ביש מזל וצרות אחרות

אז אנחנו בארץ.

נדמה לי שכך מתחילים כל הפוסטים שלי שנכתבו בזמן ביקור מאז שעזבנו.

אנחנו בארץ כבר שבועיים ואני חולה כבר שבועיים. או קצת יותר. כמעט ברצף וללא הפסקה.

בפוסט הקודם דיברתי על החלמה ובריאות והשגרה שמגיעה איתן. וסיפרתי גם על החיסונים של עדו לגיל חודשיים. ואז נדבקתי ממנו ברוטה וירוס. זאת אומרת, הוא לא היה חולה, כי הוא חוסן. אבל אני, מדוכאת חיסונית שכמוני, עם מערכת חיסונית בעייתית אף יותר מאז הלידה (מעניין אם עשו על כך מחקרים, על ההשפעה של הריון ולידה על חולות במחלות אוטואימוניות), נדבקתי.

חשבנו שמדובר בחיסון חי מוחלש ולכן שאלנו את רופאת הילדים ביום החיסון. האסיסטנטית שלה אמרה שהיא חושבת שאסור לעדו לקבל את החיסון בגללי. שאלנו גם את הרופאה והיא אמרה שהיא חושבת שאין בעיה, אבל היא תבדוק שוב. חזרה אחרי בדיקה ואמרה - בדקתי. כתוב במפורש שאין בעיה גם בבני משפחה מדוכאים חיסונית. אבל האם באמהות מדוכאות חיסונית? האם במטפל עיקרי מדוכא? רק תרחצי ידיים, היא אמרה.

ואני רחצתי. אבל במקביל לעדו הייתה קצת תפרחת באזור החיתול והרופאה הציעה שימוש בוזלין. קצת קשה לשטוף וזלין מהידיים. להוסיף חטא על פשע, אני מכניסה ידיים לפה ה-מון. כנראה שנתקעתי בשלב האוראלי. קטע. וכך, במסלול ההדבקה הקלאסי של רוטה, הקרקע נחרשה והופרתה. עדו קיבל את החיסון ביום רביעי ובראשון חזרתי מקרוגר עם צמרמורת. לבשתי סווטשירט ואמרתי לעצמי שכנראה סתם קר קצת בבית, למרות שמד הטמפרטורה סיפר על 22 מעלות. כשכל השערות בזרוע שלי סמרו, החלטתי למדוד חום. 37.7. לא נעים אבל לא נורא.

כעבור יום וחצי התחילו השלשולים. למזלי, נחסכו ממני ההקאות המגיעות עם הוירוס. החום עלה ועלה עד שהגיע לשיא של 39.3. חום כזה גבוה אני לא זוכרת לאחרונה. ביום שני בערב הגיעה אלינו הביתה חברה מהעבודה שלי, פראמדיקית, כדי לתת לי עירוי נוזלים ולחסוך לי נסיעה למיון. הטיסה לישראל למחרת בערב, צריך לצאת מהבית בשלוש וחצי אחה"צ.

התלבטנו אם לדחות את הטיסה או להמשיך כרגיל. החלטנו לטוס ויהי מה. זאת הייתה חוויה נוראית, שום הגזמה. בטיסה הפנימית בין דטרויט לניו-יורק חשבתי שאני הולכת להקיא, להתעלף ולמות, הכל בעת ובעונה אחת. חשבתי שאם ארגיש ככה בטיסה הטרנסאטלנטית, עוד יצטרכו להנחית את המטוס באירופה בגללי, כדי לקחת אותי למיון בארץ זרה. לא הצלחתי להבין איך אעבור עשר שעות של עינוי כזה, על כיסא לא נוח, בלי אפשרות לשכב, עם תינוק קטן על הידיים. אבל איכשהו דווקא הטיסה הארוכה הייתה סבירה יותר ושרדתי. רק כדי להמשיך לקדוח מחום עוד שבוע, הפעם בארץ.

מזל שבאנו. מפני שבמחלתי לא יכולתי לעזור לאלון וכל הטיפול בעדו נפל עליו. וכאן יש לו המון עזרה. על הנקה אין מה לדבר ואני יושבת ושואבת במעט הכוחות שעוד נותרו לי. כבר ארבע פעמים חשבתי שאולי זה הזמן לגמול וחמש פעמים חזרתי בי, פשוט כי כל-כך חשוב לי שהילד שלי יקבל חלב אם, משלל סיבות. כל-כך חשוב שאני מציבה את טובתו לפני טובתי. Is this what being a parent means? כנראה שכן. יש רגעים שאני יודעת שמה שאני עושה הוא לא רציונלי בעליל, אבל מעולם לא טענתי שאני בנאדם קר ומחושב. הרציונל שלי נדחק הצידה כשאני מתחילה לחשוב ברצינות על גמילה ויבוש.

אחרי שבוע של חום ושלשולים פניתי לרופא קופ"ח, שהפנה אותי למיון. רמות האשלגן בדם שלי היו נמוכות באופן מסוכן, אבל לא התרגשתי. רק רציתי שכל זה יעבור כדי שאוכל שוב להיות אמא לילד שלי. אשפזו אותי באסף הרופא, במסדרון. חוויה מפוקפקת בהחלט. לראשונה מאז עדו נולד, ביליתי שני לילות בנפרד ממנו. הלב שלי נקרע. החום ירד מעצמו כבר במיון, נשארתי בביה"ח לאיזון האלקטרוליטים בדם ומתן נוזלים. על הדרך השחילו לי קצת סטרואידים לוריד, כדי לעזור למתן את הדלקת שנוצרת עם כל זיהום, ויראלי או בקטריאלי. רצו לתת לי אנטיביוטיקה וסירבתי. אם באמת מדובר ברוטה, כפי שאני חושדת, למה אנטיביוטיקה? הרי זה וירוס.

אחרי יום וחצי הרופאה רצתה להשאיר אותי לעוד לילה של נוזלים ואשלגן לוריד. ביקשתי ללכת הביתה ולהמשיך את הטיפול דרך הפה. הרופאה החביבה כיבדה את רצונותיי. חזרתי הביתה והתחלתי להתאושש, לאט. הבטן מעורבבת לגמרי, שלשולים במשך כמעט שבועיים מוחקים את מעט הטוב שאני מצליחה לבסס במערכת המופרעת שלי. עוף מכובס, תפו"א מבושלים, אורז. שום דבר לא תופס. בסוף זה ייעצר באופן מסתורי ונעלה על דרך המלך. לפחות אין חום...

ואז ביום ראשון בבוקר התעוררתי עם חום וכאבים בבית שחי ושד שמאל. הידד, יש לי דלקת בשד!

איזה חרא. מה נהיה?!

תור מהיר לרופאת המשפחה של ההורים שלי, מרשם מיידי לאנטיביוטיקה, שאיבות תכופות יותר, מקלחות חמות, המון עיסוי. במהלך היום כולו הייתי שרועה במיטה עם מיגרנה נוראית כתוצאה מהחום. לא מסוגלת לחשוב או לשמוע. בערב החום התחיל לרדת וחזרתי להרגיש קצת כמו בנאדם.

שילמנו כמעט שלושת אלפים דולר כדי שאהיה חולה בארץ. ממש תיירות מרפא.

בביקור בשנה שעברה הייתי מאושפזת כמה לילות בשערי-צדק. הפעם נסעתי לאסף הרופא. מה קורה? כבר כמה אנשים רמזו שהארץ עושה אותי חולה. זאת בדיחה חביבה, אבל בשורה התחתונה, זה מבאס מאוד. כבר שבועיים שאנחנו בארץ וכל מה שאני עושה זה לקדוח מחום, פעם בבית של ההורים שלי ופעם אצל ההורים של אלון. כמובן שחלק גדול מהסיבה לביקורנו היה שכולם יכירו את עדו ויהנו ממנו ולפחות זה קורה. אבל זאת גם החופשה השנתית שלנו. החופשה היחידה של אלון. הפרק האחרון של חופשת הלידה שלי (חה! חופשה!) לפני שאנחנו חוזרים לארה"ב ואני חוזרת לעבודה. איזה בזבוז.

אתמול ירד לי החום (תודה אופטלגין) ונסענו לרמלה כדי לרשום את עדו במרשם האוכלוסין. הרגשתי כמו אשת העולם הגדול. הפעם הראשונה מאז הגענו לארץ לפני שבועיים שאני יוצאת מהבית שלא רק למטרות בריאות - נסיעה לביה"ח או לרופא. הראש הסתחרר לי מרוב חופש. קניתי פאנטה וטורטית בסופר פארם ואחרי שסיימנו הכל אמרתי, על החיים ועל המוות, ונסענו לאכול פלאפל. אכלתי חצי מנה בפלאפליה החביבה עליי, ולעזאזל ההשלכות. אני לא יכולה יותר להיות בבועה ולאכול מזון בלי טעם ומרקם. והרי אני גם ככה משלשלת, אז זה באמת משנה מה?

היה שווה כל ביס וכל שקל. היה תענוג.

אני באמת מקווה שאחרי שהמסטיטיס יעבור, אני אזכה להפוגה ארוכה יותר ואולי, מי יודע, הבריאות שלי תתחיל להתייצב חזרה. קצת קשה לי לחשוב שהמערכת החיסונית שלי תישאר פגועה לעד, שבירה עד כדי כך, למרות שהמחשבה חולפת לי בראש מדי פעם והיא מפחידה אותי מאוד. לא יודעת מה עובר עליי, שוב, זה הכשל האנושי הנפוץ, לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, אבל אני ממשיכה לשמור על אופטימיות. כי בלי זה, בשביל מה בכלל לחיות?

מקווה שהשבועיים הנותרים לחופשה שלנו יהיו יותר מוצלחים מהשבועיים החולפים.

Here's to hoping.

עדו בן חודשיים

היום היה לנו ביקור "טיפת חלב" של גיל חודשיים. הגוזל קיבל שלושה חיסונים בזריקה ואת החיסון האוראלי לרוטה וירוס ומאז הוא קצת קוועץ'. אני לא רגילה לראות את הילד שלי ככה, מבט מזוגג בעיניים, לא יוצר קשר עין, מתעורר משינה בבכי ונרדם בבכי, לא מוצא אף תנוחה נוחה. לא מחייך, לא עצמו. אפילו היה לו קצת חום ולראשונה בחייו נתתי לו קצת אקמול לתינוקות. אני מרחמת עליו כל-כך, עולה על גדותיי מרחמים. כנראה שאני אמא שלו.

לפני שבוע הוא עבר פרוצדורה לתיקון לשון ושפה קשורה אצל רופאת שיניים שמשתמשת בלייזר. האפשרות שהוא סובל מלשון ושפה קשורות הועלתה לראשונה בגיל שישה שבועות. יכול להיות שחלק גדול מהבעיות שיש לנו בהנקה נבעו מזה. שבוע לאחר מכן כבר היינו אצל רופאת השיניים היחידה במישיגן שמבצעת את הפרוצדורה בלייזר, עושה אותה רק בימי חמישי וההמתנה לתור פנוי אליה מתפרשת על פני חודשים. למזלנו, הגענו דרך הפנייה של יועצת הנקה נחשבת. לראשונה כמעט מאז הגענו לארה"ב, יש לנו קשרים והם עובדים עבורנו. פגשנו רופאה צנועה, מקצועית וסופר מגניבה. אני מודה, קצת נדלקתי עליה.

מאז הפרוצדורה אני צריכה למתוח את האזור ולעסות אותו לפחות כל שש שעות. עדו לא אוהב את הטקס השש-שעתי, בלשון המעטה. עד לפני שבוע לא שמעתי אותו בוכה כל-כך הרבה. כל העניין אורך חצי דקה לכל היותר והוא נרגע די מהר כשאני נותנת לו למצוץ את האצבע שלי, אבל האשמה, אללי, האשמה. בכל פעם שהוא בוכה אני מאבדת אמונה ביכולת שלי לעשות את זה שוב בעוד שש שעות. ואז אני עושה את זה, כי כמו החיסונים, אני יודעת שזה לטובתו. ואני מזכירה לעצמי את זה שוב ושוב.

וחוץ מזה? הוא תינוק אדיר. מדהים. מעולה. בן חודשיים, ארבעה קילו (וכמעט) וחצי מרוכזים של מתיקות חסרת גבולות, ממיסת לבבות. הוא מחייך מיליון ועושה רוורסים וצווח ומצפצף וצוהל. הוא כבר ישן שש שעות בלילה (טוב, יותר בערב, מתשע עד שלוש בבוקר בערך) וביתר הזמן הוא באמת נהדר. כיף איתו. אפילו כשקשה.

הילד שלי בן חודשיים, אבל אני עדיין לא מרגישה כמו אמא. זאת אומרת, יש פה תינוק אחד, ואני אמא שלו ואני אוהבת אותו אהבה ללא גבול ותנאי ואני דואגת לו ומטפלת בו ומגדלת אותו, אבל אני עדיין מרגישה אני. ממש אותו דבר. רק פלוס תינוק.

מדי פעם אנחנו מסתכלים עליו כשהוא ישן ואז מחליפים מבטים ואומרים בפליאה, אנחנו יצרנו את זה. בנאדם שלם, מאפס. כל האיברים, במספרים הנכונים, מתפקדים כמו שצריך (בלי עינהרע), תאי מוח ועצם ועור ודם שמתחלקים ומתחלקים ומאפשרים את הגדילה האדירה שמתרחשת בראשית החיים, אותה גדילה שהתחילה ברחם בקצב מסחרר... זה הכל אנחנו עשינו. ובעצם לא עשינו כלום. רק התחלנו את כדור השלג ומכאן הוא מתגלגל מעצמו. איזה פלא.

לפני שבוע אמרתי לאלון שאני חושבת שאני מתחילה להיות מוכנה לחזור לעבודה. עכשיו, אחרי שרוב הסוגיות הרפואיות שלי נפתרו, חמסה חמסה בלי עין הרע, אני נהנית קצת מהשקט שאחרי הסערה ולאט-לאט מגיחה ומתבססת לה איזו שגרה. יש רוטינה - האכלה, חיתול, הרדמה, שינה וחוזר חלילה. כל הסוגיות כרגע נוגעות להאכלתו של עדו, אבל כשאני בריאה, יש לי משאבים רגשיים ופיזיים להתמודד עם הכל. אני לא מרגישה סחוטה כל הזמן ויותר מזה - אני מרגישה שסופסוף הצלחתי ליהנות מעדו באמת, לא דרך מסך של משככי כאבים או אנטיהיסטמינים או סתם כאב משתק. כשהייתי בתוך כל הצרות הבריאותיות נחרדתי מהמחשבה על החזרה לעבודה, כי חששתי שלא אזכה לחוות את עדו מספיק, שאתלש ממנו בטרם עת וכל זמן איתו אחרי חזרתי לעבודה יהיה זמן גנוב, קצוב ובלתי מספק. חשבתי על העתיד מתוך החוויה של ההווה.

אבל מתוך השגרה והרגיעה אני מתחילה להתגעגע לחברת מבוגרים ולאתגר האינטלקטואלי שהעבודה שלי מספקת. אני מתגעגעת לקצב המהיר, לאדרנלין, לחיוניות שמגיעה עם העבודה שלי, התפקיד הייחודי של אחות בחדר מיון. לתחושה שאני חיה, חדה ומדויקת, מבעבעת. אני מתגעגעת למשמעות שהעבודה נותנת, לקבלה שמגיעה מתוך הנתינה. ואני מתגעגעת לחיבה והאהבה של חבריי לעבודה, לתחושה שאנשים שמחים לראות אותי מגיעה לעבודה בלילה, שמחים לחלוק איתי אזור במחלקה, מתבאסים כשאני הולכת ומישהו אחר בא. לצחוקים, להקנטות, לקונצים שאנחנו עושים אחד לשני. גם לימים האיטיים והמשעממים.

פעם חשבתי שארצה להישאר שנה בבית עם התינוק שלי. חשבתי שארצה להיות stay at home mom, אילו רק מצבנו הכספי היה מאפשר. אבל גיליתי שלא. אני זקוקה לעבודה במקצוע שלי יותר ממה שחשבתי, על כל מה שאני מקבלת ממנה. זה גילוי מעניין לגביי עצמי. מעניין לגלות כמה תפיסות שיש לי לגביי עצמי הן לא מדויקות. ואני נהנית לגלות באיזו גמישות אני מקבלת את השינוי התפיסתי- מחשבתי הזה. ואולי זה לא כל-כך גילוי, כמו תזכורת. תזכורת לתשוקה ולאהבה שיש לי למקצוע בו בחרתי לפני כמה שנים. הבערה הזאת, ההנעה הפנימית, כמו שהיה לפני שהתחלתי לעבוד. זאת תזכורת חשובה אחרי שנה וחצי של עבודה, בה יש ימים טובים, אבל גם ימים לא-כל-כך-טובים, בהם קצת שוכחים ולא לגמרי בטוחים למה בכלל בחרנו בזה ואיך הגענו לכאן.

אני מתוכננת לחזור לעבודה בתחילת-אמצע יולי, כשעדו יהיה בערך בן ארבעה וחצי חודשים. ביום רביעי הבא ננחת בישראל ונשהה בארץ חודש. אני משתדלת מאוד לא לתת למחשבות שלי לרוץ קדימה ולדלג מעבר לחופשה הארוכה הזאת, הישר אל החזרה לעבודה. יש עוד זמן.

בינתיים אני משעשעת את עצמי פה ושם בצפייה בתוכניות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת בקביעות, אבל בעיקר, בשבועות החולפים אני מאזינה לתוכניות מהארכיון של This American Life, תוכנית הרדיו של איירה גלאס. התוודעתי לתוכנית ממש לאחרונה ולגמרי במקרה ולשמחתי בשבועות האחרונות היא מספקת לי בידור ועניין. מומלץ לחובבי הז'אנר, מעולה באוזניות לשוטפי כלים או רצים או מיניקות. הפרק האחרון מוקדש למוות ומסים, שני דברים שלא ניתן לחמוק מהם בחיים האלה. הקטע שעוסק במוות מציג את הנושא דרך הזווית של אחות שעובדת בהוספיס והוא מאלף, גם אם לא קל להאזנה. אני ממליצה מאוד.

אני חושבת מדי פעם על הדברים שההורות לעדו כבר מלמדת אותי, דברים שהתחלתי ללמוד כבר בהריון ובלידה שלו, על גמישות, על פשרות, על הסתגלות ומעל הכל, על איך להיות רכה וסלחנית יותר כלפי עצמי. על איך לחזק את עצמי על מה שכן ולא להלקות את עצמי על מה שלא. על איך להיות בטוחה שאני האמא הכי טובה שהוא היה יכול לקבל. עמוק בפנים אני יודעת שזה נכון. ושהכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. זה אולי יוצא רוחניקי כזה, אבל זאת באמת לא הכוונה. אני מתכוונת לזה באופן הכי פשוטו-כמשמעו. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לחיות את המה-שיש ולהרפות ממה ואיך חשבתי שהדברים יהיו. אלון אומר שאני עושה את זה הוא צודק. אני משתדלת לא להשוות הכל ל"what if". אבל לפעמים אני עדיין תופסת את עצמי נופלת לבור הלולא, אילולא ואלמלא.

לפני כמה זמן קראתי באחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם התחלה של פוסט. מעבר לכך לא היו לי סבלנות וזמן. אבל קראתי שם על חברה של הכותבת ששאלה אותה מתי בפעם האחרונה היא שתתה קפה עם שתי ידיים. זאת אומרת, החזיקה את הספל בשתי ידיים. היא כתבה קצת על שתייה בשתי ידיים.

מאז, אני משתדלת לפחות פעם ביום לשתות קפה או תה בשתי ידיים. זאת סוג של מדיטציה. זה מחייב את השותה לא לשתות "על הדרך". זה מחייב כבוד מסוים לאקט היומיומי הזה, התבוננות בו. זה מכריח ליחד לזה זמן, לעצור רגע. להתרכז במגע של הספל בשתי כפות הידיים, במשקל שלו, בחום שהוא מפיץ. ללגום לאט. תמיד כשמחזיקים ספל בשתי ידיים, כששותים בישיבה, שותים לאט יותר. לשים לב לנשימה, לתיאום בינה ובין הלגימות, בינה ובין תנועת הגשת הספל אל השפתיים. להתבונן בתחושה של הנוזל החם המתפשט בפה, נבלע, יורד במורד הגרון. לקחת עוד נשימה.

רגע של עצירה בתוך היום.

שקט. שלווה. שפיות.

עוד שבוע נטוס מעבר לאוקיינוס. הפעם, לראשונה, עם תינוק. איזו התרגשות! אולי הקיץ הישראלי יפצה קצת על החורף הנוראי שהיה לנו כאן.

לסיום, אני אשאיר אתכם עם זה. מזהירה, סכנת דמע לנוטים לכך.

ומה אצלכם?

פתיתים של יומיום

לפני הלידה בישלתי ודחפתי למקפיא שקיות זיפלוק בגודל גאלון - שלוש שקיות בולונז, שתי שקיות צלי בקר, שתי שקיות עוף בעגבניות. עדו בן שבעה שבועות ואתמול הפשרנו את שקית הבולונז האחרונה. גם זאת דרך למדוד זמן. מאז הלידה בישלתי מרק עוף פעמיים, אבל לא יותר. עכשיו נצטרך לחזור לבשל.

בעוד שבועיים וחצי אנחנו נוסעים לישראל לסיבוב הופעות בן חודש. אני ממש לא יכולה לחכות. בינתיים כאן מתחיל להתחמם, אבל כשהזמנו כרטיסים עוד ירד שלג ובחיי שחשבתי שהפעם הראשונה שאזכה לראות שמש תהיה בישראל, במאי. זה היה חורף ארוך ואפור ומושלג וקר ועקוב מדם. אני כל-כך שמחה שהוא נגמר. באמת שלרגע, באמצע כל זה, חשבתי שהחורף לא יגמר לעולם.

עדו כבר נרדם וכנראה שעכשיו הוא עושה את ה"לילה" שלו. הוא ממש לא רע, כשזה מגיע לשינה. ואני מתעקשת בטענתי שיש לו איזשהם יום ולילה. הוא ישן פחות כשיש אור בחוץ ולעומת זאת, כשחושך הוא פתאום פותח רווחים של ארבע שעות בין ארוחה לארוחה ולפעמים אף יותר. עם מפעל ההזנה המורכב שלנו, אני זוכה לנצל רק חלק מהזמן לשינה, מפני שעד שאני מסיימת לשאוב וכל מה שמסביב, שליש מהזמן מנוכה. אבל גם שעתיים וחצי של שינה רצופה הן גן עדן למי שעד לא מזמן ישנה לא יותר מ-45 דקות ברצף.

להגיד לכם שאני יודעת מה עוד רציתי לכתוב?

אה.

לפני כמה ימים הכיור היה מלא כלים ואלון התבאס נורא מכך שהוא צריך לנסות לרוקן אותו (ורצוי על ידי שטיפתם, אהמ). במקביל, אני הסתכלתי על ערימת הכביסה המתגבהת וגולשת אל מחוץ לסל הכביסה המלוכלכת שלנו ורוחי נפלה. ואז קלטתי משהו שכנראה הייתי צריכה שבע שנים כדי לקלוט; אני ממש לא אוהבת לעשות כביסה. לאלון לא אכפת. אלון ממש לא אוהב לשטוף כלים. לי ממש לא אכפת. אז העליתי הצעה - אני אהיה השוטפת ואלון יהיה הכובס(ת). תקענו כף וחתמנו ברית ומאז אני שוטפת כלים כמעט כל לילה. אלון עוזר לפעמים עם שטיפת בקבוקים (עשרה ביום) כי את החלק הזה אני פחות מחבבת. ובא לציון גואל.

באותו עניין, העובדה שאני מצליחה לשטוף כלים היא נהדרת. ז"א, לא שאני עד כדי כך נהנית מזה, אבל היא מסמנת קצת יותר. בעיקר את זה שבין הנקה לשאיבה לחיתול והרדמה יש לי מתישהו ביום איזה חור של זמן פנוי שאני יכולה לנצל לדברים נוספים, מעבר לבסיסי - לאכול, להתקלח, לישון. לפני יומיים אפילו מצאתי זמן לגאול ארבע בננות עייפות מיסוריהן. אחת נהייתה עוגיות בננה, שיבולת שועל ושוקולד צ'יפס, שלוש אחרת נהיו עוגת בננות בדגש על התבלינים, שיצאה בצבע וניחוח כמו של עוגת דבש ומשמחת אותי מאוד בארבע בבוקר, כשאני קמה להניק ולשאוב. זאת הייתה הפעם הראשונה שאפיתי מאז שעברנו לדירה הזאת. אני לא מבטיחה מה יהיה בהמשך.

התחלתי גם יותר לצאת מהבית. לפני שבוע הלכנו לעיר עם עדו בעגלה, הליכה של חצי שעה לכל כיוון. היה יום חם ויפה יחסית והלכנו ברגל עד זינגרמנז, אכלנו סנדוויץ' וחזרנו הביתה. דייט ראשון מאז הלידה, היה מעולה. לפני שלושה ימים עשיתי משהו דומה עם מייקו והפעם הלכנו למסעדה של ממש. השעה הייתה ארבע אחה"צ והמקום היה די ריק, אז עדו לא סבל מדי מהרעש והיה נראה שהוא דווקא נהנה מהמוזיקה.

זהו. נגמרו לי דברי הליהוג, אני עייפה ויש לי הזדמנות לישון לפני שהדרדק מתעורר שוב. מעל הכל רציתי לתת אות חיים, שתדעו שגם לי וגם לבלוג יש עדיין דופק.

מקווה שגם אצלכם הכל זורם על מי מנוחות.

חג אביב שמח!

סיפור הלידה של עדו

כמו בהרבה מקרים אחרים, החיים הוכיחו לי שהמציאות עולה על כל דמיון. שני דברים אני יכולה להגיד בוודאות שלמדתי מההריון שלי ומהלידה הזאת - האחד, לידה זה לא דבר לינארי והשני, אם לצטט את אחת האחיות שליוותה אותנו בתהליך, "לידה ומוות הם שני הדברים היחידים בחיים שהם לגמרי בלתי צפויים ואין לנו שום שליטה עליהם". באבוה-בואה.

זה הולך להיות סיפור ארוך, מפני שזאת הייתה לידה ארוכה. מאוד. למי מכם שאינם חובבי הז'אנר, אני נותנת פס עם פטור כבר עכשיו. חוסו על עצמכם, דלגו על זה ועברו לפוסט הבא. נתראה בשמחות אחרות.

ביום שני, ה-24 בפברואר, הייתי בשבוע 41 להריוני. תוכנן לנו זירוז ליום המחרת וחיכינו שתתקשר אחות ממרכז הלידה כדי להגיד לנו מתי להגיע.

התעוררתי בבוקר עם צירים סדירים שהגיעו כל חמש דקות, אבל מאחר וכל יום שני בחודש החולף הביא איתו סימנים של לידה מוקדמת, החלטתי להתעלם. כדי להתמודד עם כאב הגב התחתון שהפך גם הוא אורח קבוע ביומיים האחרונים, החלטתי לעשות אמבטיה ומאחר שאין זמן כמו ההווה, החלטתי לנקות את האמבטיה באופן יסודי קודם למילוייה, לראשונה מאז עברנו לדירה החדשה שלנו לפני חודשיים. רעיון נפלא לאישה הרה בחודש עשירי, אבל למי אכפת. אני קלה כמו נוצה, מהירה כמו אנטילופה.

אחרי האמבטיה שתיתי ואכלתי ונסעתי לקרוגר. קניתי מצרכים למרק הכרוב והסלק שלי ולפשטידת כרובית וברוקולי, שניהם מאכלי חורף אהובים שעוד לא בישלתי השנה ופתאום הייתי ממש מוכרחה אותם ולא אחרים. מילאתי את העגלה עד גדותיה והשארתי בקרוגר 140 דולר. מי שניחן בראיית הנולד היה יכול אולי לנחש שאני בהתקף קינון רציני, אבל אני רק חשבתי שמתחשק לי מרק כרוב.

חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי לפרוק את הקניות ולצאת לדיקור. פגישה שלישית ברצף שמטרתה זירוז לידה, ניסיון אחרון לפני הזירוז הרפואי למחרת. אחרי הדיקור, מתוך מחשבה שאולי זהו היום האחרון לפני שאני הופכת לאמא, הזמנתי את עצמי לארוחת צהריים באחת המסעדות האהובות עליי. לקחתי את הזמן ונהניתי מכל דקה. חזרתי הביתה בסביבות חמש ונכנסתי ישר למטבח. ההורים שלי היו אצלנו והייתה אווירה נהדרת. שמתי קצת מוזיקה ושרנו יחד, אמא שלי צילמה כמה תמונות אחרונות שלי עם הבטן ההריונית מאוד, דיברנו והיה נעים.

עכשיו כן, אחר כך כבר לא

בשבע ועשרה הכנסתי את הפשטידה לתנור, בדיוק בזמן כדי להחליף בגדים ולרוץ לשיעור יוגה. לכל אורך היום וגם בשיעור הצירים המשיכו להגיע סדירים, כל 5-6 דקות. רשמתי את העניין לפני והמשכתי לתרגל. סך הכל הם היו סבירים ולא דרשו את תשומת הלב המלאה שלי. אחת לכמה זמן היה ציר אחד רציני יותר שהייתי צריכה להתרכז ולנשום דרכו, אבל שטויות. וכמו שאני מכירה את הגוף שלי, מחר זה יעבור, לא? בקצב הזה אני אשאר בהריון עד שהוא יהיה מוכן ללכת לכיתה א'.

חזרתי הביתה ובסביבות עשר ההורים שלי נפרדו מאיתנו ונסעו למלון בו הם התאכסנו. איך שהדלת נטרקה מאחוריהם, מישהו כאילו הרים מתג והלידה שלי פתאום נהייתה הרבה יותר ברורה וחזקה. אמרתי לאלון שנראה לי שמשהו קורה והחלטנו לתזמן קצת צירים. כל 3-4 דקות. זה נראה לי לגמרי לא הגיוני כי בחוויה הסובייקטיבית יש תחושה שעובר הרבה יותר זמן בין ציר לציר ולכן מיד אמרתי לו שהוא משקר. מאחר ומצאו שאני חיובית ל-GBS וביקשו שאתקשר למרכז הלידה אם הצירים יהיו בתדירות כזאת, שלחנו סמס לדולה שלנו והתקשרתי.

האחות (האנטיפטית) בטריאז' של מרכז הלידה שאלה כמה שאלות ואז אמרה שאנחנו מוזמנים מאוד לבוא ולהיבדק, אבל יכולים גם לבחור להישאר בבית עוד קצת ולראות איך הדברים מתקדמים. היא גם הציעה שאוכל ארוחה קלה, מפני שעם הקבלה למרכז הלידה אוטומטית שמים את היולדת על דיאטת נוזלים צלולים. בחוסר אמונתי באמיתותו של הדבר שהתרחש לנגד עיני, החלטתי להישאר בבית עוד קצת. הכנתי לי חביתה מקושקשת ואכלתי אותה עם קצת זיתים ויוגורט בצד, בליווי לחמנייה טרייה שקניתי מוקדם יותר באותו יום (התוכנית המקורית הייתה להכין סנדביץ' פועלים לארוחת ערב). סיימנו לארוז את התיקים ושלחתי את אלון לישון. בעוד שאני לא יכולתי להעלות על דעתי שאצליח לשכב או להירדם, חשבתי שאם אני באמת בלידה, כדאי שלפחות אחד מאיתנו ינוח קצת.

אכלתי את ארוחת הלילה שלי, ראיתי שני פרקים של House of Cards ומדי פעם תזמנתי קצת צירים. בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר הערתי את אלון בתואנה ש"נמאס לי לעשות את זה לבד". מה גם שעכשיו הטיימר סיפר שהצירים מגיעים כל שתיים וחצי דקות ונמשכים 45 שניות. הרגשתי שהצירים נהיים קצת יותר מדי אינטנסיביים וחיפשתי קצת תמיכה מוראלית. בעודי במיטה לצידו של המתאושש הגיעו שני צירים חזקים מאוד וצפופים יותר. אלון הכין לו תה וישב להתעורר קצת. בהתחלה אמרתי לו שהוא יכול לקחת את הזמן, אבל אחרי כמה צירים שהלכו ונהיו יותר אינטנסיביים ביקשתי שימהר. הוא העמיס את האוטו וקרא לי לבוא. בחוץ הכל היה קפוא וקרחוני.

בחמש וחצי, בוקר יום שלישי, הגענו למרכז הלידה שבביה"ח האוניברסיטאי. בטריאז' בדקו אותי ומצאו שאני בפתיחה של סנטימטר אחד, עם מחיקה של 70% - התקדמות משמעותית לעומת יום שישי שלפני כן בו בדקו אותי במרפאה ולא הייתה מחיקה כלל. עדו היה בגובה מינוס 2 באגן, מה שאומר שהיה לו עוד מסע ארוך עד היציאה (תינוקות נולדים כשהם ב"תחנה" פלוס 3). בכל פעם שעזבו אותי לנפשי הצירים חזרו והצטופפו. מיילדת אחת חביבה הייתה טובה מספיק כדי לתת לי את האישור לו כל-כך נזקקתי - "עזבי את הפתיחה ואת המיקום של העובר", היא אמרה, "יש לך צירים וצוואר הרחם שלך נמחק, זה הכי חשוב. את בלידה.". אלון אומר שמרגע זה הצירים שלי התגברו. רק הייתי צריכה חותמת הכשר. כזאת אני, מחפשת חיזוקים.

הציעו לנו ללכת להסתובב או ללכת הביתה. אני הרגשתי מאוד לא נוח עם האפשרות השנייה - הצירים שלי כבר מגיעים כל שתי דקות, שזה השלב בו אומרים שצריך להגיע לביה"ח. אם אלך הביתה, איך אדע מתי לחזור?!  אחד הדברים שהכי פחדתי מהם היא לידת בית לא מתוכננת. אבל אז המיילדת חזרה ואמרה שהרופאים הסתכלו על המוניטור שלי והם לא לגמרי מרוצים - קצב הלב של עדו יורד מדי פעם קצת יותר מדי בתגובה לצירים - ולכן הם רוצים לקבל אותנו מיד לחדר לידה.

בסביבות 7:30 בבוקר הגיעה אמילי האחות לקחת אותנו מטריאז' לחדר הלידה. המחלקה לא הייתה מאוד עמוסה ולשמחתי קיבלתי חדר עם אמבטיה מבלי שאפילו ביקשתי. לא תכננתי לידת מים, אבל האפשרות הייתה נחמדה, בעיקר מפני שקיוויתי ללידה טבעית ללא משככי כאבים ומים חמים הם אסטרטגיה אחת מוצלחת מאוד לשיכוך כאבים.

אמילי ניסתה פעמיים להכניס לי עירוי. הייתי מטופלת מצטיינת ונמנעתי מלהזיז את היד גם תוך כדי צירים, אבל לצערי זה לא עזר לה להצליח. אחרי שני נסיונות כושלים היא קראה לאחות אחרת שכבר הגיעה מצוידת במזרק לידוקאין לאלחוש מקומי. הסברתי לה שאני לא צריכה את זה ואני ממש לא זזה. לאמילי פשוט לא היה מזל. היא הכניסה לי עירוי, הודינו לה והיא הלכה לדרכה.

הצירים המשיכו להגיע, חזקים וסדירים, עד לנקודה בה כל ציר נמשך כדקה ובאופן כללי הרגשתי כאילו עובר עליי ציר אחד ארוך ומתמשך. עמדתי על שש על מיטת בית החולים בעוד מרתה, הדולה שלנו, לוחצת לי על הגב. לא מאוד נהניתי מהלחץ הזה והרגשתי שזה לא עוזר לי להתמודד עם הכאב. זאת הייתה הנקודה הראשונה בה הבנתי שכמו עם סוגי כאב אחרים שחוויתי בחיי, גם במקרה הזה - אני מתמודדת טוב כשנותנים לי שקט ועוזבים אותי לנפשי, אז אני יכולה להפנות את הריכוז שלי כלפי פנים. אני חושבת שבפעם הבאה נהיה רק אלון ואני ונחסוך כמה מאות דולרים.

New dawn, new day

הרופאים רצו שאהיה על המוניטור שעה לפחות והבטיחו שאם הכל יראה טוב, תוך שעה יעבירו אותי למוניטור הנייד ואוכל להיכנס לאמבטיה. מאווווד רציתי להיכנס לאמבטיה, מתוך תקווה להקלה מסוימת בכאב. המהמתי, נהמתי וניסיתי לנשום ולא לאבד את העשתונות. בראש עברו לי מחשבות על "הנשים האלה" שמגיעות לחדר לידה ויולדות תוך שלוש שעות. בקצב הזה אני הולכת להיות אחת מהן. זה הלחיץ אותי וגם היה נראה לי לגמרי לא סביר. זאת הרי הלידה הראשונה שלי, זה אמור להימשך שעות ארוכות. למרות שטכנית הייתי בלידה כבר 24 שעות, פשוט לידה מאוד עדינה ושקטה. בשלב מסוים ביקשתי ממרתה להפסיק עם הלחיצות על הגב כי הרגשתי שהיא ממש טוחנת את הגב התחתון שלי. חזק מדי ועמוק מדי ואני כולי ציפלונת, אין לי הרבה שומן ובשר שמרפדים סביב העצמות.

המוניטור רשם עוד כמה האטות ומרתה עמדה לצידה של אמילי שהסבירה לה קצת על המשמעות של הגלים השונים שנרשמו על הנייר.

ואז ירדו לי המים.

WHAT?!

לא, באמת, מה קורה פה? זה טוב, כן, לידה חזקה עם צירים סדירים, שינויים בצוואר הרחם, התקדמות, אבל מה לעזאזל?! בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשבתי שזאת תהיה הלידה שלי והנה אני כאן, על רכבת דוהרת... מה עושים? מה כבר אפשר לעשות? זה לא שהבחירה בידיי. ממשיכים בעבודה הקשה.

המים שירדו היו מקוניאליים, משמע, העובריק עשה קקי בבטן, דבר שמעיד על מצוקה, אבל האחיות מיהרו להרגיע ולהסביר שזה נפוץ מאוד בהריון עודף והמשמעות היחידה היא שבזמן הלידה רופאי הילדים יצטרכו להיות נוכחים כדי להבטיח שהוא לא שואף את המים המלוכלכים, דבר שיכול להביא לדלקת ריאות.

לשמחתי, אחרי שירדו לי המים הצירים הפכו פחות חזקים וקצת התרווחו, שוב כל 3-4 דקות. אחרי 24 שעות ללא שינה לא היה לי אכפת. זה היה חידוש מרענן, לנשום ולדבר שוב בין צירים וגם קצת להתבדח, להצליח להחליף תנוחות וללגום מיץ תפוחים. כיף חיים!

אחרי ירידת המים בדקו אותי ולשמחתי בישרו לי שהתקדמתי לפתיחה של 3-4 ס"מ. הידד!

היה נראה שעדו לא כל-כך אוהב את ירידת המים והוא התחיל מדי פעם להגיב לצירים בהאטות דופק. בעיקרון, בזמן ציר קצב הלב של העובר מאט קצת ואז מתאושש. הכלל הוא שבשיא הציר קצב הלב נמצא בנקודה הנמוכה ביותר, בסנכרון. אבל אצלי, הלב של הקטקט האט אחרי שיא הציר, מה שרמז שאולי עכשיו, כשאין יותר מי שפיר שמרפדים סביבו, מופעל לחץ על חבל הטבור שמפריע לזרימה התקינה של דם מחומצן ממני אל העובר.

ההאטות לא הדאיגו את הרופאים יותר מדי מפני שהיה נראה שעדו מצליח להתאושש מהן במהירות בחלוף הצירים, ולכן אחרי שעה בערך הרשו לי לעבור לאמבטיה, מאחר וגם שם אהיה תחת ניטור צמוד. היה נעים באמבטיה, אבל לא מדהים. באמת שחשבתי שההקלה תהיה גדולה יותר, אבל גם בתוך המים הצירים עדיין כאבו מאוד והתקשיתי למצוא תנוחה נוחה. מה גם שבגלל חום המים הרגשתי שאני מתייבשת ובעוד שהגוף שלי היה שקוע כולו, הזעתי בקרקפת. לא נעים. מאוחר יותר גיליתי שבשבילי, מקלחת היא דווקא כלי הרבה יותר אפקטיבי לשיכוך כאבים ובפשטות, זה יותר נעים לי.

מותשת, אבל עדיין מחייכת

השעות הבאות עברו עלינו פחות או יותר באותו קצב. צירים, נשימות, האטות דופק. מדי פעם, כשההאטות היו מעט יותר מדאיגות נכנסו שתי אחיות וביקשו שאחליף תנוחה כדי לעזור לעדו להתאושש. גם נתנו לי חמצן ונוזלים בעירוי, הכל דברים שעוזרים במקרים כאלה. היה נראה שהוא מאוד לא אוהב שאני נחה בתנוחת ילד וגם לא כל-כך מסתדר כשאני שוכבת על צד ימין או על הגב. אז לא. ניסיתי להיות יצירתית ולמצוא דרכים אחרות לנוח.

לאט-לאט היה נראה שהלידה שלי מאטה. הצירים הלכו והתרווחו עד ששוב היו במרחק שש דקות זה מזה. לא יכול להיות שזה קורה לי! הפעם זה כבר לא כמו בשבועות האחרונים בהם הלידה שלי באה והלכה. הפעם כבר ירדו לי המים ויש פתיחה ומחיקה וצירים. מה קורה פה?! חשבתי שאולי הגוף שלי לוקח לו מנוחה לפני המאמץ הגדול שעוד מחכה לנו. הרי פתחתי ואמרתי שלידה היא לא דבר לינארי, נכון?

בסביבות ארבע החלטנו לנסות קצת לנוח. נמנמנו עד סביבות שש, אז התעוררנו ואני הייתי מלאת עזוז ומוכנה לחזור לעבודה הקשה. אבל... כלום לא קרה. הצירים המשיכו להיות עדינים וקלים לניהול ומאוד מרווחים זה מזה.

משמרת היום הלכה והגיעה משמרת הלילה והאחות איימי הצטרפה אלינו. מאוד אהבתי את הביטחון השקט שלה ובכלל, את השקט ונועם ההליכות שהיא הקרינה. ניסיתי להתחיל את הלידה מחדש בכל מיני דרכים - התקלחתי שוב ושרתי במקלחת ודרך צירים, שמנו מוזיקה וקצת רקדתי, ניסינו עיסוי פטמות ידני ובעזרת משאבה וגם הסתובבנו במחלקה, הכל עם המוניטור האלחוטי. אבל כלום לא עזר לצירים להצטופף מחדש.

Gotta love the socks

הצטערתי מאוד שלא היה לי איתי את תה עלי הפטל שלי, בעל השפעה מכווצת ומסדירה על שריר הרחם, אבל אתם יודעים - צמחי מרפא, מי בטוח שזה בכלל עובד... התחלתי להרגיש מתוסכלת. בין הקיצוניות האחת של האינטנסיביות בה הלידה התחילה לקיצוניות השניה של הדעיכה הזאת, כבר לא ידעתי מה עדיף.

מד הצירים מורה אפס. מי הזיז את הצירים שלי?

בסביבות חצות בלילה, אחרי עוד מנת אנטיביוטיקה למניעת GBS ועוד מנת סטרואידים כדי לעזור לגוף המדוכא חיסונית שלי להתמודד עם הסטרס, הלכנו לעוד סיבוב במסדרונות המחלקה, כשאחת המתמחות תפסה אותנו וככה, במסדרון, בלי לגמרי להציג את עצמה כראוי היא אמרה, "ישבנו ודיברנו כל הרופאים וחשבנו שאולי הגיע הזמן להתחיל פיטוצין". הלו הלו, גברת! אנחנו מכירים אותך בכלל? מה ניה? ביקשנו רשות להשלים את הסיבוב ולדון בעניין כראוי - ועדיף בישיבה ולא על רגל אחת - כשנחזור לחדר.

לא רצינו פיטוצין. א', כי בחלומותיי על הלידה שלי ראיתי לידה טבעית, עם מעט התערבויות ככל הניתן וללא משככי כאבים. חששנו שפיטוצין יפתח את הדלת להתערבויות אחרות. ב', שמענו שלל סיפורי אימה על ההורמון הסינטטי שנועד לייצר צירים וחששנו שהוא יביא צירים כואבים במיוחד שידחפו אותי לבקש משככי כאבים בלית ברירה. ביקשנו עוד זמן לחשוב וגם לראות אם הלידה אולי חוזרת ומתניעה מחדש. ניסיתי עוד תנוחות, נענועי אגן ומה לא. בשלב כלשהו גם נמנמנו עוד קצת.

במהלך הלילה דיברנו עוד בינינו וגם התייעצנו עם איימי האחות. לפנות בוקר החלטנו להסכים ולהתחיל עם הפיטוצין, כי היה ברור ששום דבר לא מתחיל מחדש בכוחות עצמו. היינו צריכים עזרה. קיווינו לטוב.

ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי. 

זריחה מעל נהר יורון

בשש וחצי בבוקר התחילו את התרופה ותוך כמה דקות מהתחלת העירוי הצירים התחדשו והחלו להצטופף. איימי העלתה את המינון בהדרגה, אבל שוב היה נראה שעדו לא נהנה מהעניין ולכן היינו צריכים לעצור את הפיטוצין, לתת לברנש להתאושש ולנסות שוב.

מד הצירים מודד 68. Now we're talking!

בניסיון השני עדו הסכים לשתף פעולה ועלינו שוב על הסוס. וכך זה נמשך, צירים סדירים כל 2-3 דקות, מדי פעם הוא נכנס למצוקה וצריך להחליף תנוחה, לקבל חמצן ונוזלים. בסביבות שלוש בצהריים ביום רביעי פתאום הייתה האטה ארוכה במוניטור והיה נראה שהבחור מתקשה להתאושש. תוך שבריר שנייה החדר התמלא רופאים ואחיות, אולי עשרה אנשים. שוב פקדו עליי לעמוד על שש, שוב חמצן, שוב נוזלים.

אחת הרופאות בדקה אותי ופסקה שהתקדמתי לפתיחה של 5 ס"מ. רק 5, ועבר כל-כך הרבה זמן מאז שלישי בבוקר! אמנם אומרים שלוקח לגוף הכי הרבה זמן להתקדם מצוואר רחם סגור לפתיחה של 6 ס"מ ואז לפעמים הלידה מאיצה מאוד, אז לכאורה עדו היה יכול להיוולד תוך כמה שעות וזה ממש היה בקצות אצבעותינו, אבל הרגשנו שההתקדמות איטית במיוחד ואי-אפשר באמת לדעת מה יהיה ותוך כמה זמן.

בעודי בגבי אליה, הרופאה הציעה להכניס מוניטור פנימי למדידת צירים, שיעזור לבדוק אם הצירים הנגרמים מהפיטוצין יעילים בפתיחת צוואר הרחם ומחיקתו. בגלל שגבי היה מופנה אליה, כאמור, הייתי צריכה להתפתל סביב עצמי כדי לראות את הפנים שלה וליצור קשר עין. זאת ועוד, בזמן שהיא הסבירה לי מה היא רוצה לעשות עברתי שניים או שלושה צירים חזקים וכל זה מיד אחרי שעדו שוב נכנס למצוקה. לשמוע את דהרות הסוסים המהירות מתחלפות במקצב איטי הרבה יותר הוא הדבר הכי לא מרגיע ליולדת שדואגת לשלומו של התינוק שלה. מאוד לא אהבתי את ההתנהלות של הרופאה. הייתי מעריכה מאוד אם היא הייתה מחכה לתזמון מוצלח יותר ואולי גם מציעה לי את ההתערבות הפולשנית שהציעה בפניי ולא אל גבי.

למרות שהרגשתי שהצירים שלי אמיתיים מאוד ולא הבנתי למה צריך מוניטור פנימי כדי לדעת את זה - לא מספיק רק להסתכל עליי?! - נטיתי להסכים, למרות שהרגשתי שמופעל עליי לחץ וגם, כאמור, לא אהבתי את האופן בו ההתערבות הוצעה לי. באמת שהרגשתי ביטחון ביעילותם של הצירים, אבל רציתי להוכיח את זה גם לרופאים. שאלתי רק שאלה אחת: האם אהיה חייבת להיות על הגב בלבד אחרי שיכניסו את המוניטור. התשובה הייתה שלא, אבל אני מוגבלת לסביבות המיטה. לכן, ביקשתי לעשות עוד אמבטיה אחת לפני שמכניסים את המוניטור.

אחרי האמבטיה קראתי לאחות והיא זימנה את הרופאים לחדר. ההחדרה של המוניטור כאבה מאוד בגלל שהייתי חייבת לשכב על הגב לשם כך. לקבל צירים על הגב זה מאוד-מאוד לא נעים, בלשון המעטה. כדי להוסיף חטא על פשע, הרופאה שקודם דיברה לי לגב לא הצליחה למקם את המוניטור כראוי בפעם הראשונה, אז זכיתי ליהנות מהפינוק פעמיים. בזמן ההחדרה של מד הצירים הפנימי הרופאים החליטו להכניס גם מוניטור עוברי פנימי. לצערי גם את התענוג המפוקפק הזה זכיתי לחוות פעמיים כי הראשון נפל כמעט מיד. זה מאוד לא מרגיע לשמוע את הרופאה אומרת, "אני רק ממששת כאן את הראש של התינוק שלך", כשאת יודעת שיש לה ביד סליל מתכת שהולך להינעץ בתת-עור העדין של היצור הקטן והשברירי הזה.

המוניטורים מוקמו, כולם עזבו את החדר ושוב נשארנו רק שלושתנו - אלון, מרתה ואני. עכשיו כבר ממש נדרשה יצירתיות כדי לשמר ולו במעט את הרוח של תכנית הלידה שלי. הייתה חשובה לי התנועתיות, אז המשכתי להחליף תנוחות, ככל שקצב הלב של עדו והכבלים של המוניטור אפשרו לי. אגב, הערת ביניים: אני לא אוהבת לקרוא לזה תכנית לידה, כי באמת שאי אפשר לתכנן. לכן עדיף חזון או חלום לידה, אבל זה יוצא כזה פלצני, שנישאר עם תכנית. בכל אופן, במהלך הלידה, עם כל סטייה מה"תכנית", אלון ואני עצרנו ודיברנו ועיבדנו. אני חושבת של"עבודה" שעשינו יש חלק גדול בכך שבסופו של דבר, אחרי הכל, לא הרגשתי תחושת החמצה או כישלון ולא הרגשתי שמשהו נלקח ממני.

אז כאמור, המשכנו. מצאתי לי תנוחה נוחה שאפשרה לי לשבת בכריעה לא נמוכה מדי, אבל בכל-זאת, לנצל גרביטציה. במהלך הצירים התנדנדתי קדימה ואחורה וזה היה נעים (או לפחות נסבל) וככה גם הכבלים שהשתלשלו לי אתם-יודעים-מאיפה לא הפריעו.

עדיין מחייכת, עם חמישים ושבע שעות של צירים מאחוריי

בשבע בערב שוב התחלפה משמרת והאחות הלן הצטרפה אלינו במקום שתי האחיות שהיו איתנו במהלך היום. בשמונה הרופאים הגיעו לדבר איתי. בחלוף שלושים ומשהו שעות בבית החולים, הגיע הזמן (שוב) לטכס עצה. לשמחתי הרבה למשמרת הלילה הגיעו שתי רופאות שיצא לי לפגוש במרפאות במהלך מעקב ההריון, ושתיהן עשו עליי רושם טוב מאוד - מרגיעות, שקולות ומתונות. הרגשתי בטוחה מאוד בידיהן. יחד איתן הגיע רופא נוסף.

דיברנו על המצב - קצב הלב של עדו שמעיד על מצוקה מסוימת, התרחיש בו עדו נכנס למצוקה ולא מתאושש ואז צריך להבהיל אותי לקיסרי חירום, לא עניין של מה בכך עם ההיסטוריה הניתוחית שלי. העובדה שלא התקדמתי כבר שעות ארוכות ולא ניתן לחזות מתי ואם בכלל יתרחש השינוי ומה יהיו מצבו של עדו בזמן הזה. ההכרה בכך שמעל לחמישים שעות של לידה, שני שליש מהזמן על תזונה מבוססת נוזלים הן דבר מתיש ואי אפשר לדעת איך זה משפיע על התקדמות הלידה (או היעדרה).

הרופאים המליצו על אפידורל. עוד סעיף בתכנית הלידה נבעט החוצה מהחדר. ההסבר היה זה: ראשית, האפידורל יעזור להרפות את שרירי רצפת האגן שלי, מה שפוטנציאלית יעזור לעדו לרדת יותר באגן ולסייע בפתיחה נוספת של צוואר הרחם. שנית, שיכוך הכאבים יאפשר לי לנוח קצת ולהתכונן לעבודה הקשה שעוד נכונה לי. שלישית, אם יווצר צורך בניתוח קיסרי הקטטר האפידורלי כבר נמצא במקום ואפשר בקלות לתת לי את ההרדמה הדרושה לניתוח.

היססתי. כשביקרנו בישראל בקיץ האחרון עברתי פרוצדורה קצרה תחת הרדמה ספינאלית. לחץ הדם שלי צנח, הייתה לי בחילה וסחרחורת והקאתי. הרגשתי כמו סמרטוט. לא כך אני רוצה לקבל את פניו של בני הבכור בצאתו לאוויר העולם. מצד שני, היה ברור לכולנו שהאפשרויות שלנו הולכות ואוזלות. הייתה תחושה שאפשר להמשיך ככה לנצח ואין שום ערובה שזה יגמר בקרוב, או איך זה יגמר. ממש לא הרגשתי כאילו מתמרנים אותי, דוחפים אותי לכיוון כלשהו או כופים עליי משהו. כמו בפשרות הקודמות שעשינו בלידה, הרגשתי שמונחת לפניי מציאות מסוימת ואני צריכה להתעמת איתה ולהחליט איך אני מתמודדת איתה באופן שיתמוך באינטרסים שלי ושל עדו באופן מיטבי. לכל אורך הדרך היה ברור לי שהתכחשות למצב לא תשנה אותו. עדיף לקבל את הדברים כמו שהם ולהגיב במקום לבזבז זמן ואנרגיה חשובים.

ביקשנו זמן לדבר בינינו על הדברים. אחרי כמה דקות קראנו לאחות ואמרנו שאנחנו מעוניינים באפידורל. ביקשתי רק להתקלח עוד פעם אחת לפני שאני הופכת מרותקת למיטה. אחרי המקלחת קראנו להלן שוב והיא זימנה את הרופא המרדים. מרתה נשארה איתי במהלך החדרת האפידורל, אלון הלך להתאושש קצת, לשתות ולאכול. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה, יום רביעי.

עדו לא אהב את התנוחה שנדרשת להחדרת האפידורל - ישיבה כפופה קדימה עם גב מקומר - אז נאלצתי לשכב על הצד. המרדים פתח עלינו עין רעה כשהסתכל עליי ואמר, "אה, את רזונת, לא תהיה לי שום בעיה". בפעם השלישית, אחרי שני פספוסים, הוא הצליח. אבל הוא היה אחלה ולקחתי את זה בקלות. באמת, אחרי כל-כך הרבה זמן עם צירים, כל דבר אחר נראה כל-כך שולי ומינורי...

עם האפידורל בפנים, קראו לאלון בחזרה. נותר רק להכניס לי קטטר שתן. כעבור כמה דקות הכל היה מוכן והגיע הזמן לכיבוי אורות. הבטיחו לנו שחרור מכאבים שיאפשר לישון!

אלון התמקם על מיטת הנוער שבחדר, אמרנו לילה טוב ועצמנו עיניים.

לא עברו עשר דקות וצי של אחיות נכנס בריצה לחדר. בלי שהיות הלן שחררה את נעילת הגלגלים של המיטה שלי והתחילה לגלגל אותי במסדרון. מכל עבר בקעה אזעקה מצלצלת שתפקידה להודיע לכל האחיות והרופאים במחלקה - מצב חירום!

תוך כדי נסיעה במורד המסדרון הלן הסבירה לי שהיא לוקחת אותי לחדר ניתוח, מפני שקצב הלב של עדו שוב צנח, אבל הפעם הוא ירד נמוך מאוד, לסביבות ה-60 ונשאר שם יותר משתי דקות. כשהגענו לחדר הניתוח הרגיעו אותנו ואמרו שלא מיד מנתחים, הם רק רוצים להכניס שוב מוניטור פנימי (כן, הקודם שוב נפל כמעט מיד אחרי החדרתו) ולראות מה קורה עם הברנש.

המוניטור הפנימי לא הראה שום מצוקה. קצב הלב של עדו עמד על 134 שם הוא היה רוב הזמן וכולנו נשמנו לרווחה. אלון ואני שוב אמרנו בינינו לבינינו שאנחנו לא בטוחים שכל עניין ההאטות מקורו לא בציוד, שכן המוניטור החיצוני נוטה למצבי רוח והוא הרבה פחות מדויק מהמוניטור הפנימי. הרופא הגיע שוב לדבר איתנו על האפשרויות העומדות בפנינו; אני יכולה להמשיך לנסות ללדת וגינאלית. אולי אני אצליח, אי אפשר לדעת כמה זמן זה ייקח. אולי בשלב כלשהו עדו שוב יכנס למצוקה ולא תהיה ברירה אלא ללכת לניתוח חירום, שמשמעו הרדמה כללית וגישה דחופה שלא כל-כך תיקח בחשבון את השיקולים האישיים שלי וההיסטוריה הניתוחית שלי ותנקוט בפחות זהירות כי יהיה צריך להוציא את עדו משם בדחיפות. או שאפשר לבחור בניתוח עכשיו, תחת הרדמה ספינאלית, כשאני ערה ונוכחת. זה יהיה ניתוח בשליטה, בלי דחיפות. הרופאים יוכלו לקחת את הזמן והסיכוי לסיבוכים יפחת.

היה ברור לי מה אני רוצה לעשות. אלון ואני החלפנו מבט וידעתי שאנחנו תמימי דעים - הגיע הזמן להוציא את התינוק הזה החוצה. ניסינו מספיק, לא עבד. שנינו תשושים ונראה שגם עדו לא מי-יודע-מה נהנה מכל הסיפור. צריך להבין את הרמז ולא ללכת עם הראש בקיר. אני רוצה לפגוש את התינוק שלי, אני רוצה לראות שהוא בסדר ולהחזיק אותו בזרועותיי ולדעת שהוא בטוח.

חתמתי על טופס ההסכמה, העבירו אותי לשולחן הניתוחים והכינו אותי. כעבור כמה דקות שלושת הרופאים נכנסו וברגע שההרדמה הגיעה לשיא השפעתה, התחילו בניתוח. אלון ישב לשמאלי והמרדים לימיני. ביקשתי עדכונים תכופים על כל מה שקורה.

ואז הרופאים הכריזו "רחם!", הדבר שהם עושים ברגע שהם מזהים את היעד. דקה אחר-כך המרדים אמר לי שהם מתכוננים להוציא את התינוק ואחת הרופאות אמרה לי, "Are you ready to meet you little pumpkin?". בתגובה אמרתי לה שעם כל הזמן שעבר, אני עדיין לא מאמינה שיש שם תינוק. I'll believe it when I see it. כולם צחקו.

ואז הוציאו אותו והרופאים שלושתם הכריזו כמקהלה "So much hair!". אמרתי שאם כך, זה לא הילד שלי, כי מאיפה שיער? חשבתי שאצלנו כולם נולדים קירחים וגם במשפחה של אלון. בתגובה להכרזה הזו אחת הרופאות אמרה שהיא די בטוחה שזה התינוק שלי, כי הוציאו אותו מהבטן שלי. חה.

עדו בכה ישר כשהוציאו אותו מהבטן שלי וסופסוף זכיתי לשמוע את הצליל המתוק שחיכיתי לו כל-כך. איזה בכי מתוק. ואז אחת האחיות אמרה לי להביט לשמאלי, שם, בזרועותיה, היה תינוק אחד מקווצ'ץ' ומכורכם ומכוסה בקקי. אחרי כמה דקות החזירו אותו אליי, נקי וחמים, כמו לחמנייה טרייה, היישר מהתנור.

כאן הוא מנסה לינוק לי מהצוואר. מדגדג!

אפשר לנשום לרווחה. אצבע זה תמיד מרגיע.

קשר עין ראשון. שלום! אני אמא שלך!

בחדר התאוששות. יש לנו את כל הזמן.

וזהו. בשנייה אחת עברתי מלהיות בהריון ללהיות אמא של מישהו. את הימים הראשונים בביה"ח העברתי בהתפעלות מתמשכת מיופיו של הגוזל. תודה לך, אמא טבע, שדאגת להורמונים הנכונים שיגרמו לי להיות מוצפת באהבה כלפי היצור הזערורי הזה, למרות שרק עכשיו הכרנו. יום אחרי הלידה ישבתי במיטה והסתכלתי על עדו וכל מה שהצלחתי להוציא מהפה היה, "כמה אהבה, כמה אהבה!". באמת. הגל האדיר ששטף אותי לימד אותי משהו חדש על המימדים העצומים בהם הרגש הזה יכול להגיע.

הלידה הזאת לימדה אותנו הרבה והפקנו לקחים רבים לעתיד. בגלל אורך הלידה ודלות התפריט עליו הייתי, הבטן שלי השתגעה לגמרי והייתי מותשת במשך הימים הראשונים שאחרי הלידה. בפעם הבאה נדאג לאכול הרבה יותר תוך כדי.

לאחר מעשה נראה מעט מטופש שלא הסכמנו לקבל את הפיטוצין מהר יותר. הרי בתרחיש היותר סביר הייתי אמורה להגיע לביה"ח יום למחרת התחלת הצירים כדי לקבל זירוז ואז סביר להניח שהיו נותנים לי פיטוצין, אז מה החלטנו פתאום לעשות שרירים? אני מניחה שזאת הייתה התקווה המחודשת ללידה טבעית שגרמה לנו לקבל את ההחלטות שקיבלנו, וגם החשש שלי מקבלת פיטוצין, מפני שבאמת כל מה ששומעים מנשים אחרות הם סיפורי אימה.

אז חשוב לי לכתוב כאן לפעם הבאה - צירים של פיטוצין לא כואבים יותר מצירים רגילים! אם כבר היו לך צירים סדירים וצפופים, צירים אפקטיביים, זה ממש אותו דבר! ואם זה מקדם לידה ועוזר לנו להתקרב אל היעד, מה טוב!

אותו דבר לגביי האפידורל. אני אשמח מאוד לנסות ללדת בלידה טבעית בפעם הבאה, אבל אם יכאב לי מדי ויחשבו שהכאב מונע את התקדמותה של הלידה, עכשיו אני יודעת - אפידורל מיילדותי לא דומה בכלל להרדמה ספינאלית או אפידורלית "רגילה". כל עוד מקבלים מספיק נוזלים הגוף שלי מתמודד עם העסק לגמרי בסדר, בלי להוריד לחץ דם, בלי בחילות והקאות. אני לא אומרת שמעכשיו אני אטיף לאפידורל על ימין ועל שמאל, אבל זאת בהחלט אופציה וחשוב לזכור את זה.

עוד דבר שלמדנו הוא שלשמחתנו הרבה, בכל הנוגע לחתך נמוך של ניתוח קיסרי, הבטן שלי שקולה לבטן של אישה בריאה, קרקע בתולה. מאחר ומעולם לא נותחתי כל-כך נמוך והמחלה שלי מתחילה קצת יותר גבוה, הניתוח היה פשוט ולא מסובך. חששנו מזה מאוד ועכשיו אנחנו יודעים שאין בכך מה. טוב לדעת ולזכור לפעם הבאה. ודבר נוסף לגביי קיסרי, בהקשר האישי שלי - הגישה הייתה שעדיף קרע קטן בפרינאום מאשר ניתוח בטן. יום אחרי הלידה, בעודי יושבת על האסלה חשבתי לעצמי, שעם ניתוחי בטן אני יודעת להתמודד. יש לי המון ניסיון בתחום ואני גם יודעת שההחלמה שלי מוצלחת, כשזה מגיע לצלקות. לעומת זאת, אפשר לנסות להימנע מקרעים בפרינאום, אבל אין ערובות לכלום. קרע או חתך באזור היו יכולים להכניס אותי לחודשים של החלמה איטית ויכול להיות שהייתי נשארת עם נזק שפשוט לא היה מחלים, בגלל הבעיות הפוטנציאליות בריפוי פצע באזור הזה שנובעות מהקרוהן. אז בדיעבד, אני שמחה שהלכנו לקיסרי. לא שאני אומרת שאני לא מתכוונת לנסות ללדת וגינאלית בפעם הבאה, אבל... חומר למחשבה.

בסופו של דבר, מבחן התוצאה הוא שחשוב. נכון, לדרך ולתהליך יש ערך פסיכולוגי שמתקפל לתוך ההערכה העצמית והדימוי העצמי, אבל מעל הכל, שני דברים חשובים - תינוק בריא ואמא בריאה. במסגרת המדדים הללו הצלחנו ובגדול.

וכמו שאמרתי לאחת האחיות - גם אם נכשלת בשבעה טסטים, בסוף כשאתה מקבל רישיון נהיגה מה שמשנה הוא שיש לך רישיון, לא כמה פעמים נכשלת בדרך להשגתו. גם כאן - בסופו של דבר חשוב ששנינו בריאים, לא משנה איך הגענו לכאן.

ועכשיו מתחילים החיים. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן.

בן חודש, שלושה קילו

עדו היה בן חודש ביום חמישי שעבר. זה לגמרי משוגע בעיני. עבר על כולנו חודש מאוד אינטנסיבי וחלק מהדברים עוד לא לגמרי נגמרו, אבל רואים את הסוף. בחודש שחלף נהניתי ממנו מאוד ואני מקווה שבחלוף הסערות שערבבו את הבריאות שלי מאז הלידה והתפתחותו אנחנו נמשיך ליהנות האחת מהשני יותר ויותר. מה מקווה, אני בטוחה. זה הילד שלי!

בחזית הבריאות שלי, סיימתי עם האנטיביוטיקה ועם התרופה האנטיויראלית באמצע שבוע שעבר. הבטן שלי מאכילה אותי מרורים על האנטיביוטיקה ואני מנסה את כל הטריקים שיש לי בשרוול - אימודיום ופרוביוטיקה. בשלב הבא אצטרך לעבור לדיאטת דבק אקסלוסיבית. נראה לי שהרגע הזה קרוב יותר מאי-פעם. אפילו חשבתי לשים את עדו במנשא בשינה הבאה ולצעוד לקרוגר, לקנות עוף למרק וכדומה. אבל תוכניות גדולות לא ממש חוצות את מפתן דלתי בימים האלה. גם אני לא ממש חוצה את הסף, לכיוון ההפוך. נראה, עשר מעלות בחוץ, שמש, אולי נרגיש אמיצים ונלך לרחרח אוויר טרי וצח.

השלבקת השתפרה מאוד וכבר אין לי כאב עצבי שמקרין במורד הרגל ומפריע ללכת ולשאת משקל. חלק מהנגעים כבר העלו גלד ובאופן כללי העכוז השמאלי שלי כבר לא נראה כאילו הוא עולה באש. מה שנשאר הוא כאב בתנוחות מסוימות, בעיקר ישיבה, אבל לא כאב שמצדיק נטילה של תרופות נגד כאבים. ועוד - גרד נורא ואיום. לשמחתי בגלל המיקום של הפריחה אני לא ממש יכולה לגרד וכאב הבטן המייסר שמלווה אותי בימים האחרונים מספק הסחת דעת מושלמת.

בחזית מפעל ההזנה והעלייה במשקל של עדו, הבחורצ'יק חצה את קו השלושה קילו ביום שישי האחרון, לשמחתנו האדירה. איזו תחושת הישג זו, כשהדבר הזה לא קורה מעצמו אלא כתוצאה ממאמצים יוצאי דופן מצידנו והתגייסות ללא גבול ותנאי.

ביום שלישי שעבר הלכנו לייעוץ במרפאת ההנקה של האוניברסיטה. הרשו לנו לפתוח הפסקות של שלוש שעות בין האכלות ואפילו סטרץ' אחד של ארבע שעות ביום, כל עוד לא יורדים מתחת לשמונה האכלות ביממה. זה נחמד כי ככה גם אני זוכה לישון, לאכול ולמלא צרכי הגיינה בסיסיים. התברר שמהציצי הוא אוכל בערך את חצי הכמות שהוא זקוק לה, בגלל שהבקבוק הפך אותו עצלן וכי הוא נולד קטן ולפיכך חלש יותר מתינוקות אחרים. לפיכך, אחרי כל הנקה אני שואבת ונותנים לו מבקבוק השלמה של חלב שאוב. פורמולה לא צריך כל עוד יש לי מספיק חלב ובינתיים יש. השאיבות הן לא רק להשלמת תזונה לעדו אלא גם לגירוי מכאני, כדי שהמוח שלי יקבל את השדר שיש פה דרישה לחלב ולא יורה לציצים להפסיק בייצור. עוד הונחיתי להגביל את השהייה על כל צד לעשר דקות עד רבע שעה, כדי שהקטון ילמד שעל הציצי עובדים, לא משחקים או ישנים או השד יודע. אני כן נותנת לו קצת "ציצי נחמה" מדי פעם, בנפרד מארוחות, כי אחרת מה שווה ואיפה הכיף לשנינו...

הנחת העבודה היא שבשיטה הזאת עדו יעלה במשקל וככל שיגדל ויתחזק כך יינק יותר ביעילות וגם יתעורר מעצמו להאכלות. כך לאט ובהדרגה נוכל להפחית שאיבות ולהעביר אותו לתזונה מבוססת ציצי באופן אקסלוסיבי. במהרה בימינו אמן. ואכן, לפני יממה וקצת עדו התחיל להתעורר בעצמו ולבקש לאכול, לפעמים קצת אחרי שלוש שעות אבל לרוב לפני, בסביבות השעתיים וחצי. זה כבר הופך את החיים קלים יותר, מפני שעבורי, התעוררות בשלוש לפנות בוקר בגלל תינוק רעב שרוצה לינוק (אפילו אם הוא בוכה ולא ממש מנומס לגביי זה) היא פחות אכזרית מהתעוררות משעון מעורר. במקרה הראשון הביולוגיה עומדת לצדי ועוזרת לי לזנק ולהיכנס ישר לפעולה ובעוד שבמקרה השני אני רק רוצה להתהפך לצד השני ולהתכרבל עמוק יותר בפוך.

ביום שישי היינו בשקילה ויצאנו מגדרנו כשגילינו שעדו חצה את קו השלושה קילו. הוא עלה 150 גרם בשלושה ימים שזה מרשים מאוד. תינוקות בריאים עולים בערך 30 גרם ביום, אבל לעדו יש פער להדביק והוא עושה את זה. הידד! לפי עקומת הגדילה והאחוזון בו נולד, הוא אמור לשקול עכשיו כבר שלושה וחצי קילו, אז עדיין יש לאן לשאוף, אבל הפער יילך ויטצמצם. מחר אנחנו חוזרים לפגישה נוספת במרפאת ההנקה שם תהיה גם שקילה נוספת והתאמות של התכנית.

אולי לאור ההתעוררות הספונטנית שלו ביומיים האחרונים יסכימו שניתן לו להוביל, במסגרת כמה כללי יסוד שישמרו עלינו ועליו. בגדול, אומרים שלרוב תינוקות שהתחילו לעלות במשקל ימשיכו באותה מגמה. אחרי הטראומה של הירידה במשקל לא קל להאמין שהדברים באמת מסתדרים וימשיכו להיות בסדר מכאן והלאה. שוב, כמו בהרבה דברים לאחרונה, אני צריכה לשקם את האמון, אבל העדויות בשטח עוזרות בהחלט.

לסיום, ממתק:

בן חודש אבל נולד בשבוע 41, הפרי הבשל כבר מתרגל חיוכים.
הספציפי הזה בחלום, אבל תועדו כבר כמה במצב ערות מלא. איזה כיף!

ארבעים דקות של חסד

עדו ישן, הבית שקט יחסית, בחוץ אור אחרון לפני חושך ואני יושבת ליד המחשב. יושבת, ולא בכדי.

My life is a cluster fuck, כפי שאלון הגדיר את המצב בדיוק רב לפני כמה ימים.

ולהלן הרשימה:

בביה"ח עדו איבד רק 4% ממשקל הלידה שלו. מגניב.

בגיל חמישה ימים, ביקור ראשון אצל רופא ילדים, ראו שעלה בערך 60 גרם ביום וחצי, כשהצפי הוא שתינוק בגילו יעלה 30 גרם ביום. שמחה רבה וגאווה לאם הצעירה.

באותו יום ביקרה כאן אחות ביקור בית ונתנה לנו "אישור" לתת לעדו לישון קצת יותר. כשישנים יותר אוכלים בתדירות פחות גבוהה.

בביקור השני אצל רופאת הילדים, גיל עשרה ימים, עדו ירד במשקל. הושמנו על משטר האכלה רצחני - להעיר כל שעתיים, יום או לילה.

יומיים לאחר מכן פגשתי יועצת הנקה שהציעה לשאוב אחרי כל ארוחה ולתת לעדו ארוחת בקבוק אחת של חלב שאוב.

הדרכה לקויה גרמה לכך שכבר ביום השני שאבתי שלוש פעמים, בחורה אמביציוזית שכמותי.

שאיבת יתר הובילה ליצור יתר שעדו לא הצליח להשתלט עליו. הביקוש גדל באופן מלאכותי והאיזון הופר. השדיים שלי לא התרוקנו כראוי בזמן הנקות. יומיים לאחר מכן פיתחתי מסטיטיס, דלקת אכזרית בשד שמאל.

כדי לטפל במסטיטיס קיבלתי אנטיביוטיקה, שהיא כמו ירייה מטווח אפס בבטן של חולי קרוהן. ביומיים הראשונים עוד הייתי בסדר. ביום השלישי התחלתי לשלשל. כל דבר שנכנס לי לפה מניע את המערכת וגורם ל"זריקה" מהצד השני. אימודיום עוזר באופן חלקי ביותר.

לפני שבוע, שקילה נוספת. עדו עלה 70 גרם ב-6 ימים. עלה, אבל לא מספיק. אותה רופאה קשוחה פקדה להוסיף עכשיו פורמולה, להאכיל לסירוגין - ארוחה אחת מהציצי, ארוחה אחת מבקבוק, עדיין כל שעתיים. שעתיים נספרות מתחילת ארוחה עד תחילת הארוחה הבאה. בפועל נשאר הרבה פחות זמן.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר האכלת יתר, עדו ביקש יותר ויותר אוכל בהאכלות הבקבוק. אחרי האוכל הוא היה כמו שיכור, פלט והבטן שלו נפוחה. מההתחלה הרגשתי שזו טעות, אבל "הרופאה אמרה", וכמובן שכשזה מגיע לבריאות של הבן שלי, אני לא משחקת משחקים ולא ממרה את פיה של בעלת הסמכות המקצועית.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בלבול פטמה, רק העדפת פטמה, עדו התרגל לאוכל שיוצא מהבקבוק מכוח הגרביטציה, ללא עבודה מצדו. הוא התחיל להיות מתוסכל בזמן הנקות ועוד ציפה שגם מהציצי הוא יקבל כמויות מסחריות של חלב. ההנקות התארכו, מה שאמר פחות זמן פנוי בין לבין, פחות מנוחה, שינה ואכילה עבורי.

ביום חמישי הופיעה לי פריחה על עכוז שמאל. חשבתי שזאת סתם תפרחת חיתולים. כאב לי גם הגב התחתון, כאבה לי הבטן וכאב לי אזור פי הטבעת. היה גם כאב שהרגיש כמו סיאטיקה. חשבתי שמתחתי שריר, שהבטן כואבת מדברים ש"זזים" באזור הניתוח הקיסרי ומהשפעותיה של האנטיביוטיקה, שאזור פי הטבעת "עצבני" מרוב שלשולים. אבל הכאב הרגיש לי קצת יותר מדי כמו מה שמרגישים לפני שיוצא הרפס על השפתיים.

ביקשתי מאלון שיסתכל והוא אמר שזה לא נראה כמו שלפוחיות. אבל חששתי. בוקר למחרת ביקשתי מאמא שלי שתסתכל. בהתחלה היא אמרה שלא, אבל אז הרכיבה משקפי קריאה, הסתכלה מקרוב ואמרה -אולי.

קבעתי תור דחוף לרופא משפחה. כפי שניחשתי, אובחנתי עם הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת, מה שקוראים באנגלית שינגלז. הכאב עצום, איום ונורא. אקמול ואדויל לא מקלים. בנדריל, אנטיהיסטמין ללא מרשם, הוא היחיד שעוזר קצת לגרד ולשרפה הנוראים. המערכת החיסונית שלי מנופפת בדגל לבן - מילא לידה של 60 שעות ובסופה ניתוח קיסרי, אבל מחסור מצטבר בשינה ותזונה לקויה לאורך זמן? זה כבר יותר מדי.

אחרי שאובחנתי פצחנו במבצע בזק לבירור האם מותר לי לקחת תרופות אנטיויראליות בהנקה (סקופ, התרופה Valacyclovir בטוחה יותר מאציקלוביר). התקשרתי לשלושה מקומות שונים, משאירה הודעות ומחכה שיחזרו אליי. כל זה ביום שישי אחה"צ, רגע לפני שכל המשרדים נסגרים, מנסה להספיק לפני ארבע וחצי, אז הרופא שראה אותי עוזב גם הוא את המרפאה לפני שנתן לי מרשם.

ביום שבת לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. הכאב העצבי שנגרם כתוצאה מהפריחה הויראלית עובר לאורך תוואי העצב ובמקרה של עצב הסיאטיקה, מהגב התחתון ועד קצות האצבעות. תחושה של מחטים שנתקעות בעור, רגישות בלתי נתפסת למגע הקל ביותר. קשה כל-כך למצוא תנוחה נוחה להנקה ולשינה. ובינתיים אני ממשיכה לקחת אנטיביוטיקה וממשיכה לסבול מתופעות הלוואי המגיעות איתה ונמשכת הדאגה לעלייתו במשקל של עדו.

מרגיש כאילו כל יום עובר עלינו מכבש.

אתמול התחלתי למרוח על הנגעים חלב אם. האינטרנט אמר שזה עוזר עם הגרד ומאיץ החלמה. מאחר ויש לי את זה, זמין ובחינם, חשבתי שאין לי מה להפסיד. היום נראה שחלק מהנגעים כבר מתחילים להתייבש. מפה לשם חלפו חמישה ימים, שהם הזמן שהממוצע בו בדרך כלל נגעים חדשים מפסיקים להופיע. את התרופה עליי לקחת במשך שבוע, ההתלקחות כולה עלולה להימשך חודש או יותר, מהסימפטום הראשון ועד היעלמות מוחלטת של הפריחה והכאב. למזלי, תפסתי את זה מוקדם, מה שמגדיל את הסיכויים שההתלקחות תהיה קצרה יותר.

כבר הזכרתי שבמקביל לכל זה יש לי תינוק בן שלושה שבועות לטפל בו?

בחיים, בחיים-בחיים, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לעצמי שכך תיראה תקופת הפוסט פרטום שלי, הימים והשבועות הראשונים עם התינוק שלי, בני הבכור. כאובה ומוגבלת, אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, על אופטימיות, אבל יש רגעי משבר והאתגר גדול.

גם זה יעבור, ובסופו של דבר כל מה שישאר הוא סיפור משוגע ואקזוטי, אולי אפילו מעט מבדח. אבל כרגע? לרגעים זה מרגיש כאילו נפלתי לבור ואין לי חבל או סולם.

והנה עדו מתעורר לאכול. ארבעים הדקות שלי תמו.

משאירה אתכם עם זה.

תוספת מאוחרת (אחרי ההנקה, העובר ישן בידיים של סבתא שלו): אני כן מרגישה שהדברים מתחילים להשתפר ומרשה לעצמי אופטימיות זהירה. כמו שאמרתי - היום נראה שחלק מהנגעים מתחילים להתייבש וגם אם הכאב לא ומקל, לפחות אני לומדת להכיל אותו ולהתמודד איתו טוב יותר. ביום רביעי אני מסיימת עם האנטיביוטיקה ומקווה שהבטן שלי תיסגר על עצמה במהירות. מחר אנחנו הולכים למרפאת ההנקה של האוניברסיטה ואני מקווה סופסוף לקבל שם את הייעוץ וההכוונה שהיו כל-כך חסרים לי עד כה. היום יצאתי לראשונה מהבית למשהו שאינו תור לרופא, עבורי או עבור עדו. שמתי אותו בעגלה למרות שהיה מינוס אחת בחוץ, עטפתי אותו טוב-טוב והלכתי עם אמא שלי לסיבוב קצר בשכונה, למרות הטוסיק הבוער שלי. לרגע קט נזכרתי שאני בנאדם ולא רק פקעת של סימפטומים ומחלות שלוקחת עשר תרופות שונות ביום והיא גם מפעל חלב. אז כן, אני מקווה שמפה והלאה דברים יתחילו להשתפר, אבל יש בי חלק שחושש ותוהה - מאיפה תבוא הסטירה הבא ומה היא תהיה. אני מעדיפה להיות מופתעת לטובה ולא להיפך.

ולסיום סיומת:
קיבלתי שלל תגובות לפוסטים האחרונים שכתבתי. בעוד שהמחלות הנוכחיות הרחיקו אותי מהמחשב ולא אפשרו לי להגיב לכל תגובה בנפרד, רציתי שתדעו שאני קוראת את כל התגובות דרך המייל שלי. אני מודה לכולם על הברכות, האיחולים, הפרגון, התמיכה והמילים החמות. תודה!

שלושים

בחיי שהיה לי חצי פוסט כתוב בראש בבוקר, במקלחת, אבל לכבוד יום ההולדת קיבלתי את מתנת שכחת האמהוֹת. מאז המקלחת עברו חמש שעות, שלושה חיתולים, שלוש האכלות, נמנום אחד מתוק במיוחד עם עדו והפוסט התפוגג כלא היה. נו מילא.

סתם רציתי להשוויץ שיש לי יומולדת ולהתרברב קצת בגאווה שא', בבוקר יום הולדתי הספקתי להאכיל את עדו מבקבוק, לשאוב, להרדים אותו ואז עוד נשאר לי מספיק זמן ללכת להתקלח, ללבוש בגדים נקיים ולהכין לעצמי ארוחת בוקר לפני ההנקה הבאה. הרגשתי כל-כך עצמאית, כאילו אני יכולה לכבוש את העולם. שמחה וששון.

וב', השנה ביום ההולדת אני באמת לא עושה שום דבר מיוחד. מאז אתמול בערב אני קוראת את ברכות יום ההולדת שאנשים כותבים לי בפייסבוק ובמייל, וזהו בערך. אבל אני ממש לא מרגישה צורך לעשות כלום, כי יש לי תינוק. ויום ההולדת הזה הוא בסימן אמהוּת. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות אמא לפני גיל שלושים והנה - שלושה שבועות לפני, הגשמתי את החלום (וזוהי רק ההתחלה). מעבר לזה לא מרגיש לי שאני זקוקה לדבר נוסף. עדו הוא החגיגה הכי גדולה שלי.

שלשום בבוקר הלכתי להתקלח ואלון נשאר עם עדו במיטה. ובמקלחת עברה לי מחשבה שמאוחר יותר חלקתי עם אלון; מאוד אהבתי להיות בהריון ונהניתי מזה מאוד. אבל אני הרבה יותר אוהבת להיות אמא. בינתיים, למרות ויחד עם כל האתגרים, זה נעים לי מאוד.

מאחלת לעצמי שנה טובה, מלאת צחוק ובריאות, קדימון לעשור באותו סימן.

בינתיים, במערב

לעזאזל, המחשב שלי איטי!

בשמונה ורבע שמתי את עדו במנשא ולא הרבה אחרי זה כבר פתחתי את המחשב אבל בין הכרום שנתקע לפיירפוקס שסתם מסרב לשתף פעולה, הנה חלפה לה חצי שעה ובתשע אני כבר צריכה להעיר אותו לאכול.

להעיר אותו לאכול? כן.

מי ששם לב להודעה על לידתו קרא שהוא נולד קצת יותר משניים וחצי קילו. בשבועיים וחצי שחלפו מאז הדרדק לא עלה מספיק במשקל ועל אף היותו בחור פעיל וחיוני, רופאת הילדים לא מרוצה ואנחנו איתה. מתי כבר יהיו משמנים וקפלים בירכיים, שנוכל לנשק ולמחוץ ולנשנש?

לפני שבוע הגענו אל הרופאה לפרוצדורה קטנה ובשקילה לא מתוכננת גילינו שלא רק שלא עלה, גם ירד. לא עסק, בגיל רבע לשבועיים לא לחזור אפילו למשקל הלידה שלך. אז בהתחלה האשמנו את אחת האחיות שאמרה לנו שבגילו הוא יכול לאכול רק שמונה פעמים ביום ומותר לו לישון אפילו ארבע שעות ברצף. בפקודת הרופאה התחלנו להאכיל כל שעתיים, גם בלילה. עם לכוון שעון מעורר ולקום במיוחד ולהרגיש שכל האכלה מתחילה לפני שקודמתה נגמרה.

עברו שישה ימים של משטר קפדני והבחור עלה במשקל, אבל לא מספיק. 70 גרם במקום 180 המצופים. אבל לפחות חזר למשקל הלידה, הידד!

רופאת הילדים העלתה את האפשרות שמדובר ביותר מ"סתם" רזון וצמיחה איטית. הרי לציצי שעדו אוכל ממנו מחוברת אמא עם הפרעת ספיגה משמעותית, שעוד לוקחת תרופות שמונעות ספיגת שומנים (ותודה לתסמונת המעי הקצר שהביאני עד הלום). בגלל זה אני עצמי התחלתי את ההריון בירידה משמעותית במשקל ואחרי שסגרתי את הפער הוספתי על משקלי המקורי סך הכל חמישה קילו - תינוק, שלייה ומים.

ולכן, החל מהיום לא רק שאנחנו מאכילים כל שעתיים, אלא שקיבלנו הוראה להניק ולהאכיל מבקבוק, לסירוגין. בהאכלות מבקבוק, אני שואבת כדי לשמר אספקת חלב. בנוסף, שתיים מתוך האכלות הבקבוק יהיו האכלות בפורמולה, כדי לפצות על החלב הדל בשומן שלי (תיאורטית). עסק מורכב, אבל זה לא לעד. רופאת הילדים הסבירה שתינוקות שנולדים קטנים אוהבים מאוד לישון ומשקיעים המון אנרגיה באכילה. ברגע שעדו יגדל קצת הוא יתעורר בעצמו לאכול (במקום שנצטרך להעיר אותו ולהזכיר לו, אחרת הוא ממשיך לישון, בכיף שלו) וגם יאכל יותר והכל יבוא יותר בקלות.

מזלנו שיצא לנו כזה יונק מצטיין, שעובר מבקבוק לציצי ללא בלבול או חשש, טפו טפו טפו חמסה חמסה. כך אנחנו יכולים ליהנות מהיתרונות התזונתיים של תוספים מבלי לוותר על היתרונות הרבים של חלב אם והנקה, עבורי ועבורו. וגם - מוותרים על תפיסות ומבינים שבקבוק ופורמולה הם לא מן השטן ובסופו של יום מה שחשוב הוא לדעת שניסינו ובעיקר, שעדו יהיה מוזן היטב ויקבל כל מה שהוא זקוק לו, לגדילה והתפתחות. ואנחנו סופסוף נקבל את הקפלים בירכיים :)

בעוד שבוע, שקילה נוספת. נקווה לקפיצה משמחת. ובינתיים, מתרגלים לשגרה חדשה.

לובשת

אז מה, עכשיו שאני אמא יהיו רק פוסטים קצרצרים עם מסרים פשוטים וקולעים?

אולי :)

אני אמא.

לא, זה עוד לא לגמרי נתפס. מצד שני, תומר אמר לנו לפני כמה ימים שגם בגיל שנתיים, הוא עדיין לפעמים מסתכל מעבר לכתף ותוהה מתי ההורים של רוּ יבואו לקחת אותו. נכון, זאת הקצנה של התחושה הזאת, של "מי נתן לי רישיון?!", אבל יש בליבה אמת.

אחת מהמתנות שקיבלתי לפני שעדו נולד הייתה Moby wrap (ושוב תודה לעידן ורעות), מה שקוראים בישראל מנסארי. היה לי כזה עם גבי והשתמשתי בו המון, בעיקר כשהם חזרו מנסיעה ארוכה והיא סבלה מג'טלג אכזרי. חיכיתי מאוד כבר להשתמש במנשא שלי, במיוחד כי אני מרגישה שבחודשים הראשונים לחייו של הצאצא הוא בעצם עדיין די עובר ואין סיבה להוריד אותו מהידיים, גם כשהוא ישן. לא, אני לא חושבת שזה יקלקל או יפנק או ירגיל אותו. וגם אם כן - מה רע בלהתרגל לטוב?

בכל אופן, חיכיתי שיעברו לי הכאבים מהקיסרי (סיפור הלידה יגיע, בינתיים הנה נתתי לכם ספויילר) והנה בא היום, מפני שכבר יומיים בערך אני לא לוקחת תרופות נגד כאבים כמעט בכלל, אפילו לא אקמול. אתמול ניסיתי ולא הסתדר לי. גם היה כתוב על האריזה שהמנשא מיועד לתינוקות במשקל 8 פאונד ומעלה, מה שאומר שחסרים לעדו איזה שני פאונד וחצי, כמעט קילו. התבאסתי. אבל היום נכנסתי וחיפשתי ברשת, כי היה נראה לי לא הגיוני, הרי משתמשים במנשאים כאלה בפגיות.

ואכן, מסתבר שהכיתוב על האריזה הוא מחויב בחוק, אבל באתר של היצרנים הם אומרים שאפשר לשאת גם תינוקות קטנים יותר, אם שומרים על כללי הבטיחות. ניסיתי שוב. קשרתי הדוק יותר וקצת יותר גבוה, השחלתי אחד יחידה צאצא צווחני לתוך המנשא, החלקתי מוצץ אחד לפה, נענעתי וטפחתי קצובות על הגב ו... תוך עשר שניות הושלך הס בבית. ואני? עם שתי ידיים חופשיות, מקלידה פוסט כשעליי עוּבר ישן. מבסוטה.

מכאן, השמיים הם הגבול - בישול, כתיבה, כביסה. חלומה של כל עקרת בית :)

הידד לחופש ולשתי ידיים פנויות.

Overjoyed

הצ'יפמנק הצטרף אלינו לפני 8 ימים, בלילה שבין רביעי לחמישי, 27/2/14, אור לכ"ז באדר א' התשע"ד, בשעה 1:43 לפנות בוקר, בשבוע 41+3 להריון. הוא שקל 5 פאונד ו-14 אונקיות, ובמטרית, 2,660 גרם. יצור קטנטן.

מצידה השני של הבטן בחרנו להעניק לו את השם עדו (כן, בכתיב חסר, הכתיב התנכ"י. אבל אם תכתבו עידו אני לא ארה בכם). שלא כמנהג עדותינו, הענקנו לעדו שם אמצעי בלתי-רשמי - ברוך. זה היה שמו של סבי מצד אבי שלא זכיתי להכיר, אבל זכיתי לשמוע עליו סיפורים רבים ובכולם שומעים על אדם מלא רוך ואהבה שיותר מהכל אהב את משפחתו.

השם גם מסמן את שם המשפחה הקודם שלי, לפני שקיבלתי עליי את שם הנישואין שנתן לי אלון. ולסיום, המשמעות המילולית של השם התאימה לי מאוד, במיוחד אחרי הלידה שעברנו שנינו. הרגשתי שאם הוא עבר את כל זה בשלום, כנראה שיש איזה כוח משגיח שליווה את שנינו (אומרים שלידה מעוררת רגשות דתיים ורוחניים, לא?).

קפלים בגב, עדיין בבית החולים

השהות בבית החולים התארכה מהמצופה ורק ביום ראשון הגענו הביתה, תשושים והמומים. כל יום שעובר יותר טוב מקודמו - קצת יותר נחים ומתאוששים, קצת יותר אוכלים ומתחזקים. ההורים שלי נמצאים בעיר והם עוזרים לנו המון.

עדו הוא תינוק מופלא - אוכל טוב וישן טוב ועושה לנו חיים קלים כהורים בפעם הראשונה. הוא מתוק בצורה יוצאת דופן (אני לא משוחדת בכלל) ואני נהנית ממנו עד עמקי נשמתי. איזה כיף שהוא בחר בנו להיות ההורים שלו, איזה כיף שהוא סופסוף הצטרף אלינו.

בקרוב - סיפור הלידה המלא, למעוניינים.