מרק עוף עם קניידלעך והפתעה

אתמול חזרנו הביתה אחרי שבוע שלא היינו כאן, למעט גיחה קצרה למטרות התאבזרות מחדש ועריכת מסיבת רווקים אחת (סיפור לפוסט אחר).

ערב החג השני כבר הציץ מעבר לפינה כשהגענו העירה. אחרי סיבוב קצר בסניף "יש!" שצמוד לתחנה המרכזית והתרשמות שלילית מאוד מהיצע הירקות שם, החלטנו לנסוע לשוק ולקנות שם ירקות נורמליים. בינינו, תמיד הירקות ב"יש!" מגעילים. אולי בגלל שזה סופר מהדרין ואולי סתם בגלל שהם לא שמים פס על הלקוחות שלהם. בכל אופן, זה לא המקום לקנות ירקות לסלט.

בהגיענו לשוק הכה בנו הרעב, יחד עם העובדה שבגלל הפסח כל מאכלי השוק הטובים - פלאפל, שווארמה, בורקס - שובתים. מחשבה מהירה הולידה פיתרון וכך החלטנו להחליף אוטובוס, לנסוע לרחוב עזה, לאכול שם ארוחת צהריים באחת המסעדות היחידות שאינן כשרות, לפסח ובכלל. אחר כך, על בטן מלאה, כבר נחשוב איפה לעשות קניות ליומיים הקרובים, למרות שכבר בדרך לעזה הסברתי לאלון שבעצם בבית יש הכל חוץ מגבינה, קוטג' וירקות טריים, אז אפשר לצלוח את החג בכבוד ובשובע אם נחיה על מזונות שבאים מהמקפיא או המזווה.

אכלנו צהריים ב"קפה יהושע", בית קפה מסעדה שלא מאכזב.

לשמחתנו, קפה יהושע שוכן ממש ליד הירקן היקרן של רחוב עזה. אצל הירקן הזה יש פירות וירקות נפלאים. מבריקים, גדולים, מלאי ריח ועשירים בטעם. הם גם מכינים מגשיות מוכנות של אבטיח, מלון, פומלה, אננס ועוד מגוון פירות נפלאים שדורשים קילוף וחיתוך וזה פינוק אמיתי שמישהו אחר עושה את זה בשבילך.

בין הדברים שקנינו אצל הירקן, היו גם פטרוזיליה וסלרי. בדרך מהמושב לירושלים נזכרתי שיש לי עוף במקפיא והחלטתי להכין מרק עוף. בזמן האחרון עשיתי לי מנהג - אני מחזיקה באופן קבוע עוף במקפיא ואז גם אם לא יצא לנו ללכת לקניות או שאנחנו חוזרים לעיר אחרי היעדרות ארוכה ואין אפשרות לקניות, אפשר להרכיב ארוחה נאה ולא צריך להסתפק בשניצלים קפואים וטוסטים.

אלון ואני, שנינו חובבים להוטים של מרק עוף. לא רק בחורף. גם בקיץ כמעט תמיד אפשר למצוא אצלנו סיר מרק במקרר. אני מאוד אוהבת את האפשרות לחזור הביתה, לחמם מרק, ולקבל ארוחה שלמה בקערית. ולכבוד הפסח בישלתי אתמול גם קניידלעך. ולא סתם קניידלעך - קניידלעך ממולאים.

מתכונים?

מרק עוף מעולה

כמעט כל בלוג אוכל שמכבד את עצמו מציע בשלב כלשהו של חייו מתכון למרק עוף. וכמעט כל בלוגר כותב באותו פוסט שאין מרק עוף אחד. לכל אחד יש את מרק העוף שלו, על המרכיבים שהוא אוהב להכניס אליו, חלקי העוף (ולפעמים גם הבקר) שהוא זורק פנימה, משך הבישול ושיטת הבישול. יש אסכולות רבות במרק עוף ולכן כל פוסט בנושא מגיע עם דיסקליימר.

מרק העוף שלי עבר גלגולים רבים. בתור חולת קרוהן שבילתה ימים רבים בחברת עוף מכובס וירקות מהמרק, היו לי הרבה הזדמנויות להתנסות. במשך שנים הייתי משתמשת בשורש פטרוזיליה ושורש סלרי, ניסיתי את כל הוריאציות והקומבינציות של הירקות השונים שאפשר להכניס למרק - בטטה, קישוא, דלעת. אפילו שמתי שום. ולפני שנה וחצי בערך הכרזתי על פיצוח טעם המרק המושלם עבורי. מרק בעל טעם עשיר ועמוק, שאם נותנים לו את כל מה שהוא צריך, הוא לעולם לא מאכזב. אותי (ואם תנסו ותאהבו, אז גם אתכם לא).

החומרים:

עוף - שלם, כרעיים, או שוקיים. למי שלא אוהב לאכול את העוף מהמרק, אפשר להסתפק בקילו כנפי עוף שאח"כ הולכות לפח ללא רגשות אשם.

גזר - או שניים. קלופים וקטומי קצוות.

תפו"א - שלושה בינוניים מסוג דזירה (אדומי הקליפה). יש ויכוח גדול על סוגיית תפוח האדמה במרק. יש הטוענים שהוא מעכיר את המרק. אני אוהבת לאכול את תפוח האדמה מהמרק בתום הבישול, אחרי שספג את כל הטעמים. אם אתם לא בקטע, אפשר לוותר עליו. אבל - תפוח אדמה מתקן מליחות יתר. הוא סופח אליו את המלח ויכול להציל מרק שהומלח יתר על המידה. לשיקולכם.

שני בצלים יבשים - למרק עם טעם עשיר יותר אפשר להחליף בצל לבן אחד בבצל סגול ולהוסיף צרור עירית או בצל ירוק. זה עושה נחמד.

צרור פטרוזיליה
סלרי, שני מקלות-גבעולים באורך כולל של כ-20 ס"מ, ללא העלים (שעושים מר).
עלה דפנה אחד
פלפל שחור שלם, חמישה כדורים
מלח. במרק עם עוף שהוכשר כף אחת תיתן טעם מעולה. אם העוף לא עבר הכשרה, צריך יותר מלח. בתום הבישול טועמים את המרק ומתקנים לפי הצורך. אם מוסיפים מלח כדאי לחכות עוד 10-15 דקות ורק אז לטעום שוב ולראות אם התיקון הצליח.
פלפל שחור גרוס לפי הטעם (אני סופרת כ-18 סיבובי מטחנה. בישול מספק כר פורה ל-OCD).

מה שכחנו? נראה לי שיש הכל.

וההכנה?

1. נותנים את העוף בסיר גדול ומכסים במים. מבשלים עד לרתיחה. בעזרת כף ,מכפים את הקצף שמצטבר על פני המים. מדי פעם מערבבים עם הכף כדי לאפשר לעוד קצף שמסתתר מתחת לעוף לעלות אל פני המים.
2. כשאין יותר קצף, מכניסים את כל המרכיבים האחרים לסיר ומקטינים את חום הכיריים. המרק צריך לרתוח בעדינות בבעבוע עדין.
3. מבשלים בסיר מכוסה למחצה כשעה. אם מבשלים חלקי עוף ולא עוף שלם, יספיקו גם 45 דקות. לטעם מרוכז ועשיר קצת יותר אפשר לבשל קצת יותר זמן.
4. מכבים את הכיריים, סוגרים את הסיר לגמרי. מחכים רבע שעה או כמה שמצליחים להחזיק מעמד. מוזגים לקערית, מוסיפים שקדי מרק והופ!

(גיוונים: אפשר להוסיף קצת דלעת, בטטה, קישוא. אם אוהבים שמיר הוא אופציה גמכן, אני לא חובבת. אם רוצים להכין מרק עוף עם ירקות ולא מרק צח, אפשר לחתוך את כל הירקות לקוביות בגודל שיהיה נעים בפה. ואז אפשר גם להוסיף פרחי כרובית/ברוקולי ואפונה ירוקה. חגיגה.)

קניידלעך מעולים עם מילוי או גם בלי

אלון אוהב קניידלעך. בגלל זה, לפעמים אני מכינה אותם גם לא בפסח. הפשע החמור הזה הוביל אותי לגילוי מרעיש: יש קמח מצה כשר לפסח, וקמח מצה לא כשר לפסח. הידעתם?

בכל אופן, כמו עם מרק עוף, גם קניידלך הם עניין של הטעם של בית אמא, ועליו ניטשים ויכוחים אין סופיים הנסובים סביב סוגיות כבדות משקל כמו קשה לעומת רך, דביק לעומת יבש, הקצפת חלבון הביצה או לא ועוד כהנה וכהנה. הסכמה אחת יש: קניידלך זה כבד בבטן אבל ממכר.

בשנה שעברה פיצחתי את היחסים הנכונים בין כל המרכיבים וגם זכרתי לרשום את המתכון. והנה הוא לפניכם.

המרכיבים:

כוס קמח מצה

כוס מים רותחים

ביצה אחת

שתי כפות שמן

מלח, פלפל, אגוז מוסקט

ההכנה:

1. בקערה, מערבבים קמח מצה עם מים רותחים.
2. מוסיפים ביצים ומערבבים במהירות (כדי שלא תהיה לנו חביתת קמח מצה)
3. מוסיפים שמן ותבלינים ומאכסנים במקרר לשעה לפחות.
4. מבשלים את הקניידלעך בסיר גדול של מים רותחים מומלחים, עד שהם צפים והופכים תפוחים ומעט יותר בהירים מהעיסה הלא מבושלת.
5. מוציאים בעזרת כף מחוררת לקופסא או ישר לקערית המרק.

וההפתעה? כבר שנה אני חושבת על קניידלעך ממולאים. אתמול סופסוף העזתי. טיגנתי בצל אחד. במעבד מזון ריסקתי לפירורים בשר של 6 שוקי עוף שבושלו במרק. ערבבתי את הבצל והעוף, הוספתי רק מלח ופלפל שחור טחון. יצרתי קניידלעך בגודל הרצוי ובעזרת האגודל יצרתי בקניידל גומה. מילאתי את הגומה במילוי, סגרתי בצביטות אצבע וגלגלתי חזרה לכדור. עבור מי שיודע להכין קובה - זה בדיוק אותו דבר!

אחרי 20 כאלה נשברתי וחזרתי לגלגל רגילים. מהמילוי שנשאר אכין פשטידת פסטה (הרעיון המבריק - של אלון).

מי שמתעצל לעשות את כל זה בעצמו מוזמן אלינו. כאן הכל כבר מוכן וליד השולחן תמיד יש המון מקום.

פוסט פוסט-חתונה

ביום רביעי אחר הצהריים מתן בא לקחת אותנו לקיבוץ.

עשרה ימים לפני כן הוא התקשר אליי קצת לפני אחת עשרה בלילה ואמר שאבא החליט שהוא יסיע אותנו, כי צפויים לנו יומיים קשים ומעייפים. מתוך הדברים שלו, חשדתי שמתבשלת איזו מזימה ושהוא עומד להופיע אצלנו עם רכב שכור – וכך היה.

הסענו את מתן לרמת גן ומשם המשכנו לקיבוץ. בדרך עצרנו ב"שמש" וקנינו שווארמה, כי היינו מורעבים. בכלל, כל נושא האוכל בימים שלפני החתונה קצת התבלגן לנו ומצאנו את עצמנו אוכלים רק כשכבר הגענו לנקודת רעב קיצונית. כשסופסוף הגענו לקיבוץ, בתשע וחצי בערב, פתאום קלטנו ששכחנו את המכנסיים של אלון בבית. ולכן, הדבר הראשון שעשינו ביום חמישי בבוקר היה לנסוע לעפולה ולקנות מכנסיים לחתן. קנינו גם חולצה. במקור אלון היה אמור ללבוש את הבגדים שהוא לבש לחתונות של האחיות שלו, אבל הצורך הפתאומי לקנות מכנסיים חדשים הביא אותו להודות שבעצם הוא כבר לא כל-כך שלם עם הבחירה בחולצה ששירתה אותו נאמנה שנתיים ושלוש מוקדם יותר. וכך, יצאנו מהחנות עם מכנסיים (שדרשו קיצור) וחולצה אחת לבנה וקלילה. חולצה של חתנים.

מעפולה נסענו לכנרת דרך בית שאן. עצרנו באחד החופים שאחרי קיבוץ האון כדי לאסוף חלוקי נחל, שהחליפו את פתקי ההושבה המסורתיים. כל אורח קיבל חלוק נחל ועליו שמו ומספר השולחן בו הוא יושב.

בדרך לכנרת הכרזתי שאני רעבה. עצרנו בארומה שבצומת צמח והזמנו שתי קעריות של מרק ירקות טוסקני, מרק עשיר עם שעועית ופסטה, וריאציה על מרק מינסטרונה. שתינו גם מיץ תפוזים ועשינו רשימה של כל הדברים שעוד היינו צריכים לארגן לפני החתונה. ישבנו בשולחנות בחוץ, בחצי שמש-חצי צל ונהנינו מהשקט שלפני הסערה. אכלנו לאט ומתחנו כל ביס וכל שלוק. כשסיימנו נסענו לאסוף את החלוקים. האיסוף על חוף הכנרת היה כמו טיול וקצת כמו מדיטציה. זאת הייתה עוד הזמנות להיות יחד לבד, רק שנינו. בשקט. זאת הייתה מנה טובה של שלווה ששנינו היינו זקוקים לה אחרי המיני-דרמה שהתרחשה ערב קודם לכן, כשגילינו שאנחנו צריכים לקנות בגדים לחתן יום לפני החתונה.

השיטוט על החוף הפגיש אותנו עם שמש קופחת ואכזרית הרבה יותר ממה שניחשנו. היה חם ורצינו לחזור כבר הביתה, אבל המשכנו לבחור את האבנים בקפידה ולאסוף רק את אלה שאפשר לכתוב עליהן. בדרך חזרה לקיבוץ, עצרנו באלונית וקנינו בקבוק מים וקרטיב לימון. כשחזרנו הביתה הישרנו את האבנים בשני דליים של מים. אחר-כך אני פרשתי מגבת והענקתי לכל חלוק טיפול אישי מסור. כל אבן קורצפה במברשת קשה ואחר-כך הוטבלה שוב במים והונחה על המגבת לייבוש.

באחת ועשרה בלילה סיימנו לכתוב על כל האבנים. באמצע עשינו הפסקה לארוחת ערב משפחתית אחרונה של רווקות (יום לפני החתונה, כל דבר שעושים יכול לקבל את הכותרת "פעם אחרונה ברווקות"). אחרי ארוחת הערב התקלחתי ואלון הסיע אותי למקווה באחד מהקיבוצים הדתיים השכנים. אלון נשאר באוטו בחברת עיתון מלא בתשבצים לחכות לי בזמן שאני הלכתי לפגוש את הבלנית ולטבול. כשסיימתי חזרנו הביתה והמשכנו להתארגן ולהתכונן.

למחרת התעוררתי בשש בבוקר. התכוונתי בכלל לקום בעשרה לשבע, אבל בימים שקדמו לחתונה השינה שלי הפכה קלה. אמא של אלון כבר התעוררה והתחילה להסתובב בבית ולא היה צריך הרבה יותר מזה כדי שאני אתעורר גם כן. אבל הרווחתי מהיקיצה המוקדמת, כי הספקתי לעשות יוגה לפני שאני מתחילה את היום. אחר כך התקלחתי ואכלתי ארוחת בוקר – ביצת עין, מלפפון ועגבנייה, לחם וגבינה לבנה ובשמונה וקצת יצאנו למספרה. השיער שלי נחפף ורוכך ופונפן והודבק והוצמד לכדי יצירת פאר של ממש, עד שנראיתי כמעט כלה. האיפור שאיפרה אותי אחותו של אלון השלים את היצירה ואחרי שלבשתי את השמלה והציפורניים שלי נצבעו בלק, הייתי כלה של ממש.

אלון הגיע עם אבא שלו וסבא שלו ויחד יצאנו לדרך, משאירים את בנות המשפחה מאחור לסיום ההתארגנות וההתייפייפות. הגענו למסעדה קצת לפני חצות היום. בכניסה למושב עוד תלינו שלטים "לחתונה של אלון ודפנה".

מיד כשהגענו התחילו ההכנות – לסדר את חלוקי הנחל לפי א-ב על אחד השולחנות בכניסה. להציב את הכאילו-כספת שהכנתי יום קודם לכן במקום מספיק בולט לעין. למלא כוסות קטנות במים ולהציב אותן עם זרי הפרחים על השולחנות. לפזר את מספרי השולחנות שהכנתי שלושה ימים קודם לפי הסדר הקבוע מראש שסיכמנו עליו, כדי שכולם ישבו בחברה טובה.

כבר בדרך למסעדה הרגשתי שאני רעבה ולשמחתי כשרק פיציתי פה בנושא, בהגיענו, מיד הכינו לי סנדוויץ' מפואר של אנטיפסטי וגבינת עיזים בתוך ג'בטה שמנמנה. ככה זה כשהכלה אומרת שהיא רעבה. מיד מכינים לה אוכל טעים. אפילו יש לי תמונה אחת אוחזת בסנדוויץ' ועושה בו את זממי. זה היה אחד מכמה רגעים אחרונים של שקט לפני שהתחלנו בחגיגה.

בעשרים לאחת התכנסנו לצילומי המשפחות המסורתיים על הדשא שליד המסעדה וקצת לפני אחת התחילו להגיע ראשוני האורחים. בהתחלה הם טפטפו פנימה בקבוצות קטנות. ופתאום הגיע גל שסחף אותנו כמו שיטפון. כל פעם שנישקתי או חיבקתי מישהו שהגיע, ראיתי מעבר לכתף שלו מישהו נוסף שאני צריכה לומר לו "שלום" ו"תודה שבאת". וכולם איחלו והסתכלו, בחנו והחמיאו. על המקום, על הבגדים, על השיער, על המוזיקה.

השעות הקרובות עברו חיש-מהר. אמנם הרב קצת איחר כי נתקע בפקקים, אבל בסופו של דבר החופה הורמה וטקס הקידושין נערך, הטבעת הושחלה על האצבע הנכונה והכוס נשברה, מה נשברה – רוסקה, במכת מחץ של רגלו של החתן שרק לילה לפני כן חשש שהוא לא יצליח לשבור, כי בעצם אף פעם הוא לא נדרש לשבור כוס אמיתית בדריכת רגל, כאילו היה זה עניין של מה בכך.

אחרי החופה, אותו גל של מברכים שהפתיע אותנו בעוצמתו בכניסה למסעדה, שטף אותנו שוב בחיבוקים וברכות ואיחולים. ואז הלכו כולם לאכול ואני לקחנו נשימה ועוד כוס שתייה והמשכנו ליהנות מאירוע חתונה צנוע ונעים, בשישי בצהריים, עם המוזיקה שבחרנו בקפידה, האנשים שבחרנו בקפידה, המקום, האוכל, השעה ביום. הכל היה בדיוק כמו שרצינו וייחלנו. אמנם לא חיכינו ליום הזה כל חיינו, אבל הוא היה מושלם בשבילנו. כל מה שיכולנו לבקש. אפילו מזג האוויר, שהיה אפור וגשום כשיצאנו מהבית, התחלף בשמים כחולים ושמש מלטפת, רוח קלה שמדי פעם ליטפה והנעימה עוד יותר. לא היינו חסרים דבר. זכינו.

היו מי שאמרו שהחתונה שלנו תהיה קצרה, ששמעו שבעצם זאת רק ארוחה במסעדה בצהרי יום שישי, בלי ריקודים ובלי תוכנית אומנותית מיוחדת. אבל האווירה והנינוחות של המקום חלחלו לתוך הקהל ואנשים האריכו בישיבה ובשיחה. בשש בערב עוד היינו מוקפים בחברים ומשפחה. לאט-לאט התחילו האנשים להתפזר עד שנשארנו שוב רק אנחנו, מתחילים להרגיש את העייפות מזדחלת ותובעת את מקומה. אחרי שסגרנו את החשבון והעמסנו את האוטו, יצאנו חזרה בדרכנו לקיבוץ. הגענו הביתה ונכנסנו להתקלח. ישבנו לאכול מתוך קופסאות האוכל בהן ציידו אותנו במסעדה. זה נכון מה שאומרים, החתן והכלה אף פעם לא אוכלים בחתונתם הם. אבל כשאכלנו בבית שמחנו שזה האוכל שאכלו האורחים שלנו. היה לנו טעים.

למרות שהגענו הביתה כבר בשמונה וחצי, כשנכנסנו למיטה היה כבר אחרי חצות. אולי משהו בנו רצה למשוך את היום הזה עוד קצת. ואולי הרגשנו שכדי להירגע מכל ההתרגשות הזאת צריך יותר מרק נסיעה של שעה, מקלחת וארוחת ערב. לפני השינה עוד שכבנו במיטה על הבטן, כתף אל כתף ופתרנו תשבץ היגיון במוסף סוף השבוע של העיתון. דווקא הלך לנו לא רע.

אחרי שהצלחנו להפסיק לדבר (בעיקר אני) נרדמנו תוך רגע. למחרת בבוקר התעוררנו ליום שכולו התעצלות. מרחנו את הבוקר בעצלתיים, מתפנקים בסלון של ההורים של אלון, נעים בין הטלוויזיה לעיתון. בצהריים פרשנו לחדר הצדדי, פתחנו את קופסת הצ'קים ושלינו משם צרור מעטפות בכל פעם, קוראים את הברכה לפני הכל, מתרגשים ונהנים מהמילים שבחרו לכתוב לנו כל אותם אורחים שבחרנו שיחלקו איתנו את החתונה המיוחדת שבחרנו לחגוג. כל הברכות נאספו בתוך שקית ואלון הציע שנעשה אלבום ברכות. אימצתי את הרעיון בשמחה. מבין כל הברכות היו שתיים מפתיעות ומשמחות במיוחד, מתומר ומליאור, שניהם חברים טובים, שבמקור הגיעו דרך אלון אבל היום הם כבר חברים של שנינו. שניהם גרים רחוק-רחוק, בחו"ל. אחד בקנדה ואחד בארה"ב. הם ועוד קומץ מובחר של חברים של אלון לא יכלו להגיע לחתונה וחסרו לנו מאוד. לא ידענו שהם שלחו לנו ברכה. כל אחד במעטפה משלו. כל אחד עם מילים משלו. נוגעות ומלטפות, כמו חיבוק חם, מפוקק עצמות, שמגיע מעברו השני של האוקיינוס ונוגע בכל נימי הנפש. כמה חייכנו ודמענו והתרגשנו מהברכות האלה. בצד, בקובץ אקסל על המחשב, ערכנו רשימה של כל החברים להם אנחנו רוצים להודות תודה אישית על הברכה או המתנה המיוחדת שנתנו לנו. גם אחרי החתונה יש עוד משימות שאפשר למצוא ולאמץ.

אחרי שסיימנו עם המעטפות הלכנו לסיבוב בכביש המערכת של הקיבוץ. תמיד יש לנו על מה לדבר. השמש הייתה טובה והגלבוע נשקף מרחוק. חזרנו הביתה והמשכנו לעשות כלום בצורה הכי רצינית שאפשר. בזכות הרכב השכור שנתן לנו אחי, יכולנו למשוך עוד קצת את סוף השבוע. למרות שאני לומדת בימי ראשון, החלטתי מראש שלא אלך. היה לי קשה לוותר, אבל הסכמתי שחתונה היא אחד הצידוקים היותר מוצלחים שישנם. בין כה כל כך נמאס לי מבתי הספר, שאני רק מחפשת תירוצים לא ללכת. וחתונה זה אחלה תירוץ.

ביום ראשון בבוקר הלכנו להפקיד את כל הכסף בבנק ואחר כך מסרנו את העתק הכתובה ברבנות, כדי שינפיקו את תעודת הנישואין שלנו. החזרנו את הרכב השכור לירושלים ויצאנו לארוחת צהריים באחת המסעדות החביבות עלינו בעיר. כשהגענו הביתה החלפתי מצעים והזמנתי את אלון להיכנס לסוויטת הכלולות הכי שווה שישנה – המיטה שלנו, בבית שלנו, עם השקט שלנו.

מאז החתונה אנחנו שומעים מפה ומשם איך אנשים נהינו, איך היה כיף וטעים ונעים. אנחנו כל כך נהנינו. היה לנו כיף, משמח ומרגש. מאוד שמחנו שהצלחנו לעשות הכל כמו שרצינו, כמו שדמיינו. שלא התפשרנו על דברים שהיו לנו חשובים, אבל גם לא התעקשנו על הדברים הזניחים. שהלכנו לפי תחושות הבטן והן הובילו לתוצאות מוצלחות. שהקשבנו לטעם ולחוש האסתטי שלנו. שלא נתנו לאחרים להלחיץ אותנו ושמרנו על קור הרוח האופייני לנו לכל אורך התהליך, גם בימים האחרונים, שזה נהיה קצת פחות קל. שלא שכחנו לעבוד כצוות, שהקשבנו אחד לשני כל הזמן, שדיברנו על הדברים וחשבנו יחד מה אנחנו רוצים ולמה. שהיינו אנחנו, כמו שאנחנו תמיד, גם בתוך התהליך הזה. ובגלל זה התוצר שיקף באופן מוצלח את מי שאנחנו, והתאים לנו ולתפיסת העולם שלנו. הצלחנו לחוות את החתונה ממש. להיות נוכחים. למרות שהרגשנו שזה עבר מהר, אנחנו נזכרים מדי פעם באנקדוטה, במשהו שמישהו אמר או עשה. היה פשוט נפלא.

היום כבר ניקיתי את הבית ומחר אבשל. ביום רביעי יש לי משמרת סטאז' אחת לפני אחרונה. ובתום הסטאז' אני מתחילה לעבוד במחלקה כסטודנטית. כבר אמרתי לאלון שבחלק מהכסף שארוויח נשלם לעוזרת בית, שתבוא ותנקה פעם בשבועיים. חזרנו לחפש דירות באן ארבור, אחרי שהסיבוב הקודם לא הניב את התוצאה המיוחלת. לאט-לאט חוזרים לשגרה. עוד שבוע ליל הסדר. עד אז אפשר לנוח. ואחרי חופשת פסח יישארו רק עוד חמישה שבועות לסוף שנת הלימודים. מיד אחרי החופשה אני מתחילה בקורס הכנה לבחינת ההסמכה הממשלתית. ובאמצע מאי אנחנו טסים לארבעה ימים בפראג. והזמן טס.

בינתיים, בימים הקרובים אקנה אלבום ואתחיל לסדר את הברכות בתוכו. זאת מזכרת שאלון ואני מאוד שמחים בה מהחתונה שלנו, שהייתה בדיוק כמו שרצינו. שהייתה שלנו מא' ועד ת'.

איך זה יהיה?

לעלות על מטוס לבד ולטוס בלי אלון טיסה של 11 שעות, קונקשן ועוד טיסה.

לנחות בלעדיו בניו-יורק, לעבור בדלפקי ההגירה עם ויזה חדשה. לעבור טרמינל ולעבור עוד בדיקה בטחונית בדרך למטוס הבא. לנחות בדטרויט. לתפוס מונית לאן ארבור או שהוא יבוא לאסוף אותי מהשדה. לא להצליח לישון בטיסות למרות שהבאתי מהבית כיסוי עיניים ואטמי אוזניים. לנסות לראות את הסרט שמקרינים במטוס. להתבאס ולנסות שוב להירדם. לנחות ולהמריא ושוב ולנחות.

להגיע.

לפגוש את אלון אחרי שהיינו כמה שבועות בנפרד. אחרי שאני כבר ניגשתי לבחינה הממשלתית. אחרי שהוא כבר התחיל את שנת הלימודים הראשונה שלו בארה"ב. לראות את הדרך משדה התעופה בקיץ. בלי גשם, בלי שלג בצדי הדרכים. בסנדלים וחולצה קצרה. עם עלים על העצים ודשא ירוק בין הבתים. עם אגמים של מים ולא של קרח.

להיכנס לבית החדש שלי בפעם הראשונה. לפתוח את המזוודה ולהוציא את כלי הרחצה שלי. להתקלח ולצחצח שיניים במקלחת שתהיה המקלחת שלי בשנים הקרובות. להיכנס למיטה החדשה בפעם הראשונה. להתכרבל טוב-טוב, להכניס את השוליים של השמיכה מתחתיי סביב-סביב. לשקוע לשינה עמוקה ללא חלומות. להתחיל להתאושש מהג'ט-לג. לקום וללכת לאכול. לפתוח את המקרר ולהסתכל פנימה. לראות מה חסר וללכת לקנות. להתחיל לחיות את החיים שלי במקום אחר שיהפוך להיות בית. להכיר את הדירה. להפסיק לחכות שהחופשה תיגמר ונחזור לארץ.

בדיוק חמישה חודשים מיום החתונה שלנו, מתקיים המבחן הממשלתי. אלון כבר יהיה בחו"ל שבועיים-שלושה כשאני אעשה את המבחן. אחר כך אעלה על טיסה שתביא אותי אליו לאן ארבור, לבית החדש שלנו. אני לא אראה את הבית שלנו לפני זה. רק בתמונות באינטרנט, רק שרטוטים של תוכניות-קומה שמפרטות את המידות של הסלון וחדר השינה, המטבח וחדר האמבטיה. בחמשת החודשים הקרובים יהיה לי הרבה זמן לדמיין. לחלום. להרהר ולתכנן. איך זה יהיה? שאלה שקופצת לי מדי פעם בראש ואין לה מענה אמיתי, רק ניחושים ודמיונות. רק כשאעלה על המטוס החלומות יתחילו להתגשם לכדי מציאות. זה כל כך מפחיד וכל כך מרגש, בעת ובעונה אחת. איזה צעד. כמה מתח וכמה ציפייה. וכמה התרגלות ולמידה מההתחלה, מהבסיס. אני רוצה שזה כבר יהיה.

חמישה חודשים. זה פחות מחצי שנה. זאת תקופה שתמיד נראית ארוכה כשעומדים בתחילתה, אבל כשמסתכלים אחורה בסופה אומרים, "וואו, כמה שזה עבר מהר". זה יעבור לי מתחת לאף. ופתאום יגיע היום הזה. שבו אגש למבחן. ואחר כך אעלה על המטוס. ואטוס אל עבר העתיד שלי.

מדגדג לי על קצה הלשון להגיד, "שרק נהיה בריאים". כנראה שהדברים לימדו אותי דבר או שניים.

שרק נהיה בריאים. וחזקים. ואוהבים. ובטוחים. ומסורים. ושנזכור לצחוק.

חיפוש דירות וירטואלי

שבוע וחצי עבר מאז שחזרנו ואני מרגישה שעדיין לא נחתתי.

אמנם חזרנו היישר אל תוך ארגוני החתונה האחרונים, בחזרה ללימודים ולסטאז', אבל אני עדיין מרגישה כאילו שאני הולכת מתוך שינה. חלק מהתחושה הזאת קשור בכך שכל שבוע שעבר לא למדתי או עשיתי משמרות במחלקה וכך הלכתי לישון מאוחר וקמתי מאוחר ויכולתי להעביר את כל היום בבטלה גמורה בלי שום הפרעות חיצוניות (למעט הצורך הפעוט לצאת לקניות, כי הבית ריק ואין אוכל). וביום ראשון חזרתי ללימודים. ואתמול חזרתי למחלקה. והיום שוב לימודים. עכשיו לעייפות שלי יש סיבה.

ובתוך כל זה הספקנו לבחור צבעים למפות ומפיות, להקטין את טבעת הנישואין של אלון, לקנות לי נעליים, ליצור שוב קשר עם המסעדה ולבחור שירים לרשימת ההשמעה ופרחים למרכזי השולחן. זה באמת קורה, זה ממש מתקרב. ובמקביל - אן ארבור. התבשיל שכל הזמן מבעבע על האש הקטנה שדולקת בחדר הסמוך. התחלנו להיכנס לאתרים של דירות להשכרה. אחת העצות הטובות שקיבלנו מהחבר'ה הישראלים שלומדים שם היא שצריך להתחיל את חיפושי הדירה כמה שיותר מוקדם ולסגור ברגע שמחליטים שבאים. הדירות של ספטמבר נחטפות כבר באפריל-מאי.

זה נחמד לראות תמונות של בתים ישנים ויפים באינטרנט. מחופים בקורות עץ צבעוניות, עם מטבח משופץ ורצפת עץ מלא. זה קצת פחות נחמד שעל סמך תמונות ברשת ושרטוטים של מתאר הדירה ומידותיה אני צריכה להחליט אם שם ארצה לגור או שאולי עדיף להמשיך ולחפש הלאה. קצת מפחיד לחפש ככה, בשלט רחוק, אבל אין לנו ברירה. מפחיד אבל גם מרגש. איזה כיף יהיה לרהט בית מאפס. לקנות כורסאות וכיסאות, לתלות וילונות על החלונות. למלא את הארונות במגבות ומצעים, כלי אוכל ואביזרי מטבח. חלומה הרטוב של כל עקרת בית מתחילה.

מאז שחזרנו אני מרגישה כאילו באנו לישראל רק לביקור וכבר ניסע שוב. זה בעצם נכון, במידה. עוד חמישה חודשים וקצת נארוז את חיינו בשתי מזוודות וניסע אל מעבר לים הגדול. כל-כך הרבה יקרה עד אז ובעצם כל-כך מעט. הזמן שצריך לעבור יעבור, כדרכו של הזמן, מתוך שגרת היומיום והעומס ושפע העיסוקים. ופתאום נתעורר בבוקר ונראה שזהו זה. עוד חודש, עוד שבועיים, שבוע, יום. שוב טיסה ארוכה, שוב ג'ט-לג. ואז התרגלות לסביבה חדשה. וחיים.

בינתיים נשארו לי בארנק כמה מטבעות של רבע דולר. אולי כשנגיע הם יהיו שימושיים להפעלת מכונת הכביסה.

ביי-ביי אן ארבור, ברוכה הבאה בוסטון

ביום שבת בצהריים עזבנו את אן ארבור במונית לכיוון שדה התעופה בדטרויט.

עוד ישבנו עם ינאי לקפה אחרון ופרידה, החזרנו לו את המפתח ועלינו שוב על הכביש לכיוון הטיסה שתיקח אותנו לבוסטון. בשדה התעופה בדטרויט ואחר כך שוב בבוסטון צחקנו קצת על עצמנו - עד אתמול בערך היינו שנינו רק באירופה ותמיד כתיירים. ועכשיו ארה"ב, עם אפשרות למעבר, למגורים. מדלגים מנמל תעופה אחד לאחר, רואים מגוון של טרמינלים ואנשים. וכאילו כדי להוכיח לנו כמה מהר יכול להתרגל האדם לדברים חדשים, התחלנו בטבעיות רבה להשוות בין שדות התעופה בהם ביקרנו. איפה היו שירותים טובים יותר, איזה בית נתיבות מציע מסעדות יותר טובות. ולמה פה האינטרנט פתוח בחינם ובאחר מצפים שנשלם. טסנו כבר בשלושה מטוסים, בשלושה גדלים שונים ולא עבר אפילו שבוע מאז שעזבנו את ישראל!

הביקור באן ארבור היה עבורי יותר תיירותי, אבל בעבור אלון זה היה ביקור אינטנסיבי שנשא בחובו משקל לא קל. הוא זה שצריך לקבל פה את ההחלטה. ואמנם התקבלנו רק למקום אחד וכאילו אין שאלה, אבל יש. ההחלטה פשוט הופכת להחלטה "מדרג שני", כמו שאלון אוהב לקרוא לה - האם בכלל לנסוע לארה"ב?

הביקור באן ארבור היה חשוב עבור שנינו, כדי שלא נחליט ללכת על זה מתוך ברירת מחדל. אנחנו באמת רוצים להרגיש שבחרנו. שנינו. ועכשיו, אחרי שכבר לכאורה היה ברור שאנחנו נוסעים, שאנחנו עושים את הצעד הגדול הזה ובוחרים בארה"ב לתקופה של הדוקטורט, פתאום נפתח שוב איזה סימן שאלה בקצה המשפט הזה וצריך לבדוק את הדברים מחדש. אז ארבעת הימים באן ארבור היו עמוסים במחשבות ותחושות. ושאלה גדולה שמרחפת כל הזמן באוויר, חלק מהזמן נאמרת במילים וחלק מהזמן נוכחת בשתיקות - האם אנחנו רואים את עצמנו גרים כאן, לומדים ועובדים כאן, מגדלים כאן את ילדינו?

אנחנו כמובן משהים את התשובה. הדברים עוד צריכים לשקוע, כל מה ששמענו וראינו צריך לעבור עיבוד נוסף. אנחנו צריכים לדבר על זה עוד קצת, להתמסר במילים וברעיונות, לחשוב, להבין.

רוב הזמן אני די בטוחה בצעד הזה. אני חושבת שהוא מציע המון לשנינו ממגוון בחינות. הוא פותח בפני שנינו אפשרות להתפתחות אישית, מקצועית, זוגית. אבל יש רגעים שבהם מתגנבים חששות ופחדים. בסגנון האופייני לי, זה קורה כשאני עייפה או מרגישה לא טוב פיזית. אז נפתח הפתח למחשבות פחות חיוביות. ואז אני לא בטוחה שנצליח. אני לא בטוחה שזה רעיון מוצלח. אבל אחרי שאני ישנה וחושבת על הדברים שוב, עוד קצת, אחרי שעובר לי כאב הבטן ולקחתי נשימה עמוקה, אני שוב חושבת שזה הצעד הנכון.

ועדיין, עם כל זה, ברור לי שזה יהיה קשה. להיות רחוקים מכולם. לגור בארץ שמתנהלת אחרת, בתרבות אחרת, בשפה אחרת. כל הדברים האלה שלא גדלנו לתוכם, שהם לא הטבע הראשוני שלנו. לחשוב בעברית ולחיות באנגלית. ייקח זמן עד שנרגיש בבית, אבל אני מקווה שיגיע הרגע שבו נרגיש בנוח, לפחות במידה שתאפשר את השקיעה בחיי היומיום.

אבל על מה אני מדברת? יש עוד זמן. דבר ראשון, רק ב-15/4 אנחנו צריכים להחזיר תשובה. ואח"כ רק בסוף אוגוסט אלון ייסע ואני אצטרף אליו בהמשך, אחרי מבחן ההסמכה הממשלתי שלי שמתקיים ב-8/9/11. וכבר אמרו לנו שגם אחרי שמחזירים תשובה, לא כולם נוסעים. שיש אנשים שכבר היו עם דירה סגורה, עם כרטיס טיסה ביד - והחליטו לא לנסוע. בינתיים אני כן מוכנה להודות שאן ארבור מצאה חן בעיני. שאני יכולה לראות את עצמי גרה שם. ובינתיים זה מספיק, זה כל מה שצריך. המחשבה הבסיסית הזאת, האמירה הזאת, הפשוטה. ואת ההמשך נראה. בהמשך.

סנאי אן-ארבורי מצוי.
אומרים שעם הזמן מפסיקים להתלהב מהם. מאחר ואני מתלהבת סדרתית, אני לא חושבת שזה יקרה לי.
הסנאים בבוסטון שונים, הם פחות חומים ויותר אפורים. והם קטנים יותר. באן ארבור הם ענקיים!
מה נותנים להם לאכול פה?

ועכשיו בוסטון. זאת עיר נהדרת.

בינתיים כבר הלכנו להחליק על הקרח וישבנו בכמה מסעדות ובתי קפה. היום אנחנו לוקחים לעצמנו קצת חופש. התעוררנו מאוחר יחסית ואנחנו נמרחים מול המחשבים, קוראים, שותים לאט את התה של הבוקר. לוקחים נשימה. בחוץ מזג האוויר די אפור ודווקא נחמד לשבת בבית ולנוח, כשבחוץ נמצאת בוסטון כולה. מאוחר יותר בטח נלך להסתובב קצת בקיימברידג'. הדירה של תומר ואורלי, החברים שאנחנו ישנים אצלם, היא פשוט מדהימה. המטבח פה משגע. וגם האנשים... איזה כיף ללכת למסעדה עם החברים הכי טובים שלנו - בבוסטון! וסתם לטייל ברחוב עם החברים הכי טובים - בבוסטון! מצד אחד זה הכי טבעי ומצד שני זה בלתי נתפס.

ולחשוב שאם נגור בארה"ב נוכל לנצל את החופשות בשביל לעלות על מטוס, לטוס שעה וחצי ולהגיע לבוסטון. זה אחד ההיבטים האדירים של הנסיעה הזאת. הקרבה המחודשת לכל מי שנמצא בחו"ל.

בכל פוסט כזה שאני כותבת אני מרגישה שמגיע הרגע שלקראת סיום בו אני צריכה לכתוב איזה סיכום, אבל לכל הפוסטים האלה יש סוף פתוח. הטיול עוד ממשיך, נותר כמעט שבוע. והעתיד מי ישורנו.

נסיעה ראשונה לארה"ב, או: נעים מאוד, ג'ט-לג

החודש האחרון עבר עלינו בציפייה מתוחה לתשובות שיגיעו מהאוניברסיטאות אליהן אלון הגיש מועמדות. עם רשימה ארוכה של 11 מקומות, חיכתה לנו המתנה לא קלה.

ממש לפני חודש קיבלנו שתי הודעות ביום אחד. הראשונה, דחייה מסטנפורד והשנייה, קבלה מאוניברסיטת מישיגן, אן ארבור. הקבלה לאן ארבור לוותה בהזמנה להגיע להתרשם מהעיר ומהקמפוס בסוף שבוע אחד במרץ. כבר אז אמרנו שאולי ניסע, אבל חיכינו לראות מה יעלה בגורל ההגשות האחרות. אחרי שתי תשובות שהגיעו יחדיו ביום אחד, חיכינו וחיכינו ותשובות נוספות בוששו לבוא. כל יום של המתנה מרט את העצבים. אחרי שבועיים של שקט התחילו לזרום דחיות מפה ומשם. הלך והסתמן - אן ארבור היא היעד.

. . .

אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה מדירתו של המארח שלנו באן ארבור. האוניברסיטה הציעה לאלון להתארח אצל אחד מהסטודנטים לדוקטורט במחלקה, אבל האירוח לא כלל אותי וכך פנינו לחפש לנו סידורים אחרים.

עם ההודעה על קבלתנו התחלנו לשמוע ממכרים על ישראלים שגרים ולומדים באן ארבור. ההפתעה הגדולה הגיעה כשגילינו שאח של אחת מבנות הכיתה שלי, בחור מהמושב, לומד כאן לדוקטורט בהיסטוריה. יצרנו איתו קשר והוא ישר הציע לנו את הדירה שלו ואחרי שבדקנו את כל האפשרויות, קיבלנו את ההצעה בשמחה.

. . .

השבועות העמוסים שעברנו עלינו לא השאירו לנו זמן לחשוב על הנסיעה המתוכננת. הזמנו כרטיסים ושקענו שנינו בחזרה כל אחד בשגרת יומו העמוסה. אפילו ביום הטיסה, אני עשיתי משמרת בוקר בסטאז' ואלון עוד העביר תרגול בצהריים. חשבנו שזה דווקא טוב ככה, כי נגיע לטיסה עייפים ונישן ואז אולי נצמצם קצת את הג'ט לג. איך אומרים בפולניה? נו, אוז חשבנו.

המראנו מבן-גוריון לכיוון ניו-יורק בלילה שבין שלישי לרביעי בשעה חצות וחצי. נחתנו ב-JFK ברביעי בבוקר ומיהרנו להספיק לקונקשן שייקח אותנו לדטרויט. מחלון השאטל שהעביר אותנו מטרמינל 3 לטרמינל 2 עוד הספקתי לראות את קו הנוף של מנהטן. "תראה-תראה-תראה", אמרתי לאלון, "אמפייר סטייט בילדינג!". אפילו 11 שעות של טיסה לא הפחיתו את ההתלהבות. הגענו לשער הטיסה היוצאת לדטרויט כשכבר קראו קריאה אחרונה. שעה וחצי אח"כ, היינו בדטרויט. השמיים הכחולים שפגשנו בבוקר הניו-יורקי לא הכינו אותנו לנחיתה בדטרויט האפורה והגשומה. כשהקברניט הודיע שאנחנו מתחילים להנמיך לקראת נחיתה, התחלפו העננים הלבנים בעננים בצבע אפור-חום. חוטים דקים של מים הופיעו על חלונות המטוס. הדיילת באמת הזכירה גשם כשהיא דיברה על מזג האוויר הממתין לנו ביעד. חורף של ממש קיבל את פנינו.

ימין למעלה: מנהרה מגניבה בבית הנתיבות בדטרויט; ימין למטה: מחלון המונית בדרך לאן ארבור; שמאל: שדה התעופה בדטרויט עוטה אפור

תפסנו מונית ותוך פחות מחצי שעה היינו כבר באן ארבור. המפתח לדירה של ינאי חיכה לנו בתיבת הדואר ונכנסו לדירה החמימה. בחוץ גשם ושאריות של שלג ובפנים חמים ונעים. נפלנו על המיטה לשינה חטופה עד שינאי הגיע ויצאנו יחד לארוחת צהריים בעיר. קצת התלבטות והליכה הובילו אותנו ל- Amer's Deli. אלון אכל סלט עשיר עם מגוון נקניקים ואני הסתפקתי בסנדוויץ' עוף-חסה-עגבנייה-מיונז ובייקון על לחם שיפון לבן. לא הצטערנו לרגע. ינאי הזמין את המרק הצמחוני וגם סלסלת צ'יפס שנהנינו לנשנש ממנה.

אחר כך הלכנו למכולת השכונתית, ה-White Market,  שם הצטיידנו בכמה דברים בסיסיים כמו מיץ תפוזים, חלב, דגני בוקר, תה ובייגלה. בשבילי, יצור די מסתגל שלא צריך הרבה כדי להרגיש בבית, כמה פריטי אוכל בסיסיים ומאוד לא אקזוטיים תורמים ישר לתחושת נינוחות ביתית.

ינאי גר מאוד קרוב למרכז העיר, כך שלא היינו צריכים ללכת הרבה יותר מחמש דקות ושוב היינו בחזרה בדירה, מוכנים היטב לשינה נוספת. ניסינו לא להתמסר יותר מדי לשינה, כדי שנצליח להירדם בלילה, דבר שהתגלה כמשימה קשה מאוד. בשבע בערב הגוף מרגיש כמו שתיים בלילה. העיניים שורפות מהעייפות ומהטיסה הארוכה והראש קל ומסוחרר. אני מרגישה רוב הזמן כאילו אני יושבת בסירה שמתנדנדת על גלים עדינים פעם לכאן ופעם לשם. תחושת הבחילה עוברת כשנשכבים, אבל אם נשכבים - נרדמים. מלכודת!

ברביעי בערב אכלנו ארוחת ערב עם ינאי אצל עוד זוג ישראלים שלומדים כאן, באחת הדירות היפות ביתר שראיתי בחיי. בכלל, הרבה מהבתים כאן מתהדרים ברצפת פרקט ודלתות ומשקופים מעץ מלא, כבד וכהה, דבר שיוצר מראה מאוד חם ומזמין. המפגש עם ישראלים שגרים כאן כבר איזו תקופה הוא נחמד וחשוב, כי בעצם הם השגרירים הטובים ביותר להסביר לנו על המגורים בעיר הזאת, מזווית הראייה שאנחנו הכי יכולים להתחבר אליה.

בארוחת הערב שתינו קצת יין, שהבטיח שנגיע הביתה ונישן טוב. הלכנו לישון בשתיים וקמנו בערך בעשר. הג'ט-לג עדיין לא חלף לגמרי, אבל השינה הרצופה כן שיפרה את המצב. ועדיין, כמעט בכל הזדמנות שמופיעה אני נשכבת על המיטה ועוצמת קצת עיניים. זאת עייפות מסוג אחר.


היום אחה"צ מתחיל סוף השבוע המודרך של האוניברסיטה, מה שאומר שאלון יהיה מוצף בפעילויות ואני אצטרך קצת יותר לבדר את עצמי. בארבע אחה"צ אני הולכת לשמוע הרצאה על ספרי בישול במאה ה-18, למשל :)
הבוקר יצאנו קצת להסתובב בעיר ואכלנו ארוחת צהריים באחת ממבשלות הבירה המקומיות, שמתהדרת במבחר ה- Ales המקורי והגדול שלה.
די קפוא כאן ולמרות זאת אני מקווה שמזג האוויר יאפשר לי לצאת לסיבובים בעיר, להתרשם, לצלם וללמוד את מפת הרחובות דרך הרגליים. הגילוי המשמעותי ביותר של היום הראשון כאן, הוא שהמגפיים החדשים שלי לא אטומים למים... ומי גשם שנספגים בשלג, הופכים אותו לקרח ומשם זורמים לשלולית - זה קר! במיוחד כשזה מחלחל דרך המגפיים אל הגרביים ומשם לאצבעות. קפוא! פרט לזה, הקור די נסבל ולא היינו צריכים להתלבש הרבה יותר חם ממה שהיינו לובשים בירושלים, נגיד. הבעיה היא כפות הרגליים וכפות הידיים ואני מתלבטת ברצינות לגביי האפשרות לקנות מגפי-שלג טובים.

ממש עכשיו יש סיילים מעולים בחנויות וזאת הזדמנות לקנות מעיל טוב ועוד מגוון ציוד חורף. הישראלים שגרים כאן ויצא לנו לדבר איתם המליצו לנו להתחיל להצטייד, אבל אנחנו מעדיפים לחכות עוד קצת, אולי בגלל שבינינו לבינינו אנחנו עוד רוצים להרגיש שעוד לא התחייבנו סופית למעבר ושהנסיעה הזאת היא באמת לשם התרשמות קודם להחלטה.

בשבת אנחנו ממשיכים לבוסטון ומשם לניו-יורק, שם נחגוג את יום הולדתי ביום האחרון לשהותנו בארה"ב. עכשיו תגידו לי - יכול להיות טוב יותר מזה?

מרק כרוב חגיגי בסימן יצא מתוק מעז

היום הייתי אמורה לעשות משמרת בוקר במחלקה. כשהתעוררתי לצדו של אלון מרוצה ורוויית שינה, שמתי לב שכבר אור בחוץ. כשאני קמה למשמרת בוקר, ב-5:35, עוד לא בוקע בחוץ אור ראשון. עברו כמה מילי-שניות עד שההבנה חלחלה לתודעתי – השעה שבע וחמישים בבוקר ואני לא התעוררתי בזמן!

אני תמיד מתעוררת בזמן בבוקר. תמיד. לא זכורה לי פעם אחת בחיי שלא התעוררתי בזמן. לא בתקופת הלימודים בבית הספר היסודי או התיכון, לא באוניברסיטה ולא כשעבדתי בעבודות שונות. כנראה שאי-שם אתמול בלילה, בין הבירה ששתינו אחרי המשמרת שלי לכאב הראש והכניסה המאוחרת למיטה, נשמטה לה הלחיצה האחרונה שמכוונת את השעון המעורר לשעה הרצויה. האיחור כבר היה גדול מכדי שאספיק להגיע למחלקה וכך זכיתי ביום חופשי מפתיע ולא מתוכנן. ואיזו זכייה!

בגלל שהקניות הקבועות של יום חמישי שעבר התפספסו, מאז יום ראשון אנחנו אוכלים בעיקר שניצלים של מאמא-עוף, פתיתים ושעועית ירוקה של סנפרוסט, אוכל שמוגדר אצלנו בבית כמזון לשעת חירום. את הבוקר שהתפנה מיד יעדתי לקניות בסופר ולאחריהן בישול. יצאתי עם רשימת קניות די ארוכה ובלי מושג מה אני רוצה לבשל. אלה הקניות שאני הכי אוהבת. כשיש לי זמן לחשוב ולהסתובב בין הירקות והפירות, לקבל השראה מהצבעים והריחות (גם אם בסך הכל מדובר בסניף מגה בול תלפיות, ירושלים). הסיבוב העצל במחלקת הירקות הוביל למסקנה הבאה: מרק כרוב.

אחרי שבחורף שעבר שלטו בקעריות המרק שלנו בעיקר מרק עוף ומרק כתום, בתחילת החורף השנה חשבתי לעצמי שהחורף אנסה לבשל מגוון מרקים. עד עכשיו הכנתי כבר מרק מינסטרונה, מרק כתום, מרק כרובית, מרק שעועית ומרק עדשים כתומות. אל מרק העדשים הירוקות שהיה בתוכנית עוד לא הגעתי.

מרק הכרוב שלי הוא לא עניין של מה בכך. במשך שנים רבות לא יכולתי לאכול כרוב, כי לא הצטיינתי בעיכולו. כשניסיתי לפני כמה שנים לאכול ולעכל כרוב וגיליתי שאני מצליחה, נזכרתי במרק הזה. מרק כרוב כמו שאמא ואבא שלי מכינים. ולמה שניהם יחד ולא רק אחד ההורים? כי תמיד אמא מתחילה בבישול ואבא ממשיך ומסיים או להיפך. אמא משאירה הוראות ואבא עושה את הכל. ועושה טוב.

המרק הזה קיבל את פניי כמה וכמה פעמים בסוף ימי לימודים חורפיים בבית הספר התיכון האזורי. גם בשנים בהן לא יכולתי לאכול כרוב, נהניתי לשתות את הנוזלים האדומים-סגולים שלו, שממלאים את הנחיריים והלב בריח של בית. הייתי מתענגת על קוביית תפוח אדמה נימוחה, נזהרת מקוביות הסלק וחוטאת מדי פעם בביס של כרוב. אחרי שנים של הסתייגות והתעלמות מקיומו של הסלק, המרק הזה גם לימד אותי לאכול סלק ורק לכבודו אני מוחלת על כבודי ומתעלמת מהעקרונות שלי ומסכימה ללעוס סלק וגם לבלוע. וזה אפילו טעים לי.

וכך, כשהגיע החורף החלטתי לפצח את סוד מרק הכרוב הפולני הזה, כי אצל ההורים שלי בבית אף פעם לא כותבים מתכונים ובכל פעם יוצא אחר. הצליח לי על הפעם הראשונה. בדיוק כמו שזכרתי. ומאז הוא שוחזר רבות (וטובות).

לארוחת ערב היה לי רעיון פשוט אך זדוני – סנדוויץ' פועלים. קניתי כיכר לחם שחור לא פרוס ויחד חתכנו סלט ירקות בסיסי ותיבלנו פשוט, בשמן זית, מלח וקצת מיץ לימון. כיכר הלחם נחתכה לרוחבה לשני חצאים, רוקנה מהבפנוכו הרך שלה וחיכתה לקבל את הדין. אלון יצר שכבות לסירוגין עם סלט וקוטג' טרי. אני אותו דבר, אבל טחינה ביתית במקום קוטג'. אכלנו בזהירות מעל צלחות גדולות. היה טעים, בסיסי, פשוט ומושחת.

סנדוויץ' פועלים. אמנם לא ישב עליו סתת, אבל הוא היה מלא כל-טוב

מרק כרוב עם סלק, גזר ותפוחי אדמה

זה מרק פולני על גבול רוסיה ומי שלא אוהב את השילוב בין חמצמץ למתוק אולי לא יסתדר איתו. אבל הוא מרק נפלא, מחמם ומספק וכיף לחזור לקערית חמה ומהבילה שלו אחרי יום ארוך בחוץ הקפוא. אני מכינה את המרק מבוסס על ציר עוף, אבל אפשר באותה המידה לזרוק שתי עצמות בקר או גרונות הודו ולוותר על השלב המקדים של הציר או אפילו להשאיר אותו צמחוני (אבל אז יהיה צורך בתיקון תיבול).

 החומרים:

3 תפו"א אדומי קליפה קלופים וחתוכים לקוביות בגודל שנעים לאכול (אצלי זה 1 ס"מ שווה-פאות)

2 סלקים בינוניים מטופלים כנ"ל

בצל אחד די גדול חתוך בלי הקפדה יתרה (אם מוותרים על ציר כדאי שניים)

3-4 שיני שום פרוסות

2 גזרים קלופים וחתוכים לטבעות

חצי ראש כרוב לבן חתוך לקוביות בסגנון חופשי

ליטר ציר עוף/ מים

100 גרם רסק עגבניות

שתי כפות גריסי פנינה

מלח ופלפל

*אם מחליטים לוותר על הציר כדאי ואף רצוי להוסיף לשלב הטיגון חופן פטרוזיליה קצוצה וגם לבשל עם המרק שני גבעולי סלרי יפים ושמנמנים

הצבעוניות היא שירה

בסיר גדול מטגנים-מאדים את הבצל עד שהוא נהיה שקוף וקצת שחום. מוסיפים לסיר את תפוחי האדמה, הסלק, הגזר והשום יחדיו. נהנים מריח הקרמל המתפשט במטבח. זה הסוכר שבסלק מתפלא על הפגישה בסיר החם. מערבים מספר פעמים ומאדים את כל הירקות כ-5 דקות (או פחות אם אין סבלנות). מוסיפים את הכרוב ומערבבים מעט. מוסיפים את הנוזלים לסיר ומוסיפים עוד מים עד הגובה הרצוי (אני תמיד ממלאה עד הברגים של הידיות). מוסיפים רסק עגבניות וגריסים ומתבלים במלח-פלפל. מביאים לרתיחה, מכסים חלקית ומבשלים כ-45 או עד שהכרוב שקוף ורך.

זהב טהור צף על המים. לזה מתכוונים כשאומרים מים קדושים?

מומלץ להצטייד בקרוטונים מבעוד מועד. והכלל התקף לכל המרקים באשר הם - זה מרק, לא צריך לדקדק בקטנות. תכינו כמו שאתם אוהבים ועם מגע היד הטוב הוא יצא מוצלח. ואם מרגיש קצת תפל, תוסיפו עוד קצת מלח בזהירות, תבדקו שוב אחרי עשר דקות וחוזר חלילה, עד שמסתדר.

ועכשיו נותרה רק שאלה אחת – מה עושים עם הבפנוכו של הלחם? חשבתי על פודינג לחם, אבל שנינו לא ממש מתים על זה וזאת פצצת קלוריות מתה חסרת כל ערך תזונתי. רעיונות?

לאן הולך כל הכאב?

לפני כמה חודשים ראיתי בטלוויזיה את הסרט Two weeks עם סאלי פילד.

הסרט מביא את סיפורם של ארבעה אחים מבוגרים, שמגיעים בחזרה אל בית אמם הגוססת מסרטן שחלות מתקדם כדי ללוות אותה בימי חייה האחרונים. מה שצפוי בתחילה להימשך ימים ספורים מתארך לשבועיים בהם ארבעת האחים נאלצים לבלות יחד, להחליף משמרות אצל מיטת אמם החולה וכמובן להסתדר אחד עם השני, כשברקע הבלבול הנלווה לחזרה לבית ילדותם, לחדר נעוריהם.

סך הכל, לא מדובר בסרט גדול ואם לא הייתי מזפזפת באותו ערב שבת ונוחתת עליו במקרה, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מעולם. אבל משהו שם תפס אותי ונשארתי, יושבת על הספה מול הטלוויזיה בבית הוריו של אלון, בוכה וצוחקת לסירוגין עם האישה הגוססת ועם ילדיה שרק עכשיו גילו שאמא שלהם כבר חולה מאוד. אמנם פה ושם הסרט חטא בקלישאות, אבל הוא טיפל בנושא סוף החיים והמוות ברגישות גדולה.

בהתחלה הילדים כועסים ונדהמים על קיומה של המחלה ועל ההסתרה ואחר כך מתחיל להתהוות האבל. ההכרה בסוף המתקרב. העצב על דברים שלא נאמרו. הניסיון לנצל עד תום כל דקה שנשארה. הפחד מהרגע של הסוף, הרגע בו החיים נעצרים. אחד הבנים הוא יוצר סרטים והוא מביא איתו מצלמה קטנה כדי להנציח את ימיה האחרונים של אמו. הוא שואל אותה שאלות על לקחים שלמדה, על החמצה ופספוס. והיא עונה.

בשלב כלשהו בסרט, האמא החולה מצטרפת לשירות הוספיס בית, במסגרתו היא זוכה לביקור-אחות אחת לכמה ימים ולמשאבת PCA (patient controlled analgesia), משאבה מופלאה שמופעלת ע"י המטופל ומספקת לו כמות מדודה של משככי כאבים, בדרך כלל מהסוג הנרקוטי, כל אימת שהוא סובל מכאבים ולוחץ על כפתור. כשהכאבים מתחזקים והמינון הקבוע כבר לא עוזר, האחות מגיעה ומגדילה את המנה המשוחררת בכל לחיצה. ובלילה גשום אחד, כשגם המינון הגבוה לא עוזר, מוזעקת אחות ההוספיס מביתה. אז יש סצנה מעט מעורפלת בסרט, במהלכה לא לגמרי ברור אם דמותה של סאלי פילד מקבלת סמים נרקוטיים במינון שיגרום לה לדום נשימה, אבל לא הרבה אחרי הביקור האחרון של האחות, היא מתה במיטתה.

­­­­. . .

אחרי שהסרט נגמר וניגבתי את הדמעות, הוספתי לי עוד כיוון מקצועי אפשרי לעתיד – הוספיס בית. או כמו שקוראים לזה בישראל: יחידה להמשך טיפול.

מאז תחילת הסבב הקליני, בכל פעם שהגעתי למחלקה מסוימת, ניסיתי לבדוק עם עצמי האם אני רואה את עצמי עובדת שם בעתיד. התחלתי בכירורגיה ומשם עברתי לפנימית. אחר כך נשים, ילדים, פסיכיאטריה, מיון, קופ"ח וטיפת חלב. ההתנסויות הבסיסיות לא באמת נותנות בסיס להחלטה על כיוון לעתיד. קשה להחליט בהסתמך על שמונה משמרות, בממוצע, האם זה התחום שבו רציתי לעסוק כל חיי, התחום בו אני רואה את עצמי עובדת. אמנם המקצוע מאפשר לשנות תפקידים ומחלקות בתדירות די גבוהה ובכל זאת, ככל שסיום הלימודים הלך והתקרב המשכתי לשאול את עצמי – אנה אלך?

אז במקום לנסות להחליט על הכיוון האחד שמושך אותי, ניסיתי להבין לאן בשום פנים ואופן לא אלך. איפה אני לא רואה את עצמי עובדת. והיו כמה מחלקות כאלה, גם אם מעטות. השפע הוא משחרר, אבל הוא גם משתק. תמיד ניסיתי להגיד לעצמי שכשיגיע הרגע לבחור כיוון גם ככה יהיו נסיבות שישפיעו על ההחלטה, כמו למשל, באיזו מחלקה יהיו משרות פנויות. וכשהרגשתי שחוסר הידיעה משגע אותי אמרתי לעצמי שבינתיים אני סטודנטית, אז למה לי להתעסק בזה. עכשיו צריך להתעסק בלהיות תלמידה – להכין מטלות ללימודים, ללמוד למבחנים ולקבל ציונים טובים. ואחר כך? נשאיר אותו לאחר כך.

אבל אותו יום, אחרי אותו סרט, התחיל לעורר בי שאלות – מה עם כל הסבל?

. . .

בסמסטר א' של השנה האחרונה ללימודים, הסמסטר הקודם, שובצתי לסמינריון בטיפול תומך. זה התחום שמתעסק בחולים כרוניים וחולים הנוטים למות. זה התחום שבתוכו שוכן גם טיפול הוספיס. כשנתבקשנו לחשוב על נושא לעבודה סמינריונית בשיעור הראשון, לי כבר היה רעיון. החלטתי לכתוב על האבל שחוות אחיות הוספיס בית עקב פטירתו של מטופל. אחר כך המיקוד של הנושא קצת השתנה, אבל הרעיון המקורי נשאר. כתבתי על האבל שחווים אנשי צוות סיעודי עקב פטירתו של מטופל. הבחירה בנושא הזה לא הייתה מקרית עבורי. היא נועדה לעזור לי לברר את אחת הסוגיות שמטרידות אותי יותר מהכל: איך אמורה האחות להתמודד עם חוויות של אובדן? איך היא אמורה להשלים עם האבל והעצב הממלא אותה על מותו של מטופל שהיה משמעותי עבורה? וגם אם המטופל לא נפטר. גם המטופל שמתאשפז ואחר כך משתחרר לביתו, בריא. האחות הייתה איתו שם ברגעיו הקשים ביותר. היא ראתה אותו מגיע, כאוב וחבול. היא עזרה לו להתרומם מהקושי. היא טיפלה בו במסירות, נתנה לו תרופות, חבשה את פצעיו. חייכה, ליטפה, אמרה מילה טובה. ובכל הזמן הזה, היא הייתה עדה לכאב. לפצע המדמם. לאן הולך כל הכאב הזה, כשחולה הולך הביתה? האם הוא נשאר בתוך האחות? האם היא אי פעם משחררת אותו?

. . .

לפני ארבעה חודשים שובצתי במחלקה כירורגית לחמישים משמרות של אימון מתקדם, או סטאז'.

לא היה לי כל כך אכפת לאיזו מחלקה אשובץ ושמחתי שזכיתי לעבור את החלק המעשי האחרון של הלימודים בבית חולים קרוב לבית. אבל הכניסה למחלקה כירורגית לוותה ברגשות מעורבים. רוב חיי הייתי "חולה כירורגית", עם ותק ארוך בחדרי ניתוח ואשפוזים במחלקות כירורגיות. את ההתנסות הבסיסית במחלקה הכירורגית לא זכרתי במיוחד לחיוב או לשלילה. חיכתה לי הפתעה. שלוש או ארבע משמרות לתוך הסטאז' הרגשתי שמצאתי את המקום שלי.

אבל אז התחלתי לראות את מה שלא ראיתי קודם, את מה שלא היה לי סיכוי לדעת לפני שאכנס למחלקה ממש, לפני שאעבוד כמה משמרות מלאות ואתלווה לביקור רופאים. שאצא יחד עם כולם מהחדר של האישה הזאת, שחשבו שיש לה רק גידול קטן במעי הגס עד שבניתוח ראו שמדובר בהרבה יותר ואשמע את הרופאים מתחלשים ביניהם, אומרים שהיא עוד לא יודעת, עוד לא סיפרו לה. ואשב בארוחת בוקר עם יתר האחיות, בזמן שהן פוסקות, "היא לא תחיה עוד הרבה זמן". אבל אותה מטופלת השתחררה הביתה עם תוכנית טיפול ועם תקווה שיש מה לעשות. ואני, שהייתי נוכחת בחדר בזמן שהרופא בישר לה את החדשות הקשות, הצלחתי סופסוף להוריד את הדופק, לרכז מחדש את המחשבות ולהמשיך לעבוד.

. . .

חולים באו וחולים הלכו. עד שפגשתי את החולה הסופני הראשון שלי. החולה המורכב באמת, החולה הכי קשה שאי-פעם נתקלתי בו. חולה שבכל פעם שאני הולכת הביתה ובכל פעם שאני חוזרת, אני שואלת את עצמי אם היום הוא עדיין יהיה. אם הוא יהיה במחלקה, אם הוא יהיה בחיים.

לפעמים מגיעה הנקודה שכבר אין מה לעשות. בשביל רופאים ואחיות זה אחד הרגעים הקשים ביותר ביומיום המקצועי שלהם. כל המאמצים שלנו מרוכזים במה שאפשר לעשות. לתת תרופה, לנתח, לחבוש, לשטוף, לאלחש. הכל מעשי ותכליתי. יש קשר ישר שמחבר בין שתי נקודות – מחלה וריפוי, כאב ומזור. ואז מגיע הרגע בו אי-אפשר לעשות יותר כלום. ומה עושים אז?

שאלתי את המדריכה שלי איך היא מתמודדת עם המקרים הקשים. עם המחלה ועם המוות. היא אמרה לי שעם הזמן נהיים קצת קהי חושים, כי אי-אפשר כל הזמן להרגיש הכל בעוצמה הכי גבוהה. אני רואה את זה קורה כבר, אבל אני לא חושבת שאני אי-פעם אשתנה במידה כזו שאפסיק לגמרי להרגיש. אני מקווה שהרגע הזה לעולם לא יגיע. אולי ארגיש קצת פחות, אבל תמיד יהיה המטופל האחד שיצליח לגעת עמוק, מעבר לכל שכבות ההגנה.

. . .

בעוד שלושה חודשים אני מסיימת את התואר הראשון בסיעוד. בעוד חצי שנה אני ניגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית ואז אהיה אחות. אז אסע לארה"ב, אוציא רישיון עבודה ואנסה גם להשיג הסמכה לעבודה בסיעוד בארה"ב. כבר עברו כמה חודשים מאז שביני לביני ניסחתי את האמיתה, לפיה במקום בו יש סבל, יש משמעות. אני יכולה ללכת להיות אחות מיילדת או אחות טיפת חלב, לבחור בכאב מסוג מסוים, כאב שבצדו חיים. גם שם אעזור לאנשים. גם שם העשייה היא בת משמעות, אבל משמעות אחרת. ואני יכולה ללכת לעבוד עם האנשים הנוטים למות ולשנות במשהו את חוויית ימיהם האחרונים. לא מתוך תאוות כוח או שיגעון גדלות. מתוך צניעות ומתוך האמונה בכוח של המגע האנושי, הנחמה שגלומה בו.

בינתיים אין לי תשובה לשאלה - מה עושים עם כל הכאב? לאן הוא הולך כשהחולה כבר לא נמצא?

נעלי העבודה החדשות שלי

אחד הדברים שאמא שלי לימדה אותי והנחילה לי במהלך חיי, הוא חיבה לסמלים ונטייה להסתכלות סמלית גם על אירועים זניחים לכאורה. אני בהחלט תולה את "האשם" בעניין הזה באמא שלי. כמעט בטוחה שבלעדיה, עם אמא אחרת, זה לא היה קורה.

ביום חמישי שעבר קניתי נעלי ספורט חדשות. התחלתי את הסטאז' לפני שלושה חודשים וכבר שבועיים-שלושה אני מרגישה שאני דורכת על סוליה דקה. כמעט ואין בלימת זעזועים, אין ריכוך או ריפוד למדרך. כמו כל דבר בזמן האחרון, לקח זמן עד שהגעתי לזה.

נכון חתיכות?

אני יוצאת מוקדם מהבית בכל בוקר, קמה ב-5:30 ויוצאת כבר ב-6:10. מהבית אל האוטובוס ומשם למחלקה, בחזרה אל האוטובוס אחרי שמונה שעות עבודה ומהאוטובוס הביתה. אני משתדלת להמעיט בעיקופים כמה שאפשר. כשאני יוצאת מהמחלקה אני רואה רק דבר אחד לנגד עיני – המיטה שמחכה לי למנוחת צהריים. מעטים הימים בהם אני לא נחה בצהריים וגם אז זה מתוך איזו מחשבה של תכנון מראש, דוגמת "אם היום אני ביום חופשי אני לא אהיה מספיק עייפה בלילה ולא אירדם ואז אהיה עייפה מחר, אז עדיף שלא אישן צהריים". אבל ויתור על מנוחת צהריים, בשבילי, הוא מלחמה ומאבק. אני צריכה להמציא שיטות ועיסוקים להחזיק את עצמי ערה. הגוף והנשמה שלי כבר כל כך מורגלים בהשתבללות פנימה הזאת, שמחלקת את היום לשניים.

וכך קרה, שכבר שבועות מספר אני מרגישה בכפות הרגליים שאני צריכה נעליים חדשות, אבל לא מגיעה לזה. בשבוע שעבר אפילו הצצתי על הסוליה בחלק הפנימי של הנעל ונחרדתי. אז ככה נראה המשטח הזה, החומר שאמור להגן על כפות הרגליים שלי ודרכן על כל הגוף מהעבודה הקשה שאני עושה. ובגלל אותה הצצה חטופה ורבת השפעה ורושם, לא הרשיתי לעצמי להוסיף ולהתעצל. ביום חמישי שעבר, ביום החופשי שלי, נכנסתי לחנות ספורט וקניתי זוג נעליים חדשות.

התקופה האחרונה בחיים שלי היא תקופה של מעברים. רובם עוד לא הספיקו להתגלם ולהתרחש, אבל רוח השינוי מרחפת מעל החודשים האחרונים. השנה האחרונה ללימודים, הסיום המתקרב. החתונה, שינוי הסטטוס. המעבר לארה"ב. תחילת הסטאז', חציית האמצע, החתירה המתמדת אל סיומו. והנה, הנעליים הישנות, שנקנו בכוונה רבה ומתוך מחשבה לפני ארבע שנים, בחנות נחשבת לנעלי ריצה בדרום ת"א עם אבא שלי, מוחלפות בנעליים חדשות שנקנו בסתם חנות בסתם קניון בירושלים. אמנם מותג, אבל במחיר מבצע. אבל בכל זאת עם תמיכה טלפונית מצד אבא, היועץ הבכיר לענייני ציוד ספורט.

הנעליים הישנות והשחיקה המואצת שעברה עליהן בחודשים האחרונים הן כרטיס הביקור שלי. הן ההוכחה שהנה, אני כבר בעצם אחות. חצי שנה לפני ההסמכה, אני כבר עובדת קשה מספיק, בתדירות גבוהה מספיק, כדי לשחוק זוג נעליים תוך שלושה חודשים מאומצים (וארבע שנים של שימוש "רגיל"). והנעליים החדשות, כרטיס הכניסה למציאות החדשה של חיי. בולמי הזעזועים עוד עושים את עבודתם. הדריכה רכה ונעימה ויש בתוך הסוליה איזה קפיץ עליז שנענה לכל נחיתה של כף הרגל בשמחה ובכניעה מלאת רצון לשרת. רק תדרכי עליי, לשם כך נועדתי.

את הנעליים הישנות עוד לא הספקתי לזרוק, אבל אני מתכוונת לעשות את זה. תכננתי לקחת אותן איתי בשקית בבוקר יום שישי, בדרך לבית החולים ולהשאיר אותן על איזה פח, אבל איכשהו יצאתי מהבית בלעדיהן והסוף כבר ידוע מראש. הן נחות על הרצפה לידי בזמן שאני מקלידה את השורות האלה. אני עוד אקח אותן איתי החוצה באחד הימים ואניח אותן על פח אשפה ברחוב.

ואם לא ככה, אז כשנארוז את הבית לפני המעבר, הן יהיו חייבות ללכת.

אז מה, נוסעים לארצות הברית?

השאלה הזאת, בוריאציות שונות, מהדהדת ברחבי הבית שלנו כבר כמה ימים. אז כן, כנראה שכן.

לפני שבוע התבשרנו במייל על קבלתו של אלון לתוכנית PhD באחת האוניברסיטאות המדורגות בעשירייה הפותחת בארה"ב. הגשנו ל-11 מקומות ועד כה קיבלנו שתי תשובות; דחייה אחת וקבלה אחת.

ההודעה על הקבלה תפסה אותנו בהפתעה. חשבנו שייקח עוד זמן, שהתשובות יתחילו להגיע רק לקראת החצי השני של פברואר. אבל עם עובדות לא מתווכחים. בטח לא כשהן מגיעות במייל. השבוע הנוכחי (שני עד שישי, עברנו לספור לפי שבוע העבודה האמריקאי) השאיר אותנו עם אפס תשובות. ציפינו לקבל השבוע לפחות עוד תשובה אחת, חיובית או שלילית. כשהמייל הנכסף בושש לבוא, אחרי אינספור רענונים של דף הפורום באתר thegradcafe, הכרזנו על השבוע כאבוד. נתכנס שנית ביום שני בשבוע הבא. בטח לא לפני שעות אחה"צ בארה"ב.

אבל לא אנחנו שנקפא על השמרים. ביום שני שעבר, אחרי שהתבשרנו על הקבלה הראשונה, אצנו-רצנו לשגרירות בתל אביב וסידרנו ויזת תייר. אמנם ידענו שנפתח סניף של הקונסוליה בירושלים, אבל לא היינו בטוחים שאנחנו יכולים לגשת אליו היות ושנינו לא רשומים כתושבי העיר. הבחור החביב בשגרירות בת"א אמר שברור שהיינו יכולים, אבל את הנעשה אין להשיב. זכינו בחצי-יום חופשי בת"א, עם זמן איכות זוגי ועוד כמה סידורים שהתברגו יופי על הדרך.

ולמה צריך ויזה כל כך מהר? ובכן, רוב האוניברסיטאות עורכות במהלך חודש מרץ משהו שנקרא Open House Weekend. זהו סוף שבוע שבמהלכו מתערבבים המועמדים עם הסטודנטים ל-PhD ועם אנשי סגל אחרים, יוצרים קשרים ומתרשמים מהאוניברסיטה ומהעיר בה היא נמצאת. למעשה, ה-Open House Weekend מבטא באופן הטוב ביותר את ההיפוך שמתרחש אחרי הקבלה לאוניברסיטה. אם עד עכשיו המועמד הוא זה שהיה צריך להוכיח שהוא ראוי להתקבל למוסד היוקרתי והנחשק, עכשיו זוהי האוניברסיטה שצריכה לשכנע את המועמד שכדאי לו לבוא ללמוד דווקא אצלה. כך הופך המועמד ממחזר למחוזר. האוניברסיטה עושה כל שביכולתה כדי להבטיח שבשעת השי"ן, בתאריך ה-15/4, אותו מועמד יגיד לה "כן".

את הנסיעה "הגדולה" אנחנו צפויים לעשות רק בסוף הקיץ. אלון ייסע כבר באוגוסט ואני אשאר בארץ כדי להיבחן בבחינת ההסמכה הממשלתית בסיעוד (אז, בעצם, אני אהיה אחות מוסמכת, "על אמת"). זה עוד יתרון של ה-Open House Weekend. לא אני או אלון ביקרנו אי פעם בארה"ב. הנסיעה המקדימה במרץ תאפשר לנו להתרגל לרעיון של המעבר ליבשת אחרת. זה צעד די גדול ודי קשה ברגע אחד או ביום אחד להבין את כל המשמעויות שלו. בגלל זה, כמו רוב הדברים בחיים, הכי טוב לפרק את זה לביסים קטנים, לתתי-משימות. כמו לסדר ויזה. ואז רק לנסוע להתרשם לכמה ימים במרץ. ואז רק להחליט לאיזו אוניברסיטה רוצים ללכת. אחרי זה רק להודיע להם ורק להתחיל בתהליך של סידור ויזת סטודנט בעזרתם. לאט-לאט.

מעבר לחששות הצפויים והברורים, כל העניין הזה ממש מרגש. מפה לשם אנחנו מתעסקים בהרשמה ובהכנות כבר חודשים רבים, אבל עד עכשיו שמרנו את רוב המחשבות לעצמנו והקפדנו להשתמש במושגים די מעורפלים, לדבר בגדול ומגבוה, לא להיכנס לפרטים. דיברנו הרבה בינינו, אבל לא פתחנו את הנושא החוצה. התמקדנו בתהליך ההגשה, בבחינות ה-GRE וה-TOEFL. כל פעם העיניים היו על השלב הבא. ואז כל הבקשות נשלחו ולא היו עוד עיסוקים שקשורים ללימודים בחו"ל. רק המתנה. היינו מאוד עסוקים ולא היה לנו אכפת להשאיר מאחורינו את התהליך המייגע לעיתים של הגשת הבקשות וההרשמה. היינו מרוצים מכך שהצלחנו לשמור על שפיות בכל התהליך, שעמדנו במתח ובעומס, במיוחד בשילוב עם אורח החיים הגם-ככה עמוס שלנו. שקענו בחזרה לתוך שפע עיסוקי היומיום האחרים. ואז פתאום הגיע המייל. אני ישנתי צהריים וכשקמתי מהשינה אלון סיפר לי שהתקבלנו.

השבוע האחרון הוא שבוע של התממשות. הכל מתחיל לקבל יותר ממשות ואפשר להתחיל לתהות בקול רם איך זה יהיה. קצת כמו גישוש בערפל, כשהתנועות של הידיים מפזרות את חלקו, מאפשרות לראות חלקים של התמונה בבירור רב יותר. טיפין-טיפין אנחנו מתחילים להפיץ את הבשורה, פותחים את השיח הפנימי כלפי חוץ. עם חברים, עם בני משפחה.

השימוש בלשון רבים אינו מקרי. את כל התהליך עברנו יחד. ההחלטה בכלל להגיש, ההבנה שזה צעד שיבטיח לשנינו עתיד טוב יותר, מקצועית ואישית. וכדי להצליח במסע הזה, הוא צריך להיות מסע משותף, כך אני מאמינה. והשימוש בלשון רבים מבטא את התפיסה הזאת, אבל גם עוזר לזכור שזה המצב. עוד חודשיים וטיפה מהיום נדע לאן אנחנו נוסעים. בינתיים אנחנו באמת מנסים להתאזר בסבלנות.

ולהתכונן למסע.