ברוך הבא אוגוסט

שלום רב לך, הראשון באוגוסט.

אני מחכה לך כבר הרבה זמן שתגיע, הראשון באוגוסט, ועיני נשואות לקראתך כבר חודש או יותר. אמרתי לעצמי שכשתבוא, הראשון, תביא איתך את רוחות השינוי והעשייה, למרות שכולם יודעים שבהגיעך החום רק מתגבר והחום - אויב הרוחות הוא. ובכל זאת, קיוויתי שתגיע ותסחף אותי איתך לתוך מחול אחד אחרון, מחול שפותח את כל החלונות בלילה, מנקה את כל האבק מהמקומות שלא הגיע אליהם אור כבר שנים. מחול שיגלוש מההר ויחזיר אותי אל בית ילדותי לתקופה שיהיו בה סיכום ופרידה זמנית, לפני שאנתק למספר שעות מהקרקע.

אני לא יודעת למה בחרתי דווקא בך, הראשון באוגוסט. יכולתי, למשל, לבחור באחיך, התשיעי באוגוסט, בו מניין הימים עד המבחן והטיסה הוא חודש עגול ומדויק. אבל אולי בחרתי בך כי אתה עגול בפני עצמך, בלי קשר למי שבא לפניך או אחריך. או אולי בגלל המראה שלך, או פשטותך המזהרת. ואולי פשוט, כי אני בת-אנוש הבוחרת תבניות פשוטות באופן שרירותי, מאמצת אותן, נקשרת אליהן, מכניסה בהן יותר משמעות מזו הכרוכה בהן באופן מהותי, ולא מרפה מהן, לפעמים גם אחרי שעשו את שלהן, התיישנו והפכו חסרות שימוש.

הראשון באוגוסט, אני רוצה להגיד לך – חשבתי שתמצא אותי במצב קצת אחר. קיוויתי, בהגיעך, להגיש טיוטא ראשונה של המאמר שלי. עכשיו אני מבינה שזה כבר לא יקרה, אלא אם אעביר את היומיים הקרובים בכתיבה רצופה, תוך התעלמות מצרכי הגופניים הבסיסיים. אז החלטתי לנתק את הקשר בינך לבין המאמר. עוד אכתוב ואגיש אותו, בודאי, אל תדאג. לא ויתרתי עליו ולא אוותר. אבל הבנתי, עם התקרב הגיעך, שטעיתי לחשוב שאצליח. הבנתי שצריך להעריך מחדש את סדרי העדיפויות ולוחות הזמנים. זוהי המסקנה העיקרית המתבקשת ולכן אני מגיעה אליה ומקבלת אותה. גם את נקודת הציון הזו קשרתי אליך באופן שרירותי, אבל עכשיו אני מבינה שטעיתי כשבחרתי בך.

אבל אל תדאג, הראשון ידידי, אינני שוללת ממך את כל תפקידיך. הקשר בינך לבין הלימודים למבחן עוד ניצב איתן ואני ממשיכה לומר שמהיום בו אפגוש אותך, אגביר בהחלט את הקצב וההיקף. ויש לך גם תפקיד בכל הנוגע לאריזת הבית ועזיבת העיר.

בהקשר הזה, הראשון באוגוסט, התכוננתי לקראתך. זו כבר תקופת מה, שכאשר אני לא מצליחה להירדם, אני שוכבת במיטה ומחלקת את הבגדים, הכלים, התכשיטים שלי, לשתי ערימות. מי לשבט ומי לחסד. ואמרתי לעצמי – יבוא הראשון באוגוסט, ואתחיל להפוך את הערימות המנטאליות לערימות גשמיות. הסוודר הסגול שקניתי בעשרים שקלים כשהייתי בכיתה י"א וכבר לא נרכס עליי, קבקבי העץ עם רצועת העור הכתומה שנרכשו בספרד והתגלו כבלתי נוחים, קרם הפנים לשימוש לפני השינה שקיבלתי בהנחה בסופר פארם לפני ארבע שנים כשקניתי איפור ומעולם לא נפתח או נמרח. בקבוקים סגורים של מרכך לשיער שכבר לא אפתח, בקבוקוני אבקת תבלין שמעולם לא נפתחו אך תאריך התפוגה שלהם כבר עבר וטעם עוד אין להם - כולם יושבים ומסתכלים עליי, רוקעים ברגלם בתנועות קצובות ועצבניות, מחכים שאמסור אותם הלאה או אזרוק אותם לפח. שאתן להם מנוחה סוף כל סוף, שאשים אותם בשימוש.

ברור שהייתי לא ריאלית, הראשון באוגוסט. הרי כבר למעלה מחודשיים אני יודעת שכשתגיע נצטרך ללכת יחד לעקירת שן הבינה האחרונה שלי. אבל השתמשתי בך כנקודת ייחוס. קצת לפניך, אתחיל לאסוף ארגזים. ואחרי שנחזור מהעקירה, נארוז בהם. אבל אולי קודם, נארוז בשקיות זבל גדולות את הערימות שנידונו לשבט. ויחד, ניהנה מאיזו תחושה של הקלה סתומה. כל החפצים שרבצו ברוב משקלם על כתפינו לאורך השנים. ואולי אם קל לנו כל-כך לוותר על זה או אחר, אנחנו יצורים נעלים יותר? פחות חומריים, שזקוקים לפחות. אולי אנחנו עדיין לא לגמרי מבוגרים, שזקוקים לשתי משאיות מיטלטלות מאחוריהם ומכולה שתישלח אל מעבר לים. כמעט הכל בר-ויתור והרוב בר-תחליף.

יש לי איזו תפיסה לגבייך, הראשון באוגוסט. אני לא יודעת כמה היא מבוססת, אם כי יש לי תחושה חזקה שכן. אני מרגישה שאחרי שתבוא, הזמן יתחיל לדהור קדימה. בום-טראח-פאח ופתאום, חודש אחרי הגיעך ועזיבתך, ארים את הראש ואומר – הראשון בספטמבר, זה אתה? לאן הלך הראשון באוגוסט? המצחיק הוא, שזאת אחת הסיבות בדיוק שאני רוצה שכבר תגיע. אני מודה שלכן אני מחכה לך בציפייה כה מתוכננת ורבת כוונה. אני רוצה שתבוא ותיתן לי את חותמת ההכשר. שתסמן את קו הזינוק ותשמיע את יריית הפתיחה. שקצת תסובב לי את הראש. אני רוצה שיהיה מקובל להגביר את הקצב, לצאת מהישורת ולהתחיל לטפס בעלייה, או להידרדר במהירות מואצת בירידה. אני רוצה שזה יהיה ברור ומובן. שיהיה אפשר כבר לדבר ולהתעסק יותר. אפילו עוד יותר. לשאול מי בא איתי ומי נשאר מאחור ולדון בכך בפתיחות ובחופשיות, לעיתים מנופחות עד הגזמה, עד שתתקבל תשובה המניחה את הדעת, תשובה הגוזרת מתוכה פעולה בשטח, במציאות פיזית הסובבת אותי. אני רוצה להתחיל את הטיפוס מעלה, בדרך אל הקתרזיס של אוויר הפסגה המובטחת. מאסתי בהמתנה. אני מוכנה לצאת לדרך.

בגלל זה אני צריכה להיות מוכנה. לא אתן שיפתיעו אותי. לכן, כשתבוא לכאן, הראשון, אחכה לך ממש ליד הדלת. אל תקפוץ בבהלה כשתראה אותי, אני פשוט כבר לא יכולה לחכות. שלום ולהתראות.

The Run For Beating The Sun

השעון המעורר מצלצל בשש בבוקר. אני משתיקה אותו ומתיישבת במיטה. משפשפת עיניים, משחזרת מידה מסוימת של התמצאות בזמן ובמקום. אני בירושלים ורציתי לקום לרוץ. יוצאת מהחדר בשקט-בשקט. נכנסת למקלחת ומחברת סביב בית החזה את החיישן של מד הדופק. בחדר השני אני לובשת את בגדי הריצה שלי. למטבח, קומקום, תה, עוגייה אחת או ופל או קערית קטנה עם קורנפלקס. נעלי ריצה, סרט לשיער, נגן, אוזניות באוזניים, מסטיק בפה וקדימה. לא לשכוח טישו בכיס אחד ומפתחות של הבית בשני. יצאנו לדרך.

אם לפני שבוע מישהו היה אומר לי שאני אקום בבוקר במיוחד כדי לצאת לרוץ, הייתי נוחרת בצחוק מלגלג. אני? מה לי ולמשוגעים לדבר, אלה שקמים לפני השמש כדי לרוץ בצינה של סוף הלילה?!

הכל התחיל ביום שלישי לפני שבוע. ברביעי בערב היינו מוזמנים לעל האש בפארק הירקון עם כמה חברים של אלון, לקראת נסיעתנו המתקרבת. רצתי ביום שלישי בערב, אבל אז הבנתי שלא אוכל לרוץ ברביעי בערב בגלל התוכניות הצפויות. מה עושים? בלבי החלה מתרקמת תוכנית – ארוץ בבוקר. אחר-כך, נסענו לבלות את סוף השבוע אצל ההורים של אלון. בשישי בערב שוב היינו מוזמנים לעל האש, הפעם אצל הדודים. מה גם שכדי לרוץ בלב עמק בית-שאן באמצע יולי בלי להפוך לשלולית, צריך לחכות שהשעה תהיה אחת עשרה וחצי בלילה לפחות וגם זה לא תמיד מבטיח מזג אוויר נעים. המסקנה הייתה ברורה – אצטרך לקום לרוץ בשישי בבוקר. התעוררתי בעשרה לשש בבוקר ובשש ורבע כבר יצאתי. רצתי שעה וחזרתי הביתה לפני שהשמש תתחיל להכות בסגנון בית-שאני אמיתי.

השבוע החולף המשיך את רצף הריצות בבוקר מכורח הנסיבות. ביום שני נסעתי שוב צפונה, הפעם כדי לבלות כמה ימים אצל אחותי. שם הריצה בערב פחות נוחה מפני שזאת שעת ארוחת הערב, המקלחות וההשכבה, שלושה טקסים בהם אני רוצה לנכוח. לפיכך, אתמול בשבע בבוקר כבר נעלתי את נעלי הריצה שלי ויצאתי אל עבר המסלול הכי כמעט-מישורי שניתן למצוא בקיבוץ ההררי השוכן לגבול הצפון. המסלול המאולתר סיפק לי עשר דקות בערך לכל סיבוב וכך, אחרי כמה חזרות, היו לי חמישים דקות. בתחילת הריצה עוד התמקחתי עם עצמי, אולי ארוץ רק חצי שעה, כי מה הקטע בריצה במעגלים. בסוף, עם דיסק של ה-weepies באוזניות, המשכתי ונהניתי מכל דקה.

והבוקר שוב.

בערב אנחנו נפגשים עם חברים ובמהלך היום אני צפויה לשבת בשיעור הכנה למבחן מ-11 עד חמש אחה"צ לפחות. לפיכך, אין ברירה.

וזאת מידת המחויבות שלי להחלטה שלי מול עצמי. ומידת ההנאה שאני שואבת מהריצה, מידת ההתמכרות שלי להנאה הזו. אני מופתעת מעוצמתה ומהיקפה. מעולם לא ויתרתי על שעות שינה כדי לעסוק במשהו. משהו. הקימה הקבועה בשש בבוקר במשך ארבע השנים של התואר הייתה כפויה ובלתי נמנעת. אמנם כולם סביבי תמיד שמו לב שעשר דקות אחרי היקיצה אני כבר ערה ומוכנה לפעולה, ועדיין. בהינתן הבחירה, אני תמיד מעדיפה לקום בסביבות עשר בבוקר ולפעמים אפילו מאוחר יותר. אז מה ניה?

אני מרוצה מזה מאוד. אני נהנית לראות כמה אני מחויבת לעצמי. אני מופתעת מזה ומתענגת על זה. ההתעוררות בבוקר משווה לכל העניין תחושה טקסית. כשרצתי בערבים, הייתי מחכה כל היום לרגע בו השעון יכה שבע והרוח הירושלמית תחל לנשוב כדי שאוכל לנעול נעליים ולצאת לרוץ, אבל בכל זאת, אז הריצה הייתה חלק מהיום. עכשיו היא הטקס הפותח אותו.

אני חוזרת הביתה מהריצה, מכינה לי כוס מיץ קר-קר, מדליקה את הרדיו על 88FM, פורשת מזרון יוגה ומתיישבת מול המאוורר לשחרור ומתיחות. נכנסת להתקלח, לא לפני שכיבסתי את בגדי הריצה שלי בכביסת יד, כי אבא אמר שאם אני רוצה לשמור עליהם אני צריכה להקפיד לכבס אותם אחרי כל אימון.

אחרי המקלחת, תה מספר שתיים לצד קערית דייסה. בוקר טוב, היום נפתח, אפשר להתחיל.

את בגדי הריצה שלי תכננתי לקנות לעצמי כפרס על התמדה. החוזה ביני לביני היה שאם אתמיד בריצה חודש, אקנה לי בגדים טובים, מבד מנדף. בסופו של דבר הבגדים נרכשו כבר שלושה שבועות אחרי שפצחתי בריצות היומיות. הריצה בבגדי כותנה פשוטים הפכה בלתי נסבלת. הקיץ הלך והתקדם, החום הוסיף להתגבר ואני מצאתי את עצמי סובלת מתופעות שהשתיקה יפה להן. קניתי לי חליפת ריצה של אדידס, מיוחדת לנשים ומאז אני רצה, קלה ומאושרת.

ועוד בענייני ריצה-

בסופ"ש לפני כמעט שבועיים נסענו להורים שלי. ביקשתי מאבא שלי שיצטרף אליי לריצה כדי לתת לי הערות ותיקונים. קיבלתי אימון מקצועי אחד-על-אחד. היה תענוג. אבא שלי הוא מתנה גדולה. בחיים בכלל ובהקשר של הריצה בפרט. בכל שאלה או התלבטות שיש לי, אני מתקשרת אליו ואנחנו מדברים. הוא מרים ודוחף אותי קדימה, נותן לי זריקות עידוד ובסיס ידע רחב שמתוכו אני יכולה לבנות את הריצה בצורה חכמה ומותאמת אישית. כמה כיף לי שיש לי אותו כצוהר לעולם המדהים הזה, בו דרוש כל-כך מעט (רק זוג נעליים) ומקבלים כל כך הרבה בחזרה, תחושת סיפוק והנאה והגשמה של הפוטנציאל הגופני שלי.

השינוי באורח החיים כבר מתחיל לשאת פירות. מאחר ואין לנו משקל בבית, אני רואה אותם בעיקר בשינויים בגוף שלי. הבטן מוצקה יותר וקל לי יותר להחזיק אותה בפנים. הזרועות רזות יותר, היציבה זקופה יותר, הלחיים סמוקות יותר. בחודש וחצי מאז שהתחלתי לרוץ אני בטוחה יותר בגוף שלי ומרגישה יותר בנוח איתו ובתוכו. איזה כיף.

בסוף הריצה הבוקר עברתי ליד המכולת השכונתית, כשראיתי את המכולתניק מקפל ארגז קרטון אחד. פניתי אליו בברכת בוקר טוב ושאלתי אם אוכל לקחת את הארגז והוא השיב בחיוב. שאלתי אם יש לו עוד ארגזים, אבל הוא התנצל ואמר שכבר לקחו אותם. שאלתי אותו לאן הוא זורק ארגזים בד"כ, והוא הצביע אל עבר אחד הפחים הקרובים. ניגשתי לשם ואספתי עוד שבעה ארגזים. יש לנו סיפתח!

בשבוע שעבר ניהלנו התכתבות ערה עם סוכנת הנסיעות שלנו וביום שישי כרטסנו את הטיסות של שנינו. יש כרטיסים ולפיכך, יש תאריכים, כולל תאריך לעזיבת הבית בירושלים. שבוע לפני שאלון טס נעבור אל ההורים שלי. למחרת הטיסה של אלון, ב-23/8, מתקיים השיעור האחרון בקורס ההכנה למבחן הממשלתי. במסגרת השיעור האחרון עורכים לנו מן "בחינת מתכונת" שמנסה לדמות את תנאי המבחן כמה שיותר, באולם גדול עם משגיחים, שאלון מעורבב עם שאלות ממגוון תחומים ומספר שאלות רב. בסיום המבחן המדומה, מתכנסים ופותרים יחד את כל המבחן, מנמקים את התשובות. אחר-כך כל אחד הולך הביתה ומנצל את השבועיים עד המבחן לחיזוק נקודות תורפה ובעיקר לפתרון של שאלות, עוד שאלות ולקינוח, עוד קצת שאלות. לפני כמה חודשים התארגנו לקנייה מרוכזת של חוברת ענקית ובה 22 בחינות הסמכה משנים קודמות. בהגיע חודש אוגוסט אני מתכננת לפתור בערך בחינה אחת ליום. שיהיה לי בהצלחה עם זה...

אז ב-15/8 אנחנו מתכננים לעזוב את הבית. בסוף השבוע שלפני כן נארוז את כל החפצים שלנו וביום שני נגלוש מההר ונגיע למרכז. בינתיים אנחנו מתחילים להעביר את אוסף הדיסקים שלנו לפורמט דיגיטלי. חוץ מזה, אנחנו לא ממש עוסקים באריזה מוקדמת. אני מניחה שבהמשך נוכל לארוז את הדיסקים והספרים, חפצים וכלים שאנחנו לא משתמשים בהם על בסיס יומיומי.

אתמול, בזמן שהורדתי כביסה, הרהרתי לעצמי והלכתי לשאול את אלון – כמה מגבות ניקח איתנו? בינתיים סיכמנו שניקח את כל המגבות הטובות שלנו, אלא אם נהיה לחוצים במשקל ואז נוותר על העודפים.

החודש האחרון בשבילי הוא מאבק ברצון שלי להתחדש בארון קיץ. אני רוצה כפכפים וסנדלים וגופיות ומכנסיים קצרים. אבל אני מזכירה לעצמי חזור והזכר שבעוד פחות מחודש וחצי אני אורזת תיק ונוסעת למדינה קרה בהרבה מישראל. תוך חודשיים מהנסיעה כבר אזדקק למעיל טוב ואולי אפילו למגפיים. אז אמנם נועה קנתה לי אתמול שתי חולצות קצרות וגופייה, ובסוף השבוע קניתי מכנסי ג'ינס קצרצרים כמו שרציתי (כי די, חם, כמה אפשר?!), אבל ברוב הפעמים אני מודדת ומשאירה את הפריט בתא המדידה. נועלת סנדל ובוחנת במראה את מראהו על הרגל, אבל רגע אחרי זה אני מחזירה אותו למדף והולכת משם מבלי להביט לאחור.

לפני הנסיעה של אלון אנחנו מתכננים להקדיש סוף שבוע לפרידה מהמשפחה שלו ומחברים. לצד זאת, חשוב לנו לשמור את ציוני הפרידה בפרופורציה ולא לתת לכל העניין להפוך לפסטיבל. מאז שהזמנו את כרטיס הטיסה אנחנו דואגים להסביר לכולם שאנחנו חוזרים לביקור כבר בדצמבר ובעצם נחזור תוך שלושה חודשים, שהם זמן קצר יותר ממה שנמשכו רוב הטיולים למזרח או לדרום אמריקה של בני הדודים או האחים אחרי השחרור מהצבא, אז לא צריך להגזים. וגם יש סקייפ וטלפון ופייסבוק ומייל. אני בטוחה שעם חלק מבני המשפחה נהיה בקשר יותר תכוף מאשר התדירות הנוכחית, כשאנחנו בארץ. זה יהיה אחר, כן, אבל לא בהכרח פחות מוצלח.

באשר לי, אני טסה שבועיים וחצי אחרי אלון, בלילה של יום המבחן הממשלתי בסיעוד. אחרי המבחן אני מתכננת לנסוע לים עם חברות ולהטביע את כל המתח, לאוורר את המוח ולהרטיב את הזימים. אחרי כל הלחץ והמאמץ שיתבע ממני המבחן, אני מקווה שאישן טוב כל הדרך לניו-יורק.

החומר ממנו עשויה אהבה

אני אוהבת ילדים.

חברה שלי, אמא לשלושה ילדים קטנים, אמרה לי פעם שהיא לא מוצאת את הקסם הגדול בתינוקות. שנת החיים הראשונה של הילד לא מאוד מרגשת אותה ואם היה אפשר לקבל אותם בגיל 12 חודשים, היא הייתה בוחרת באפשרות הזאת בלי להסס.

אני לא. אני אוהבת תינוקות רכים וילדים צעירים. אני אוהבת אותם קטנים-קטנים, עוד בשלב התינוקייה, שעות ספורות אחרי הלידה. אני אוהבת אותם בני שבועיים ובני חודש. שלושה חודשים וחצי שנה. בכל גיל ובכל שלב התפתחותי. אני אוהבת ילדים קטנים מאז שהייתי ילדה בעצמי וכבר בגיל 12 ידעתי שיום אחד ארצה להיות אמא לילדים משלי. אני גם בטוחה שכשיהיו לי ילדים אני אהיה אמא טבעית, אם יש כזה דבר.

וכמו שאני אוהבת ילדים, נראה שגם הם אוהבים אותי, או לפחות, שיש לי איזו השפעה עליהם.

לפני כמה שנים נולדה לבת-דודתי בתה הבכורה. היא הייתה מה שנהוג לכנות "תינוקת קשה". בוכה המון, צורחת ממש, לא ישנה כמעט, שקשה להרגיע או להרדים אותה. לא הצליחה לינוק ולא הסכימה לקחת בקבוק. התסכול היה רב.

באותה תקופה גרתי אצל סבתא שלי, באותה עיר בה התגוררו גם האם הטרייה והתינוקת. יום אחד, הבתדודה הגיעה לבקר ואני לקחתי את העוללה בזרועותיי. כעבור עשר דקות התינוקת ישנה. על הבטן, אצלי בידיים, למקצב הנדנוד שלי מצד לצד. בסלון הקטן השתררה דממה. "מה עשית?" שאלה אותי בת-הדודה והוסיפה, "את קוסמת. היא אף פעם לא נרדמת באמצע היום. ועוד בכזאת קלות!". משכתי כתפיים בביישנות חפה-מפשע. אפילו לא התכוונתי להרדים אותה.

שבוע לאחר מכן התחלתי לעבוד אצלה בתור המטפלת של הנכדודה (ע"ע, בת של בת-דודה).

קצת אחרי שאלון ואני התחלנו לצאת, חגגו יומולדת שלוש או ארבע לאחת הנכדודות שלו. זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה ממש, אם לא סופרים את החתונה של אחותו של אלון כמה חודשים לפני כן. אותו אחר הצהריים נגמר כשאני יושבת בסלון הבית שלהם עם כלת יום ההולדת, מקריאה לה סיפור מספר חדש שקיבלה במתנה והיא מגלה עניין רב בעגילים שלי, בזמן שכל האחרים יושבים בגינה בחוץ. שנה וקצת מאוחר יותר הסתבר שהיא לא באמת ידעה מי אני, וחשבה שאני דודה של השכן. זה לא הפריע לה להתרפק עליי ולחפש תירוצים להיות חברה שלי.

לפני שנה וקצת ההורים שלי ערכו אצלם בבית קומזיץ לרגל ל"ג בעומר. לקינוח היה מרשמלו, כמובן. אני, אלופת צליית המרשמלו על גחלים, התרכזתי בהשחמת המרשמלו שלי תוך כריעה לצד הגריל. פתאום הרגשתי יד קטנה מונחת על הכתף שלי, ושקד, בתו בת הארבע של אחד השכנים שהוזמנו, בעלת העיניים הגדולות והקול הקטן שאלה אותי מה אני עושה ואם אני יכולה ללמד אותה ולהכין לה גם.

אמנם ראיתי את שקד לפני כן, אבל היא מעולם לא דיברה איתי או הפגינה סימן כלשהו שאני קיימת מבחינתה. באותו ערב היא החליפה איתי מילה או שתיים וזהו. ואז, פתאום, כף יד שמונחת על כתף במחווה כל-כך תמימה, כל-כך כנה ואמיתית ובלתי אמצעית, כאילו רצתה לומר, "אני לא לגמרי מכירה אותך, אבל החלטתי שאת מהטובים". זאת הבעת אמון שמבטאת תחושת ביטחון בסיסית ונקייה, כאילו באותה מחווה היצור הקטן הזה אומר, "את בסדר", ועולם ומלואו נפתח בפנייך והלב מתרחב. כף היד הקטנה הזאת המיסה אותי לשלולית של רגש וכשסיפרתי לאלון על המאורע המכונן זרחתי בהתרגשות אמיתית.

האחיינית שלי, עלמה, היא בת שלוש וחצי והיא יצור מופלא. היא סקרנית ושואלת, יש לה חוש הומור. היא סלקטיבית באנשים אליהם היא נפתחת ואיתם היא משתפת פעולה.

עלמה היא האחיינית הבכורה שלי ובתור שכזאת, לבי נפתח ויוצא אליה על כל תנועה או מילה שלה. כל עפעוף עיניים וכל "דפנה" רך שיוצא מפיה. אין כמעט אדם בעולם שאני אוהבת יותר ממנה. אני מסורה לה ומכורה אליה. היא כל עולמי, גם אם אני לא מבלה איתה זמן רב מאוד בגלל מגבלות פיזיות וטכניות.

כשעלמה נולדה לא היה גבול לאושר שלי. רציתי לתת לה את כל העולם, לקטוף לה את הירח. כשהיא הייתה בת שבועיים באתי לבלות כמה ימים אצל אחותי, שסמכה עליי מספיק כדי לעזוב את עלמה איתי לבד, בפעם הראשונה שהיא עזבה אותה אי-פעם. הייתי גאה ומאושרת.

כשהקסם התבגרה קצת והתחילה לבחור בעצמה את האנשים המועדפים עליה, בכל פעם שהיא קבעה שאני אהיה זאת שאצטרף לטקס האמבטיה או אצא איתה לטיול היה קשה לי להסתיר את השמחה. היא בוחרת בי. היא מעדיפה אותי. היא אוהבת אותי בחזרה!

כשהיא פוחדת, כואבת, עצובה, עייפה והיא בוחרת לבוא ולהתרפק דווקא עליי, אני נמסה. כשהיא יושבת עליי או מבקשת שארים אותה בידיים, מכניסה אצבע לפה וממוללת את קצה השרוול שלי או משחקת לי בשיער, אני נוסקת מעלה אל פסגת העולם.

וכשהיא למדה להגיד את השם שלי, בהתחלה הברה אחת, אחר כך משהו שנשמע דומה ובסופו "דפנה" שלם ורך, הכרזתי בפה מלא – הגעתי לשיא, אני מוכנה למות עכשיו, כאן במקום. חייתי את חיי במלואם.

הילדה הזאת היא תמצית של אהבה. אהבה ללא-תנאי, אהבה לא בת-חלוף. לבי שייך לה מהרגע שנפגשנו.

זה הקסם האדיר שיש בילדים, זה הכיף הגדול.

ההתמסרות שלהם, האהבה הענקית שהם מעניקים מבלי לדעת בכלל, בלי להתכוון, בלי להחליט. והאתגר. להצליח להרדים תינוק קטן שסובל מגזים ולא מפסיק לבכות. לראות אותו ישן שליו בזרועותיך. להצליח להצחיק אותם, לסחוט מהם חיוך. להצליח לשכנע אותם לאכול משהו שלא טעמו קודם לכן. ללמד אותם שיר חדש. לשמוע אותם מבקשים "עודפּם". ולמצוא את עצמך שוקע במשחק בלי לשים לב לזמן העובר. להרגיש את לבך המתפעם נוכח הפלא הצומח לנגד עיניך. ללמוד אותם, לחזות ולנבא את ההתנהגות והתגובות שלהם. להבין מה מעניין אותם, מה עושה להם נעים, ממה הם מפחדים. להכיר אותם. לגלות שלבך יוצא אל המפגש הבא, משתוקק אל המבט, אל הידיים המושטות מעלה ומבקשות שתרים ותגונן. להיות בעלי הברית שלהם, האנשים בעולם שהם מזהים כטובים ומיטיבים.

את סוף השבוע האחרון בילינו אצל אחותי. בשבת, אחרי ארוחת הבוקר ולפני הבריכה ושאר הפעילויות, נחנו קצת מול הטלוויזיה בזמן שיותם ישן את שנת הבוקר שלו, כמו שתינוקים קטנים עושים. עלמה באה לעברי, טיפסה על הספה ונשכבה עליי, בטן אל בטן, מניחה את ראשה בחיקי. הכניסה את האצבע לפה וביד השנייה ליטפה את הזרוע שלי בהיסח הדעת. האטתי את קצב הנשימות שלי. רציתי שתישאר שם לעד. עצמתי עיניים והתמסרתי למתיקות של הרגע.

זה החומר שממנו עשויה אהבה והוא טהור וממלא ובלתי מתכלה.

אלה חיים.

Only Love Can Break Your Heart

ערב מאוחר.

אני עומדת ליד הכיור ושוטפת כלים. וחושבת וחושבת וחושבת.

השעות הכמעט-קטנות של הלילה מזכירות לי את ימי החופש הגדול בתיכון. ההורים נסעו לחברים או לחו"ל ואני נשארתי לבד בבית, מחסלת את המטבח בשתיים בלילה, אחרי עוד משחק במחשב ועוד קצת טלוויזיה. מושכת את עצמי עד השעות הקטנות, קוראת וכותבת, חושבת, מדברת עם עצמי בקול רם, מתהלכת ברחבי הבית ומשחקת בלהיות גדולה. גם היום, עדיין, אני אוהבת לעשות הרבה ברצף. לפעול. להכין אוכל למחר, לבשל ביצים קשות, לשטוף כלים. להרגיש בלבוסטה.

ביומיים האחרונים יצאתי לרוץ מאוחר יחסית. אחרי שבשבועיים החולפים יצאתי כמעט בקביעות לריצה בשבע בערב וחזרתי עד שמונה, אתמול יצאתי בשמונה וחצי והיום בתשע.

היה יום עמוס בכל טוב. בדיקות דם בבוקר, אחר כך יום שלם בספרייה של הר הצופים, עזרתי לריקי לכתוב קורות חיים ואחר כך ישבנו כתף אל כתף בקומה השקטה של הספרייה ופתרנו שאלות בחוברת התרגול בנושא כירורגיה שלמדנו אתמול בקורס ההכנה לבחינה. אחר הצהריים נסענו ישר מהאוניברסיטה, אלון ואני, לקניון מלחה, כדי לקנות סנדלי שורש חדשים בריקושט, בתלושים שההורים שלי קנו לו לכבוד יום ההולדת. הגענו למלחה, אחד ממדורי גיהינום עלי אדמות. מדדנו והתלבטנו באשר לצבע הרצועות ואולי בכל זאת לקנות את אחד הדגמים היותר חדשים ולא את הקלאסי. החלטנו שלא וניגשנו לשלם, לא לפני שבדרך הסתכלנו על מזוודות והתרשמנו מהמחירים. ובקופה שלפנו מהתיק את המעטפה הקטנה עם התלושים ו... גילינו שאלה תלושים לרשת "למטייל" ולא ריקושט. איפה בדרך נפלה הטעות? מתי המוח של שנינו הפך את "ריקושט" ל"למטייל", אין לדעת. יצאנו ממלחה ונסענו לתלפיות. יש סנדלים חדשים ועוד "וי" לרשימת הדברים שצריך לעשות לפני הנסיעה.

כשהגענו הביתה כבר היה שמונה, אולי, ובכל זאת החלטתי שאני רוצה להכניס עוף לתנור ורק אז לצאת לרוץ. אבל בשביל להכין את העוף צריך היה להכין את המרינדה לעוף. אז הדלקתי תנור והתחלתי להכין את המרינדה, מעין משחה של עשבי תיבול עם המון שום, מלח גס, פלפל ושמן זית.

תראו מה המצלמה תפסה במקרה עת ניסיתי לתעד את הזהב הירוק

עשרים דקות מאוחר יותר, חשבתי לעצמי – כמה עבודה זה להוריד את העלעלים העדינים מ-50 גרם של ענפי טימין! האורגנו לא היה בעיה. אלה עלים גדולים ורכים והם נפרדים מהגבעול ברצון. אבל הטימין, הו, הטימין. נשברתי באמצע הדרך. היו 50 גרם של אורגנו טרי, אבל רק 25 גרם, אולי, של טימין. ורק ארבעה ענפי רוזמרין. אבל ראש שום שלם. וחצי כוס שמן זית, או יותר. לא מדדתי.

אחרי עיבוד נמרץ בפוד-פרוססור, המשחה הייתה מוכנה ופניתי לקלוף ערמה של גזרים, שיכנסו לשקית הקוקי עם העוף. אלון עזר לי והכניס את העוף לשקית ולי נותר רק להוסיף את כל המרכיבים האחרים, לתבל, ולשגר את העוף לתנור.

המשרה-משחה הזה, בו העוף נצלה היום, הוא עיבוד של הצעה שמצאתי בבלינגבלינג, בלוג משותף של שתי נשים שכותבות על עיצוב ומוצרי בוטיק לתינוקות, ילדים, אמהות ומשפחות. אחת מהן גם כותבת על אוכל וטיולים קטנים בארץ ואני נהנית מאורך הנשימה שהבלוג מציע, עם התמונות הנעימות שבו.

הרומן שלי עם הזהב הירוק התחיל לפני כמה שבועות, כשחזרנו מפראג ונפשי השתוקקה לתפוח אדמה אפוי בתנור. חיפשתי דרך לגוון, אז פתחתי אינטרנט. ואחת התוצאות שגוגל החזיר לי הייתה מתכון של גלית הבלינגית לתפוחי אדמה בנייר כסף.

אחרי פעם אחת בה ניסיתי את המתכון ככתוב, הגעתי למסקנה שאמנם התוצאה מאוד טעימה, אבל ההכנה מדי מקושקשת בשבילי. אבל נשארו לי עשבי תיבול, אז למחרת הכנתי עוף שלם בתנור באותה תערובת. וזה היה טעים. מאוד. מושחת, כמעט פלילי. אחרי העוף השלם הגיע, איך לא, הרעיון לנסות את תערובת עשבי התיבול על חזה עוף. עיסיתי כמה שניצלים ברי מזל בתערובת וזרקתי על המחבת. הטועם המלכותי סיפר שמעולם לא עלו על שולחנו חזות עוף כה עסיסיים. המנה התווספה לרפרטואר.

אבל לעמוד כל פעם מעל מחבת רותחת ולזרוק עליה אחד-אחד קילו וחצי שניצל עוף זה לא מתאים תמיד. וזה מתאים לעיתים רחוקות בקיץ, בחום. וגם סתם כי לפעמים אין כוח. אז קוקי. שקית צלייה לתנור.

יהיו מי שיגידו שקוקי הוא פתרון לעצלנים. אבל אם נניח לרגע בצד את הפלצנות הקולינרית ונודה באמת – צלייה בשקית מביאה את מכלול הטעמים של הצלי לכלל שלמות. היא מחדירה כל טעם קטן עמוק אל לב כל פיסת עוף או ירק. ההרמוניה שנוצרת בשקית הזו, שמאפשרת לכל החומרים לשהות יחד קרוב-קרוב בטמפרטורה גבוהה, היא חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור באמצעים אחרים. אני אוהבת קוקי ולא אבחל בו לעולם. כבר הודעתי לאלון - אני לוקחת איתי כמה חבילות של שקיות "קוקי" לארה"ב, עד שאמצא את המותג המקומי ואחליט הלנו הוא אם לצרנו.

היום, אם כך, נוסתה משחת הקסם על עוף בשקית. הוספתי גם קצת חומץ בלסמי וכף סילאן, שיהיה מעניין. כבר כשניערתי את השקית כדי שכל המרכיבים יתערבבו ויקבלו עליהם את טעמי התיבול ראיתי איך כל גזר, כל תפוח אדמה וכל פיסת עוף מתעטפים בשמחה ירוקה. איך העוף הופך חינני עוד לפני הצלייה, ברגע שהוא עוטה עליו את גלימת הפתיתים הירוקה. רציתי כבר לדעת איך ייצא. הכנסתי לתנור ויצאתי לרוץ.

כשחזרתי כעבור שעה וקצת, הריח חיכה לי כבר על מדרגות הכניסה לבית. ידעתי שיהיה ריחני, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. כמה מבושם, כמה מזמין, כמה מגרה ומעורר חושים. כיביתי את התנור והלכתי למתיחות ומקלחת. אחרי המקלחת, מול הטלוויזיה, טעמתי את היצירה החדשה. בזכות הסילאן, העוף יצא שזוף ומפתה. תפוחי האדמה אדומי הקליפה הפכו נימוחים וקיבלו טעם עמוק ואגוזי. מקלות הגזר ספגו גם הם את טעמי עשבי התיבול וקיבלו אופי אחר, מתוחכם ועומד בפני עצמו (שזה משהו שלא ישמעו אותי אומרת הרבה על גזר). כל המרכיבים בשקית קיבלו טעם, לא רק ריח. והטעם היה חוויה, תענוג. השילוב של האורגנו והטימין נותן לכל נגיעה לימונית בסוף הביס. זאת ארוחה רב-חושית ורבת טעמים.

אני יודעת, עוף לא מצטלם טוב. ובדרך כלל אני לא חוטאת בפשע הזה. אבל תראו איזה חמוד הוא יצא! והגזרים המבריקים...

ערמות הגזר הן לא רגילות במחוזותינו והתווספו לא בכדי. כבר שבועיים בתוך התפריט החדש שאימצתי לי, אני מחפשת עוד ועוד תוספות ירק חמות ודלות בקלוריות. כבר שבועיים שמככבים אצלנו בתנור ראשי כרובית בזה אחר זה, לצד פטריות שלמות וקישואים חתוכים לאורכם. כולם יחד בטיפת שמן זית, בלסמי ופלפל שחור גרוס. ובשבוע שעבר רקחתי מן כרוב מאודה עם פלפלים וגזר בטעם קצת אסייתי, עם סויה ובלסמי, אלא מה.

אחרי שסיימתי לאכול, כיביתי את הטלוויזיה. שמתי ברקע את הדיסק unplugged של אריק קלפטון והתחלתי לחסל את הבלגאן הגדול של המטבח. מאחר ולשקית עם העוף הכנסתי רק שתי כפיות של הזהב הירוק, את יתר המשחה אחסנתי בתבנית גמישה של קוביות קרח ושלחתי למקפיא לשליפה בעת התעוררות הצורך והרצון.

ניקיתי לאט. אספתי כלים, זמזמתי עם המוזיקה.

אלון חזר הביתה ואריק קלפטון סיים לשיר בלוז. הזמנתי את ניל יאנג.

נסיבות הימים האחרונים הביאו איתן מחשבות על עצמי. משום מה, אני עדיין מתפלאת שגם בגיל 27, אני ממשיכה להתבגר. ממשיכה להסתכל על מפגשים בעולם עם אנשים אחרים, חברים, בני משפחה, חברים לעבודה. ממשיכה לבדוק, לחפש, לשאול שאלות ולהגיע לתובנות. והיום הגעתי לתובנה חדשה ומעניינת לגביי עצמי. אחרי שאתמול בכיתי את עצמי עד הקרקעית, התעייפתי, יצאתי לרוץ וחזרתי מעודדת. תמיד זה ככה אצלי. קודם בוכה ואחר כך חושבת. ואז מבינה פתאום, נושמת עמוק, מתייקת את ההבנה החדשה שנולדה מתוך העלבון או הכעס או האכזבה. ומאז שאלון נמצא בחיי, יש לי למי להשמיע את המחשבות. ויש לי מי שיחזיר לי הדהוד. או ייתן לי דחיפה קלה לכיוון הנכון, היותר מדויק. אז אמרתי לו תודה הערב. תודה שהוא הקנבס שלי, שאני יכולה לזרוק עליו את הצבעים ומתוכם להעלות את דמותי, את הדיוקן שלי ולזהות את עצמי בו.

ותודה שהוא מחכה בסבלנות, לא דוחק בי ולא שופט אותי, שגם בגיל 27 אני עדיין נאיבית לפעמים. ועדיין מופתעת מאנשים, ממילים, ממעשים. ועדיין נופלת ונחבלת וקמה ומחפשת מחדש את השביל. השביל המתאים יותר, שההליכה בו נוחה יותר, הנוף נעים והאוויר צלול. שגם בגיל 27 הדינמיקה היא כזו, בה לפני שאני מוצאת את האיזון השליו בתוכי, קודם השקט מופר ובאה סערה שלפעמים שוטפת את כל-כולי דרך העיניים, למטה על הלחיים, דרך הקול הנשבר. אולי פעם עוד אצליח לעבור דרך אחרת במסע אל ההבנה וההשלמה-מחדש. אולי.

וכשניל יאנג שר ברקע, “only love can break your heart”, הרגשתי איך זוהי התמצית שלי ושל הדברים שקרו לי בימים האחרונים. כי רק מי שחווה חלקים מהעולם דרך ליבו, העולם יכול לפגוע בו בדיוק שם. קלישאתי, אולי, אבל מדויק לאותו רגע בודד בזמן, שלי, עומדת מול הכיור, שוטפת כלים ורגשות של יומיים שהתיישנו ואין לי בהם צורך יותר.

ואחרי הכל - זאת ארוחת הלילה שלי בימים האחרונים. יוגורט לבן עם ריבת שזיפים ביתית.

היום הראשון של הקיץ וריבת שזיפים ביתית

ביום שלישי השבוע, ה-21 ביוני, צוין היום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. היום בו יש הכי הרבה שעות אור והשמש שוקעת הכי מאוחר, יותר מכל יום אחר בשנה. לפיכך, בחצי הכדור שלנו, נהוג גם לראות  ביום זה את היום הראשון של הקיץ.

בישראל אין להחלטה הזו הרבה משמעות. הקיץ התחיל כבר לפני חודש וכשאספתי את אלון מתחנת האוטובוס במושב בשבוע שעבר, הוא כבר לבש מכנסיים קצרים וסנדלים. אני מזמן רעננתי את מלתחת הקיץ שלי, אווררתי חצאיות, שמלות וכפכפים.

ברוב הבלוגים שעוסקים באוכל עליהם אני מנויה בקורא ה-RSS שלי, בסביבות אמצע יוני מתחילה להישמע (או להיכתב ולהיקרא) התלונה על החום הרב שמרחיק את המבשלים עוד ועוד מהמטבח. ואכן, עמידה ממושכת במטבח ביום קיץ, ללא מזגן, מבטיחה את התהוותו של כבשן קטן בלב הבית. גם אצלי נבטו בשבוע האחרון מחשבות על בישול עם מאוורר, גם אם עוד לא הוצאתי אותן לפועל.

הימים הנוכחיים מעמידים אותי בדילמה אמיתית כשזה מגיע לבישול. אני אמורה להקדיש את רוב זמני לשתי מטלות עיקריות. הראשונה, כתיבת מאמר שהוא הרחבה של איזה תרגיל שעשיתי במסגרת הסטאז' בלימודים כדי להציע אותו לפרסום בשני כתבי-עת מקצועיים בישראל והשנייה, לימודים למבחן ההסמכה הממשלתי, שכוללים בעיקר פתרון של שאלות ושחזורי מבחנים מהשנים הקודמות.

אבל אומרים שאמור זה שם של דג, לא?

אני מוצאת את עצמי מעבירה ימים שלמים מבלי שאגע אפילו בחוברת שאלות אחת.

לעזאזל, לפעמים אני אפילו לא מסתכלת לעברן של החוברות במשך יום תמים או יותר. אפשר לקרוא לזה דחיינות, אבל לא זה העניין. פשוט חסרה לי תחושת דחיפות. נותרו יותר מ-70 ימים עד המבחן (אני סופרת בדיוק) ואף אחד עוד לא הצליח לשכנע אותי שאם אני אדע את הפרקים של פסיכיאטריה או המטולוגיה באופן מושלם עכשיו, אני אפצח את השאלות שנוגעות לנושאים הללו בלי בעיה כשאגיע למבחן. אני פשוט מרגישה שעוד לא הגיע הזמן להילחץ.

באופן כללי, המבחן לא מלחיץ אותי. כשהתחלנו את קורס ההכנה כמה שבועות לפני סיום הלימודים, קצת נלחצתי מהלחץ של הסובבים אותי. או יותר נכון, נלחצתי מכך שהם נלחצים ואני לא. חשבתי לעצמי שבטח אני זו שטועה בכך שאני לא נלחצת. אבל לא. אני פשוט לא לחוצה. לאורך כל שנות התואר קרעתי את התחת. למדתי טוב, ברצינות ובחריצות. אני בטוחה בידע שלי וביכולתי לשלוף אותו מהזיכרון. אז כן, אני מעדיפה להעביר את החודשים האלה בחופשה קטנה, הרבה בישול ואפייה ומנה יומית קבועה ומצומצמת של שאלות לדוגמא. ואני בטוחה שככל שיום המבחן יתקרב, אני אגדיל מינונים. ואז נאכל אוכל פחות מורכב או מושקע.

וכך, במקום להילחץ ולפתור מאות שאלות ביום, אני עומדת במטבח. מקציפה, מערבבת, לשה וטועמת. ובגלל החום המתגבר, גם מסמיקה, מזיעה ומקללת. הפתרון לבעיית החום, פרט למזגן או מאוורר, הוא להכין אוכל שמורכב מהרבה הכנות קרות או מכמה שלבים של הכנות חמות שלא דורשים נוכחות פעילה במטבח. כך, אפשר להכניס את ה-מה-שזה-לא-יהיה לתנור ולברוח לשבת מול המחשב או לשכב על הספה בסלון. אפשר גם פשוט לאכול סלט או לחם עם גבינה, שתיים מהארוחות היומיות שנכללות בתפריט החדש שלי.

ביום שלישי, כשהשמש התקרבה לנקודת ההיפוך שלה, עמדתי במטבח והכנתי לזניה צמחונית-חלבית.

בערב אירחנו כאן ארוחה לשבעה מוזמנים, כמה חבר'ה שתרגלו עם אלון איזה קורס בסמסטר א' והמרצה באותו קורס. כל אחד הביא משהו שהוא הכין, ואני הופקדתי על המנה העיקרית. קצת לפני הצהריים התחלתי לקלוף ולגלען עגבניות, כי אין כמו רוטב אדום שמכינים מאפס. הרוטב האדום שלי, המושקע, שפיצחתי לפני למעלה משנתיים, הוא רוטב טעים כל-כך, שליקוק של הכף תוך כדי הבישול מוציא ממני קולות שהשתיקה יפה להם.

זאת הייתה אמורה להיות "רק לזניה", אבל איכשהו יצא שביליתי את כל הצהריים במטבח או בקרבתו. אחרי שהלזניה הייתה מוכנה פניתי לנקות את הבית לקראת בואם של האורחים. יום שלם עבר ולא חשבתי על המאמר או הגיתי בשאלות מייצגות לבחינה.

ההשקעה הרבה (והמשתלמת) ביום שלישי הביאה אותי להחליט שבערב שבת נאכל "סתם עוף בתנור". אבל כדי שלא יהיה משעמם, החלטתי גם לבשל ריבה. ככה, כאילו על הדרך, כאילו צ'יק-צ'ק. רק לזרוק את השזיפים לסיר עם קצת סוכר ולבשל, לא?

לא.

ולמה בכלל ריבה? כי אני פולניה עם רגשי נוסטלגיה.

כשהייתי קטנה, גדלו אצלנו בחצר מגוון עצי פרי. הייתה שקדייה שהייתי מטפסת עליה ושרה שירים, היה אפרסק כתום שהיה מניב מעט מאוד פירות ומושך אליו להקות של זבובוני תסיסה. והיה השזיף. עץ ענק שליווה את חיי עד שנות הילדות המאוחרת. שהיה צמוד ל"מחנה" שלנו בבית הישן. שכל שנה משנותיי הוגדרה במעגל החיים שלו. השלכת בסתיו, הפריחה באביב, הופעת הפירות הקטנים עם תחילת הקיץ וההמתנה הדרוכה להבשלתם קצת אחרי יום ההולדת של נועה, אחותי הגדולה. כך הוגדרה תפיסת הזמן שלי – אחרי שנועה חוגגת יומולדת יש שזיפים על העץ.

העץ, מזן שזיף פיסרדי, ידוע בהיותו עץ בעל נוף מרשים. יש לו עלים בגוון חמקמק, משהו בין אדום לבורדו לסגול. הוא צומח לגובה ולרוחב מרשימים. גם במושגים של מבוגרים הוא גדול מאוד, אבל בעיניים של ילדה קטנה הוא היה אדיר. הפירות פצפונים. קצת יותר גדולים מדובדבן והגבעול עליו הם תלויים מגביר את הדמיון בין השניים עוד יותר. וכשהם מבשילים, הם הופכים לכדור קטן ומשמח של עסיס מתוק וחמים (כי קוטפים ואוכלים ישר מהעץ. בילדותי מעולם לא הייתה לי הסבלנות להעביר כמה למקרר ולחכות עד שיתקררו).

שזיף-דובדבני

בשנים בהן אין רוחות חזקות שמעיפות את הפרחים, העץ מתמלא פירות במאות. הם כמו פיצוחים. ימים רבים עמדתי מתחת לעץ עם אוסנת ומיכל, קוטפות את פירות הבוסר, ננזפות, נועצות שיניים ומרכלות. שנים מאוחר יותר, גיליתי שככה ערביי ישראל נוהגים לאכול שזיפים ופירות אחרים ממשפחת הוורדיים. ואם יש קצת מלח בצד לטבול בו את הפרי, מה טוב.

כשהייתי בכיתה ט' העץ הגדול קרס. זה קורה הרבה לעצי פרי. הם נחלשים או מפתחים מחלות. מזיקים חופרים מחילות בגזע ובענפים ויום אחד הם פשוט נופלים. חציו של עץ השזיף שלנו נפל על הגג, ממש על חלון חדר השינה של ההורים שלי. את החצי השני אבא שלי הוריד עם המסור החשמלי, כדי שלא יקרוס גם הוא באופן לא מבוקר ויפגע ברכוש או בנפש. וכך הלך לו לעולמו אחד מסמלי הילדות הגדולים שלי.

החצרות בירושלים מלאות עצי פרי. ברובן ניתן למצוא עץ תות או שסק ובחלקן מוצאים את שניהם. בחצר הבית בו אנחנו גרים יש גם שני עצי לימון, שני עצי תפוז-סיני ועץ שזיף אחד.

כשעברנו הנה, לפני כמעט שנתיים, לא שמתי לב לקיומו של עץ השזיף. אולי מפני שכבר עמד במערומי השלכת ואולי בגלל שכמעט ולא עברתי באותו חלק של החצר. לפני שנה, כשהעץ עמד בפריחתו, הסתכלתי ופתאום ראיתי אותו ואמרתי, אולי זה עץ שזיף. לא הייתי בטוחה, כי יש עץ שדרה דומה מאוד, שנוטעים בגינות עירוניות ופרטיות בגלל אלמנט הצבע שנותנים העלים. בסוף החורף עוד נשבו בירושלים רוחות חזקות שהעיפו את רוב הפרחים וכשבאתי לבדוק את העץ מצאתי כמה פירות בודדים. אחרי כמה שבועות גיליתי שהציפורים הקדימו אותי. על העץ נותר רק בדל של פרי.

השנה, כשחזרנו הביתה מהסיור המקדים בארצות הברית מצאנו את העץ עומד במלוא הדר פריחתו. העייפות של הנסיעה הארוכה השכיחה ממני את בלורית הפריחה הורודה שראיתי, אבל יום אחד, כשחזרתי הביתה וחניתי את הקטנוע, איזה חרוז סגול וקטן ריצד לי בזוית העין ותפס את תשומת לבי. התקרבתי לעץ וראיתי שהוא מוצף פרי.

אחת לשבוע ניגשתי אליו ובדקתי מה שלום כולם. בוקר אחד ראיתי פועל בניין עומד ליד העץ ומחסל את פירות הבוסר בענפים שעוברים את החומה ופולשים לרחוב. ידעתי שההבשלה מתקרבת. ואז, באחד הימים בהם יצאתי מהבית השבוע, עברתי דרך העץ ולחצתי בעדינות על אחד הפירות. מוכן.

קטפתי אותו והכנסתי לפה. מעטפת הקליפה נשברה ונחשול עסיס הציף לי את הפה. הטעם המוכר, הייחודי, שאינו כמו אף שזיף אחר, הטעם שלא טעמתי כבר עשר שנים, היה שם. כאילו לא עזב מעולם. איזו שמחה.

שזיף-שמש

וכך, בניגוד לכל היגיון בריא, החלטתי להכין ריבה משזיף פיסרדי. אין בכך היגיון, כי ההשקעה בגלעון של פרי שיחס הגלעין-בשר שלו נוטה לטובת הגלעין היא כמעט סיזיפית. אבל חבל על הפרי שייפול על הרצפה ויתבזבז. זאת גם הסיבה שבישלתי בשנה שעברה ריבת קומקוואט למרות שאני בכלל לא אוהבת לא את הקומקוואט ולא ריבה ממנו. פולניה.

אתמול חזרתי מקניות (בשביל ה"סתם עוף") ואחרי כוס מיץ קר-קר, יצאתי לקטיף. קטפתי 2,600 גרם של פרי. אחרי גלעון, נשארו 1700 גרם. 900 גרם של גלעינים. ישבתי לשולחן עם קרש חיתוך, סכין רגיל ו"קישואן" (המוט הארוך המשמש להוצאת ליבה של ירקות ופירות שונים). חתכתי כל פרי לאורכו, סובבתי כדי לשחרר מהגלעין, את החצי שנותר בלתי-מגולען חתכתי שוב לחצי לאורכו ושוב סובבתי, ואת הרבע שנותר עם הגלעין בתוכו גלענתי בעזרת הקישואן. ניסיתי גם עם מגלען דובדבנים, אבל השזיפים הבשלים יותר לא עמדו בלחץ והמגלען עבד יותר כ"סוחט שזיפים".

אחרי שהשתלטתי על הטכניקה המוצלחת ביותר נכנסתי לקצב די טוב. כל העסק לקח לי שעתיים בקירוב, במהלכן בלוטות הרוק שלי הסתכלו על הפלא החמצמץ ונשמתן יצאה אליו. המון זמן, כן, אבל עם מוסיקה טובה ברקע זאת אחלה מדיטציה. בילוי לא רע לאחר צהריים עצל של יום שישי.

הגלעינים "סחבו" איתם לא מעט בשר-פרי, ולכן לפני תחילת בישול הריבה העברתי אותם במסננת תוך שימוש בכף, פעולה שהשיגה אפקט של פומפייה וגירדה את הפרי הנותר. לא הסתפקתי בזה ובישלתי את הגלעינים עם מעט מיץ לימון, פעולה שהפרידה עוד קצת פרי מהגלעין. פולניה, כבר אמרתי?

התחלתי את הבישול בלי סוכר, בעקבות המלצה שקראתי בטור במדור אוכל של YNET. לפי הכתוב שם, בישול של 20-30 דקות בלי הסוכר עוזר לשמר את הטעם המקורי של הפרי. אחרי הבישול המקדים הוספתי סוכר ומקל קינמון. במהלך ארוחת הערב קמתי כל עשר דקות לבדוק את הריבה, כי בדיוק כשליאור הגיע עברו 40 דקות בישול ברתיחה עדינה והייתי אמורה להתחיל במבחני הקרישה ועיקור הצנצנות. אחרי שעה וקצת הריבה ירדה מהכיריים ונמזגה לצנצנות בעזרת מצקת. יצאה ג'לטינית, כמעט שרירית, חמצמצה ומעט קינמונית ובעלת צבע עמוק, זרחני, של שזיפיסרדי.

וטעם מרוכז של זיכרון ילדות חמוץ-מתוק, של ריבים והסכמי שלום מתחת לעץ השזיף הגדול שבחצר.

קיץ שמח וממוזג לכולנו

System Overload

השבוע החולף עבר בטיל, כמו שאומרים הצעירים. נראה שלמרות שסיימתי את התואר ולכאורה לא אמורים להיות לי עיסוקים מיוחדים, הזמן הולך ונגדש. נכון, ברוב הימים אני בבית רוב הזמן, מזמן היקיצה ועד השינה, אבל איכשהו בשבוע האחרון כל יום היה לי "משהו". כשביום חמישי הטלפון של אלון צלצל וליאור שאל אם יש לנו תוכניות לשישי, מצאתי את עצמי די מופתעת.

מחרוּתו של יום שישי מצאה אותי בסלון, על מזרון היוגה שלי, עושה תרגילי שחרור. כבר שבוע מאז ישבתי עם אבא שלי ויחד בנינו לי תפריט מותאם לקצב המטבולי הבסיסי של הגוף שלי, יחד עם תוכנית אימונים לא מחייבת, שמדברת על ארבעה אימוני ריצה בשבוע ועוד פעם אחת יוגה, בשביל הנפש.

כמו בכל פעם שמישהו פונה אל אבא שלי בבקשה לעזרה בירידה במשקל או שינוי אורח חיים, ההתקשרות בינינו בנושא זה נפתחה במשימה: לכתוב כל מה שאני אוכלת במשך יום-יומיים מייצגים. ביום שישי שעבר הגעתי עם הרשימה אל בית ההורים. בחיוך בוטח התייצבתי מול אבא שלי והכרזתי – אין מצב שאני עוברת את גבול ה-1500 קלוריות ביום. בלחץ. מקסימום-מקסימום. ואז ישבנו. וחישבנו. וסיכמנו. אבא שלי הקריא לי את ערכי הקלוריות לכל מרכיב בכל ארוחה, אני חיברתי הכל יחד במחשבון. כשביקשתי מהמכשיר המטופש להציג את התוצאה הסופית חשכו עיני.

תיאוריית ה-1500 שלי קרסה, התפוררה, התנפצה לרסיסים על רצפת פינת האוכל. חישוב מהיר העלה שאני אוכלת פי 1.75 מכפי שאני אמורה. הגוף שלי זקוק ל-1400 קלוריות ליממה, ברמת פעילות רגילה, כלומר, ברמת פעילות של אדם שקם בבוקר ויושב מול המחשב ומדי פעם קם ומתהלך קצת. לעומת זאת, הסתבר שאני צורכת 2480 קלוריות ליום.

אני דווקא אוכלת מאוד בריא ונבון. אני אוכלת בין חמש לשש ארוחות ביום, כמומלץ. האוכל שאני אוכלת הוא בריא – דל שומן, מכיל כמות מספקת של סיבים. אני גם שותה הרבה מים. אממה? אני אוכלת הרבה מכל בריא שאני אוכלת. ארוחות ביניים מטפסות לערך הקלורי של ארוחות עיקריות ואני אוכלת הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי פחמימות.

טוב. באתי מוכנה לשנות. מאוחר יותר באותו יום בנינו יחד תפריט, קיבלתי במתנה שעון דופק ונשלחתי לבדי אל המדבר של תפריט 1200-1300 קלוריות ליום, כי כדי לרדת במשקל צריך להיות בדפיציט, או מה שנקרא בשפה מקצועית יותר "מאזן אנרגיה שלילי". צריך להכניס פחות ממה שמוציאים. וככל שהמינוס גדול יותר, הירידה במשקל גדולה יותר.

אבא שלי הכין אותי למשבר גדול. לרעב בלתי נשלט. לקרייבינג, לקריז. הם לא הגיעו. ביומיים-שלושה הראשונים הייתי קצת מסוחררת. בכל זאת, חתכתי יותר מאלף קלוריות מהתפריט ורובן ככולן ממקור פחמימתי. ההסבר הפשוט לסחרחורת היה שהמוח שלי עובר גמילה מהצפת הסוכר בה הוא היה שרוי בשנים האחרונות. אבל בשום שלב לא הייתי רעבה וחיפשתי כמו מכרסם איזה משהו קטן לנשנש.

להיפך. אחרי שהסחרחורת עברה, גיליתי שרוב הזמן אני שבעה, עובדה שאפשר לייחס לחלוקה המאוזנת של המרכיב החלבוני בתפריט על פני כל היום. אבל גיליתי עוד דברים – כבר שבוע לא הייתה לי צרבת. אני, שחיה מצרבת לצרבת, שתמיד שומרת בתיק חבילה של טאמס וסותרי חומצה אחרים, רק ליתר ביטחון. אני, שרק המראה של ארוחה כבדה ושמנונית עושה לי צרבת. האני הזאת, שבוע בלי צרבת. וכבר כמה זמן שלא הרגשתי אוכל עומד לי בגרון אחרי ארוחה.

ואז הגעתי למסקנה שהייתה, בעיני, די מתבקשת. כבר כמה שנים, כמעט לאורך כל התואר, הגוף שלי חי במין system overload. אני אוכלת ואוכלת. לא תמיד כי אני רעבה. לפעמים כי אני עייפה. לפעמים כי אני עצובה. לפעמים כי אני לא מרוצה, או משועממת, או כועסת. וכל הזמן הזה, אני "דוחפת" לגוף שלי כמעט פי שניים ממה שהוא זקוק לו וכן, ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו. אז פלא שעליתי בשנים האחרונות במשקל, למרות הצעידה המזדמנת פה ושם, למרות בעיות הספיגה שמתלוות לקרוהן עם מטר ו-80 ס"מ של מעי דק?!

והנה, עבר לו שבוע. אני פותחת כל בוקר בקערית של דייסת קוואקר עם צימוקים וכוס תה עם לימון. בכל זמן שאני רעבה אני יודעת מה הדבר הבא אותו אני אמורה לאכול. וזה עושה סדר. זה מסדר הכל. את השינה והיקיצה, את הבטן (שעדיין מתרגלת לקונספט החדש) ואת הראש. ואני, שדאגתי כל כך שעם סיום הלימודים לא יהיה לי עם מה להתעסק עד הנסיעה לארה"ב, מוצאת את עצמי עסוקה. כי אורח החיים החדש נותן מסגרת. כל יום בשבע בערב אני יוצאת לרוץ. ובימים בהם אני לא רצה, אני מבשלת ומנקה. ובגלל זה השבוע שהיה חלף במהירות כזו. כל הזמן הייתי עסוקה בדברים של עיקר. וככה הרגשתי.

מעל הכל, אני שמחה שהחלטתי לעשות בשביל עצמי. שאני עושה את זה. ההחלטה הזאת, הצעד הזה, מחזירים לי את האמונה בכוח הרצון שלי להחליט ולשנות. לעשות. אני מרגישה חדשה.

לחיי 6 קילו פחות

לאט-לאט, אחד-אחד, מדוד-מדוד

טארט טאטן של יום הולדת

לפני הכל, אני רוצה לבסס עובדה – לפתוח בצק פריך זאת חתיכת עבודה. ואם כבר פריך, אפשר לקרוא לזה "עבודת פרך". רק רציתי לפרוק(ך). עוד נחזור לעובדה/ טרוניה הזו בהמשך.

ביום שני אלון חגג יומולדת.

מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו לא כל כך עושים עניין מתאריכים ואירועים שכאלה ולכן כל מי שלא מכיר אותנו שאל מה אנחנו מתכננים ליום ההולדת של אלון. השבנו בחצי פה שאולי נצא למסעדה, כי בכל זאת, לא נעים לאכזב את ההמון (מה גם שאני מאוד מושפעת מלחץ חברתי).

כשרק התחלנו לצאת הבחנו בכך שהחודשים מרץ-יוני מאגדים לתוכם כמה אירועים משמחים שרוב בני האדם רואים בהם סיבה למסיבה. במרץ אני חוגגת יומולדת, במאי התחלנו לצאת וביוני אלון מחליף ספרה. לאחרונה דחסנו גם את אפריל פנימה, כשבחרנו להתחתן בתחילת החודש.

מההתחלה, היינו יותר זוג של מילים ופחות של חפצים ולכן העדפנו מכתבים וברכות על פני מתנות. בהתחלה היה לנו קצת לא נעים, כי הנטיות שלנו קצת מנוגדות למוסכמה השלטת בחברה, אבל אחרי שיחת הבהרה ותיאום ציפיות הסכמנו ששנינו מעדיפים ככה. מה גם שההחלטה הזו משחררת אותנו לקנות מתנות חולין, שאינן תלויות בהכתבה חיצונית של תאריך כזה או אחר. אם מישהו מסתובב בעיר ורואה משהו שהוא חושב שהאחר ירצה או ישמח בו, קונים. בלי שנצטרך לחכות ליום ההולדת הבא או ליום האהבה או יום השנה להיווסדנו. אחרי שויתרנו על אי הנעימות שמקורה בתכתיבים החברתיים, נהיה לנו די נוח עם הסידור שמצאנו לעצמנו. ואכן, בכל שנה מאז התחלנו לצאת, אני מקבלת מכתב יום הולדת משמח ומרחיב לב. בדרך כלל, אלון מגדיל לעשות ומחביא אותו איפשהו וכך משיג גם אלמנט של הפתעה. בשנה שעברה הוא הסתיר את המכתב כל כך טוב שמצאתי אותו רק כשהלכנו לישון. כבר התחילה לנבוע בי איזו באסה חרישית על כך שלא קיבלתי מכתב ובכל זאת זה יום ההולדת שלי ומה זה כבר מכתב ומה, היה לו קשה להשקיע כמה דקות? ואז מצאתי אותו, במיטה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל נראה לי שהיו שם צווחות שמחה (כי גם אם אני לא זוכרת, דבר אחד אני יודעת בביטחון – אני צווחנית).

השנה לא קיבלתי מכתב, כי היינו בניו-יורק. במקום מכתב אכלנו יחד את הפיצה הטעימה ביותר בעולם, באחת הפיצריות הטובות בניו-יורק, אם לא ביקום כולו. בתנאים כאלה, אני מוכנה לוותר על המכתב המסורתי באופן יוצא דופן וחד פעמי (ובכלל דווקא כן קיבלתי השנה מכתב מאלון, שהגיע אליי בדרכי-עורמה, בשבת כלה שערכו לי שבוע לפני החתונה. והוא היה יפה ומרגש כל כך אז למי אכפת מה היה התאריך באותה שבת בבוקר, עת קמתי ומצאתי מכתב מחכה לי על שולחן האוכל והבית היה ריק ושקט, וישבתי וקראתי פעם ועוד פעם, ועוד אחת. וסיימתי וקיפלתי את הדף והצמדתי אותו לחיקי ושמחתי שוב שזה הבחור איתו אני מתחתנת).

יום שני הגיע ואיתו יום ההולדת של אלון. הוא לא היה בבית רוב היום ואני נשארתי לבשל ואולי לעשות קצת כאילו אני לומדת. ופתאום, אחר הצהריים, קלטתי שעוד לא רקחתי מכתב יומולדת מסורתי. מיהרתי לקחת דף ועט ולחשוב מה בכלל אני רוצה לכתוב. ואחרי שכתבתי, הטמנתי את המכתב במקום שידעתי שבו אלון ימצא אותו בהפתעה (למדתי מהטוב ביותר).

בערב חגגנו את יום ההולדת במסעדת "אדום" בחצר הירושלמית. אכלנו בלי חשבון ושתינו יין נהדר. ולקינוח אכלנו פאי תפוחים. היינו די מלאים ובכלל לא היינו בטוחים שבא לנו, אבל כל אחד אמר שאם האחר רוצה... אז לקחנו. וחיכינו רבע שעה או יותר כי כמו שהמלצרית אמרה, הם אופים את זה במקום.

קיבלנו פאי קטן, בערך בגודל של תפוח עץ אחד, שנראה כאילו נאפה בכוס קפה הפוך. והוא היה סתם. למרות רוטב הקינמון וכדור הגלידה, הוא היה סתם. הבצק היה סתמי ולא פריך, הבפנוכו לא השאיר שום רושם מיוחד. סתם-סתם. ואז אמרתי לאלון בנימה קצת מתגרה, "בעצם, אחרי כל השנים האלה, אתה לא יודע שאני יודעת להכין טארט טאטן". בעיניו של הבחור נדלק איזה ניצוץ ואני הבטחתי שבסוף השבוע אכין טאטן תפוחים לקינוח הארוחה אצל ההורים שלי.

לפני כמה שנים, לפני שאמא שלי יצאה לפנסיה, כשהיא עוד עבדה כמורה בתיכון, היא יצאה לשנת שבתון. אחת המורות החברות בצוות ספרות קנתה לה במתנה ספר בישול בתמונות שכולו מתכונים למנות אחרונות. אני, שבאותו זמן גיליתי את חיבתי לתחום הקונדיטוריה, שמחתי על המתנה מאוד, אף על פי שלא יועדה לי. הכנתי קינוח ליום ההולדת של ההוא ומשהו לאיזו ארוחה אצל הזה ואחרי כמה פעמים הספר די נשכח. וביום שני האחרון נזכרתי שיש שם מתכון לטארט טאטן שפעם הכנתי ודווקא די הצליח לי. אז ביום שישי הגעתי אל ההורים שלי מוקדם מהרגיל, במיוחד כדי להכין לאלון טארט טאטן חגיגי לכבוד יום ההולדת.

יש משהו נחמד בעבודה עם ספר מלווה בתמונות. קצת כמו הספר "ילדים מבשלים" או ספר שמותאם לאנשים שהמטבח הוא לא ביתם ומפלטם. בשבילי זה סתם נחמד כי קל לי להבין שפה ויזואלית.

המתכון מתחיל בהכנת הבצק, שהוא בצק פריך. מנפים קמח על משטח עבודה. עשיתי בחוכמה וניפיתי על תבנית עגולה גדולה ושטוחה וכך חסכתי לעצמי קרצוף של משטח השיש. די מהר המרכיבים הפכו לבצק, אבל נשאר לי יותר מדי קמח "חופשי" על המשטח, מנוקד פה ושם בפירורי בצקמח. אבא שלי ייעץ להוסיף עוד קצת מים ואכן, שתי כפות מים שהוספתי לבצק לאט ובזהירות עשו את העבודה. כל הקמח נטמע והתקבל בצק קל ונוח לעבודה. הבצק נשלח למקרר ופצחתי במלאכת הכנת התפוחים והקרמל.

זה תמיד פלא בעיני שסוכר וחמאה מפסיקים להיות תערובת בלונדינית גבישית והופכים למסה אחידה ושחומה. זה עוד יותר מפתיע בעיני שבאופן סדרתי אני מצליחה לא לשרוף את הקרמל כשאני עובדת על רקיחתו.

אחרי שהקרמל התקרמל והתפוחים שחו בו עד שחימה, ניגשתי למקרר והוצאתי את הבצק. החזקתי ביד כדור בצק חמאה קר וקשה בגודל של תפוז גדול ועכשיו הייתי צריכה לפרוס אותו לקוטר 28 ס"מ. התחלתי במערכה. פרסתי דף אחד של נייר אפייה והתחלתי חובטת מעדנות בבצק כדי שיתחיל להשתטח. אחרי שהיה לי משטח בצק והחמאה התחממה מספיק, הבצק התחיל להידבק למערוך. אז הברקתי ויישמתי פטנט שקראתי עליו בהמון בלוגים וכתבות שעוסקים בבישול - כיסיתי את פני הבצק בדף נוסף של נייר אפייה ורידדתי את הבצק בין שני ניירות. הקץ למלחמות, לבצק הנקרע ודורש הדבקה ותפילות לשלומו. לא אגזים אם אומר שעברו עשרים דקות תמימות, לפחות, עד שהתקבל עיגול בצק בגודל הרצוי. זה היה אימון טוב לשרירי הזרוע והחזה.

ניצחון דפנה על הבצק

בזמן בישול הקרמל (או טיגון? מי יודע מה הפועל הנכון לקרמל?) ופתיחת הבצק ופריסתו על המחבת הרוחשת תפוחים מקורמלים, חשבתי ביני לביני על בשלות, בגרות וסבלנות בבישול ואפייה ואיך הן התפתחו בי לאורך השנים.

אם הייתי מכינה את העוגה הזאת, עם הבצק הזה, לפני שבע שנים, ובעיבוד הראשוני הייתי מגלה שלא כל הקמח נכנס, הייתי מסתפקת במה שיצא ואת יתר הקמח זורקת בלי לנסות להוסיף מים. פספוס ראשון. את הבצק המקורר הייתי מרדדת על משטח מקומח ובכך מייבשת אותו יתר על המידה. פספוס שני. הבצק היה נדבק למערוך ככל שהוא התחמם, נקרע ומתפרק ולבסוף הייתה מתקבלת שמיכת טלאים של בצק קרוע ומסוכסך. פספוס שלישי. אבל יותר מהכל, הזמן. אם הייתי מכינה את העוגה הזאת לפני שבע שנים, בחיים לא הייתי משקיעה עשרים דקות ברידוד. עשרים דקות שהן חיוניות כדי שהבצק יפתח. כדי שהחמאה תתחמם לאיטה ותאפשר פריסה של בצק דק-דק על פני היקף כל-כך גדול. גם לא הייתי לוקחת בקלות את השלב הטרום-קרמלי של הסוכר והחמאה, בהם נראה שהם לא ימסו לעולם. הייתי נלחצת, חושבת שאולי כדאי להוסיף מים, או להחליש את האש, או אולי דווקא להגביר אותה. בטוח הייתי מפסיקה לנשום. לפני שבע שנים לא היו לי הביטחון והשלווה לדעת שהכל יסתדר. שאולי זה ייקח עוד קצת זמן אבל שבסוף, אם המתכון נכון ולא מטעה, כל מה שכתוב פה, יקרה.

והיום, אני יודעת שזה בסדר. אפשר לחכות. לרדד עוד ועוד. למתוח את הבצק קצת לפינה הזאת וקצת לשם. לרדד אותו לעיגול כמעט מושלם. בלי סדקים, בלי קרעים ובלי טלאים. לגלגל אותו על המערוך ולדעת שהוא ייפרד אחר כך וינוח על המחבת בלי לקרוס. יש לי אמונה. בעצמי, בידע שלי, במיומנות שלי. גם אם עברו לפחות חמש שנים מאז התעסקתי עם בצק פריך, גם אם זאת הפעם השלישית, אולי, בכל חיי, בה אני בכלל מעזה לנסות להפריך בצק.

יצא טארט חמוד, עם בליטות במקומות הנכונים. הבצק השחים תוך 25 דקות, בדיוק הזמן לפי הספר. כשהכנסתי את הטארט לתנור והבצק התחיל לחבק את התפוחים מלמעלה ולשקוע היטב ברווחים שביניהם, התרגשתי כל כך שהייתי צריכה להזכיר לעצמי לשמור על השקט, כי ישנים פה צהריים. וכשאבא שלי התעורר מהשנ"צ הוא "התלונן" שהריח מקשה על ההתאפקות והוסיף שזה מריח "טעים".

אחרי ארוחת הערב חיממתי קצת את העוגה על הכיריים והפכתי אותה. הבצק פריך, נימוח ומאוזן, אם כי אלון ואבא שלי המליצו לעשותו עבה יותר בפעם הבאה. לקחתי לתשומת לבי ואמרתי שפשוט אשתמש במחבת קטנה יותר. התפוחים שחו שמחים בקרמל שלהם והריח נהדר. בשולי התבנית היו תפוחים שספגו יותר קרמל. כשהכנסתי אחד כזה לפה לא ידעתי את נפשי מרוב התמוגגות. רציתי רק לגרגר בהנאה, לגלגל עיניים באיזה טראנס קדמון ושיעזבו אותי לבד, להתייחד עם התפוחים שלי. עזבו אותי מהבצק, למי אכפת ממנו כשיש כזה ביס נימוח של גן עדן תפוחי בפה.

כל שלבי הטארט

רק דבר אחד ויחיד ואחרון - בפעם הבאה אשתמש בתפוחים מזן אחר. השתמשתי בירוקים וגם אחרי אמבטיית הקרמל העמוקה והממושכת נשארה בהם חמצמצות שהייתה לא-לגמרי נעימה. רצוי זן ירוק חמצמצץ אבל לא חמוץ-חמוץ. ינוסה בעתיד.

במרכז - אפויה והפוכה

שבוע טוב לכולם!

לחם, לחם תרדוף

לפני כמעט שבועיים נפגשנו עם דנה ואייל, זוג חברים שלי. הם הגיעו לירושלים והציעו להיפגש ואנחנו, זוג שוכני בית שכמונו, הסכמנו להוציא את האף החוצה ולבוא בחברת בני האדם.

כשאני מנסה להסביר למישהו מי זאת דנה, אני מציגה אותה כ"חברתי לקרוהן". נכון, הכרתי בימי חיי עוד חולי קרוהן, אפילו לא מעטים, אבל כמעט תמיד משהו הפריע בדרך. בדרך כלל זאת הייתה תפיסה שונה בקשר לחיים עם המחלה (או לצידה) ואולי בכלל תפיסת חיים שונה. אפילו בגיל 14 ידעתי להגיד שמפריע לי שהחברה שלי, ל', אותה הכרתי בבית החולים, מפצחת גרעינים שחורים ואח"כ בוכה על מר גורלה כשהיא מגיעה לאשפוז. אני מודה שבתחום מחלות המעי הדלקתיות מעולם לא הפגנתי סבלנות או קבלה יתרה למי שהתנהג אחרת במופגן. גם לא נמנעתי משיפוטיות וניתוק קשרים כשאותו אדם נקט בהתנהגויות שהסבו לו נזק. זה אולי נשמע קצת מתיפייף, אבל ככה זה.

כמובן שעם בחירתי במקצוע טיפולי הנחתי את השיפוטיות בצד. במהלך הסטאז' פגשתי לא מעט חולי IBD אבל לעיתים רחוקות חשפתי את עובדת מחלתי בפניי מטופל שהיה תחת טיפולי ומעולם לא מתחתי ביקורת על התנהגותו. כמובן שניסיתי לעזור לאנשים לגייס כוחות ולטפל בעצמם טוב יותר, אבל מעולם לא עשיתי את זה מעמדה של חולה שיודעת יותר טוב. בחיי האישיים אני עוד מרשה לעצמי להתבטא נחרצות נגד סגנונות התמודדות של אנשים, יהיו חולים כרוניים או לא.

אבל רציתי לדבר על דנה.

בנוסף להיותה חולת קרוהן, דנה מאובחנת גם כצליאקית. השילוב של קרוהן וצליאק הוא שילוב לא פשוט ובטח לא נעים, אבל דנה מתמודדת איתו בצורה שהיא לכל הפחות מעוררת השראה. היא מצליחה לחיות תחת ההגבלות התזונתיות המחמירות ביותר שנגזרות משתי המחלות והיא עושה זאת בגאון.

וכך, אחרי שנפגשנו לפני שבועיים, חזרתי שוב להרהר בתחום הבישול והאפייה ללא גלוטן. אחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם בקביעות ועוסק בצילום אוכל, מציע הרבה מתכונים שכאלה, היות ולפני כמה חודשים הכותבת שלו עברה בלעדית לדיאטה נטולת גלוטן. וכך, בכל פעם שהיא מפרסמת מתכון למאפה כלשהו, היא עושה זאת בגרסתו נטולת הגלוטן. הבלוג, Cannelle et Vanille, הוא הבלוג האהוב עליי ביותר מכל הבלוגים שאני קוראת. בתקופות בהן לא מתפרסמים בו פוסטים חדשים אני מוצאת את עצמי מחכה בציפייה דרוכה לפרסום חדש. כשאני במצב רוח שפוף, אני יודעת שקריאה בבלוג תשפר את מצב הרוח שלי, אפילו קצת. לא רק המתכונים, גם הטקסטים שם נפלאים. וצילומי האוכל, בעיקר הסטיילינג שלהם, הם שירה צרופה. הבלוג כולו פורט לי על איזה מיתר ולפעמים אני מרגישה שבעולם מקביל אני עצמי הייתי יכולה להיות הכותבת שלו.

בפסח שלפני שנה, קניתי קמח תפוחי אדמה. כל מי שאי פעם קנה מוצרים ייעודיים לפסח יודע שהם באים תמיד באריזות גדולות מדי ובכמות רבה פי כמה מונים מזאת שנדרשת במתכון. כך יוצא שאצלי במזווה שוכבת שקית של קמח תפו"א בן שנה וקצת. לפני שתאחז בכם חלחלה, אמהר ואומר שאני לא מתכוונת לעשות בו שימוש ושאני בהחלט מתכוונת לזרוק אותו לפח, יחד עם עוד הרבה פגי-תוקף, "בזריקה הגדולה" המתוכננת להקדים את עזיבתנו את הבית בירושלים. אבל דנה והצליאק והקמח שלחו אותי לחפש ברשת מתכון ללחם ללא גלוטן.

ואחרי כל הבילד-אפ הזה אני חייבת להפיל הכל.

מצאתי מתכון שעושה שימוש בקמח רגיל ולא בקמח תפוחי אדמה, אבל הוא היה נראה כל כך מבטיח שהייתי חייבת לנסות. כל כך מבטיח, שעוד לפני שניסיתי רצתי לספר לחבר'ה והבטחתי טעימות עתידיות לכל מי שנכנס שותף בסוד. מדובר במתכון ללחם תפוחי אדמה, דבר שלא ידעתי שקיים. השמועה סיפרה שאם מוסיפים ללחם לבן מחית תפוחי אדמה, מתקבל לחם קל ואוורירי. ביום ראשון קניתי שמרים יבשים לראשונה בחיי, כפי שהמתכון דרש. בדרך כלל אני משתמשת בקובייה של טריים וכך המתכון הזה הביא עוד חידוש לחיי, בדמות חבילת ואקום של 500 גרם שמרים יבשים. 500 גרם זה המון. לשם ההמחשה, במתכון הנוכחי דרושים 30 גרם. כמה לחם אפשר לאפות מכל כך הרבה שמרים? תעשו לבד את החשבון. בכל אופן, We shall overcome.

את יום האתמול הקדשתי לבישול קציצות ומרק ובערב יצאנו למסעדה לכבוד יום ההולדת של אלון. היום ביליתי יום שלם בבית ובכל זאת התחלתי לבשל את תפוחי את האדמה ללחם רק בשש בערב, אחרי שעות רבות של בטלה סמויה (או סמויה פחות). באמצע עוד יצאתי לרוץ וכך יצא שסיימתי ללוש לישה ראשונה קצת לפני עשר בערב ובשעה חצות וחצי, אחרי עוד סיבוב לישה ועריכה ואחרי אפייתו, הלחם יצא מהתנור.

רק יצאו מהתנור

אני מאוד אוהבת לחם. אפייתו גורמת לי לרצות לכתוב שירה.

אני אוהבת לאכול לחם ולפני כמה שנים, כשאבא שלי חלק איתי את המתכון שלו לבצק איטלקי, גיליתי גם שאני אוהבת לאפות אותו. אם זה חלה או קלצונה, או חלת הפיצה (שעוד יוקדש לה כאן פוסט), זה לא משנה. ערבוב החומרים, הרגע שהשמרים פוגשים את הקמח, הלישה. פעם, אחרי תקופה ארוכה בה לא אפיתי עם שמרים, החלטתי להכין פיצה. כשהיד שלי נכנסה לתערובת כדי להתחיל בערבוב המקדים, לפני הלישה, רציתי לבכות מרוב אושר. המגע של הבצק המתערבב הוא כל כך נעים, שאני לא מבינה את מי שמוכן לתת למכונת לחם או לקיצ'נאייד לעשות את העבודה הזאת בשבילו. הריח של הבצק אחרי ההתפחה, למי שאוהב את ריחם של שמרים טריים, הוא נפלא. זה ריח של חיים, ריח של בית.

אל הכנתו של הלחם שהכנתי היום ניגשתי בהתרגשות וסקרנות. תהיתי איך הבצק ירגיש, איך הוא יריח, איך הוא יתנהג. כמה מים יבקש והאם אצטרך להוסיף קמח. הוא היה נפלא. נוח, מתפנק, לא דורש. כל המילים שבעולם לא יקלעו לתיאור המדויק של אפיית לחם. בשביל זה מאיר שלו כתב את "עשו", אבל אני לעולם לא אגיע לקרסוליו. אולי רק אומר שבאפיית לחם יש את המהות הראשונית, המלאה, של היצירה. יש שם איזה בראשית שלא מתגלמת כמעט באף תבשיל או מאכל אחר, של כמה מרכיבים שמתאחדים לבצק ואחריו למאפה שמספק רעב ומעניק נחמה, מעורר ומלטף את כל חמשת החושים.

ללחם יש גם צליל. צליל הקרום הנסדק בין השיניים והצליל העמום שמשמיעה הכיכר בתגובה לנקישה. זה צליל שבאנגלית יש לו את המילה המושלמת, “Thud”. צליל שהוא בין החלול לאטום, צליל קהה וקדמוני.

אחרי שהכנסתי לתנור את שתי הכיכרות המפלצתיות שהתקבלו מכמות הבצק שבמתכון, בקושי יכולתי להתאפק ולחכות את כל שלושת-רבעי השעה שהמתכון דרש לאפייתן. ובאמת, הן היו מוכנות רבע שעה מוקדם יותר. כל שלוש דקות רצתי לתנור לבדוק אם כבר עלה זהב בלחייהן והתרגשתי עד עמקי נפשי כשראיתי שהן מקבלות את הקרום הקשה והמתפצח שנותנת אפייה באדים. הרגשתי כאילו ציפור הכתה בכנפיה בתוך בית החזה שלי.

אחרי עשר דקות של אפייה, כשפתחתי את התנור כדי להוציא את קערת המים-לאדים, המשקפיים שלי התכסו אד וריח של לחם מילא את המטבח. ואחרי זה עוד הייתי צריכה לחכות בסבלנות 25 דקות שלמות לפני שקמתי להוציא אותן מהתנור.

כמובן שלא הצלחתי להתאפק עד שיתקררו וישר פרסתי את הנשיקה של אחת הכיכרות. איזו פריכות!

את המתכון אני אביא כאן רק בלינק, כי בכ"ז, הוא לא שלי ולא עשיתי בו שום תיקון. מתקבל לחם אוורירי ונפלא, כמובטח. הוא לחם מלוח בהחלט שיילך מעולה עם חמאה או גבינה לבנה ופרוסת עגבנייה מעל. משהו בו מזכיר לי לחם צרפתי, עם הקרום הקשה והמראה הכפרי.

מה שכן, אם אתם מתכננים להכין, אני ממליצה להפחית מכמות המלח (אפשר אפילו לחתוך בחצי). יכול להיות גם שההתפחה השנייה יכולה להיות קצרה יותר בכמה דקות. אם יש לכם תנור טוב, אפשר להסתפק גם רק בחצי שעה לאפייה. עשר דקות ראשונות עם אדים ו-20 דקות נוספות לאחר מכן.

בנוסף, ממליצים במתכון לגלגל את הכיכרות בקמח אחרי העריכה. תהיו נדיבים עם הקמח, אחרת הניילון/ המגבת בהם תכסו את הכיכרות יידבקו אליהן. זה מה שקרה לי ובגלל זה שתיהן קצת נפלו אחרי ההתפחה והתוצאה יצאה קצת "פיתה" אם כי לא שטוחה לגמרי. בלי המעידה הקטנה הזו היו מתקבלות כיכרות בגובה 5-6 ס"מ והטעות הזו הפילה אותן למחצית הגובה.

בנוסף, אם אתם מתכננים לחרוץ חריצים בגב הכיכר, עשו זאת עם סכין חדה מאוד, פן פעולה זו (כן, גם היא) תגרום לשחרורן של בועות האוויר היקרות והכה עדינות ושוב - הכיכרות ייפלו. חבל. אני כותבת את הדברים בדם לבי, טוב לכם ללמוד מניסיונם של אחרים.

אפשר לנסות להחליף את העירית בזיתים שחורים או בעגבניות מיובשות, אם כי אני חוששת שהתוספות הכבדות יפילו גם הן את הבצק העדין. וזה טעים גם ככה, אז למה להתחכם?

ועוד שתי תובנות אפייה אישיות – אני צריכה רשת צינון (הרכישה תחכה עד אחרי שניסע) ולהב חד כדי לחתוך חריצים בגבן של כיכרות לחם.

עכשיו נסו אתם לא לאכול חצי כיכר כזאת, ישר איך שהיא יוצאת מהתנור. אם הצלחתם, ספרו לי ולעד אעריץ אתכם בחשאי. כיכר אחת ננגסה, נושנשה ויושרה כמיטב מסורת פולניה, עד שמצאתי בי את הכוחות לארוז אותה היטב בשקית ניילון. השנייה נשלחה למקפיא היישר בתום הצינון והיא תיסע איתנו בסוף השבוע למושב, לעטר את שולחן השבת בבית הורי ולהנעים את זמננו כמלווה לארוחת הערב.

ומה עם כל הטיזינג לאפייה נטולת גלוטן? זה יצטרך לחכות, אבל המחקר בעיצומו ואני עוד אפתיע. מבטיחה.

ולסיום, עדכוני בטן משמחים: אחרי שבועיים של מחלמת התשה, לילות ללא שינה ואף הידרדרות נוספת, הבטן שלי חזרה לעצמה ואני יכולה לחזור לשגרה. אני מסיימת את היום הזה כמנצחת.