך לשמונה-תשע.

ז-הו.

בבוקר התעוררתי והוספתי את השועית אחרי סינון ושטיפה תחת מים קרים. בשלב הזה הצ'ילי היה כמו מרק ורציתי שהוא יהיה יותר נזיד, אז הוספתי ככוס של אורז מלא. הוספתי גם שבבי בייקון בשביל טעם מעושן. אפשר להשיג את אותו אפקט, אם מעוניינים, על ידי הוספה של ג'רקי או נקניקיות מעושנות כלשהן, או אם יש לכם בבית פפריקה מעושנת, אבל זהירות, זה תבלין מאוד דומיננטי וכמות קטנה goes a long way.

בישלתי את העניין עוד שעתיים וכיביתי. אפשר לאכול ככה ואפשר להגיש מעל אורז. מאחר ואני לא אוכלת כרגע, הכנתי לאלון סיר של אורז מלא. חושבת שגם קינואה תעבוד כאן.

לדעתי אפשר בקלות ובהצלחה להמיר את המתכון לסיר בתנור אם אין לכם סיר לבישול איטי. לדעתי גם כאן אין צורך בהכנות מקדימות ממשפחת הטיגון/אידוי/השחמה.

הכי מוזר בכל זה שבישלתי כזאת מנה מזינה וטובה ולא טעמתי ממנה ולו כזית. בינתיים אני נשארת עם תפוחי האדמה המבושלים שלי והבטן שלי שמחה. וכשהבטן שלי שמחה, אני שמחה.

Dump Casserole - פשטידת זבל, או שאר ירקות

לפני יומיים עדו התעורר בבוקר ילד אחר.

אני צוחקת, אבל גם לא.

הוא היה חולה כל-כך הרבה בזמן האחרון וברגעים הספורים בהם לא היה חולה, עבד על שיניים (מי אמר עשר לפני גיל שנה? עוד שבועיים למנאייק, נראה מה תהיה הספירה הסופית), שפתאום השגרה של לקום בבוקר-לקחת לגן-לנסוע לעבודה וחוזר חלילה כבר הפכה מאוד לא שגרתית.

השבוע החולף היה שבוע חזל"ש וככזה, אתמול והיום עדו השלים שינה כאילו אין מחר. קשה להיות בחור עובד, שלושה ימים מלאים במשרד. הוא כל-כך עסוק בגן שסוף השבוע הארוך שלו, שישי-שני מוקדש כולו להשלמת שינה, אכילה וגדילה. מה עוד ילד בגילו אמור לעשות עם הזמן שלו?

אבל לפני יומיים, כאמור, הוא התעורר שונה. אני מגזימה כשאני מתארת את זה כשינוי כל-כך דרסטי, אבל ככה זה מרגיש. אין לי ספק שגם המצב הפיזי-מנטלי שלי תורם לזה - להיות מורעבת מעולם לא עזר לאף אחד לחשוב בצלילות או לקחת דברים בקלות/לא לקחת ללב.

בכל אופן... הילד למד לצעוק.

שמנו לב לזה בשבוע האחרון, מאז שהוא התחיל להרגיש טוב יותר. הוא מטפס על הפח במטבח, אני מבקשת שיתרחק. הוא מתעלם ממני, אני מזהירה שבשלב הבא ארחיק אותו משם. הוא ממשיך להתעלם ואני מגשימה את הבטחתי והוא - יושב על רצפת המטבח באגרופים קפוצים ופנים מאדימים וצועק.

אני הולכת מהסלון למטבח. הוא קורא אחרי. "בוא!", אני אומרת לו, אבל עד שהוא כבר מחליט אם הוא מצטרף, לקחתי מה שהייתי צריכה, עברתי על פניו וחזרתי לסלון. פנים מתכרכמות נקברות ברצפה, אגרופים קטנים מכים על לוחות העץ שמרצפים את הבית שלנו, רגליים קטנות בועטות בזעם. "אבל אמרתי לך שאתה יכול לבוא...".

אז כן, שבועיים לפני גיל שנה והילד נכנס ל-Terrible Twos. ברוכים הבאים. מי שרוצה להודיע לו שהוא התבלבל לגמרי בגיל ובתרגיל, מוזמן. התפתחות השפה שלו נוסקת ולדעתי אבי התסכול שלו הוא הפער בין השפה הנקלטת ליכולת ההבעה המוגבלת, בינתיים. אמנם הוא מסמן "חלב" ו"all done", מבקש בננה ברצף הברות שנשמע דומה (פעם אממה, פעם ברהברהברה) ורוצה "אמ-אם" ליוגורט/קוטג' או כל דבר אחר שמגיע על כפית, אבל כמו שאמרתי לחברה - אלה לא הדברים הגשמיים שהוא נלחם עליהם. הוא נלחם על גבולות, אוטונומיה, עצמאות, הזכות שלו על גופו. כל אלה הם מושגים ענקיים בשביל תינוק בן 11 וחצי חודשים שכבר ברחם היה לו רצון מפלדה. זה אולי נשמע קצת מוגזם, כל הדברים האלה שאני אומרת, כי בכל-זאת, הוא עוד לא בן שנה, אבל תאמינו לי. גם אם זה לא זה-זה ממש, אלה ניצנים. והסיבה שאני אומרת את זה בקול (אפילו אני מרגישה קצת מטופשת בגלל ניתוח יתר או פסיכולוגיה בגרוש) היא שחשוב לי לזכור את זה, כדי להבין שהוא סך הכל עושה מה שהוא צריך כדי להפוך לאדם נפרד ממני. הוא עוסק בגדילה פעילה.

אני בתורי מנסה בכל כוחי להתרכז בנשימה שלי, להסתכל על הכל בחיוך, להימנע ממאבקי כוח ולשמור על שלום בית.

ואחת הדרכים לעשות את זה, כך מסתבר, היא להאכיל אותו. וזה השינוי האמיתי שקרה פתאום אתמול; עד כה עדו היה מתעורר משינה באמצע היום ותוך דקות ספורות או לא יותר משעה, מבקש חלב. כך קרה כשהתעורר אתמול בחצות היום. כשהוא סיים את הבקבוק, אחרי שהחלפנו חיתול, הלכנו יחד למטבח כדי לשטוף כלים. לא עזר מה עשיתי ומה ניסיתי, הילד לא התרצה. חשבתי שהוא סתם עייף, שהוא רוצה צעצוע אחר, שהוא רוצה לשבת בכיסא הגבוה שלו כדי שיוכל להשקיף על מעשיי. אבל כלום לא עזר. ניסיון להציע חלב נוסף נתקל בסירוב ולעומת זאת בכל פעם שפתחתי את המקרר ולא הוצאתי ממנו דבר מאכל עבורו, הוא השתגע.

אז בישלתי פסטה והושבתי אותו לאכול (לא קל לשבת כך ולא לאכול בעצמי, אבל מה אפשר לעשות) וראו זה פלא - הילד מבסוט. הוא ישב ונהנה מארוחת הצהריים שלו במשך כמעט שעה ובמהלכה היה נטול תלונות כמעט לגמרי. אחרי השינה הבאה כבר הפנמתי את הלקח והושבתי אותו מיד לנשנוש אחה"צ של בננה וצ'יריוס, בעודי מערבבת את הבקבוק.

אני בטוחה שהאשליה של הפתאומיות בשינוי הזה נעוצה בכך שישר כשהתאושש מוירוס הבטן שתקף אותו וחזר לו התיאבון הוא חזר ללכת לגן. אבל מבחינתי, ביום שני עוד היה לי ילד שבעיקר משחק וזורק אוכל על הרצפה כדי לראות איך הוא נופל וליהנות ממראה אמו הזוחלת על הרצפה ואוספת פירורים ובין לילה הוא הפך לילד שמלקק את האצבעות, בוכה אם לא נותנים לו עוד מיד וזורק רק מה שלא טעים לו או אם הוא מנסה לסמן שסיים לאכול.

ידעתי שהשינוי הזה יבוא מתישהו. ידעתי וציפיתי ולרגעים ייחלתי לכך, הרי אני רוצה שיום אחד יפסיק לשתות חלב, בעיקר כדי שאוכל להפסיק לשטוף בקבוקים, אחת המטלות הכי שנואות עליי. אבל זה תפס אותי בהפתעה. לא שאני מתלוננת, חס וחלילה שלא ישמע. רק מופתעת. בחיי שרק.

מתוך כל זה עולה הצורך לארגן עוד קצת את המבנה הקונספטואלי של האכלתו של עדו, וסליחה על ההתפלצנות. מפני שאם עד עכשיו הייתי יכולה לפתוח את המקרר ולמצוא איזה תופין ופך, עכשיו אני צריכה לספק לילד הזנה (או לפחות זה מה שהראש שלי אומר לי. יכול להיות שאני סתם שוגה בהזיות).

עם ארוחות הצהריים אין בעיה - עדו בדרך כלל אוכל את אותה המנה הבשרית עם ירק ופחמימה שאני מכינה לאלון ו(כבר לא) לי. בבוקר הוא בדרך כלל אוכל טוסט וקצת יוגורט ואולי צ'יריוס ובננה. אבל בערב... ילד שלא אוכל ביצים... שוב אותו דבר כמו בבוקר? או אולי חזרה על הצהריים? לא מתאים לי. לפחות לא כל יום (למרות שאם תשאלו את עדו, הוא מסכים לאכול יוגורט שמונה פעמים ביום).

בצהריים תפס אותי רעיון - פשטידה ללא ביצים!

סקרתי מהר את תכולת המקרר; צנוניות ישנות, כרוב ניצנים ישן, ברוקולי עייף במיוחד, סלרי קמול, שורש פטרוזיליה כמוש. בארון יש תפוחי אדמה, בצל, שום וקופסת עגבניות מרוסקות. לפני כמה ימים מצאתי במקפיא שקית של פירורי מוצרלה שאני לא בטוחה מתי נרכשה והוקפאה. כל הסימנים הצביעו לכיוון אחד - זה הזמן לפשטידת זבל.

בסופו של דבר לא השתמשתי בעגבניות המרוסקות כי לא התאים לי. חתכתי בצל אחד לפרוסות דקיקות, את הברוקולי קצצתי בסגנון חופשי. הורדתי מהצנוניות עיניים רעות ושלחתי אותן יחד עם כל הירקות האחרים למעבד המזון עם להב הפלדה. אחרי שזרקתי את כל הקצוצים לתוך קערה גדולה, העברתי במעבד המזון את פירורי המוצרלה עם גבינת פטה דלת שומן שקניתי והייתה נפילה, השארית האחרונה של תערובת שלושת הגבינות שכבר פגשתם בפוסטים קודמים, חצי כוס ריוויון, חצי כוס סולת דקה ותבלינים - כמון, מלח, פלפל ואגוז מוסקט. אחרי שהכל התערבב לעיסה חלקה הוספתי חלב עד שהתקבלה דייסה בכמות ומרקם שאפשרו לכסות את כל הירקות הקצוצים.

שפכתי את התערובת לתבנית אלומניום חד"פ, ושלחתי לתנור שחומם מראש ל-400 מ"פ. אחרי עשרים דקות החלשתי את החום ל-350 וחיכיתי עד שהבית התמלא בריח הנכון ופני הפשטידה השחימו מתענוג. הלכתי לישון צהריים עם עדו ולחלום על ימים טובים יותר בהם אוכל להצטרף לחגיגה, לאכול גם אני ולא לסבול אחר-כך, במהרה בימינו אמן.

הטועם המלכותי ליקק את האצבעות

ואחר-כך חזר לצעוק עליי

Happy Valentine's!

כיפור קטן

ביום רביעי הגיע המשלוח של הויוונקס, הפורמולה האלמנטלית לה חיכיתי.

אחרי שבוע של הפסקה מוחלטת מכל הזנה בזונדה, ברביעי בלילה התחברתי שוב. בינתיים, שבוע וכמה ימים מהתחלת הסטרואידים ואין הקלה בסימפטומים הקשורים למערכת העיכול. המשקל נשאר יציב, אך ללא עלייה. גם רמות האנרגיה ומצב הרוח שבהתחלה נסקו אל-על התנרמלו ואני שוב מרגישה את התשישות הפיזית והמנטלית.

בגלל שהבטן שלי עדיין חוגגת בסערה, אני מתכננת להקדיש את שלושת הימים הקרובים להזנה אקסלוסיבית בזונדה, מסביב לשעון. בלי אוכל רגיל, רק הזנה בזונדה ורק ויוונקס. אני לא עובדת עד יום שני ויכולה להיות מחוברת ללא הפסקה (למעט כמה דקות למקלחת או הפסקה מתודית לטובת בריאות הנפש שלי). יש לי תיק גב מיוחד בו אפשר לשאת את המשאבה והשקית ובה הפורמולה, אז אני אפילו לא צריכה לגרור את העמוד איתי ברחבי הבית ולדאוג מזה שעדו יחליט להשתמש בצינור שלי כחבל באנג'י.

מעבר להזנה אקסלוסיבית יאפשר לי לבודד ולבטל הרבה משתנים אחרים מהמשוואה וכך יהיה קל יותר להבין איך הבטן שלי מגיבה לויוונקס. אם הכל יילך כשורה, אוכל להגביר את קצב ההזנה ולהגיע לקצב היעד, 70 מ"ל בשעה. בזמן ערות אני אפילו יכולה להגביר את הקצב יותר, כתלות בהרגשה שלי. כל עוד אני לא חווה בחילה, תחושת מלאות, כאבי בטן או תופעות אחרות אני יכולה להמשיך להגביר את הקצב. בלילה הוא צריך להישאר נמוך יחסית, כי קיבה מלאה ותנוחת שכיבה פתוחים סיכון לאספירציה, שאיפה של תוכן קיבה לריאות (למרות שזה יותר סביר בחולים עם הפרעות בבליעה או הפרעות נוירולוגיות).

אם אצליח להגיע לקצב יעד בתוך כמה ימים ועדיין ארגיש טוב, אוכל להתחיל להוסיף אוכל רגיל לאט ובהדרגה, בתהליך אלימינציה. כמו בהתחלת מוצקים עם תינוקות - בהתחלה ירקות מהמרק, תפו"א מבושלים, גזר, קישוא, בטטה ודלעת. אחר כך גם עוף מהמרק והלאה לחלבון אחר מן החי, לחם ומוצרי חיטה אחרים, ביצים... עם יומיים-שלושה אחרי כל מזון חדש, כדי לנסות ולהבין אם הוא מייצר סימפטומים.

בינתיים, הצטיידתי בשתי שקיות ענק של סוכריות חמוצות ובטון וחצי של ג'לי בטעם תות. יחד עם תה לסוגיו, זאת ה"תזונה" המותרת לי בימים הקרובים והיא מיועדת בעיקר להקלה פסיכולוגית על תחושת הרעב - משהו להחזיק בפה ומשהו ולבלוע.

אני רק צריכה לגזור על עצמי שתיקה בנוסף וזה יהיה לגמרי ריטריט טיהור. רק חבל שאני לוקחת כל כך הרבה תרופות שמרעילות לי את הכבד, כי באמת שהייתי יכולה להפוך לאוויר ולהגיע לדרגת רוחניות מתקדמת. חהחה.

כשדיברתי עם ריקי בטלפון לפני שלושה ימים הסכמנו שכבר שמור לי מקום בגן עדן.

צפוי פה סופ"ש קר במיוחד, אז ממש לא אכפת לי להישאר בבית, בהילוך נמוך, מכורבלת עם הדבר המתוק הזה, בלי שום התחייבויות או צורך להוציא את האף מעבר למפתן הדלת.

סופ"ש מתחת לפוך נשמע לי מושלם.

שבת שלום!

ניוקי ביתיים, מאפינז טבעוניים ועוד מטעמים

דיאטת האלימינציה אליה התחייבתי בעל כורחי לפני כמעט חודש (ונזנחה לפני שבוע, כי באמת שזה לא הזמן) הביאה אותי לחפש אלטרנטיבות נטולות גלוטן. ניסיתי לחם נטול גלוטן שדחף אותי לזרועותיהן המחבקות של פריכיות אורז, שכן גם אם המרקם והטעם חביבים, משהו בתחושה של אחרי האכילה - כובד ומלאות - ואולי בכל זאת הידיעה שזה לא לחם "אמיתי" הרגו לי את החשק. מצאתי מגוון של פסטות ללא גלוטן, חלקן מקמח אורז וחלקן מתחליפים אחרים. וגם מצאתי ניוקי ללא גלוטן.

הכנתי אותם לארוחת ערב שחלקתי עם עדו לפני שבוע וזאת הייתה הפעם הראשונה בה הוא טעם ניוקי. את הניוקי הראשון הוא זרק ישר על הרצפה, את השני הוא הסכים ללקק ובהמשך, כשחתכתי לו אותם לחתיכות קטנות יותר, הוא התחיל לזלול. לא הגיע אל הרצפה אף לא פירורון נוסף של ניוקי. הלבשתי את הניוקי ברוטב של קרם פלפלים קלויים, עגבניות מיובשות ושמנת חמוצה נטולת לקטוז. תיבלתי בקצת מלח, פלפל ואגוז מוסקט. מעל הכל פיזרנו תערובת שלוש גבינות (פונטינה, אסייגו, פרמז'ן) שקניתי בהול-פודס.

היה נדמה שהבטן שלי חיבבה את הניוקי ואתמול אחרי ששקלתי לנסוע לחנות מזון הבריאות הקרובה לביתנו ולחפש שם מוצר דומה, החלטתי שלמה לא אכין ניוקי בבית, בעצמי. אמנם אין לי קמח ללא גלוטן, אבל גם בעצם אין סיבה לא להשתמש בקמח רגיל. אז חיפשתי מתכון לניוקי תפו"א ללא ביצים (לעדו הייתה תגובה בחשיפה ראשונה אז אנחנו נמנעים עד שיעשו טסטים).

ניוקי תפו"א ביתיים
אפיתי ארבעה תפוחי אדמה אדומי קליפה בקליפתם. זהו לא הזן המתאים ביותר לניוקי, אבל זה מה שהיה בבית. אם אתם מתכננים מראש, תבחרו בזן עם קליפה חומה ובעל מרקם חולי/קמחי יותר, כזה שיש בו הרבה עמילן. כשהתפוחים היו מוכנים, אחרי צינון לטמפרטורה נוחה לעבודה, קלפתי אותם וגיררתי על פומפיה. אם ניוקי הולך להפוך לדבר קבוע אצלנו במטבח (ועל סמך ההצלחה בקרב אם ובנה, אני צופה שחזור בקרוב מאוד), הגיע הזמן לקנות מועך תפו"א טוב. בכלל, בהיותי אכלנית פירה מדופלמת, אני לא מבינה איך עדיין אין לי כזה.

הוספתי לערימה של תפוחי האדמה כשלושת-רבעי כוס קמח ומעט מלח. מצאתי המלצות ברחבי הרשת להשתמש בקמח עוגות שהוא קל ודק יותר, אבל לי היה רק קמח רב-תכליתי. כלל האצבע, באופן כללי, הוא שלושת-רבעי עד כוס קמח לכל חצי קילו תפו"א. ארבעת התפוחים שלי, אחרי אפייה, קילוף וגירור הניבו 440 גרם. עיבדתי את העיסה על נייר אפייה בתנועות קיפול. בכל פעם זריתי קצת קמח וקיפלתי חזור וקפל בכיוונים שונים עד להטמעת הקמח, אז שיטחתי את העיסה שהייתה מצויה בין שני דפי נייר אפייה עם מערוך וחזרתי על התהליך שוב עד שכל הקמח הוטמע והכל נראה כמו בצק. חילקתי את הבצק לכדורים בגודל קלמנטינה ועל משטח מקומח גלגלתי כל אחד לנחש אותו חתכתי לניוקי בגודל הרצוי. הכנתי אותם קטנים יחסית, שיתאימו לפה של הסועד הקטן בחבורה.

זרקתי מנה נאה לסיר בו מים מומלחים קלות שבעבעו בהתרגשות עדינה, שלא יפרקו את הניוקי. כשהיה מוכן, אחרי שכל הניוקי צפו, סיננתי והקפצתי במעט חמאה עם מרווה. לזה הוספנו קוביות סטייק-פרגית צרוב על המחבת שקיבל רק מלח-פלפל כדי להפוך לממתק אמיתי ומעל הכל שוב אותן שלוש גבינות מגוררות. עדו חזר על אותו טקס - את הניוקי הראשון זרק על הרצפה, את השני ליקק ואחרי זה זלל ולא נודע כי בא אל קרבו.

את הניוקי הנותרים שלא בישלתי, קימחתי עוד קצת והקפאתי בקופסא אטומה לשימוש עתידי

אתמול בערב אחרי שהתעוררנו מהשנ"צ של אחרי הטיול לנדנדה שבגינה הציבורית שהגיע אחרי ארוחת הצהריים המענגת שלנו, חיפשנו מה לעשות. התחביב החדש של עדו הוא לשבת בכיסא האוכל שלו ולהשגיח על העבודות השונות במטבח - טיגון, צלייה, אפייה, שטיפת כלים. נראה שזווית הראייה החדשה מספקת לו עניין רב ומבטלת את התסכול שבזחילה הלוך ושוב תוך מרדף אחרי רגליים של הורים שמתרוצצים מפה לשם ברחבי המטבח.

הבננה המאוד עייפה שבסלסלת הפירות ביקשה ישועה ואני חיפשתי מתכון ללחם בננות ללא ביצים, שוב, כדי שגם הקטקט יוכל ליהנות מהתוצאה. נשארה לנו גם חצי בננה מארוחת הערב המוקדמת, אז צירפנו אותה, אפילו שהיא לא הייתה כל כך עייפה.

מאפינז בננה טבעוניים
מעכתי בננה טוב-טוב (המתכון מבקש כוס בננה מעוכה), הוספתי כשלוש כפות או יותר של סירופ מייפל אמיתי כי היה נראה לי מגניב (למרות שלא במתכון המקורי). לתוך הבננות הוספתי קצת קינמון, בערך חצי כפית, אולי רבע (לא חייבים) ושליש כוס שמן (הפעם השתמשתי בקנולה, בדרך כלל גם במאפים מתוקים אני שמה שמנ"ז).

בקערה נפרדת ערבבתי שתי כוסות קמח תופח עם קורט מלח, רבע כפית סודה לשתייה ו-2/3 כוס סוכר חום כהה (דביק, לא דמררה. המתכון אומר שאפשר גם לבן אז תעשו מה בא לכם).

הוספתי את הבננות לתוך תערובת הקמח. המתכון הזהיר שמתקבלת בלילה עבה וסמיכה מאוד, אבל אני קיבלתי בצק פירורי עם קמח שנשאר יבש, אז הוספתי כמה שפריצים של חלב נטול לקטוז עד למרקם הגיוני יותר. אפשר להחליף את החלב במים, מיץ תפוזים או אפילו קצת רסק תפו"ע בשביל להשאיר טבעוני.

בשלב הזה אפשר להוסיף צימוקים, אגוזי מלך קצוצים, נטיפי שוקולד או כל תוספת יבשה כיד הדימיון הטובה עליכם. אפשר גם להשאיר פשוט וחלק ויצא נפלא.

אופים ב-180 מ"צ/350 מ"פ. אם בתבנית כיכר, בערך 40 דקות. בתבנית שקעים למאפינס קיבלתי 11 מאפינס קטנים (מילאתי רק עד החצי/שני שליש) שדרשו 20 דקות אפייה.

בזכות הסוכר החום והשמן המאפין טופס יצאו קצת פריכים. זה באמת מתכון כל-כך פשוט ומהיר וקל ויצא מספק מאין כמותו, בלי התקשקשות מיותרת. ומדהים כמה התוצאה לחה למרות שאין כמעט נוזלים במתכון.

. . .

החזרה למטבח היא מרעננת ומהנה עבורי. בזכות הסטרואידים יש לי קצת יותר אנרגיה ובזכות החיבה של עדו למטבח (גם כשהוא לא יושב בכיסא שלו, הוא משחק ב"ארגז הגרוטאות" שהוא פח המחזור שלנו. בחיי, זה אחד החדרים החביבים עליו בבית כולו) אני יכולה לבלות יותר זמן ולתת לדמיון שלי לסחוף אותי. אתמול הייתי במטבח מהבוקר ועד הערב. הראש שלי מלא רעיונות וחשק לבצע, משהו שלא קרה כבר תקופה ארוכה מאוד. זה כיף.

ארוחת הערב המסורתית של אלון היא סנדביצ'ים עם גבנ"צ, פסטרמה, גבינה מותכת וביצה קשה. אבל בזמן האחרון ובתיאום מושלם עם הרנסנס המטבחי שלי, הוא אמר שהוא קצת משתעמם מהסידור הקבוע הזה. בחיי שאני לא יודעת איך הוא החזיק מעמד עד עכשיו.

בינתיים אני מכינה לו הרבה חביתות מיוחדות עם תוספות. אתמול הוא קיבל חביתה עם קוביות תפו"א, ברוקולי, בצל ירוק ופרוסות נקניקיית בראטוורסט שצרבתי על המחבת.

גם הכנתי בשבוע שעבר Pulled chicken בסיר לבישול איטי. 18 כרעיים ללא עור ועצמות (מה שבארץ קוראים סטייק פרגית), בערך כוס של רוטב ברביקיו קלאסי, קצת חרדל, קטשופ, טבסקו ורוטב וורצ'סטרשייר. מערבבים הכל טוב, מכסים, מדליקים על חום נמוך ונותנים להכל להתמזג למשך 8 שעות בערך. כשמוכן לוקחים שני מזלגות ומפוררים את מה שלא עשה כך מעצמו במהלך הבישול. בהמשך לקו האוכל הדרומי (דרום ארה"ב, ז"א), הכנתי cornbread ושעועית ירוקה כתוספת. זאת הייתה אחת המנות הקלות ביותר שהכנתי אי-פעם ואני בהחלט אחזור אליה בעתיד.

ועכשיו, כל הדיבורים על אוכל עשו אותי רעבה.

בתיאבון!

המסע - עדכוני קרוהן למתקדמים

בריאות, איך לומר, היא לא הצד החזק שלי בזמן האחרון. עם חולי, לעומת זאת, אין לי בעיה, אני עושה את זה פרפקט, בעיניים עצומות. כשאני אומרת "בזמן האחרון" אני משתמשת במושג הזה באופן די פתוח ורחב. לכו תגדירו. אבל לאנשים שתהו על מצב הרוח הלא אופייני שלי לאחרונה (קוצר רוח, כלבתיות מה) אמרתי, "עובר עליי יום קשה, שבוע קשה, חודש קשה, שנה קשה. Pick one".

עוד הוספתי ואמרתי, לאנשים שהתעניינו בקצת יותר מהכותרת בלבד, שפרט לאלון ועדו, אני לא מרגישה שיש כל-כך טעם לחיים שלי בימים אלה. או דווקא יש טעם - טעם מר.

העברתי את הימים החופשיים שלי בניסיון לנוח כמה שיותר, מנסה לא לתת לחוסר הסבלנות והתשישות לזלוג לתוך הטיפול שלי בעדו. מה הוא אשם, הקסם הזה. הצחוק והעיניים הבורקות שלו עם המבט הרך והחם והשובבות אין קץ מזינים את הנשמה שלי. אבל החבל הלך ונמתח, השמיכה הלכה והתקצרה.

באמצע ינואר היה לי תור לדיאטנית שחיכיתי לו המון זמן. אני לא יודעת למה אני ממשיכה לתלות תקוות בפגישות עם דיאטניות. אסתכן בשחצנות ואומר שאחרי עשרים שנה של מחלת מעי דלקתית מורכבת מאוד, לא נשאר הרבה שעוד אפשר ללמד אותי, אבל משום מה אני נאחזת באמונה שתמיד יש סיכוי שמישהו יבוא עם זווית ראייה חדשה ויתרום לי משהו חדש.

את התור לדיאטנית קבעתי באוקטובר, אחרי הקולונוסקופיה שעברתי (שכבר לפניה התחלתי להרגיש לא טוב ובעצם מאז לא הפסקתי). עם המתנה כזאת ארוכה, חשבתי לעצמי, עד שהתור יגיע כבר הכל יהיה בסדר ולא אזדקק לו.

עברו עליי ימים עם בחילות, ימים בהם ניסיתי להכריח את עצמי לאכול ולא הצלחתי, ימים בהם הצלחתי כדי לשלם בבחילה וכאבי בטן וביקורים תכופים ומרובים בשירותים. הימים שלי נצבעו בגווני פירה, אורז ויוגורט. מזמן לזמן הכנתי איזה סיר גדול של מרק עוף ואטריות. כל ניסיון לסטות מהתפריט המוגבל הזה, אולי לאכול קצת מהאוכל "הרגיל" שאני מכינה לאלון ועדו, גרר השלכות עגומות.

בנובמבר ודצמבר הייתי חולה המון, קודם בדלקת גרון ואחר כך ב"צינון" שעדו העביר לי ונאלצתי לקחת אנטיביוטיקה ולא ממש אכלתי כמו שצריך (קערית מרק עם אטריות, קערית קורנפלקס עם חלב, טוסט גבנ"צ אחד לאורך כל היום). וכל הזמן הזה, כצפוי, המשכתי לרדת במשקל, תהליך שהתחיל בעצם מאז שנכנסתי להריון (למעט העלייה הקלה של תינוק+שלייה+מי שפיר ואולי עוד קצת מסביב).

ואז, אחרי שכבר התחלתי להרגיש טוב יותר, ערב אחד ישבנו וראינו טלוויזיה ופתאום שמתי לב שקרסול שמאל שלי קצת נפוח. וגם השוק. וגם שוק ימין. לחצתי על השוק כדי להיבהל כשגיליתי שהשקע לא קופץ חזרה - יש לי בצקת.

נזכרתי שיום קודם לכן כאב לי קצת הקרסול בעבודה וחשבתי שמתחתי איזה גיד. אבל זה בטח לא מסביר את הנפיחות. שלחתי הודעה בהולה לרופאה שלי. יום למחרת כבר עשיתי בדיקות דם שהראו רמות נמוכות מהנורמה של אלבומין וחלבון בדם. גם תפקודי הכבד שלי היו קצת מופרעים. הכל ביחד יכול להעיד על תת-תזונה ומצב דלקת. הרגשתי כל-כך אשמה! אילו רק הייתי משתדלת לאכול יותר גם במהלך הצינון, אם לא הייתי נותנת לעצמי פשוט לשמוט ולהישמט זה לא היה קורה. אני אחראית לצרה הזאת שמתרגשת עליי עכשיו.

החשש הראשון והעיקרי שלי כשראיתי את הבצקת היה שאחת התרופות שלי גורמת לאי-ספיקת לב או כליות. אחרי ששתי האפשרויות המפחידות הללו נשללו בבדיקת הדם קיבלתי הוראה לנסות לאכול טוב יותר עד הפגישה המתוכננת עם הדיאטנית כמה ימים לאחר מכן.

ביום שקיבלתי את תוצאות בדיקות הדם השתדלתי ממש. אכלתי כמעט שמונה ביצים (חלקן רק החלבון), חצי קילו עוף, יוגורט... יום למחרת רציתי למות. עם מטר שמונים של מעי דק ומצב קבוע של דלקת ברמה כזו או אחרת, המערכת שלי לא בנויה להתמודד עם כאלה כמויות. הייתי עייפה, נפוחה, כאובה ועם בחילה. אחרי כמה ימים של ניסיונות כושלים לאכול יותר ותחושת תסכול וכישלון הולכת ונבנית, אחרי שהחלטתי לעבור לאכול רק אנשור וגם שם לא צלחתי, יצאתי מהמקלחת ערב אחד ואמרתי לאלון - אני הולכת להיפגש עם הדיאטנית ביום שישי ולבקש הזנה בזונדה.

הדיאטנית, בחורה צעירה ונמרצת בעלת מראה עכברי, הקשיבה לי והציעה קופסת ממחטות כשהתחלתי לדמוע במשרד שלה. היא אמרה שהיא יכולה להמליץ לרופאת הגסטרו שלי על זונדה להזנה משלימה, אבל היא עצמה לא יכולה לקבל את ההחלטה הזאת או לרשום מרשם לזה. ובינתיים, הנה מארז דוגמיות של פורמולה אלמנטלית (בה החלבונים מפורקים לחומצות אמינו ושומנים לשרשראות קצרות יחסית שנספגות ישירות למחזור הדם ולא דורשות פירוק על-ידי מיצי מרה) והנה דיאטה שנקראת FODMAP שמיועדת לתסמונת מעי רגיז אבל יש לה לפעמים גם הצלחה במחלות אחרות של מערכת העיכול.

ה-FODMAP היא דיאטת אלימינציה המבוססת על תיאוריה לפיה ישנם מזונות שמתפרקים באופן חלקי במערכת העיכול ותוצרי הלוואי שלהם שלא מתעכלים מגיעים למעי הגס ותוססים שם, גורמים לסימפטומים כמו התכווציות, גזים, שלשול או עצירות, נפיחות וכאבים. יש אנשים שאפילו סובלים מכאבי ראש, עייפות, פריחה בעור, כאבי מפרקים ועוד סימפטומים חוץ-עיכוליים. בשונה מדיאטות אלימינציה אופנתיות אחרות, הדיאטה הזאת היא לא רק פרי דמיונו הקודח של איזה גורו-על-הר. היא פותחה באוניברסיטה באוסטרליה והיא מבוססת מחקרית.

כשהבנתי מה הדיאטנית מבקשת ממני לעשות, ישבתי מולה ובכיתי. מגיע אליך בנאדם ואומר לך שהוא בסוף כל כוחותיו. אין לו כוח להתעסק עם אוכל - לתכנן, לקנות, לבשל, לא להצליח לאכול, לאכול ולהרגיש רע, להיכשל - ואת אומרת לו, אוקיי, שמעתי, עכשיו בוא ואני אשים אותך על תפריט מוגבל שדורש תכנון, קניות מיוחדות, בישולים מיוחדים, הגבלות והמון התעסקות וכוחות נפש.

אבל אני, אני People Pleaser, אז משכתי באף, ניגבתי את הדמעות, השתמשתי בעוד טישו אחד ואמרתי שבסדר, אני אנסה. למשך שלושה שבועות לא אוכל גלוטן ומוצרי חיטה, לא אגע בשומדבר שמכיל לקטוז, אמנע לחלוטין מירקות ופירות ברשימת "האסורים" (גם ככה אני מאוד מוגבלת במה שהבטן שלי מסוגלת לסבול).

קחו חולה קרוהן עם מעי קצר ושימו אותו על הדיאטה הזאת כשהוא גם ככה במצב לא טוב ולא השארתם לו הרבה בחירה. בימים שבאו אחר כך אכלתי בעיקר פירה, פריכיות אורז וקוטג' נטול לקטוז. בינתיים המשכתי להרגיש לא טוב ולתחושה הפיזית הצטרפו תשישות רגשית ונפשית. אחרי כמה ימים בהם הבטן שלי רק התעצבנה יותר, כתבתי לדיאטנית מייל ושאלתי אם היא דיברה עם הרופאה שלי לגביי האפשרות של זונדה. היא ענתה שהן חושבות שיהיה טוב אם אשלים את שלושת השבועות של שלב האלימינציה המוחלטת של הדיאטה ואז נעריך מחדש. בתגובה כתבתי לה שמאחר וכמעט התעלפתי ארבע פעמים באותו בוקר, אני חושבת שאולי זה לא הזמן הכי מתאים לזה. היא נבהלה בהתאם.

במקביל כתבתי מייל גם לאחות ולעוזרת הרופאה שעובדות עם רופאת הגסטרו שלי. יומיים למחרת הכניסו לי זונדה להזנה משלימה-לילית.

הרעיון היה שבמהלך היום אוכל כמה שאני מסוגלת ואנסה להגיע ל-700 קלוריות לפחות ובלילה אקבל בערך אלף קלוריות נוספות דרך הזונדה.

בניסיון לדחוס הרבה קלוריות על פני 10 שעות בכל לילה, הדיאטנית רשמה לי פורמולה בשם פפטמן, שהיא פורמולה סמי-אלמנטלית; החלבונים בה מפורקים חלקית ושרשראות השומן ארוכות ודורשות מיצי מרה לפירוקן. הפורמולה הזאת מכילה 30% שומן. תוך כמה ימים הרגשתי אפילו רע יותר ממה שהרגשתי לפני שהתחלנו עם הזונדה. המשכנו להוסיף פגיעה על מכה על חבורה.

שוב כתבתי מייל "זה לא עובד" לצוות המטפל שלי. התגובות שהגיעו מהדיאטנית הבהירו שהעסק הוא לגמרי לא בליגה שלה. התגובה מהרופאה שלי הייתה יותר לעניין - נקבע תור חירום וביום רביעי שעבר הלכנו להיפגש איתה. הפעם לקחתי את אלון איתי, שיעזור לי להיות פחות נחמדה ודואגת לרווחתם של המטפלים שלי ויותר דואגת לי.

אחרי פגישה ארוכה במיוחד, יצאנו מהמרפאה עם תוכנית פעולה. ראשית, סטרואידים במינון גבוה, שירגיעו את הדלקת ובכך יאפשרו לי אולי לספוג יותר אוכל רגיל. הם גם יגבירו את התיאבון ויעזרו לשפר את תחושת ה-well being הכללית. שנית, פורינטול. זוהי התרופה הכימותרפית אליה אני מתגעגעת כל-כך, זאת שהתחלתי לקחת ב-2008 אחרי הניתוח הגדול שהסתבך והיא התרופה היחידה שלמעשה נתנה לי רמיסיה אמיתית. נאצלתי להפסיק לקחת את הפורינטול ב-2011 בגלל שהיא גרמה לי להפרעות בתפקודי הכבד, אבל מסתבר שישנו פרוטוקול מיוחד לטיפול משולב בפורינטול ותרופה נוספת שעוזרת לשפר את ההשפעה התרפויטית של הכימו מחד, ומאידך מונעת את הפגיעה בכבד. נדרשים שלושה חודשים עד שהפורינטול מתחילה להשפיע, אבל התקווה היא שבינתיים הסטרואידים יעזרו. אני גם ממשיכה לקחת את הזריקה הביולוגית הדו-שבועית שלי, סימזיה. אולי בהמשך, אם הכבד שלי לא יעלב מהפורינטול והמחלה תהיה בשליטה נוכל לרדת בחזרה ממינון כפול, שתי זריקות אחת לשבועיים, למינון רגיל - שתי זריקות אחת לחודש. ועוד במורד הדרך, אולי אוכל להפסיק לגמרי עם הסימזיה ולהישאר רק על פורינטול.

לתוכנית הזאת יש יעדים ברורים ומדידים. אחת לשבוע עושים בדיקות דם כדי לראות מה מצב הכבד והחלבונים בדם. אני כבר כמעט שבוע על סטרואידים וכבר מרגישה שיפור ברמות האנרגיה. הבטן עדיין לא השתפרה. בינתיים הפסקנו את ההזנה בזונדה ואני מחכה לקבל פורמולה חדשה שבתקווה פחות תעצבן את הבטן שלי (היא תגיע מחר) ובעוד שבוע נראה מה מצב המשקל. אם אני ממשיכה לרדת במשקל יתכן ולא תהיה ברירה אלא להתחיל הזנה ורידית לתקופה מסוימת, כדי לתת למעי שלי מנוחה ולאפשר לי לעלות בחזרה למשקל בריא ולהתחזק, כדי שאני אוכל להמשיך לחיות את חיי מבלי לשנוא כל יום בו אני מתעוררת בבוקר. וכדי שתחזור להיות לי תקווה שהדברים עוד ישתפרו. שיהיה לי כוח להיות אם ורעיה ועקרת בית ואחות (מוסמכת וביולוגית) ובת. לא בגלל שזה מה שמצופה ממני, אלא בגלל שזה מה שאני רוצה. אני רוצה להיות מסוגלת לשאוב את הבית, ללכת לקניות, לבשל. להיות מסוגלת ללכת לעבודה ולעבוד בלי להתפלא איך זה שהצלחתי לעבור עוד יום. רוצה שתהיה לי שוב סבלנות לאנשים אחרים, למשפחה וחברים. שיום אחד אהיה בריאה מספיק כדי להיות שוב בהריון.

זה ההבדל בין "חיים" ל"איכות חיים", מצרך שהיה כל-כך נדיר אצלי בזמן האחרון, עד שהוא היה למעשה בלתי קיים. אני שמחה שיש אור בקצה המנהרה, כי רוחי החלה להישבר ואני לא יודעת כמה עוד הייתי יכולה להמשיך ככה. אני, האופטימית הנצחית, איבדתי תקווה. ובשביל אנשים אופטימיים, זאת תחושה קשה מאוד. בשביל הסובבים אותי, שרגילים לראות אותי מחייכת ושמחה, נינוחה, רגועה וסבלנית, זה גם היה בכלל לא קל.

אני מקווה, בזהירות אך בכל מאודי, שמתוך כל הדברים שקורים עכשיו במקביל משהו יסיט את המגמה ויגיע שיפור מתמשך. בינתיים אני נישאת על התקווה הזמנית שהגיעה עם התחושה שמשהו קורה.

עכשיו מתפללים.

מפה ומשם של החודשיים האחרונים

אני לא מאמינה שלא פרסמתי כאן חודשיים. אבל בעצם, אני מאוד, לגמרי ולחלוטין מאמינה ולא מופתעת שלא פרסמתי כאן חודשיים. בין אמהות לתינוק אחד בן עשרה חודשים (איך, מה, מתי?!) לבין עבודה במשרה מלאה ולבין ניהול משק הבית השוטף ועוד קצת זמן איכות עם בעלי שיבדל"א, אני לפעמים חושבת על כתיבת פוסט, אבל לרוב עד שהיום החופשי שלי נגמר אני כבר נוחרת עם עדו במיטה בתנוחת כפיות.

אגב, בהערת שוליים, אם יורשה לי - הכי כיף לנחור עם עדו במיטה בתנוחת כפיות. היום בצהריים הרדמתי אותו ככה ואז העברתי אותו לעריסה וחזרתי למיטה שלנו לבדי וחשבתי לעצמי, למה בעצם העברתי אותו למיטה שלו? היה לי כל-כך נעים איתו ואני בטוחה שגם לו היה נעים איתי. ברור שיש סיבות בגללן העברתי אותו למיטה... אבל. לפני כמה ימים חשבתי לי שאם המזרון שלנו היה קינג-סייז והמיטה שלנו לא הייתה כל-כך גבוהה הייתי שמחה מאוד להמשיך עם ה-bedsharing עד שעדו היה קץ בסידור הזה.

בכל אופן -

יש עוד סיבות להיעדר הפרסום בחודשיים החולפים, ותסלחו לי רגע על ההקדמה הארוכה וריבוי ההסברים וההתנצלויות (אני מקווה שתסלחו לי). בסוף נובמבר זכינו לביקור מיסמין, אחותו הצעירה ביותר של אלון. היא שהתה אצלנו שמונה ימים וארבעה ימים בלבד אחרי שהיא עזבה הגיעו ההורים שלי לביקור בן שבועיים וחצי. איזה תענוג! ההורים שלי עזבו יומיים לפני חג המולד וכך זכינו לחגוג איתם כמעט את כל חנוכה (אבל לא רק בכך זכינו) ואז בחג המולד עבדתי והייתי חולה ו... הנה אנחנו כאן. מכאן לשם הזמן עובר לפעמים אין לי כל-כך זמן וכוח וחשק לעשות רשומון של החיים שלנו. אבל יאללה, עכשיו בזכות התקלה של המים כבר התיישבתי והתחלתי אז נעדכן.

בעיקר אני רוצה לכתוב על עדו, כי קורים כל-כך הרבה דברים והוא כל-כך גדל ומשתנה כל הזמן. לפני כמה זמן מטופלת אחת אמרה לי שהיא מצטערת שאמא שלה לא כתבה יותר דברים, כי היו דברים שהיא רצתה לדעת ולא היה לה את מי לשאול וגם כששאלה אף אחד לא זכר. אני תוהה לפעמים בדבר תיעוד יתר אל מול תת-תיעוד ומנסה למצוא את האיזון הנכון בין חיים בתוך הרגע ויצירת זכרונות לבין השימור של אותם חיים וזכרונות. עדיין לא מצאתי את נוסחת הפלא.

לעדו מלאו עשרה חודשים ב-27 בדצמבר. הוא שובב גדול, אוהב להשתולל ולעשות שטויות, מאוד אוהב משחק פיזי. כשמנשקים אותו בצלעות, מתחת לבתי השחי, הוא צוחק צחוק מתגלגל. גם כשסוחבים אותו שק-קמח והולכים בצעדים גדולים ושרים שיר על פילים. וכשאומרים "אני אתפוס אותך!", הוא צוהל ומנסה לברוח בזחילה וגם כשכמעט-בכאילו-מפילים-אותו-אבל-לא-באמת. הוא הולך בעזרת רהיטים אבל עוד לא עוזב ידיים. אני כבר לא יכולה לחכות לצעד הראשון. הוא עדיין לא מדבר, אבל יש לו מילה אחת בה הוא משתמש כדי לבקש מוצץ (אֶנֶה) והוא גם משתמש בשפת סימנים כדי לבקש חלב. ממש לאחרונה הוא גם גילה את הקסם שבהפלת חפצים על הרצפה וסנג'ור המבוגר התורן להרימם. אם מוסיפים לעניין, "בום!" ו"או-או!" זאת בכלל חגיגה שגוררת צחוק בטן מתגלגל.

הוא אוהב מאוד אוכל, הכי אוהב יוגורט וגם אוהב מאוד גזר מבושל. אי-אפשר לאכול לידו בלי שהוא יבוא לבדוק מה בצלחת ואם זה משהו שהוא אוהב הוא דורש לקבל טעימה. אם הוא לא מקבל הוא מוחה בקול. הוא יזחל מהקצה השני של הבית אם הוא רואה אוכל. אין בבית ארוחה בלי עדו, אלא אם הוא ישן. בימים האחרונים הוא אוהב במיוחד לחלוק איתי טוסט משולשים לארוחת בוקר מאוחרת, עם קטשופ והמון גבנ"צ.

ויש לו שבע שיניים, השמינית בדרך!

בתחילת דצמבר הודיעה לנו המנהלת של המעון שהיא מתכננת להעביר את עדו לחדר של התינוקות הגדולים יותר אחרי החג. בחדר החדש יש תינוקות בגילאים 9-14 חודשים ושם כולם זוחלים או הולכים וכולם כבר אוכלים מוצקים. אל החדר בו עדו התחיל התקבלו בחודשים האחרונים כמה תינוקות קטנטנים, 6-12 שבועות ופתאום ראינו את ההבדל ובהחלט הסכמנו שהגיע הזמן לעבור. כשעדו התחיל ללכת למעון הוא היה התינוק הקטן ששכב על הגב באוניברסיטה והתינוקות הגדולים יותר זחלו או הלכו לידו והיה צריך לשמור שלא ירמסו אותו. עכשיו התפקידים התהפכו ועדו הוא הגודזילה שמאיים על הקטנטנטנטנים ברמיסה.

לפני חופשת החג שלחו את עדו ליום התנסות בחדר החדש, לראות שהוא מסתדר עם התינוקות האחרים והמטפלות. שלושה ימים מאוחר יותר הוא התעורר בבוקר עם חום. לא הופתענו. חדר חדש, תינוקות חדשים, חיידקים חדשים. לפני חודשים, כמה ימים אחרי שביקרנו במעון להתרשמות עדו פיתח את החום הראשון שלו. שלושה ימים אחרי שממש התחיל ללכת למעון היה לו חום שוב. מזהים את הדפוס? אומרים שהשנה הראשונה במסגרת היא הקשה ביותר והיא בונה את המערכת החיסונית.

ולא רק את זו של עדו. יומיים אחרי שעדו העלה חום והתחיל להשתעל ולהתנזל, התחלתי גם אני. וכיומיים אחרי, הצטרף אבא שלי, התייר המסכן שלא חשד בדבר. ההורים שלי הספיקו להיות כאן בערך שבוע לפני שנפלנו כולנו למשכב. מצד אחד זה היה מבאס מאוד שהביקור "התבזבז" על מחלות. מצד שני, עדו הוא קסם גם עם ארבעים מעלות חום והנוכחות של ההורים שלי עזרה כל-כך, בכך שאפשרה לי להמשיך ללכת לעבודה לפני שהרגשתי רע מדי, ובהמשך אפשרה לי להיות חולה ומסכנה מבלי להידרש כל-כך לטיפול בעדו.

אחרי חמישה ימים של חום גבוה ללא הפסקה, קבענו תור והלכנו לבקר את רופאת הילדים שבישרה לנו שהדובשן לוקה בדלקת אוזניים חריפה. יצאנו משם עם מרשם לאנטיביוטיקה, הראשון בחייו של עדו. אחרי כמה ימים, כשעדו התחיל להרגיש טוב יותר ואני המשכתי להרגיש רע, הלכתי גם אני לרופא וקיבלתי גם אני מרשם לאנטיביוטיקה, אותה לקחתי בלב נשבר, כדי לטפל בדלקת הסינוסים החיידקית שפיתחתי. לשמחתי למרות החששות, דלקת הריאות פסחה עליי הפעם.

עדו כבר החלים לגמרי. אבא שלי ואני עוד גוררים שיעול מציק ולי רק נותר להתמודד עם הנזק שעשתה האנטיביוטיקה לפלורה של המעי שלי, שממש לא צריכה סיבה להתפנות ממשכנה.

כך, לצערי, העניינים בגזרת הבטן עגומים. אתם מוזמנים לדלג על החלק הזה if you think you've heard this one before ולצערי, רוב הסיכויים שכן.

מאז הקולונוסקופיה שעברתי בתחילת אוקטובר המחלה שלי לא במצב טוב. והיא גם לא הייתה במצב טוב לפני הקולונוסקופיה. למעט ימים ספורים של חסד פה ושם אני נאבקת לאזן את הבחילות וחוסר התיאבון, את כאבי הבטן וריבוי הביקורים בשירותים. הצינון לא עזר לתיאבון שלי ואני ממשיכה לרדת במשקל, דבר שלא משמח אותי כלל וכלל. יש תחושה שהתרופות שאני נוטלת לא מספיקות כדי לשמר רמיסיה טובה. הסטרואידים במינון נמוך שאני לוקחת (בודזונייד) לא מספיקים בעצמם ובגלל מחלת החום הויראלית לא יכולתי לקחת את הסימזיה, הזריקה הביולוגית (שגם אותה אני כבר נוטלת במינון כפול מאז אוקטובר). וכך הצינון חלף ופינה את מקומו למיני-התקף של הקרוהן. כל זה הופך את חיי היומיום לקצת יותר קשים עבורי. אני עייפה מאוד רוב הזמן. ברוב הימים אני מרגישה שלא משנה כמה אני ישנה, אני אף פעם לא מרגישה רעננה.

לפני שניתקו לנו את המים חלפו עליי כמה ימים של יאוש. הרגשתי שבאמת, אין לי בכלל מה לדבר על איכות חיים מרוב שהמושג הזה לא קיים אצלי בתקופה האחרונה. כבר כתבתי כאן בעבר על הפיצול שמאפשר לי להתקיים עם המחלה - כשדלת השירותים נסגרת מאחוריי אני מדחיקה ופשוט עוברת הלאה. יש עדו ואלון ועבודה, אז אפשר להתעסק בדברים האלה ופשוט לא לחשוב על הקשיים. אני ממשיכה לקחת את התרופות שלי בכל בוקר, ממשיכה לנסות לאכול טוב כדי לנווט את הבטן שלי בכיוון טוב יותר, ממשיכה ללכת למעקבים ולנסות לפתור את החידה הזאת עם רופאת הגסטרו שלי. מה עוד אני יכולה לעשות?

אבל לפעמים השיטה לא עובדת ואני מתייאשת. וביום רביעי שעבר זה קרה וקצת (הרבה) ריחמתי על עצמי. זה קורה, אחרי חודש ומשהו של בריאות קלוקלת במגוון תחומים. אני לא מפותעת ולא מאוכזבת מעצמי. רק בת אנוש, אחרי הכל. אבל היה יום אחד שבו ממש חשבתי לעצמי שאני כבר מעדיפה הזנה ורידית על פני אוכל, כי אני כל הזמן כל-כך משתדלת למצוא דברים שיעשו לי טוב ובמקום הם עושים לי רק רע ודי, אני צריכה קצת מנוחה מכל זה, מהתחושה הפיזית הרעה ומההתעסקות בחיפוש ומציאה והכנה של אוכל והאכזבה כשזה לא מצליח, והירידה במשקל והחולשה.

בעבודה, מזל, האדרנלין עוזר ואני שוכחת מהכל, למעט ביקור מזדמן בשירותים שמעמת אותי עם המציאות שלי. התחלתי גם לחנוך עכשיו מישהי חדשה בעבודה וזה עוזר בימים שאני מרגישה פחות טוב כי אני בעיקר מפקחת והיא מתרוצצת. וכשזה לא קורה, שוב, האדרנלין עוזר. בעבודה אני חיה מן חיים כפולים, כי בעוד שרוב האנשים יודעים שיש לי קרוהן אף אחד לא יודע באמת מה קורה, למעט ההערה המזדמנת על החיוורון שלי.

אתמול קיבלתי הוראה מהרופאה שלי להזריק את הסימזיה למרות שעדיין היה לי חום ואני אמורה לדווח לה בעוד שבוע על מצב החום והרגשתי הכללית. אני קצת בתחושת קש אחרון ומרגישה שצריך לעשות מעשה. ויש לי לגמרי דז'ה וו לתקופה שאחרי הביקור האחרון שלנו בארץ, מה שלא עוזר להפחית את התסכול שלי.

ואז ניתקו לנו את המים והפוקוס שוב עבר למוקד אחר. מזל שיש את החיים שיסיחו את דעתי מהחיים.

לפני שכולם פה נהיו חולים עוד הספקתי לקחת את ההורים שלי לקונצרט של "משיח" של הנדל שמועלה כאן כל שנה בתחילת דצמבר כמסורת של כריסמס וסוף סמסטר. רציתי לעשות איתם עוד הרבה דברים אבל לא נראה לי שאכפת להם שלא יצא. בסופו של דבר, הם היו המון עם עדו ואיתנו וזאת הייתה הסיבה לבואם. הלוואי והיינו גרים במרחק נסיעה ולא מרחק טיסה.

עכשיו רק נשאר לחכות לקיץ ולקוות שיבוא מהר. התחזית כאן שמדברת על שלג ומינוס עשרים מעלות ביומיים הקרובים לא מפחידה אותנו. מה פתאום. ולחשוב שבשנה שעברה בזמן הזה עדו עוד היה בבטן ואני התרוצצתי במיון עם אבטיח קטן תלוי מלפנים וגרפתי שלג מהמכונית שלי. Those were the days, man!

ולפעמים, באמת, יש איזה רגע בו אנחנו מסתכלים עליו ומתפלאים - איך זה

הופך לזה

ואין לי ספק שככל שהוא יגדל, הפליאה תלך ותגדל איתו.

הישרדות ועבודות עפר

הדבר הראשון שעשיתי היה לנקות שירותים. הדבר השני היה להתקלח ולצחצח שיניים במים זורמים. כשיצאתי מהמקלחת הכנתי לי קפה ללא-קפאין בכוס אמיתית, לא חד-פעמית ורק אז, לאור כך שהתינוק המתוק החליט לא להתעורר עדיין, התיישבתי לכתוב.

בחוץ יורד שלג שהתחיל לפני שעה וחצי. בדיוק בזמן בשביל החבר'ה שעבדו בחוץ וכיסו בחזרה את השוחה שחפרו מוקדם יותר הבוקר.

בשעה חמש לפנות בוקר, יום שישי, התעוררנו לקול בכיו של תינוק אחד. מאורע לא-בלתי-רגיל בימים האחרונים, שכן החבר הצעיר במשפחה עדיין מנסה למצוא את הגרוב של השינה שלו מאז המחלה עליה התגבר לאחרונה. אחרי ניסיון כושל של אביו של העולל להחזירו לישון, צירפנו אותו למיטתנו, נוהג כמעט קבוע של הלילות האחרונים.

לפני שנרדמתי בחזרה אמרתי לאלון שאני שומעת איזה שאון במרתף, גם כשהחימום מפסיק לעבוד. חשבתי שאולי התקלקל המנוע של הכבשן במרתף, אבל מאחר והשעה הייתה חמש לפנות בוקר, כאמור, סיכמנו שנחזור לישון ובבוקר נתקשר לחברת האחזקה.

ואכן, כשהתעוררנו בשמונה וחצי בבוקר השאגה לא פסקה. כיביתי את החימום והשאגה המשיכה. התקשרתי אל ליז מחברת האחזקה ותיארתי את המתרחש. די במקביל אלון מילא קומקום לתה ובקבוק ודיווח שיש לחץ מים נמוך בברז שבמטבח. מאוד במקביל נשמעה דפיקה בדלת ואחד-יחידה דפנה בפיג'מה ושיער פרוע פתחה את הדלת לאחד-יחידה פועל ממחלקת המים של העירייה, שבא לספר שיש המון מים שעולים מהבית שלנו אל הרחוב. הבחור ביקש באדיבות שניתן לו לרדת למרתף להסתכל, חזר ואמר ששם הכל בסדר ואמר שהוא הולך לחפש את הצינור הראשי כדי לקבוע האם ההפרעה נמצאת בצד של העירייה או אצלנו.

כעבור כמה דקות דפיקה נוספת בדלת. העירייה פיקס, הדליפה בצד שלנו. בעוד עשר דקות יסגרו לנו את המים, תודה ושלום.

ביקשתי שיחכה מספיק זמן רק כדי שאספיק לקפוץ למקלחת לפני שאני יוצאת מהבית למשמרת בת 12 שעות. התקלחתי, הבחור סגר את הברז ונסע משם. במהלך השעות הראשונות של המשמרת ניסיתי לחשוב את מי עצבנתי כל-כך כדי לדפוק את הקארמה שלי באופן כזה אפי.

היינו בלי מים שתי יממות וחצי.

במהלך הזמן הזה שקלנו ללכת למלון אבל פסלנו את האפשרות בגלל שחדר מלון פיצי היה מחרפן את עדו ואת הוריו (הילד הכספיתי שלנו היה ממצה את אפשרויות הטיפוס תוך עשר דקות ומתחיל לטפס על הקירות), חיפשנו מקלחות בקמפוס, ניסינו (ונכשלנו) למצוא דיור חלופי אצל חברים וסחבנו שתי קופסאות מלאות כלים מלוכלכים, כלי רחצה, שלוש מגבות, בגדים להחלפה, אמבטיה של תינוק ואת התינוק עצמו אל האוטו וממנו אל הבית של אלי, שם התקלחנו שלושתנו אתמול, שטפנו את כל הכלים וחזרנו הביתה בכוחות מחודשים, קצת פחות מבואסים, לצחצח שיניים עם מים מבקבוק. קמפינג מתוך ברירת-מחדל.

לפחות עוד יש לנו חימום (כמו שאני מרבה לומר בעבודה מעט בסרקאזם, I'm a cup half full kind of a person. חה).

כשיום העבודה נגמר ביום שישי וליז החביבה מחברת האחזקה עדיין לא הצליחה למצוא קבלן שאפילו יבוא להסתכל על התקלה, רוחנו נפלה. בעיני רוחנו ראינו איך סוף השבוע חולף לו מבלי שיבוא אף אחד, ואנחנו בלי מים זורמים. דמיינו לעצמנו איך רק ביום שני בא מישהו להסתכל, כדי שרק ביום שלישי יביא את הפועלים והכלים, כדי שברביעי יתחילו לעבוד ואולי בחמישי יהיו מים.

לכן הופתענו מאוד כשהתקשרנו אל ליז אתמול בבוקר בצעד של יאוש והיא אמרה שהיא מחכה לשמוע משני קבלנים שיבואו להסתכל ואז מנהלת הנכס תבחר את האחד עם המחיר המתחרה ותשכור את שירותיו. חביבה, ליז, אבל לא ענקית בתקשורת. מילא, מזל שלא התחתנו איתה.

אתמול בסביבות חצות היום הגיע איש אחד שסיפר לנו שהוא גרוש עם שלושה ילדים, בן חמישים ואיך שהזמן עובר ועכשיו עדו רק בן עשרה חודשים אבל חכו-חכו, הבן הבכור שלו כבר בקולג'. אה, והוא גם יכול אולי לעשות שמיניות באוויר ולהתחיל לעבוד כבר אחה"צ, או אולי-אולי בראשון, כי בכ"ז, יום ראשון וכל זה...

ואז חיכינו וחיכינו לקבלן השני וכשכבר נואשנו והתקשרנו לליז לבדוק מה קורה (כי רצינו ללכת להתקלח אצל אלי), היא בישרה שהם כבר החליטו לשכור את הראשון ושהקבלן השני לא יגיע. אה, תודה באמת.

כשחזרנו מאלי עמד מחפרון בחצר הקדמית שלנו ופיסת האדמה הקטנה שמובילה מהפחים לכניסת לבית הייתה קרועה. מעולם לא שמחנו כל-כך למראהו של מחפרון.

הבוקר בתשע ורבע עצר טנדר מול הבית ופרק מקרבו שלושה בחורים. בוקר טוב.

מתישהו הקבלן דפק בדלת וביקש שאפתח את הכניסה למרתף. הוא הבטיח שעד שתיים בצהריים יהיו לנו מים. למודת אכזבות, הסתכלתי עליו בפה פעור ומלמלתי "תודה" מבולבלת.

אחרי שעתיים של עבודה הבחור הצעיר (שהוא הבן של הקבלן) נכנס לקבינה של המחפרון, סגר את הדלת ואת כל החלונות והפעיל את החימום. הקבלן והעובד האחר עלו על הטנדר ונעלמו. אלון אמר שאולי הם הלכו לקנות אוכל. הם חזרו עם בובקאט ומשאית מלאה אדמה למילוי.

בתמונה: מחפרון, לא בובקאט

המים חזרו בשלוש ורבע ושעה מאוחר יותר, כשכל האדמה החפורה נדחסה בחזרה למקומה והשלג כבר צבע הכל בלבן, הם העמיסו את הבובקאט על העגלה של הטנדר, החנו את המחפרון בחצר הקדמית, קיפלו את כל הציוד ונסעו מכאן.

ואני הלכתי לנקות שירותים ולהתקלח.

מחר בטח יבוא מישהו לקחת את המחפרון.

יה-בה-יה.

וזה עדו. הוא חמוד. מאוד. בפוסט הבא you're gonna hear all about it.

דבש טהור