תיירת

אז, אנחנו בישראל. למעשה, הגענו כבר לפני שבועיים ויום, ובלילה שבין שלישי לרביעי אנחנו טסים בחזרה.

אני כבר מוכנה לחזור לארה"ב.
אני חושבת שבביקור הזה, לראשונה, אני מרגישה יותר כמו תיירת. הרבה ישראלים שעוברים לגור בחו"ל מתארים תחושת תלישות, מרגישים לא שייכים לא לכאן ולא לשם. אצלי זה קצת אחרת. מאז שהתחלתי לעבוד במיון התגברה תחושת השייכות שלי ל"שם". ואולי בגלל זה ואולי בלי קשר, בביקור הזה אני מרגישה קצת פחות שייכת הנה.

כמובן שזהו כיף בלתי רגיל להיפגש עם המשפחה, לתפוס רכבת ממודיעין לחיפה כדי לפגוש את רות ולפגוש לראשונה את בתה עלמה ואחר-כך להיפגש עם אחותי בפעם השלישית בביקור הזה לפגישה ספונטנית ולא מתוכננת, להיכנס לראות סרט קיץ מטופש אבל מהנה בלב המפרץ ואחר-כך לשבת בארומה ולשתות אייס קטן (גאוני האייס הקטן הזה, הלוואי שהיה לי כזה שם, במישיגן).

בביקור הזה פגשנו לראשונה אחיינית ואחיין חדשים, האחת בת שבעה חודשים כמעט, השני בן חודשיים. וזה היה נהדר.

אבל אני מתגעגעת כבר לעבודה. בחיי.

ואני מתגעגעת לגינה שלי. ולחלב ושוקו נטולי לקטוז.
אני מתגעגעת לסביבה היומיומית שלי, לשגרה, לחיים שלי. למה שכבר, לאט-לאט ובלי לשים לב, התרגלתי אליו.

ישראל פתאום נראית לי מאוד זרה ולא קשורה. מוזר לי שריח הסיגריות ברחוב בת"א הוא יותר נפוץ מאשר לא. מוזר לי ללכת בירושלים (וגם להיות שם במיון ולהתאשפז, בהמשך), כשכולם חובשי כיפות או כמעט כולן עם כיסוי ראש. מוזר לי העומס בכבישים, התשתיות הרעועות. הצפירה שמגיעה מהנהג שמאחוריך שני רגעים לפני שהרמזור התחלף לירוק. במקום ממנו אני באה, כמעט ולא משתמשים בצופר של הרכב.

ומוזר לי שכל זה מוזר לי. פעם זאת הייתה הנורמה שלי, החספוס הזה, היעדר הנימוס הבסיסי, היעדר המרחב האישי, היעדר כבוד שבין אדם לאדם. ואז נסעתי וכבר שנתיים אני גרה במקום אחר, ויש לי יותר מרחב, אוויר נקי יותר, תשתיות טובות יותר. והתרגלתי. התפנקתי. כמה מוזר.

ופתאום לא נעים לי שפונים אליי ברחוב בלי לומר "סלחי לי" לפני התביעה לדעת, "איפה פה התחנת רכבת?". וכולם אומרים, אבל זאת ישראל, ככה זה פה. ומוסיפים לפעמים שזה היופי. אני לא יודעת אם הטיעון הזה מספק אותי כבר. אני לא יודעת אם מספיק לי זיכרון חסד הנעורים, ה"כאן ביתי פה אני נולדתי". סביר להניח שלפחות חלק מילדיי יוולדו במקום אחר ואולי גם יגדלו במקום אחר וירגישו שייכים אליו. אני בונה את ביתי בשתי ידיי במקום אחר, לא דווקא ולא כדי להכעיס (ואיך לכל הרוחות יוצא שדווקא את דץ ודצה אני מצטטת פתאום?).

אני נשבעת שאני ממש לא באה בטענות למי שכן חי את חייו כאן. אני גם יודעת שאילולא פגשתי את אלון ואלמלא הוא היה רוצה ללמוד בחו"ל ולולא הוא היה מתקבל, עוד היינו חיים פה ולא היינו מכירים שום דבר אחר. אבל פתאום, כשיוצאים החוצה, ונחשפים לאלטרנטיבה, קשה לחזור. זה קצת מוזר וקצת מפחיד. אולי אפילו יותר מקצת. אבל אלה החיים. ולפתע מתבהרת לי עוד אחת מהמשמעויות של הצעד שעשינו. וכל זה, כל הנתיב הזה שלא ידעתי שהיה מתוכנן לי, כתוב לי בכוכבים, משנה אותי עוד קצת.


ומה שנורא אפילו יותר בכל זה, הוא שאני כותבת את הדברים הללו ומרגישה אשמה. כופרת. בישראל אסור להגיד את זה. מפני שזאת הארץ המובטחת שניתנה לנו, האוד המעשן. וככה אני כופרת ברעיון הציוני. טפו.

המחשבות הללו נרקמו חרישית באפלת ראשי כבר כמה ימים, ואז באה חווית שערי צדק וניפחה את המחשבות האלה לגודל אנושי לפחות.

ביום חמישי עלינו לירושלים לפגישה השנתית במרפאת הגסטרו של שערי צדק. למרות שאני מטופלת בארה"ב, חשוב לי לשמור על הקשר עם הרופאים בישראל. הפגישה עם "ישראל הקשה" התחילה כבר בימים שלפני הפגישה בשע"צ, כשהייתי צריכה להתקשר לקופ"ח למעלה מחמש פעמים כדי להצליח לקבל מהם התחייבות בפקס, מול מזכירה שבתגובה לנסיונותיי להסביר לה מדוע התקשרתי אמרה לי, "נו, אז?". כשזה לא הצליח, ביקשנו שישלחו את ההתחייבות ישירות למרפאה. בחמישי בצהריים הגענו למרפאה, וכמובן שהתחייבות לא הייתה כשהגענו. במשך חצי שעה ניסינו לעבוד מול מזכירה מאוד לא מעוניינת, כדי להצליח להשיב את ההתחייבות האבודה, כשבאמצע היא עונה לשיחות נכנסות בטלפון הסלולארי האישי שלה, קמה מהשולחן ואפילו יוצאת ונעלמת מהאשנב מבלי להגיד לנו למה בדיוק אנחנו מחכים ומתי היא צפויה לחזור, אם בכלל.

אני, שלחץ הדם והדופק שלי ממהרים לעלות מאז הגענו לישראל, הלכתי לשבת והשארתי את אלון לעמוד בחזית. בסופו של דבר שילמנו פיקדון בקופה והחלטנו לטפל בעניין ההתחייבות בפעם אחרת.

הרופאות היו נהדרות כתמיד, אבל הפגישה איתן זיכתה אותי בהפנייה למיון עם הוראה לאשפוז במחלקה כירורגית, לשם קבלת אנטיביוטיקה בעירוי וניקוז כירורגי של מה שהיה נראה כמו אבצס פריאנלי (ובהמשך התברר כמשהו אחר).

הכניסה למיון זימנה לי הלם תרבות שלכמותו לא התכוננתי. למען האמת, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להתכונן לכזה דבר. אנשי צוות עמוסים, אחיות שמטפלות ב-12 אנשים במקביל, אנשים ששוכבים על מיטות במסדרון ואחרים יושבים על כיסאות ומחכים שהרופא יקרא להם, רק כדי לחפש חדר אחד פנוי בו יוכל לבדוק אותם במשך חמש דקות קצרות ומעוטות קשב, בהם אולי ימצא ואולי יפספס את הסיבה האמיתית לשמה הגיעו למיון. מערכת באי-ספיקה.

בתהליך הקליטה לעבודה במיון בארה"ב יצא לי לשמוע הרבה אנשים מסבירים, שאנשים שמגיעים למיון פוגשים אותנו באחד מהרגעים הקשים ביותר בחייהם, אם לא הרגע הקשה ביותר. דובר רבות על היחס הדרוש הנגזר מהנחת היסוד הזאת - חמלה, סבלנות, כבוד ורוך. תקשורת בינאישית מוגזמת, הסבר מפורט ובשפה פשוטה של כל פעולה וכל צעד בתוכנית הטיפול. כל מה שצריך כדי להפחית את החרדה, את תחושת האסון.

ישבתי על אלונקה והסתכלתי על הכוורת הרוחשת, איש במדים ירוקים ניגש למישהי ושואל אם היא אחות, שואל איפה אפשר למצוא את המטופלת הזאת. רופא צועק על אם מודאגת, "אבל מה את רוצה ממני?!", בתגובה לטענתה שבנה נמצא בצום מהבוקר מפני שהוא אמור לראות כירורג וכבר שעות שהם מחכים ואף אחד לא ראה אותם. אישה שוכבת לבדה בחדר ובמשך עשרים דקות קוראת לאחות ואף אחד לא ניגש. לא מפני שמתעלמים, פשוט מפני שאף אחד לא עובר שם, כולם עסוקים עד טביעה. הסתכלתי על כל זה ומלמלתי לעצמי ולאלון שורה משירו של דיוויד בואי - This is not America.

שהיתי שתי יממות באשפוז. במהלך 24 השעות הראשונות קיבלתי אנטיביוטיקה לוריד ואתמול בערב נלקחתי לחדר ניתוח ותחת הרדמה ספינאלית (נורא ואיום, אבל זה בהזדמנות אחרת) הסתכלו וראו שאין בכך מה. אני מרגישה טוב. אין לי הרבה כאבים מפני שלא ממש עשו כלום. הבטן שלי מחורפנת מהאנטיביוטיקה אבל זה היה צפוי. אחרי ההליך שאלתי את הכירורג מתי אוכל להשתחרר והוא אמר - מחר, ואז עצר וחשב ואמר, בעצם מחר שבת, אז ביום ראשון.

מיד אחרי הניתוח ביטלו לי את האנטיביוטיקה וחזרתי לאכול ולשתות. כשחזרה לי התחושה ברגליים כבר קמתי והתקלחתי בעצמי, החלפתי מחלוק לבגדים רגילים. ואז אלון אמר - אם לא נותנים לי דבר דרך העירוי, אם אני אוכלת ושותה ולובשת את הבגדים מהבית ואם המנתח אמר שאני יכולה להשתחרר בשבת, למה בעצם אני נשארת בבית החולים עד יום ראשון? כדי לכבד את השבת.

הבוקר סיכמתי עם הרופאים במחלקה שאסע הביתה ואחזור מחר לקחת את מכתב השחרור. אחד הרופאים, חובש כיפה, ביקש בצחוק שלא אספר לאף אחד. "בכל זאת", הוא אמר בחיוך, "פה זה שערי צדק". ירדתי במעלית שבת, שעוצרת בכל קומה מתוך העשר שבבניין. מאוחר יותר אמא שלי סיפרה לי שהחרדים עולים במדרגות בבית החולים, כי מעלית השבת לא נחשבת כשרה מספיק בעיניהם המחמירות. הלכתי עד מחוץ לשער בית החולים כדי לתפוס מונית ונסעתי לבית הוריי שבמושב. נסעתי דרך רחובות ריקים, מרוצפים חנויות סגורות ודלתות מוגפות וחשבתי לעצמי - כמה אבסורדי זה, עיר שלמה, מדינה שלמה, שעוצרת כמעט לגמרי למשך למעלה מיממה. כבר שכחתי שיש דברים כאלה בעולם. שכחתי שהדברים הללו קיימים במקום בו גדלתי. שכחתי שפעם, לא מזמן, במשך רוב חיי, זה בכלל לא נראה לי מוזר.

ועכשיו, אני מוכנה לחזור הביתה.

עוף נהדר, רטינות וחדשות

(הפוסט הזה נכתב ביום שני שעבר, אבל איכשהו תוך כדי נהיה לי כאב ראש ונאלצתי לשכב ולהפיק קולות של שטיח והיום כולו המשיך באיכסה-פיכסה ואפילו בשלב כלשהו שקלנו לנסוע למיון. אז בעצם לא כתבתי שלושה שבועות וחלק מהדברים נכונים ורלוונטיים ליום שני לפני שבוע. עמכם הסליחה)

מרגיש לי כאילו לא כתבתי המון זמן. שבועיים, זה די הרבה אבל גם לא המון. שיהיה.

התירוצים הקבועים כוללים בתוכם עבודה מרובה ועייפות מחוץ לשעות העבודה. ומעבר לזה, משהו בנסיעה המתקרבת לארץ מרוקן אותי מכל תוכן אחר וכל מהותי ותכליתי מוקדשת לכמיהה לימים שיעברו, ליום הטיסה שיגיע, לפגישה עם המשפחה והחברים האהובים, לשיכוך קל וזמני של הגעגועים.

ואולי זה גם הקיץ, במידה. לא חם כאן מאוד, אבל הלחות, אוי הלחות. אל-אלי-א-לוהים. האפילקציה של וות'ר צ'אנל שמותקנת לי על המחשב מספרת שכרגע 26 מעלות צלזיוס בחוץ, טמפרטורה שפויה בהחלט לבוקר קיצי של אמצע יולי. אבל הלחות - 90%. תשעים. אחוז. וזה הופך הכל למרק סמיך ודביק שמקשה על התנועה והנשימה ומאתגר מאוד את הרצון לחיות מעבר לקימה בבוקר, רחיצת הפנים במים קרים ורביצה על הספה בסלון המחודש שלנו. לפחות בבית החולים יש מזגן ובאוטו שלוקח אותי לשם גם כן וברגע שאני יוצאת מהבית ומתחילה את המסע לעבודה, כבר אני נרגעת קצת ומסוגלת לנשום לרווחה. ואולי גם לאכול משהו. כי אני, כשחם לי, מיד באה הבחילה ונעלם לי התיאבון.

את התה שלי אני בכל זאת שותה. טקס בוקר הוא טקס בוקר ונראה לי שמזמן אני כבר תלויה פיזית במנת הקפאין הזאת, שבלעדיה כל היום עובר עם כאב ראש ובתחושת ערפול כללית.  אז אני שותה את התה שלי, עם מאוורר מכוון לפרצוף.

אנחנו אנשים של תה. עם ובלי קפאין, ברגע נתון אפשר לספור על המדף שלנו עשרה סוגי תה שונים. אני מאוד אוהבת את התה של טווינינגס. עד שעברנו לארה"ב שתיתי בעיקר ארל גריי של ויסוצקי ומדי פעם את ה"ילו לייבל" של ליפטון. מתישהו כאן קניתי את "אריזת המבחר" של טווינינגס ובעקבות הגילוי החדש התחלנו לקנות בנפרד גם אינגליש ברקפסט (להלן, התה האדום) ואייריש ברקפסט (התה הירוק). אתמול בקרוגר אספתי לעגלה שלי דרג'ילינג, התה הסגול של טווינינגס. מעולם לא ניסיתי אותו והסתקרנתי. הוא עדין יותר מהאייריש ברקפסט, שהוא החביב עליי ביותר, תה בעל צבע וטעם עמוק. אבל אחרי כמה דקות בהן התיון שורה במים החמים מתווספת איזו מרירות חמקמקה שאני עוד צריכה להחליט אם אני אוהבת. המשך יבוא.

כמו תמיד, הקיץ גם קצת מגרש ממני את הרצון לבשל. כבר כמה שבועות שאוכלים כאן בעיקר חביתות וסנדביצ'ים ולאחרונה החזרתי עטרה ליושנה ואני מפציצה כאילו אין מחר בטוסט לחיץ, שבארה"ב קוראים לו פאניני או grilled cheese. וגם כשאני כן מכינה איזה עוף בתנור, אני לא מסוגלת לאכול אותו מרוב כובד. זה מתכון בדוק לירידה במשקל, אגב. יש לי תוצאות מוכחות על גבי המאזניים שבעבודה ולראשונה מזה עשר שנים, אני הכי רזה שהייתי בחיי הבוגרים. ובוא לא נדבר במספרים. זה מצחיק איך כבר שנים יש תקופות בהן אני חושבת שאשמח אולי לרדת קצת במשקל, קילו או שניים או חמישה ופתאום מתחילים לעבוד במיון ומתרוצצים כל הזמן, יש התקף של קרוהן שמחסל את התיאבון והופלה - חזרתי למשקל של 2003.

בכל אופן, אני סוטה מן העיקר (כן, יש כאן עיקר, אני נשבעת!) - אתמול החלטתי שמספיק ודי. גם אם אני לא מסוגלת כל-כך לאכול עוף, לא מגיע לאלון לשלם את המחיר. אלתרתי איזה עוף ברבע שעה ובאתי לספר לכם כי יצא מעולה באופן מפתיע.

ממגש אחד של חזה עוף שלם (לא שניצל, בערך קילו) חתכתי קוביות בינוניות, נגיד 2*2 ס"מ. בקערה רחבה פיזרתי 3 כפות קורנפלור, כפית מלח ופלפל שחור, כמה שיצא. פידרתי היטב את קוביות העוף, בלי סדר ובלי שיטה, בעיקר כדי לעזור לייבש נוזלים עודפים ולתת להן קצת פריכות בהמשך.

במחבת עמוקה עם מכסה (או שמא זה סיר שטוח?) חיממתי שתי כפות שמן קנולה והקפצתי/טיגנתי את העוף עד שרוב הנתחים השתזפו קלות. הוספתי למחבת שתי כוסות מים, שן שום כתושה ושתי כפות רוטב צ'ילי מתוק והבאתי לרתיחה. אחרי כמה דקות של בעבוע קרצפתי את תחתית המחבת בעזרת כף עץ והוספתי לחגיגה שקית תערובת ירקות "כמו סנפרוסט", שהכילה תירס, אפונה, גזר, שעועית ירוקה ובייבי שעועית לימה (ירוקה). בישלתי חצי-מכוסה בבעבוע עדין אך נחוש כחצי שעה, אחריה בחרתי נתח בגודל ממוצע ובדקתי אם מוכן.

יצא מושלם, בעיקר מפני שבניגוד לפעמים רבות בהן מקפיצים/מבשלים חזה עוף בשיטה זאת, החזה לא התייבש ולא יצא צמיגי אלא התקבל רך ועסיסי. אני תולה את התוצאה המופלאה בציפוי העמילני ובטיגון המקדים. נסו ותהנו!

ובפינת החדשות, חדשות-חדשות וחדשות-ישנות:

העונה השמינית והאחרונה של דקסטר עלתה לאוויר ואני בעננים. שודרו כבר שני פרקים ובשניהם ישבתי צמודה למסך, ממלמלת "אין מצב" ו"this is just too good" חליפות ואומרת לאלון שהם הולכים עד הסוף הפעם ולא מבזבזים זמן. על הפרק הראשון הם זרקו כל-כך הרבה דברים לאוויר ואני לא יכולה לחכות שיגיע הפרק הבא והבא והבא אחריו. תענוג.

בנוסף לדקסטר ו-Offspring, אלון סיפר לי שאתמול בסקירת הטלוויזיה של "הארץ" המליצו על סדרת דרמה של הבי-בי-סי שנקראת "קראו למיילדת" (Call the Midwife), דרמה בריטית שמתארת את עלילותיה של אחות-מיילדת צעירה שמצטרפת לקליניקת מיילדות של נזירות כדי לטפל בעניים ומעוטי היכולת של האיסט-אנד  והרציפים בלונדון של שנות החמישים, בימים שלאחר כניסת שירותי הבריאות הציבוריים לתוקפם בבריטניה. אלון אמר שאולי אתעניין ואהנה מהסדרה ואכן, אתמול צפיתי כבר בשלושה פרקים, כל אחד באורך שעה, כמו שהבי.בי.סי יודעים.

בפינת הגינה, כבר בערך שלושה שבועות שלא הייתי צריכה להשקות את הגינה שלי, מפני שיורד כאן גשם כל כמה ימים. הנענע שלי, שהתחילה את דרכה כשלושה ענפים (שאחד מהם לא שרד), תופסת אחיזה ומתפתחת יפה.

כובע הנזיר גדל ומתגבה ובקרוב אוכל אולי לנסות "להטפיס" את הגבעולים הקרובים לשבכת המדרגות האחוריות שלנו.

ואלה, סתם בלי סיבה, הפרחים היפים שלי. וסליחה על האובר-אקספוז'ר.

וזוכרים את הפסיגים מהפוסט הקודם, שנבטו אחרי הגשם? עכשיו כבר לא צריך לנחש, כי במרכזם כבר הנץ עלעל אופייני שמסגיר את זהותם - חלק שמיר (או שומר?)

 וחלק כוסברה. הידד!

בין לבין היה גם 4th of July עם חגיגת הזיקוקים המופלאה של Burns Park שהיינו בה גם בשנה שעברה ונהנינו מאוד.

וגם - קניתי בגד ים חדש של ספידו, במקום האנדורנס הקודם שלי שלדעתי היה כבר בן שבע, ואני לא מגזימה, חישבתי. לחדש יש דוגמה מגניבה בהחלט ואני מצפה בקוצר רוח להשוויץ איתו בבריכות השונות ברחבי ישראל.

בנוסף, החלטתי שהקיץ הזה יהיה בסימן שמלות, מפני שכל הבגדים בארון שלי גדולים עליי, בעיקר מכנסיים, ולא מתחשק לי להשקיע במלתחה שלמה רק בשביל הביקור בישראל (בימים רגילים אני לובשת כאן מדים או בגדי בית מהוהים). מאז ההחלטה כבר נוספו 3 שמלות למלתחה שלי והזרוע עוד נטויה.

ומה עוד? שוקו! שברתי מחסום וקניתי מותג מקומי בשם Lactaid, חברה שמייצרת מגוון מוצרים נטלי לקטוז ובהם חלב וגם שוקו. אני מאוד נהנית מהמרענן החדש של הקיץ ומזכרונות של ארוחת עשר בקייטנה.

עוד עשרה ימים ממריאים לישראל. יותר טוב מזה - אין.

קצר מאוד

אמא שלי שלחה לי אתמול מייל עם מסמך סרוק ולמרות שלפעמים אני לא ממש בראש למיילים "מהסוג הזה" שמגיעים ממנה, אתמול זה לגמרי עשה לי את זה ורציתי לחלוק איתכם.

המסמך הזה נוצר כשהייתי בת ארבע, בעזרתו של אחי הגדול, שבטח ידע, לפי השנה, לומר איזה מחשב היה לנו אז וגם איזו מדפסת (זה עדיין הקומודור, אורי? הוא ידע לעשות דברים כאלה? וסליחה על הבורות).

פסיכולוגים של ילדים ואנשים עם עין חדה יכולים למצוא הרבה משמעות, גלויה וסמויה, בסיפור שחיברתי לאוסף האימג'ים המקרי.

לפעמים זה נחמד, שאמא שלי כזאת רגשנית והיא שומרת הכל (ה-כל!).

ועכשיו אני יוצאת לעבודה, למשמרת של 12 שעות. לראשונה מתוכננת ולא סתם "אני עושה שמונה וצריכים עזרה אז אני אשאר לעוד ארבע". לפחות זאת האחרונה ברצף ואחר-כך אזכה לנוח יומיים. ובשבוע הבא, 4 ביולי, שזה כל-כך משמח אותי, בגלל הזיקוקים!

שבת שלום חמודים.

הכל התחיל בנענע

לפני חודש בערך, נפגשתי עם אלי לצהריים אחרי הדיקור. אלי כבר אכל אבל אני הייתי רעבה והוא לקח אותי לאחד המקומות הפלצניים-ללא-כיסוי שיש באן ארבור, שכמוהם לא חסרים. אכלתי רק חצי מהסנדביץ' שקניתי לי, פושטי, חריף מדי ויקר מדי בהשוואה לתמורה שהוא נותן ולקחתי את החצי השני הביתה, לאלון. הקינוח היה מוצלח מאוד - עוגת 7 שכבות איטלקית, שהיא קינוח קלאסי של הקהילה האיטלקית בחוף המערבי, כך אלי סיפר לי (ועכשיו היא בתוכנית למרתון האפייה הבא שלנו).

בדרך ממרכז העיר לבית של אלי, הלכנו ברחובות הצדדיים ונהנינו מהפריחה הריחנית של תחילת האביב. בערוגה שמעבר למדרכה של אחד הבתים היה מרבד פרוע של נענע. אלי זיהה אותה וציין שהוא רוצה לשתול קצת נענע בחצר שלו ואני מיד קטפתי חמישה ענפים, אחד עם השורשים והחלטתי לנסות להשריש אותם. כשהגענו אל אלי הביתה הוא נתן לי צנצנת קטנה עם מים. הכנסתי את הנענע למים והיא, כבר מעט סמרטוטית למראה, הודתה לי בהתאוששות כמעט מיידית.

עשרה ימים עמדה הצנצנת על אדן החלון במטבח שלי. אחרי כמה ימים שניים מהענפים התייאשו וויתרו, אבל השלושה הנותרים צימחו שורשים והיה נראה שהם בוחרים בחיים. כעבור עשרה ימים החלטתי להעביר את הענפים המושרשים לאדמה. ההעברה התעכבה מעט פני שחשבתי שאני צריכה תערובת לעציצים או תערובת אדמה או משהו בסגנון, אבל אבא שלי הבטיח לי שנענע היא כמו יבלית - איפה ששמים אותה היא גדלה ומתפשטת ולא צריך לדאוג. שמחתי, מפני שתערובת מגיעה לרוב בשקים גדולים (כך חשבתי, מאוחר יותר גיליתי שיש גם שקיות קטנות), והתבאסתי לקנות 5 קילו כשכל מה שאני צריכה זה שתי כוסות.

ב-1 ביוני עבדתי רק ארבע שעות, משלוש בצהריים. אחרי שהתעוררתי והתייעצתי עם אבא שלי יצאתי לחצר עם כף, מזלג וצנצנת המים ובה הנענע. האדמה הייתה רוויה ורכה מהגשם שירד כמעט ברצף ביומיים שקדמו לכך. חפרתי בור קטן, עמוק מספיק כדי שהשורשים יהיו בתוך האדמה ושתלתי את שלושת הענפים ששרדו. נהניתי כל-כך מריח האדמה הרטובה, ממגע הבוץ בידיים, מהמלאכה הפשוטה שפעם הייתה חלק מחיי וכבר שנים שאני לא עוסקת בה (בכל זאת, בשורשיי אני עכברית-כפר). השקיתי את הנענע אחרי השתילה ונכנסתי הביתה, להתארגן לעבודה.

בסוף ארבע השעות במחלקה יצאתי הביתה והתקשרתי להודיע לאלון שקצת אתעכב - אני הולכת להום דיפו לקנות קצת שתילים וזרעים. ההתעסקות עם הנענע הייתה לי כל-כך נעימה והכניסה אותי לאמביציות עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות לי גינה קטנה.

השיטוט במשתלה של הום דיפו היה מופלא ונהדר. השעה הייתה קצת אחרי שמונה והאור הלך והתמעט. כבר סגרו את הקופה הייעודית של המשתלה. שוטטתי בין שתילים צעירים וקטנים לבין צמחים בוגרים, כאלה שמתאים לשתילה בשמש וכאלה בצל, עונתיים ושנתיים. התחיל לרדת גשם קל וחלק מהטיפות הצליחו לעבור את רשת הצל שמכסה על סככת המשתלה. זה היה מושלם. שכחתי כמה אני אוהבת משתלות, אולי בגלל שבילדותי זה היה בילוי קבוע בבוקר שבת, לנסוע למשתלת סלונר במושב סתריה ולעזור לאמא שלי לבחור את השתילים שנראים הכי בריאים ובסוף לקנות ארטיקרח או פרוטי ולחזור הביתה, לחכות לאחר-הצהריים, שיהיה קצת פחות חם ונלך למקם את השתילים ולשתול אותם.

קניתי עציץ בינוני של לבנדר (אותו כבר גזמתי היום ותליתי את הזר הראשון הפוך לייבוש במטבח), שני שתילים צעירים של פרחים שנקראים Impatiens וחשבתי שהם מתאימים לי בול, כי לפעמים אני קצת חסרת סבלנות, למשל - הייתי יכולה לקנות את הזרעים שלהם, אבל העדפתי שתיל שכבר נותן פריחה. אגב, שמם מגיע מנטייתם של תרמילי הזרעים שלהם להתפוצץ בתגובה למגע קל ולהפיץ את זרעיהם לכל עבר.

קניתי גם זרעים של כובע נזיר ו-Foxglove, שהיום גיליתי שהוא בעצם דיגיטליס וזה שימח אותי עד כדי צפצוף, כי איזה יופי שבלי להתכוון יש לי גינה מדיצינאלית בחלקה. רק יום אחרי שזרעתי את הדיגיטליס, כשדיברתי עם אבא שלי בסקייפ וסיפרתי לו על מעלליי, ראיתי שכתוב שהם צומחים לגובה מטר וחצי בממוצע. אולי כאן המקום להעיר שגודל הערוגה האחת שאני מטפחת הוא כמטר ועשרים על שבעים סנטימטר, או אפילו פחות. תהיה זאת עדינות יתר אם אומר שזה הולך להיות צפוף ואין זה ניחוש - אצטרך לדלל.

נבט צעיר של כובע נזיר ולידו, אולי כפפת-שועלים?

עוד זרעתי תערובת של צמחי תבלין וגם בנפרד, שומר וכוסברה שאלי זרע בגינתו ואת הקצת אקסטרה שנשארו לו הוא החליט להעביר אליי, בתזמון ממש מושלם. התאפקתי ולא קניתי שיחי עגבניות ומלפפונים, ורדים ובזיליקום ובערך כל מה שהיה למשתלה להציע לי. גם אפונה ריחנית שמאוד רציתי החלטתי שלא, מפני שהיא חוזרת שנה אחרי שנה ובתום העונה היא מזריעה את עצמה ומתייבשת וצריך לכסח אותה ומאחר ואנחנו גרים בדירה שכורה וכנראה נעזוב אותה בשנה הבאה, לא נעים לי להשאיר אחרי עונש לשוכרים הבאים, שיקללו אותי עד לכדי קארמה רעה.

לפי המיקום, אני מנחשת - נבטים של שומר

מאותם טעמים, עוד לפני שנכנסתי למשתלה הגבלתי את עצמי לתקציב של 60 דולר בערך, כי לא מוצדק לפוצף מאות דולרים על גינה שתשמח אותי רק שנה אחת, או אפילו רק עונה, עד סוף הקיץ הזה. על שתיל הלבנדר שילמתי הכי הרבה - 10 דולר ועל כל היתר, פרוטות. קניתי גם שלושה כלי יד - שתי כפות ומקלטרת יד, הרבה יותר נוח ושימושי מכף ומזלג. כמה ימים לאחר מכן חזרתי וקניתי משפך קטן ותכול, מזמרה ודשן רב תכליתי. בשלושת השבועות מאז היום בו שתלתי וזרעתי ירד הרבה מאוד גשם ולמעט השבוע הראשון כמעט ולא הייתי צריכה להשקות את הגינה. הגשם טוב לחקלאים ואותם הוא ישמח.

הערוגה כולה - מימין, מדרגות הכניסה האחורית לדירתנו ומשמאל הכניסה למרתף, דירתו של השכן.

אני עובדת לאחרונה כמו משוגעת. ארבע משמרות של שמונה שעות ועוד משמרת אחת של ארבע, משמעותן שאני מבלה חמישה ימים בשבוע בעבודה, כל שבוע. לרוב אני עובדת ארבעה ימים ברצף ואז יש לי יום או שניים חופשיים ועוד רצף רצחני שכזה. היום ומחר יש לי יומיים חופשיים ובנוסף לכך שסופסוף הצלחתי למצוא זמן וכוח להתיישב ולכתוב, יש לי גם זמן לעבוד קצת בגינה, לעשב ולסלק עלים שנשרו מהעצים הסמוכים וגם ללטף בעדינות את נבטי כובע הנזיר שלי, שפרצו אחרי יומיים רצופים של סופות רעמים וברקים ומאז בכל פעם שאני מביטה לעבר ערוגתי הלב שלי עושה שני דילוגים וקפיצה. בעוד חמישה שבועות אנחנו נוסעים לישראל ואני מקווה שאזכה לראות אותם בפריחתם עוד לפני כן. גוגל גם סיפר לי שאפשר לעזור לכובע הנזיר לטפס וזרעתי אותם ממש ליד המעקה והשבכה של המדרגות האחוריות שלנו, אז... מאוד משמח!

אחד האתגרים שגיליתי בערוגה צעירה שמבוססת על לא מעט זרעים (ולא רק שתילים), הוא שקשה לדעת מה מהנבטים הם עשבים שוטים ומה נבטוטים צעירים של הצמחים שזרעתי. אחת השיטות שעוזרות לי היא להסתכל מחוץ לערוגה - אם זה נמצא גם שם, כנראה שזה עשב שוטה. ומה עם עשבונים קטנים שאני לא בטוחה לגביהם? כנראה שאצטרך לחכות שיתבגרו קצת יותר כדי להבין האם בעדנו הם או נגדנו.

הערוגה הקטנה שלי משמחת אותי מאוד. היום עבדתי כמעט עשרים דקות בגינה. אחד הדברים הנהדרים בעישוב הוא שאני נועלת את כפכפי הדנסקו שלי (שמזמן הפסקתי לנעול לעבודה כי הם גורמים לי לכאבי ברכיים, אבל לגינון הם מעולים) ואני כורעת, תנוחה שהיא בריאה ונהדרת לגמישות ושמירה על טווח תנועה של מפרקי האגן והברכיים. עשר-עשרים דקות של כריעה ותיקנתי, לפחות במקצת, את הנזק המצטבר של 4 ימי עבודה רצופים.

הדבר האחרון החסר כדי להפוך את הגינה למושלמת היא גדר קטנה שתתחום ותפריד בינה לבין מה שאינו היא. זה השלב הבא בתוכנית.

. . .

ועכשיו, למשהו קצת שונה-

כבר כמה שבועות שאני שומעת מדי פעם בדרך לעבודה את הדיסק של "העיקר זה הרומנטיקה". אני אוהבת במיוחד את חלקו הראשון של הדיסק, עם "תיבת הזמרה נפרדת" (ומילותיו המופלאות של אלתרמן, כמובן), "נמה יפו", אך יותר מכולם אני אוהבת לאחרונה את "דג הזהב". בהתחלה לא ידעתי שכתבה אותו לאה גולדברג. אחרי שבדקתי וגיליתי חשבתי לעצמי - אלא מה. המילים המופלאות נהנות מאוד מהלחן המתאים כל-כך (והגאוני כתמיד) של יוני רכטר שממש מקים אותן לתחייה והשירה של מזי כהן בליווי יובל זמיר וחיים צינוביץ' נהדרת. תקשיבו למשל לרגע בו מגיע השחף ודופק על חלונה של האם. ביטוי מוסיקלי אדיר למילים. זה כזה שיר לאה גולדברגי, עם ההתעסקות שבקשר אם-בן, הבן שעוזב ולא שב.

ב"ערב עירוני" אני בדרך כלל מגיעה לעבודה, או כבר קרוב מספיק לבית החולים ומזדהה מאוד עם פסיקתו של השיר - מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת.

ובהקשר זה, אחד המשימות שלי לביקור המתקרב בישראל, היא לקנות לי כמה דיסקים של קלאסיקות מוסיקה עברית, אולי האוסף של "ארבע אחר הצהריים" ועוד כמה שכאלה, שיהיה לי עוד קצת אוכל-נשמה, קצת מנת-נגד לכל האמריקניזציה הלועזית שאני טובלת בה יום-יום.

בפוסט הבא:

(ומסתבר שמכל זה, בגלל המקסימה הזאת מטה, בסוף בכלל לא צילמתי את הנענע. אני סומכת עליכם שאתם יודעים איך נראית נענע ומבטיחה תמונות עתידיות של מרבד נענע ירוק ומשגשג)

פטרייה-אחרי-הגשם

פנקייקים ניצחון!

זה היה מסע ארוך ומפרך. המסע אחרי הגביע הקדוש, לחפש את ביגפוט שלי.

למעשה, אלון ואני הפכנו לכאלה אכלני-פנקייקים רק עם מעברנו לארה"ב. בישראל אף פעם לא ממש הכנתי חביתיות (או איך שלא תרצו לקרוא לזה). וכאן, פתאום התחלתי. אולי בהשפעת והשראת כל סדרות הטלוויזיה האמריקניות שאני צופה בהן. שנכון, צפיתי בהן גם בישראל, אבל מעולם לא במינון קטלני שכזה. ב"האישה הטובה", "האחות ג'קי" ו"דקסטר" כולם תמיד מאוד אוהבים להכין פנקייקס לארוחת בוקר. אני דווקא מעדיפה אותם לארוחת ערב, אבל זה רק בגלל סדר היום שלי, סגנון חיי והבחור איתו התחתנתי, שלא ממש מתחבר לקונספט ארוחת הבוקר.

אניווייז...

כבר למעלה משנה שאני מנסה ומנסה, מחליפה, מוסיפה, משמיטה, משנה את סדר הערבוב, את סוג הקמח, את סוג הנוזלים. לפני בערך חודש, סופסוף מצאתי.

אני חושבת שגיגלתי "לביבות גבינה" או משהו כזה. מצאתי את המתכון המקורי שמאז הכנסתי בו כמה שינויים ושיפורים. אני משתמשת כאן ביוגורט 2% שומן של Fage, כי הוא ממש כמו גבינה לבנה. בשביל מתכונים שדורשים יוגורט הוא פשוט סמיך מדי ולא מכיל מספיק נוזלים. הוא באמת הכי דומה באופיו לגבינה לבנה של תנובה.

קל לי מאוד לזכור את המתכון, כי לפי מספר הביצים ניתן לדעת כמה צריך מהמרכיבים האחרים (פי שניים):

2 ביצים

4 כפות יוגורט מקומי/ גבינה לבנה ישראלית

4 כפות סוכר

4 כפות קמח

מערבבים ביצים עם גבינה (אני עושה זאת באמצעות מטרפה ידנית). מוסיפים סוכר ומערבבים היטב (אני מפחיתה ל-3 כפות, כי יחד עם סירופ מייפל או דבש זה נהיה מתוק מדי), מוסיפים חצי מכמות הקמח, מערבבים היטב ומוסיפים את החצי השני. מערבבים היטב, שוב.

המתכון המקורי לא כלל שמן. בהכנה הראשונה החביתיות נדבקו קצת למחבת ולכן אני מוסיפה 1-2 כפות של שמן קנולה. לא, זאת לא טעות, אין צורך באבקת אפייה או סודה לשתייה. אני מוסיפה גם כפית תמצית וניל וגרידת לימון.

אני מכפילה כמויות ומכינה עם 4 ביצים. משביע מאוד לשני מבוגרים רעבים. אני מכינה חביתיות בינוניות, בגודל המחבת. אופי הבלילה מאפשר להכין חביתית דקה יחסית. הן נפרדות מהמחבת בקלות ומתהפכות בחינניות. מ-4 ביצים מתקבלות 8-9 חביתיות. מ-2 ביצים, ננחש ונאמר שחצי?

אחלה ארוחה.

Sink or Swim

הבדיקה היום עברה בקלות ובהצלחה וקיבלתי את התוצאות להן ייחלתי. בשורות טובות. לכל מחזיקי האצבעות הנאמנים, אפשר לשחרר עכשיו, תודה על השירות המסור.

הבדיקה שעברתי הצריכה שימוש בחומר ניגוד המכיל יוד. לפני כמה שנים פיתחתי שוק אנפילקטי בתגובה לרמיקייד, אחת התרופות הביולוגיות לטיפול בקרוהן. מאז שעברנו לארה"ב, מכינים אותי לכל בדיקה המצריכה חומר ניגוד עם "הכנת אלרגיה" מיוחדת. אמנם מעולם לא פיתחתי תגובה אלרגית ליוד, אבל האמריקנים לא עושים צחוק ולא מחפשים צרות ומאמינים מאוד במשפט - פעם אלרגיה, תמיד חשוד.

ההכנה מאוד פשוטה - לוקחים 3 כדורים של סטרואידים כמה שעות לפני הבדיקה ושעה לפניה לוקחים מנה סטנדרטית של בנדריל - 50 מ"ג. לאור השפעותיו המרדימות של הנ"ל, דרשו ממני להגיע עם נהג, אך מאחר ונהג הבית היה עסוק היום, לקחתי את השאטל של האוניברסיטה הלוך וחזור.

לפני הבדיקה התרגשתי, אז לא הרגשתי ישנונית. אחרי הבדיקה התרגשתי בגלל התוצאות, אז לא הרגשתי ישנונית. אבל אחרי שסיימתי לדבר בטלפון עם אמא שלי ועם נועה, התפשטתי מבגדיי ונשכבתי ליד אלון במיטה לשנ"צ משותף פתאום הרגשתי קצת ממוסטלת, מן תחושת ציפה מוזרה. אלון לא ממש נרדם, רק נח, ומאחר והוא משתייך לאסכולת הפאוור-נאפ, הוא יצא מהמיטה אחרי 25 דקות. גם אני לא נרדמתי, אבל החלטתי להישאר במיטה, כי הרגשתי ישנונית מדי ולא הצלחתי להעלות על דעתי תעסוקה אלטרנטיבית מחוץ למיטה.

ואז נרדמתי לכמעט שעתיים. אין ספק - בנדריל הוא כדור שינה יעיל.

התעוררתי מתישהו באמצע, כי הזעתי מתחת לכרית הדגנים הריחנית איתה אני מכסה את העיניים. ואז נרדמתי חזרה. כן, הזעתי. כבר יום שני ברצף שהטמפרטורות מטפסות למקסימום של 30 מ"צ והבית שלנו מזכיר שבתנאים הנכונים, הוא יודע להפוך לכבשן. לא ניתן להתכחש לכך שעונת הקרטיבים והגלידה חוזרת בגדול וגם הוחלפו דברים בין דיירי הבית בנוגע לשליפתו של המזגן מהארון והרכבתו על החלון.

אחרי שהתעוררתי, שתיתי תה והתאוששתי, אלון הציע שאסע לבריכה. קצת התלבטתי, כי בבוקר שוב תרגלתי יוגה במשך 40 דקות. בדקתי את הלו"ז וגיליתי שגם ככה הבריכה נפתחת לשחייה ציבורית רק בשמונה בערב, אז היו לי עוד שעתיים להתאושש ולהתכוונן.

יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה וביליתי חצי שעה במים. בעצם, לא יצא לי להיות בבריכה מאז שמזג האוויר עוד היה קצת יותר קר. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא עד כמה המים קרירים, הרבה יותר ממי הבריכה החורפית, שמחממים אותה לרווחת השוחים. במזג האוויר הנוכחי, השחייה במים קרירים היא פשוט ברכה. איזה כיף.

בעודי שוחה חתירה, שמתי לב לנשימה שלי ונזכרתי בשיחה שניהלתי עם דייב, אחד מאנשי האבטחה במחלקה, כשחזרתי מחופשת המחלה הקצרה לפני חודש בערך. דייב ואני חברים. זה התחיל ביום הראשון לעבודה, כשעלינו כולנו יחד למשרד שלו כדי שינפיק לנו את התגים שלנו. הוא ניסה לקשור שיחה והתבדח עם ההומור העקום והשחור שלו. נראה לי שאני הייתי בין הבודדות, אם לא היחידה, שהעריכה את הבדיחות.

מאז יש בינינו קשר כזה, שיחות רציניות מהולות בהומור ציני, עקיצות, הרמות להנחתה והרבה מרפקים בצלעות. עם השותף הנכון מתקבל בילוי מהנה והזדמנות לפריקת מתח בזמן העבודה.

באותו יום, כשנפגשנו אחרי ההיעדרות בת השבוע שלי, דייב תהה לאן נעלמתי. ואחרי שסיימנו לצחוק על זה שבעלי כלא אותי בבית בגלל שלא הגשתי לו ארוחת ערב בזמן, אמרתי לו שפשוט מאז שירדתי מאוריינטציה, הלחץ גבר וקצת השתלט עליי והמחלה שלי נדלקה מחדש. דייב אמר שאם זה הורס לי את הבריאות זה פשוט לא שווה. ואני אמרתי, אתה יודע מה אומרים לך כשאתה יורד מאוריינטציה - you either sink or you swim. אז אני ניסיתי קצת לשחות. ניסיתי, עד ששמתי לב שאני שוקעת. אבל עכשיו נראה לי שאני מוכנה לשחות שוב, ונראה לי שדווקא למדתי את רוב התנועות. האתגר הבא הוא להצליח לסנכרן בין תנועות החתירה במים לבין הנשימה, כי כשהנשימה אובדת, אז אתה יודע שאתה ממש בצרות.

דייב חתם את שיחת הדימויים הגרועים הזאת בקביעה שזה גם בסדר אם אני לא שוחה חתירה ברמה אולימפית, אלא רק שחיית כלב. העיקר שאני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים.

ובינתיים חלף חודש ועוד קצת מאז המשבר הגדול, כמעט חודשיים מאז יצאתי לעצמאות. במאי ירדתי ל-3 משמרות בנות 8 שעות בכל שבוע ובעצם, רוב הזמן עבדתי הרבה יותר, כי "אספתי" ארבע שעות פה ושם, לפי צרכי המחלקה. היה אפילו שבוע אחד בו יצא לי לעבוד 41 שעות וחצי, במשך שישה ימים רצופים. אני ממש לא מתנגדת לכסף וגם לא לימי החופשה/מחלה הצבורים, אבל שמה לב שלא למתוח את הגבול יותר מדי. ובימים החופשיים שלי או בימים בהם אני עובדת רק 4 שעות, אני נחה טוב-טוב ומשקיעה בפיתוח תרבות הפנאי שלי.

ביוני אני מתוכננת לעלות ל-4 ימי עבודה בשבוע, קפיצה נחמדה מ-24 שעות ל-32, וכמובן שתמיד אפשר קצת יותר, אם אני מרגישה שאני מסוגלת. הרעיון המקורי לעלות ל-4 ימים היה שלי ובהתחלה קצת התלבטתי - האם אני באמת רוצה להיות 4 ימים בשבוע בביה"ח, לנסוע הלוך ושוב ארבע פעמים? אבל אז הודיתי, ביני לביני, שהתקופה החולפת הוכיחה לי שארבעה ימים חופשיים זה אחלה רעיון, אבל בפועל, זה קצת יותר מדי זמן. עם ארבע ימים חופשיים קל להתבטל עד-כדי-מוות-מוחי. חסרה בכל זאת איזו מסגרת שתניע לעשות היום מה שמתחשק לדחות למחר, פשוט כי יש פחות מחרים.

שמתי גם לב שכשאני נמצאת בעבודה יותר ימים ברצף, קל לי יותר להיכנס למשמרת ולמצוא את הקצב והזרימה בתוך המשמרת. זה, בניגוד ליום ראשון של חזרה לעבודה אחרי 3-4 ימים חופשיים, שאז עוברת איזו שעה טובה עד שאני נזכרת מה בעצם אני אמורה לעשות, איך לנהל שלושה או ארבעה חדרים בבת אחת מבלי שאפתח פער ענק ואפגר נורא אחרי המשימות שלי והאחות האחראית תנשוף בעורפי.

אז אני דווקא שמחה לקראת השינוי של יוני.

השיחה עם דייב (שמתחתן עוד מעט ועובר לאורגון ואני לגמרי מתבאסת מזה, כי כל המאבטחים האחרים הם צנונים יבשושיים, צעירים ומבוגרים כאחד) הייתה לפני שבועיים בערך, ומאז אני מרגישה שהתרחש עוד שינוי. אני פחות נלחצת במצבים שבעבר היו מלחיצים אותי וגורמים לי לעצור את הנשימה שלי, אם זה רגע בו האחות האחראית חייבת חדר פנוי ולוחצת עליי להזיז חולה לאזור ההשהייה, לשחרר הביתה או לשלוח למחלקה מישהו שכבר יש לו מיטה. או עם חולים קצת יותר מורכבים, או חולים תחת השפעת אלכוהול שלא ממש משתפים פעולה עם הצוות, או חולים שלא מתקשרים, דבר שבעבר היה לי מאוד קשה.

אני מרגישה שאני פחות נאבקת לשמור על הראש מעל המים. שאולי כבר השתלטתי על רוב תנועות השחייה ושברוב המקרים, אני מצליחה לשמור על קצב נכון כדי להצליח לא לאבד את הנשימה שלי. אני עדיין נדהמת מעד כמה שתהליכי הלמידה האלה הם סמויים ומתרחשים מתחת לפני השטח. עוברים שלושה שבועות, בהם כל שבוע נראה לי כמו שנה וכל יום כמו חודש ופתאום אני פוגשת בסיטואציה שלפני כמה ימים הייתי קופאת בה ועכשיו אני מתקתקת אותה בלי לאבד ריכוז או ביטחון לרגע. מאיפה זה בא?!

בקשר הדוק לתחושת המסוגלות ההולכת וגוברת, בשבועות האחרונים אני פחות מתעסקת בשאלות האם המיון הוא המקום בשבילי. אני חוזרת הביתה ממשמרות ולפעמים מספרת לאלון על מטופל או שניים, אבל לרוב אני מתמקדת באנשי הצוות האחרים איתם עבדתי והדינמיקה שהייתה במשמרת. לפעמים אני סתם חולקת קטעים מצחיקים, הווי ואווירה ולפעמים אני מתלוננת על האחות המקבלת במחלקה אחרת שעשתה לי את המוות עם המטופל הזה או ההוא.

גם ביני לבין עצמי, אני הרבה פחות יוצאת ממשמרת וישר מתחילה לחשוב מה זה אומר על התמונה הגדולה יותר, על השייכות שלי למקום ועל נכונות המקום בשבילי. בסופם של רוב הימים אני עושה סוויץ' מנטלי ולא חושבת על זה יותר מדי, כי אני יודעת שבסוף המשמרת אני מותשת, כך שכשדלת האוטו נטרקת ואני מתחילה בנסיעה הביתה, כמעט תמיד המחשבות שלי צובעות הכל שחור ונודדות דווקא לפספוסים והשגיאות, מתעלמות מההצלחות הרבות שמרצפות את הרגעים שמרכיבים כל משמרת.

אחד הדברים שהפכו הכי מרכזיים עבורי בעבודה, היא המסגרת החברתית. נכון, אני לא יוצאת עם האנשים האלה לדרינק של אחרי משמרת והיחסים בינינו מבודדים ברובם לשעות העבודה, בינתיים. ועדיין, אני מרגישה יותר ויותר שהרוב המוחלט של האנשים במחלקה מחבב אותי וחלקם ממש אוהבים אותי ושמחים לקראתי כשאני מגיעה למשמרת, צוהלים כשהם מגלים שהם עובדים איתי באותו אזור. אנשים מעריכים אותי, את מוסר העבודה שלי, את האופי הצחקני והתוסס שלי. אנשים יודעים שאני לא בטלנית ושתמיד אפשר לבקש ממני עזרה ובתמורה, כשאני זקוקה לעזרה, הם לא מבזבזים רגע לפני שהם באים להטות שכם.

וזה כיף. זה כיף להרגיש שבין כל הסבל והכאב, הדם והדמעות. יש מקום לצחוק, בדיחות וקצת קלילות. וזה מאוד כיף שאחרי התקופה שהגיעה מיד עם ירידתי מאוריינטציה, בה הרגשתי שאין לי גב במחלקה, עכשיו אני יודעת מיהם האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם איתי ובשבילי. ואם אני רואה שהם איתי במשמרת, באותו אזור של המיון, אני יודעת שיהיה בסדר.

עדיין יש ימים קשים. ימים בהם חולפות ארבע שעות ואני מגלה שכבר שעה אני מתאפקת לפיפי ועוד לא לקחתי לגימה מהתה שלי. אבל א', ברוב הימים אחרי ארבע שעות, נותרה לי רק חצי משמרת. הקיצור לשמונה שעות הופך הכל להרבה יותר נסבל ואפשרי. וב', בתקופה הקצרה שחלפה מאז הירידה מאוריינטציה רכשתי מספיק ביטחון בשביל להגיד - אני הולכת רגע לשירותים, יושבת ללגום מהתה או ממלאה את בקבוק המים שלי ושום דבר לא יקרה בשלוש דקות האלה, בהן אטפל קצת בעצמי ואחדש כוחות ונשימה. ג', שמתי לב שברוב הימים בהם אני רצה כמו משוגעת וחושבת שיש סכנה ממשית שהרגליים שלי תנשורנה לפני סוף המשמרת, כולם סביבי פחות או יותר באותו מצב. ימים קשים הם ימים קשים, נקודה. וכולנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, לא יותר (ובתקווה, לא פחות). וכן, צרת רבים היא סוג של נחמה.

אחת מהפראמדיקיות הותיקות במחלקה, קים, הייתה מהאנשים הראשונים שחלקו לי מחמאה על "הראש הטוב" שלי מבחינה מקצועית. ולא סתם, זה היה כשעוד הייתי באוריינטציה, באחת המשמרות הנדירות בהן שרי ממש עבדה איתי ולא זרקה אותי על אחות אחרת. ולא סתם מס' 2 - היא חלקה לי את המחמאה כך ששרי תשמע אותה ולא תוכל להתעלם. עמדנו שלושתנו ליד הדלפק והיא אמרה לשרי - "She's good". ואז היא אמרה לי, "לא, באמת, את טובה. יש לך ראש טוב על הכתפיים ואת חושבת נכון. ואני לא אומרת את זה סתם וממש לא אומרת את זה לכל אחד".

לפני כמה שבועות קים יצאה לחופשת מחלה ארוכה, כדי לעבור ניתוח החלפת ברך. כשהיא חזרה, שמחתי מאוד לפגוש אותה ובאחת המשמרות המשותפות שלנו, שמתי לב שיש לה כיסוי לסטטוסקופ. שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו, כי כבר שבועות שאני מחפשת, והיא בתגובה הורידה את הכיסוי ונתנה לי אותו במתנה. ככה. שאלתי שמונה פעמים אם היא בטוחה, אמרתי עשרים פעם תודה ואמרתי לה שאני כל-כך מתרגשת שעוד מעט אבכה. היא אמרה לי בזלזול-רב-חיבה, "אל תבכי, קחי את זה ותשתקי".

ומאז אני עוטה בגאווה כיסוי סטטוסקופ בדוגמת דגים. אבל, היותי הבעלים המאושרת של כיסוי אחד רק הבהירה לי עד כמה אני צריכה יותר מכיסוי אחד, מסיבות של היגיינה ומניעת זיהומים. לפיכך, לפני כמה שבועות נכנסתי לאתר שאת הלינק אליו פרסמתי פה, והחלטתי שמספיק ודי - אני קונה!

הרבה מהדגמים שרציתי לא היו זמינים, אבל בסוף הצלחתי לקושש 6 דוגמאות שמצאו חן בעיני ונראו לי נחמדות אבל לא מתאמצות מדי. לפני יומיים, ממש לפני שיצאתי למשמרת, החבילה הגיעה.

מימין לשמאל: ציורי חיות (החביב על אלון), איסטר 1, כוכבי-גאווה על רקע שחור, איסטר 2,
מכשפות ועטלפים להאלווין ובאלכסון, מככב כרגע - המערב הפרוע (שהיה הבחירה של אחד מכם, אני לא זוכרת מי. מרג'ורי?).

איזה מגניבים, אה?!

לסיום, אשתף אתכם בטענה מומצאת לגמרי שלא ראויה ליחס: במהלך המשמרות יש רופאים ועוזרים לרופאים ששומעים מוזיקה. אני מאוד נהנית מזה, כי מוזיקה עוזרת לי לשמור על מורל גבוה וחשיבה חיובית. אבל הסכנה שבדבר, היא שאני נדבקת לשירים שבימים אחרים בכלל לא הייתי שומעת. ואצלי כמו אצלי, אני גם יודעת את כל המילים אחרי האזנה וחצי, אז אני לא נדבקת רק למנגינה.

כרגע מככב בקטיגוריית הדבק שלא ייחלתי לו "Locked out of heaven" של ברונו מארס. ואני מוכנה להודות (רק בגלל שאני יודעת שאת אוהבים אותי ללא תנאים ולא תשפטו אותי לחומרה), שזה שיר חמוד עם אחלה ביט, ואפילו ניגנתי אותו כמה בפעמים מיוטיוב בימים האחרונים ונהניתי מאוד לרקוד-להתחרע לצליליו. מומלץ בחום, וסליחה על התת-רמה.

Hits & Misses

לפני כמה ימים התחשק לי חומוס. יש בארה"ב מוצר שנקרא "פיתה צי'פס". תחשבו על קרעי הפיתה המטוגנים שיש בפלאפליות, עכשיו תחשבו פריך ודק יותר ובשקית - פיתה צ'יפס.

אילוסטרציה

באופן אבסורדי ונטול הסבר, דווקא בתקופה שהרגשתי פחות טוב אחד הדברים הבודדים שלא סלדתי מהם היה החטיף הזה. אז קניתי שקית ואפסנתי אותה בארון לשעת רעב. ואז אחרי שחזרתי להרגיש קצת יותר טוב קניתי עוד שקית, כי הקודמת נגמרה וזה היה לי טעים וכיף. אלון העיר כמה פעמים שחסר איזה ממרח או מטבל לטבול בו את הצ'יפסים ואני עניתי שבשביל זה יש יוגורט, אבל שנינו ידענו שחומוס הוא הממרח האולטימטיבי במקרה הזה. שנינו גם ידענו שאת החומוס התעשייתי האמריקני סטייל "צבר", אנחנו לא קונים. איכסה-פיכסה.

המחשבה נשתלה לי במוח, ולפני כמה ימים נסעתי לקרוגר וקניתי שתי קופסאות שימורים של גרגירי חומוס, במחשבה להכין חומוס ביתי-של-עצלנים, ללא השרייה ובישול ארוך של גרגירי החומוס. קופסאות השימורים הגיעו הביתה ונשלחו לארון והימים חלפו. בינתיים, מצאתי את עצמי נוסעת ברחבי העיר ביום שלישי ובין היתר, הגעתי לקרבת אחת מחנויות המכולת הערביות (מה שקוראים באמריקנית, מזרח-תיכוניות). הייתה זו שעת צהריים והייתי מאוד רעבה, אז נכנסתי וקניתי קופסא בינונית של סלט חצילים, שקית פיתות טריות וקופסא קטנה של חומוס. אף פעם לא קניתי חומוס במעדניות הערביות בעיר, עדיין, אבל הרעב שהלך והתגבר והמחשבה על פיתה עם חומוס ומלפפון ירוק הביאה אותי ללכת על זה. שעטתי הביתה עם השלל ומיד עם הגיעי פתחתי את הקופסאות, קרעתי כמה פיתות וניגבתי. האמת שהיה חומוס לא רע בכלל ובהחלט מוצלח יותר מהגרסה המסחרית-תעשייתית המצויה בחנויות הגדולות. משום מה, האמריקאים חושבים שחומוס אמור להיות חמוץ וחסר אופי. לנסות להסביר לאמריקני מהו טעמו של חומוס "אמיתי" זה כמו לנסות להסביר לעיוור מה זה כחול. קרב אבוד מראש.

כשהייתי קטנה, אבא שלי היה מכין חומוס ביתי. אני זוכרת את הטקס סביב סיר הלחץ בו הוא היה מבשל את החומוסים, את השסתום המסתובב שהיה שורק בתגובה ללחץ הנבנה בסיר. לפעמים, בתום הבישול הייתי מקבלת קערית קטנטנה עם גרגירים חמימים, רכים וארומטיים, והייתי יושבת איתם בסלון ומנשנשת אותם בריכוז ובהנאה.

החומוס הקנוי היה טעים באופן מפתיע וגרם לי להתגעגע לחומוסים טעימים-אף-יותר המצויים מעבר לים הגדול, כאלה שמגיעים עם פלחי בצל חי ומלפפון חמוץ במלח ופיתות אמיתיות וטריות שיצאו זה-עתה מהתנור. איי, רק לכתוב על זה גורם לי לרייר.

בכל אופן --

עברו יום ויומיים, החומוס נגמר ואיתו גם הפיתות ושאריות סלט החצילים שתפסו איזה טעם מוזר וקצת תוסס נשלחו אחר-כבוד לפח. שעת ערב מאוחרת זימנה לי כמה דקות פנויות וחשק לשהות במטבח, אז הלכתי להוציא את הרעיון שלי אל הפועל.

פתחתי קופסת שימורים, סיננתי ושטפתי וסיננתי וחוזר חלילה כפול חמש. אחר כך קילפתי את כל החומוסימים, אחד-אחד, מקליפתם השקופה. ברבע לאחת-עשרה בלילה, קילוף קטניות הוא בדיוק מאותן משימות נטולות-מחשבה שכל-כך נעים לעשות, כשהדלת האחורית הפתוחה מזרימה רוח קלה של אוויר צונן אחרי היום שהיה חם באופן שובר-שיאים לעונה. הרוח הביאה איתה קולות וריחות מבחוץ ואני עמדתי במטבח, לאור הניאון, מפרידה חומוסים מקליפתם, מחייכת וחושבת מחשבות-של-סתם ביני לביני.

אחרי שכל החומוסים היו ערומים ומוכנים בכוסית מעבד המזון, טחנתי אותם והוספתי טחינה גולמית וקצת לימון וכמון ומלח ושמנ"ז. ואז טעמתי. מלוח מדי ובטעם של טחינה. כמעט שום זכר לחומוס, אולי רק איזה טעם קלוש ורמז במרקם. הם דווקא טעימים כגרגירים לנשנוש או בסלט, אבל כנראה שאין להם מספיק אופי כדי להחזיק סלט חומוס ראוי. או שהם לא מהזן המתאים, או שהשהייה הממושכת בחשכת קופסת השימורים השכיחה מהם את אופיים, בכל מקרה, התוצאה זהה - אלה פשוט לא החומוסים הנכונים למשימה.

אלון שכנע אותי לא לזרוק מיד, אולי אחרי לילה במקרר זה ישתנה או ישתפר, אז העברתי את החגיגה לצנצנת והחבאתי במקרר. שנאמר, נזרוק את זה מחר.

זה מה שנקרא באנגלית Epic Fail, עושים כזה בילד-אפ למשהו ואז הוא מתברר ככישלון. לפעמים זה בגלל שהתוכנית גרועה, לפעמים פשוט כי הרעיון גרוע מיסודו. בכל אופן, אני אמשיך לקנות חומוס בחנות של הערבים ולפנטז על חומוס בישראל.

בפינת ההצלחות, מצאתי היום קצת זמן להשלים את פרויקט הפרחים המיובשים שלי. מסגרת כבר הייתה, הפרחים כבר היו מוכנים, כל מה שהייתי צריכה זה זמן. הבוקר ניגשתי למשימה - פירקתי את המסגרת ואמרתי לאלון שכואב הלב, כי עבודת המסגור שלה כל-כך טובה. כבר כמעט ולא עושים היום מסגרות מוזמנות בהתאמה אישית. אנשים קונים במסגרות בזול, באיקאה או בטארגט. מסגרת טובה היא השקעה רצינית.

נהניתי מאוד ממלאכת היצירה וההרכבה ויותר מהכל התרגשתי לראות את התוצר המוגמר, התגשמות החזון הקטן שלי. זה מאוד מספק, לראות איך רעיון קטן הופך למציאות. כיף. ועכשיו זה תלוי לנו על הקיר ומקשט את הסלון בפשטות נטורליסטית-מינימליסטית, אך לא נטולת סטייל וחן.

תקריב

תרחיק

מצאתי היום אחלה שיעור יוגה ביוטיוב. הוא חלק מסדרת שיעורי הטה יוגה (Hatha), שהיא אחת מצורות היוגה הקלאסיות שנולדו בהודו במאה ה-15. בזמן האחרון, מאז שחזרתי קצת לתרגל יוגה חבלים, הרגשתי שאני מתגעגעת דווקא לצורות יוגה קלאסיות יותר, שמכוונות פנימה ומתרכזות יותר בנשימה ובהשקטת המחשבה דרך התנועות והתנוחות. הבעיה היא שעוד לא מצאתי סטודיו יוגה נגיש במרכז העיר, שמציע לוח זמנים גמיש ולא מתחשק לי לנסוע לשיעורי יוגה עם האוטו.

הערב ישבתי מול המחשב והרגשתי עקצוץ בכתפיים, שאמר לי: בבקשה תזיזי אותנו קצת. אז חיפשתי ומצאתי את שיעור היוגה הזה ותרגלתי בעזרתו במשך 42 דקות. כשאני מתרגלת בבית לבדי, אני לרוב עושה רק נשימות כי אני מתעצלת לקום וממש לזוז וגם אין לי השראה לברוא בעצמי רצפים של תנועות. אז נחמד שיש גם את האופציה הזאת.

מחר אני עוברת בדיקה חשובה, שתוצאותיה יעצבו את האופן בו החיים שלנו ייראו בזמן הקרוב. נשמע דרמטי, הא? it is what it is, ותהיה התוצאה אשר תהיה, ברור לי שנתמודד עם מה שיבוא.

ובכל זאת - תחזיקו אצבעות שנקבל בשורות טובות ואת התוצאות שאנחנו מייחלים להן. אמן.

שבוע טוב!

עוגת גבינה גמדית וספונטנית, הגיגים ומציאוֹת

השבוע החולף עבר עליי ארוך וקשה. היממה שחבקה לתוכה את השמיני והתשיעי במאי באה לי לא טוב. ביום רביעי עמית לעבודה שהכרתי בחודשים האחרונים שעבד ככבאי ופראמדיק בתחנת כיבוי האש המקומית נספה בשריפה בעודו מנסה להציל אחרים מהאש. בחמישי בבוקר התעוררתי לבשורות רעות נוספות - שוקי, אבא של אוסנת, נפטר אחרי מאבק ממושך בלימפומה.

שני מתים ביממה אחת, אחד צעיר ומותו פתאומי, אחד פחות צעיר ומותו צפוי ובכל-זאת כשהוא מגיע בסופו של דבר, הוא תופס אותך בהפתעה ובהחלט לא פחות מכאיב.

היה קשה לי להסביר לעצמי את מותו של בריאן, בחור בן גילי עם עיניים טובות וחייכניות וגומות חן שעומקן כמעט כמו רוחב ליבו ומסירותו למטופלים שלו. רגע אחד הוא עוד מביא אלינו מטופלים למיון באמבולנס ורגע אחר-כך הוא איננו. באנגלית אומרים gone, וזה עוד יותר בלתי נתפס בעיני - נעלם. איננו. היה ואינו עוד. הפתאומיות הזאת. והנסיבות הנוראיות בהן הוא נהרג. נורא.

ושוקי. חלק מהמשפחה המורחבת שלי, גם אם לא מקשרי דם ובשר, בהחלט מהקשרים הסבוכים שמתערבבים ונרקמים לאורך חיים שלמים. איש שהכיר אותי עוד לפני שהכרתי את עצמי, מיום היוולדי ודרך כל נקודות הציון המשמעותיות בחיי. חלק ברור ומוכר מהרקע של חיי וגם הוא פתאום איננו והכל קורה בישראל, כל-כך רחוק ממני, מנותק ובכל-זאת, פצע מדמם. איך מתאבלים על פניי אוקיינוס שלם?

אז נאבקתי. אחרי יום רביעי הגיעו יומיים חופשיים שהרגישו כמו נצח, נמתחו ונתארכו ובסופם לא הצלחתי לחשוב בכלל איך אחזור לעבודה. ובכל זאת, היה משהו מנחם במחלקה - שם כולם מבינים את העצב, וכולם הכירו את בריאן, חלקם אפילו עבדו איתו בתחנת כיבוי האש. יש כאן מישהו שחולק איתי את כובד המשא, את נטל הכאב. לפחות את חלקו. העבודה גם מאלצת לעטות איזו מסכה, להתאמץ להחזיק, גם אם הלחץ על התפרים גדול יותר מהרגיל ומדי פעם נפערים ביניהם רווחים שבורח דרכם קצת עצב.

עוד לפני יום רביעי הרגשתי שעוברת עליי תקופה לא קלה רגשית. אני עייפה וקשה לי למצוא את שמחת החיים שלי, שעבורי היא חלק כל-כך ברור וטבעי ממני. מאז ההתקף האחרון עבר כבר חודש ואני עדיין מרגישה שאני מדשדשת, מתקשה להתניע ולחזור לעצמי לגמרי. יום רביעי נתן לי מכה לכנף והסיט אותי עוד יותר מהמסלול שאני נאבקת כל-כך לשוב אליו.

לפני יומיים החלטתי שהגיע הזמן שאפחית קצת זמן מחשב ומסך. מאז שהרגשתי לא טוב לפני חודש ואפילו עוד לפני, יוצא שהימים החופשיים שלי מוקדשים בחלקם הגדול לצפייה בטלוויזיה ומשחק במחשב. המון ישיבה, לא מספיק תנועה. התחלתי לחשוש שאולי זאת הסיבה שאני עצובה יותר מהרגיל, גם אחרי שמכניסים את הסיבות המוצדקות לתוך המשוואה. אולי אני צריכה להרחיק את עצמי קצת מהמחשב, מהדרמה והעצב של הסדרות שאני צורכת במינונים גבוהים כל-כך, בהם בנוסף לצרותיי שלי, אני מזדהה עד כאב עם צרותיהם של אנשים בדיוניים.

בינתיים היה לי רק יום חופשי אחד וכבר נרשמה בו הצלחה ביישום ההחלטה. במקום לשבת ליד המחשב שתיתי את התה של הבוקר בשקט, בזמן שישבתי ליד אלון וקצת ספגתי את הנוכחות שלו אליי. ואז יצאתי מהבית וכל היום הסתובבתי מפה לשם. ישבתי ליד המחשב רק לכמה דקות בצהריים ואז שוב דקות ספורות בערב. זה הרגיש משחרר ונכון. אני שמחה שהצלחתי לקרוא את האותות ולהגיב אליהם בהתאם.

אחד מהפה והשם שהתגלגלתי אליהם הם מחסני צבא הישע. נסעתי לשם כדי לחפש מסגרות לפרוייקט הנוכחי שלי - ייבוש פרחים. התחלתי לייבש פרחים לפני שבועיים בערך, כשפריחת האביב התפרצה בעוז וחשבתי לעצמי, כמה נחמד יהיה אם אוכל להכניס את כל זה פנימה וגם לשמר חלק מהטבע הזה לעונות הקרות יותר. יש לי משיכה עתיקת יומין לפרחים ועלים מיובשים, שקצת מזכירים לי עבודת ביוטופ ומעבדות בוטניקה.

חשבתי לקנות כמה מסגרות קטנות ולתלות אותן בבלאגן מאורגן על אותו קיר, אבל אחרי התייעצות עם אמא שלי, החלטתי ללכת על מסגרת אחת, כדי לא "להרעיש" ויזואלית. ואז, בהסתכלות על המבחר שהיה בחנות חשבתי - אולי מסגרת "סדרה", והחלטתי שזה הסגנון שהכי יתאים לקונספט.

עם הפרחים בפנים במקום התמונות,
אני אתלה אותה לרוחב/ אופקית ולא לאורך/ אנכית.

מדפי המסגרות היו מלאים מציאות בעלות ערך "פשפשי" גבוה מהרגיל ולכן ביליתי זמן רב בנבירה, הרבה מכפי שצפיתי או תכננתי. בדרך כלל אני מוצאת שם מסגרות יפות שבתוכן תמונות קיטשיות או, חד וחלק - מכוערות. מלכתחילה אני הולכת לשם בשביל המסגרות, במחשבה תחילה שכל מה שבתוך המסגרת יילך לפח אוטומטית. אבל הפעם...

מצאתי את הרקמה הזאת ובמקרה שלה, אני מתכננת לשמור דווקא עליה ואילו המסגרת תוחלף. בתכנון רחוק לתוך העתיד אני רואה אותה תלויה בחדר ילדים.

בגב המסגרת מצאתי הקדשה:
לילד, מסבתא-רבתא שלו, לכבוד יום הולדתו ה-2

התמונה הבאה מצאה חן בעיני מאוד. אלון אומר שהיא קצת פטריוטית מדי לטעמו, אבל בעיני היא מסמך היסטורי מדהים ויש בה משהו שכמעט מהפנט אותי - להסתכל על השוטרים, על היציבה השונה של כל אחד מהם, על הבעת הפנים. לנסות להבין מה הם עושים שם ולמה הם עומדים כך. למה הם מחכים... אם אלה היו שוטרים ישראלים הייתי חושבת שאולי הם עומדים בצפירה. למרות שהיא די יקרה בקנה מידה של חנות יד-שנייה, הרגשתי שאם אשאיר אותה מאחור אצטער. אצלי, זהו מדד חזק מאוד למוצדקות הקנייה.

את התמונה הבאה כל אחד היה יכול לצלם ודווקא בגלל זה היא תפסה אותי. משהו בפשטות, המינימליזם ועם זאת, יש בה איזה קסם. היא גורמת לי להתגעגע לילדות שאינה שלי, למקום שמרגיש כאילו הכרתי ואבד.

מזג האוויר מתחמם וגם זה עוזר לי קצת להתאושש מאירועי השבוע שעבר. כבר שלושה ימים שאלון ואני הולכים בערב, מסתובבים בשכונות הסמוכות לשלנו ונהנים מריח פריחת הלילך, מהעננים המחליפים צבעים לעומת השמש השוקעת והרוח המזדמנת שמלטפת את העורף ומרוממת את הרוח. לקראת סוף הליכת הערב היום, כשהתקרבנו הביתה, דנו באפשרויות לארוחת ערב. אלון שאל מתי כבר נאכל שוב פנקייקים ואז הזכיר שבכלל היה שבועות ולא אכלנו עוגת גבינה.

כמובן שהוא לא ביקש או דרש ואפילו לא התכוון לרמוז, אבל כשהגענו הביתה המוח שלי כבר התחיל לקדוח ולרקוח מזימות ומתכונים. עם קצת עזרה מגוגל ומאקו, אלתרתי עוגת גבינה בחצאי-כמויות וזמן ערבוב של עשר דקות. יותר קל מזה - אין.

ויתרתי על הקלתית והכנתי תחתית מפירוריי graham crackers עם קצת חלב ושתי כפיות חמאה. אנחנו רק שנינו ויש לי את התבנית הקטנטונת (חצי מ-24) שאמא שלי קנתה לי פעם, אז חתכתי את כמויות המלית לחצי:

300 גרם יוגורט 2% (כתחליף גבינה לבנה ובתוספת מה שניחשתי שהוא רבע גביע שמנת חמוצה)
שליש כוס סוכר לבן
כפית תמצית וניל (כי אין לי סוכר וניל)
ביצה אחת
2 כפות סולת

הוספתי כפית גרידת לימון, כי מבחינתי, בלי זה אין עוגת גבינה. ויתרתי על הצימוקים כי הם לא לעניין כאן, לטעמי.

בלי הקצפות, לכלכתי רק שתי קעריות קטנות ומזלג אחד. יותר קל מזה, אין. 45 דקות אפייה ב-180 מ"צ.

אלון לא הצליח לחכות שיתקרר וישר זלל שתי פרוסות גמדיות, מכל אחת מהן קיפדתי את הקצה-קצה. יצא מאוד אוורירי ועסיסי. בטח יהיה טעים יותר כשיתקרר.

וזאת שמחת החיים שאני מדברת עליה. החדווה. הרצון להתפרץ למטבח בסערה, לערבב ולהקציף וללוש ולהתעסק ולהצליח ולהיכשל, רק בגלל איזו מילה שאלון אמר, או שבריר שיחה. כי זאת אני, כמו שאני מכירה את עצמי. אני צריכה את זה, כדי לזהות את עצמי ולהרגיש עצמי. להרגיש חיים.

גולאש פרידה מהחורף

לפני שבוע ינאי הגיע לביקור בעיר והתארח אצלנו ללילה. ביום רביעי נפגשנו לקפה-של-בוקר בעיר ובשלב מסוים בשיחה ינאי עצר ואמר - את קולטת שיורד שלג בחוץ?! השבוע האחרון של אפריל ושלג. משוגע. רק יום קודם לכן הלכתי ברחוב בחולצה קצרה.

אחרי השלג בא הגשם. ובימים האחרונים סופסוף קצת יותר חם ונדמה שאולי הטבע מסכים להשתכנע שזה באמת הזמן לפרוח ולזמזם. במקביל לאביב הזה, פתאום נגמרה שנת הלימודים. לגמרי-לגמרי בהפתעה. היינו כל-כך עסוקים שלא שמנו לב שזה מתקרב והנה זה כאן. ופתאום לאלון יש עבודות סיום והוא צריך לבדוק מבחנים.

השכונה שסביבנו מתעוררת לחיים. אחרי חורף ארוך וקר אנשים מתחילים לצאת מהבתים, להוציא את הרמקולים שלהם איתם ולנגן מוזיקה. שוב רואים משאיות שכורות קטנות ברחובות וילדי-קולג' עוזבים דירות שכורות ונוסעים חזרה הביתה לחודשי הקיץ. במקומם יבואו כאלה שהגיעו להעביר כאן רק את הקיץ. מעגל החיים.

אתמול הוזמנו לברביקיו רב-משתתפים אצל רוב ואן, לחגיגת סיום שנת הלימודים. מאחר והיו בערך 24 מעלות במהלך היום החלטתי ללבוש בגדי קיץ של ממש. עכשיו, אני יודעת שירדתי הרבה במשקל מאז שעברנו הנה, בעיקר בחודשים האחרונים, אבל הניסיון הקצר להיכנס למלתחת הקיץ של שנה שעברה זימן לי הבהרה ויזואלית מרשימה להבדל בין אז לעכשיו. יש לי זוג ג'ינס קצרים בצבע בורדו, שקניתי בתחילת הקיץ שעבר. לבשתי אותם אתמול וגיליתי שבין המותניים שלי לבין המכנסיים יש עכשיו רווח של 10 ס"מ בערך. אפילו לא משהו שחגורה תצליח לתקן. כנראה שככה נראים 7 קילו פחות.

לא שאני מתלוננת! הייתי יכולה לוותר על ה-7 קילו האלה ואיבדתי אותם בהדרגה באופן שאינו לגמרי בלתי-בריא. פשוט לא תכננתי לקנות מלתחה חדשה הקיץ ונראה שאין לי ברירה. מה גם שעכשיו יש לי כ-10 זוגות מכנסיים שאין להם שימוש. כנראה שהגיע הזמן לארוז אותם בשקיות ולחשוב אם אני רוצה לשמור אותם לעתיד של גזרה מלאה יותר, או פשוט למסור אותם לצדקה ולקנות אחרים בבוא הצורך. בינתיים יש לי הזדמנות חדשה להעריך את העובדה שבמקצוע שלי לובשים מדים ובימים החופשיים שלי אני גם ככה מסתובבת בפיג'מה רוב היום.

לפני שנתיים ממש בזמן הזה, ב-8 במאי, ליתר דיוק, אלון ואני נסענו לפראג עם כל המשפחה שלי. זוג הורים וארבעה ילדים בוגרים, על בני זוגם וטפיהם. זאת הייתה חגיגת יום הולדת 60 מאוחרת שאבא שלי בחר ותכנן לעצמו. זאת הייתה הפעם הראשונה של אלון ושלי בפראג והפקנו ממנה את המירב.

ביום האחרון, ממש לפני שהגיע הזמן לארוז ולחזור לישראל, התיישבנו רק שנינו לארוחת ערב במסעדה קטנה ששכנה בסמטה קטנה בסמוך לבית הדירות בו התאכסנו. הזמנו שנינו את אותה המנה - מרק גולאש בכיכר לחם כפרי ותוספת בצד של תפוחי-אדמה אפויים בנייר כסף עם שמנת חמוצה. כך השקענו את אחרוני היורו שעוד היו לנו בארנק. ולמרות שזה לא היה הגולאש הכי מוצלח בעולם, הוא היה בדיוק מה שרצינו באותו רגע - חם וממלא ובעל טעם של סיום נעים לטיול נעים.

בימים האחרונים אני קצת מתגעגעת לטיולים שלנו, שהיו. אולי בגלל האתגרים שאני ניצבת בפניהם בחודשים האחרונים, נפשי מוליכה אותי למקומות בהם הייתי חופשייה, נינוחה ומאושרת - המסע לבוסטון בקיץ שעבר, הטיול המופלא בלונדון ואותו ביקור קצר בפראג, כשבאחד הימים קנינו לנו שתי פחיות בירה, בייגלה וגבינת שמנת במכולת שכונתית והלכנו איתם לאחד הפארקים באזור, להתחרדן בשמש, לנשום ופשוט להיות.

. . .

בעצם אף פעם לא הכנתי גולאש בעצמי. ביום שני קניתי בקרוגר מגש של קוביות בקר לנזיד (stew). ולא בגלל שתכננתי להכין גולאש או נזיד אחר, אלא בגלל שעברתי ליד מקרר הבשרים נטולת השראה ורעיונות, ואחרי שאספתי לעגלתי עוף והודו טחונים, צד את עיני המגש הזה וישר חשבתי כמה אלון ישמח לאכול תבשיל כזה בדיוק. אלון נולד בשביל גולאש.

לא ממש חיפשתי מתכון. עבדתי לפי היגיון וזיכרון של מה שאני יודעת וחושבת שאמור להיות בגולאש. חתכתי שני בצלים בינוניים לרצועות חצי-דקות, וצרבתי אותם בסיר שאפשר להכניס לתנור. כשאני אומרת "צרבתי", אני מתכוונת שהתחלתי את האידוי-טיגון שלהם ללא מים או שמן בסיר. רק חום הכיריים והבצלים. אם יש לכם סיר עם תחתית עבה, אחרי חמש דקות הבצלים מתחילים להתעייף ולאבד מהתנגדותם ומתחילים להשחים ולהתקרמל בקצוות. זה תהליך הרבה יותר שווה מטיגון או אידוי רגיל לטעמי, הוא מצריך משמעותית פחות שמן והבצל יוצא מוצלח יותר.

אחרי חמש דקות של בצל ללא-כלום הוספתי לסיר כף שמנ"ז וחצי כפית מלח, ערבבתי טוב והוספתי את הבשר להקפצת-השחמה. כשהבשר כולו שינה את צבעו תיבלתי בתיבול המסורתי - פלפל שחור, פפריקה מתוקה וחריפה. הוספתי גם קצת טימין ושלוש שיני שום. בשלב זה הוספתי לסיר חצי בקבוק יין לבן תוסס, פשוט כי זה מה שהיה לי במקרר (יין בן 11 חודשים שקיבלתי במתנה מג'וליה לרגל הצלחתי במבחן הרישוי האמריקני ועד עכשיו לא מצאתי לו שימוש. אז עכשיו מצאתי). בשלב הבא הוספתי לסיר כוס של גזרים גמדיים ושתי כפיות נדיבות של רסק עגבניות. וגם 5 תפוחי אדמה חתוכים לרבעים.

הנמכתי להבה ובישלתי בערך שעתיים בבעבוע עדין. כעבור שעתיים עוגת הבננות פינתה את התנור והעברתי את הסיר לשם, לשעתיים נוספות. החלטתי שדי כשתפוחי האדמה היו כולם שחומים ורכים והבשר גם כן, אבל אני בטוחה שזמן בישול ארוך יותר רק ישפר. ההכנה באמת כל-כך קלה והתוצאה כל-כך טעימה, שאם לא היה מדובר בבשר אדום הייתי שוקלת להחליף כל תבשיל אחר בזה ולבסס את התזונה שלי על גולאש, לעד. כיף להוסיף עוד מנה קלה, טעימה ומרשימה לרפרטואר.

הצעת הגשה: לאכול ישירות מעל הסיר הפתוח עם מזלג. לכו על זה.

ותמונה לא קשורה, ממגרש החנייה בקרוגר, באותו יום:

איזה מגניב, אה?!

(היעדר התמונות מקורו בהיעדר פוטוגניות. לכו צלמו בשר עם מצלמה של טלפון נייד...)

השארתי את הסיר בתנור, הוצאתי את האופניים שלי מהמוסך ולראשונה השנה, רכבתי לפגישת הדיקור השבועית שלי. הידד לעונת האופניים, הידד!