יום שישי, 6 ביולי 2012

המסע להסמכה אמריקנית בסיעוד: פרק ג' ואחרון

הגעתי לארה"ב ב-9 בספטמבר 2011, יום אחרי בחינת ההסמכה הישראלית בסיעוד. ניגשתי לבחינת ה-NCLEX, בחינת הרישוי האמריקנית, ב-7 ביוני 2012. התהליך כולו ארך תשעה חודשים. אני מגישה לכם את הסיכום הסופי של תהליך הרישוי האמריקני שלי, לשירותכם.

פרק ראשון
פרק שני

אפתח בגילוי נאות
המידע שאני מביאה כאן נכון למקרה שלי שהוא מקרה מאוד ספציפי: עברתי לארה"ב מיד אחרי המבחן הישראלי, ללא שום ניסיון תעסוקתי מעשי במקצוע. אני נמצאת בארה"ב על ויזת J-2, ויזת משנה לבני משפחה של סטודנטים שמקבלים ויזת J-1. אין לי ידע או מידע בכל הנוגע להגירה על רקע מקצועי. אני נמצאת במדינת מישיגן ואני כפופה לדרישות הספציפיות של מנהל הסיעוד כאן. אינני יודעת איך הדברים מתנהלים במדינות אחרות בארה"ב. כמו כן, אני לא מכירה את התהליך המקביל לאחיות בעלות רישוי ותעודה שמעוניינות להתחיל את התהליך כבר מהארץ. אני כן יודעת שניתן להיבחן ב-NCLEX בכל העולם ולאחר מכן לנסות להגיע לארה"ב בעזרתו של מעסיק שמטפל בבקשת הויזה/הגירה של המועמד.

עד כאן כל מה שאני לא. מעתה והלאה, מה שכן.

CGFNS
התחילו את התהליך בפנייה ל-cgfns international, הגוף שאחראי להנפקת דו"ח אישור רשמי של ההשכלה והתעודה המקצועית הישראלית שלכם. אני ממליצה לפנות אליהם באי-מייל או בטלפון ולברר את הדרישות הספציפיות של במדינה בה אתם מגישים מועמדות. לחילופין, ניתן לפנות למנהל הסיעוד המקומי בטלפון או אי-מייל באותה שאלה. במישיגן, התהליך שצריך לעבור הוא CES, שכולל בדיקה ואישור של הרישיון וההשכלה בלבד. ישנן מדינות בהן צריך להיבחן בבחינה של cgfns לפני שניתן לגשת ל-NCLEX. כלומר, ישנן וריאציות והכי טוב ליצור קשר עם cgfns או עם מנהל הסיעוד במדינה בה אתם מתכוונים להתגורר ולעבוד. אמנם ניתן למצוא את הדרישות באינטרנט, אבל על ידי פנייה ישירה לגופים הנ"ל תקבלו את המידע המדויק והעדכני ביותר.

Toefl
אחת הדרישות של cgfns היא שתעברו את בחינת toefl בהצלחה. זוהי בחינה שקובעת את רמת השליטה שלכם באנגלית. מאחר וזאת דרישה אוניברסלית, ללא קשר למדינה בארה"ב, אין ספק שתצטרכו את הבחינה הזו. אני פתחתי פרופיל באתר של cgfns ולאחר מכן נרשמתי ל-toefl. בעת ההרשמה יש לבחור את הנמענים אליהם יישלח הציון, שם בחרתי את cgfns כדי שיקבלו את הציון שלי מיידית. הם אלה שמעבירים את הציון למנהל הסיעוד יחד עם הדו"ח הכללי שהם שולחים להם.

מוסמכים בישראל?
ברגע שיש לכם מספר רישום ישראלי, אתם יכולים להתקדם לשלב הבא ב-cgfns שהוא רכישת השירות לו אתם זקוקים. ללא הפרט החיוני הזה לא ניתן להתקדם לרכישת השירותים ולכן אם עדיין אין לכם מספר רישום ישראלי, כמו שהיה במקרה שלי, תאלצו להמתין. אחרי שרכשתם את השירותים המתאימים מגיעים למסך ובו קבצי PDF להורדה. אלה הטפסים שתצטרכו להדפיס ולשלוח בדואר או לקחת אישית למוסדות השונים בהם למדתם, עברתם הכשרה מתקדמת (כמו קורס על-בסיסי) או המוסדות האחראים לרישוי בישראל (מנהל הסיעוד מטעם משרד הבריאות).


בלי תעודה מקורית ובלי תרגום
תפיסה שגויה שהייתה לי היא שמשרד הבריאות/ מנהל הסיעוד מנפיק העתק של תעודת הרישום שלכם אותה צריך לתרגם לאנגלית. מאחר ומנהל הסיעוד לא נותן שירותי תרגום תעודות, חשבתי שאצטרך לשלם ל-cgfns על התרגום, שירות נוסף שהם מציעים. אלא ש-cgfns מסתפקים בטופס ההצהרה החתום על ידי האחות הראשית לישראל שמגיע אליהם בדואר, אותו טופס שממילא אתם מספקים להם. זוהי ההוכחה היחידה שהם דורשים לכך שאתם מוסמכים לעסוק בסיעוד בישראל, אז אל תילחצו ותתחילו להסתבך מעבר לכך. תגידו תודה ותמשיכו הלאה בלי להתעקש.


משלוח בדואר אוויר רגיל ולא ברשום
במהלך הבירור שערכתי מספר אנשים המליצו לי לבקש מבית הספר לסיעוד וממנהל הסיעוד לשלוח את הטפסים החתומים בדואר רשום כדי שתהיה לי אפשרות לעקוב אחרי המעטפה שנשלחה ולוודא את הגעתה. שניהם סירבו לבקשתי בטענה שהם לא נוהגים לעשות את זה וזה תמיד מגיע ללא שום בעיות. ואכן, המעטפות החתומות הגיעו ל-cgfns תוך שבועות ספורים והתהליך התקדם. לעומת זאת, אם יש לכם אפשרות לגשת באופן  אישי לביה"ס בו למדתם ולמנהל הסיעוד (אחרי שתיאמתם פגישה), לקחת מהם את הספח לתשלום בבנק הדואר ומיד להחזיר את הספח המשולם, חסכתם לעצמכם כמה שבועות טובים שיתבזבזו על משלוח הספח בדואר.

כמה זמן לוקח למסמכים להגיע מישראל לארה"ב?
למיטב זכרוני, החומרים שלי נשלחו ממנהל הסיעוד תוך שלושה ימים מהגעתי לשם ומבית הספר לסיעוד תוך שבוע בערך. תנוח דעתכם, בשני המקומות כבר התעסקו בעבר בבקשות זהות לשלכם וסביר להניח שלא עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שמישהו ביקש בדיוק אותו דבר. תסמכו על בעלי התפקידים שהם יודעים ומכירים את עבודתם ושאין להם שום אינטרס אחר, אלא לעשות את עבודתם (אמא שלי גידלה אותי להעריך ולכבד את המערכת הציבורית והעובדים בה ולסמוך על כך שרוב העובדים בה אכן עושים את עבודתם). אני ממליצה, באופן כללי לחיים ובפרט כאן - תהיו נעימים ונחמדים ככל יכולתכם. תוסיפו חיוך ובכלל הגדלתם את הסיכוי שאנשים יירצו לעזור לכם ולתת לכם שירות טוב. חייכו - זה לא עולה כסף ואומרים שזה אפילו מוסיף בריאות.

cgfns מעריכים שמרגע קבלת כל הטפסים החתומים בדואר, התהליך אצלם אורך 10 שבועות. בפועל, אני חיכיתי 6 שבועות, אחריהם הדו"ח שלי נשלח למנהל הסיעוד במישיגן.


הגשת מועמדות (פתיחת תיק) במנהל הסיעוד המקומי
בעצתו הטובה של אחד מנציגי ש"ל במנהל הסיעוד של מישיגן, שלחתי את ערכת המועמדות שלי למישיגן כחודש אחרי שהתחיל התהליך ב-cgfns.  ההנחיות של מנהל הסיעוד הלאומי בארה"ב (ncsbn) הן שמיד אחרי הגשת המועמדות למנהל הסיעוד המקומי, יש להירשם באתר של פירסון, החברה שמנהלת את בחינות ההסמכה. באתר שלהם תפתחו פרופיל אישי ותשלמו את דמי ההרשמה לבחינה ע"ס 200 דולר.


לפי האתר של מנהל הסיעוד במישיגן, מרגע שהם מקבלים את הבקשה, את התשלום המתאים ואת כל המסמכים התהליך אצלם אורך 6-8 שבועות. גם כאן המערכת האירה לי פנים וקיבלתי את האישור שלי להיבחן תוך שבועיים מהרגע ש-cgfns שלחו את הדו"ח שלי למישיגן. חלק מהמדינות, ביניהן מישיגן, דורשות בדיקת רקע פלילי וטביעות אצבעות. רובן ישלחו לכם בדואר מכתב שמאשר כי קיבלו את בקשת המועמדות שלכם. מרגע זה יש לכם תיק במנהל הסיעוד אליו מרוכז כל החומר שלכם. אני מציעה ללכת ולטפל בעניין טביעות האצבעות מיד עם קבלתו של מכתב זה. כך, לטביעות האצבעות שלכם יש כתובת מצד אחד ומצד שני אין שום דבר שמעכב את אישור הרישיון שלכם אחרי שכבר ניגשתם לבחינה ועברתם אותה בהצלחה.


הערה/עצה כללית
חשוב להכיר את חלונות הזמנים של כל הגופים מולם אתם עובדים. גם לדוח של cgfns וגם למועמדות במנהל הסיעוד הספציפי יש תוקף (ולכן גם פג תוקף). נסו לכוון לאופטימום, שיעניק לכם את הזמן לו אתם זקוקים כדי להשלים את התהליך מהרגע שמנהל הסיעוד מקבל את המועמדות שלכם ועד שאתם עוברים את הבחינה.

האישור להיבחן - Authorization to Test או ATT
את ה-ATT שלכם תקבלו אחרי ש-cgfns שלחו את הדו"ח למנהל הסיעוד המקומי ואלה האחרונים מצאו אתכם מתאימים לגשת לבחינה (לא ששמעתי על מקרים בהם לא מעניקים למועמדים את הזכות להיבחן). ה-ATT מגיע באי-מייל ותוקפו 90 יום, במסגרתם אתם חייבים לגשת לבחינה. לא ניתן לדחות את ה-ATT וכישלון לגשת לבחינה בתוך מסגרת הזמן הנתונה יביא להערה משמעתית בתיק האישי שלכם במנהל הסיעוד וכן יגרור תשלום של קנסות ועמלות מיותרים. בזבוז מיותר של זמן וכסף. אחרי שקיבלתם את ה-ATT יש להירשם לבחינה, בתאריך שתבחרו במסגרת תוקפו של האישור. ניתן להירשם דרך האינטרנט או טלפונית.

סיימתם עם הביורוקרטיה? תתחילו ללמוד לבחינה
אחרי ששלחתם את כל החומרים למנהל הסיעוד המקומי וגם ראיתם ש-cgfns שלחו אליהם את הדו"ח, תתחילו ללמוד לבחינה, אפילו אם לא קיבלתם את האישור להיבחן. אני הקדשתי שלושה חודשים ללימודים ובמקרה שלי צריך לזכור שסיימתי את הלימודים ונבחנתי בישראל לפני פחות משנה וזה בהחלט עזר לי. אם עבר זמן רב יותר מאז סיום לימודיכם ובחינת ההסמכה הישראלית שלכם, אני מציעה להקדיש זמן רב יותר ללימודים.


יש סיכוי לא קטן שהניסיון הקליני שרכשתם קצת "קלקל" אתכם. עליכם לזכור שבחינות מקצועיות מתקיימות בעולם התיאורטי, האידאלי, בו תמיד יש לכם את כל הזמן, כוח האדם והמשאבים להם אתם זקוקים. בשטח הייתם צריכים לאלתר, לעבוד בלי ציוד ובלי מספיק צוות. בבחינה אתם מלכים. יש לכם זמן, גם אם המטופל בסכנת חיים. לפעמים כדי להצליח בבחינה צריך לשרש את הדברים שלמדתם מתוך העבודה בשטח ולחזור לחשוב על התמונה בצורה נאיבית יותר. אם אתם מרגישים שאין לכם יכולת לעשות את המהפך המחשבתי הזה בעצמכם, אולי כדאי לכם לשקול להירשם לקורס הכנה לבחינה.


באתר allnurses.com יש פורום nclex ובו תוכלו למצוא המלצות על ספרים וקורסים להכנה לבחינה. גם אם לא תיכנסו לאתר באופן יזום, רוב הסיכויים שכמעט כל חיפוש בגוגל שקשור איכשהו לסיעוד והכנה לבחינה יוביל אתכם לשם. זהו משאב אדיר ואני ממליצה להשתמש בו בחוכמה, אבל להיזהר ולא להתפתות לקבל ממנו את הרושם שהבחינה היא קשה עד כדי כך שהיא למעשה בלתי אפשרית ואף אחד לא עובר אותה. עובדה מעניינת שלמדתי לאורך הדרך היא ש-87.5% מהניגשים לבחינה עוברים אותה בניסיון הראשון וחלקם הגדול מצליח לסיים אותה עם מספר השאלות המינמאלי תוך זמן ממוצע של שעתיים, פחות או יותר.

איך לומדים לבחינה?
קניתי באינטרנט את ספר ההכנה Saunders Comprehensive Review for the NCLEX-RN Examination. הספר מגיע עם דיסק מלווה ובו בערך 4000 שאלות תרגול. בנוסף הורדתי שני דיסקים מהאינטרנט, Kaplan Question trainer ו-NCLEX 4000 של ליפינקוט (כן-כן, אותו אחד מספר התרופות המור והאהוב). אני לא אומרת שהספר שקניתי הוא הטוב ביותר. עשיתי סקר שוק, השוויתי מחירים וביקורות באמאזון והחלטתי שזה הספר שאני קונה. אני מניחה שאין שונות גדולה מאוד בין הספרים. בסופו של דבר, החומר הוא אותו חומר. השינוי הוא בפריסה של החומר. אם יש לכם אפשרות תציצו לתוך ספרים ותבדקו איזה מהם ערוך בסגנון שהכי מתאים לכם. בספריית בית הספר לסיעוד בו למדתי בישראל היה מדף שכולו הוקדש לספרי הכנה ל-nclex. אם אתם עדיין בבית ספר, זאת הזדמנות טובה לברר מה מתאים לכם.

רוב ספרי ההכנה מלווים בדיסק וברוב הדיסקים יש בחינה מקדימה, pretest, אותה מומלץ לעשות ממש כשמתחילים ללמוד. הבחינה נותנת לכם מושג לגביי רמת ההתחלה שלכם וגם עוזרת לזהות אזורים חלשים, אם ישנם, בהם תוכלו להתמקד במהלך הלימודים לבחינה.

הקדשתי שישה שבועות לקריאה של ספר הסקירה, שהוא ספר בן 76 פרקים, מעל אלף עמודים. בסוף כל פרק ישנן שאלות לתרגול אותן פתרתי. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר התחלתי לפתור שאלות לדוגמא. אני ממליצה לקנות ספר סקירה ולא לנסות ללמוד באמצעות הסיכומים שלכם מהלימודים. ראשית, הם הרבה פחות תמציתיים ולכן ידרש זמן רב יותר כדי לעבור על כל החומר. שנית, בטח יש חומר שחסר לכם ואתם אפילו לא יודעים. שלישית, יש הבדלים קטנים אבל משמעותיים בין ישראל לארה"ב ואתם לא רוצים לפספס משהו חשוב שיכשיל אתכם. מאותה סיבה, אם עבר זמן רב מאז שסיימתם את הלימודים או אם אתם לא חזקים באנגלית "וכניסה לראש האמריקאי", אולי כדאי לכם לשקול בחיוב לקחת קורס הכנה ולא להסתפק בלמידה עצמית.


תוכנית הלמידה האישית שלי
שלושה שבועות לפני הבחינה יצאתי לחופשה מהעבודה והקדשתי את כל זמני ללימודים. השתדלתי לפתור כל יום בין 100 ל-200 שאלות תרגול. החלק החשוב הוא להתמודד דווקא עם השאלות שאת התשובה עליהן אתם לא יודעים לשלוף על אוטומט. כשאתם נתקלים בשאלה כזאת, עליכם לחפש את התשובה בספר. אם לא מצאתם את התשובה בספר, חפשו באינטרנט. זוהי הדרך היעילה ביותר לחזק את הידע הקיים שלכם ולהכניס עובדות ופרטים חדשים לראש. אחרי כמה פעמים שטעיתם בשאלה כלשהי והלכתם לחפש את התשובה הנכונה, פתאום תגלו שאתם עונים עליה נכון. מזל טוב, למדתם משהו חדש ואתם גם משמרים אותו בזיכרון :)

כשבועיים לפני הבחינה עברתי מפתרון שאלות באופן "חופשי" עם ספרים פתוחים לתרגול בחינות עם חומר סגור. בתום כל בחינה בדקתי את עצמי, קראתי ביסודיות את ההסברים שמסבירים היכן טעיתי ולמה התשובה הנכונה לאותה שאלה היא למעשה הנכונה. אני חושבת שהתחום שהכי התחזק אצלי במהלך השבועיים הללו היה פרמקולוגיה. אם יש משהו מסוים שאתם יודעים שמאז ומתמיד היה לכם קשה, אל תוותרו עליו. חפשו באינטרנט טיפים שמציעים דרכים חדשות שיעזרו לכם ללמוד דווקא את הדבר הזה. הקדישו מספר דקות בכל יום לאותו נושא. תרגלו במרוכז שאלות העוסקות רק בנושא זה. זכרו שאת הדברים שאתם כבר יודעים, אי-אפשר לקחת מכם, אבל דווקא נקודות החולשה שלכם הן אלה שיכולות להשתפר ואולי בזכותן תעברו את הבחינה.


עבדתי עם שלושה דיסקים שונים - Kaplan question trainer, שאומרים שהוא קשה מהמבחן, NCLEX-4000 מבית ליפינקוט, שאומרים שהוא ברמת דומה לזו של המבחן והדיסק שהגיע יחד עם הספר איתו למדתי (סונדרס). אני חושבת שפתרתי סך הכל כ-4000 שאלות לפני הבחינה. את שני הדיסקים הנוספים איתם עבדתי בנוסף לדיסק המלווה לספר הסקירה שלי הורדתי מהאינטרנט.


יום לפני הבחינה
ישנה תמימות דעים ברחבי הרשת - אל תלמדו יום לפני הבחינה.
אני תרגלתי את המבחן האחרון שלי ביום שלישי ואחר-כך עצרתי. ביום רביעי בבוקר הפיתוי לפתוח את הספר היה גדול ואחרי שראיתי שאני לא מצליחה להתנגד לו ולא להמשיך ולנבור בחומרי הלימוד פשוט יצאתי מהבית. הלכתי לקניון, עשיתי מניקור-פדיקור, שוטטתי קצת בחנויות, אכלתי גלידה ולסיום התפנקתי במסאז'. עד שחזרתי הביתה היה כבר זמן לארוחת ערב ואחרי שסיימנו להכין את הארוחה ולאכול, התיישבנו לראות סרט מצחיק ואפילו שתיתי כוס יין. ארגנתי את הדברים שהייתי צריכה לקחת איתי לבחינה - דרכון חתום ו-ATT והלכתי לישון בערך בחצות, כדי לישון תשע שעות באותו לילה.


יום הבחינה
ביום הבחינה התעוררתי מספיק זמן לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, כדי שאוכל להתעורר לאט, להתקלח, לאכול ארוחת בוקר טובה ולצאת לבחינה בראש שקט. יצאנו מהבית שעה וחצי לפני הזמן. זמן הנסיעה הצפוי היה 45 דקות וצריך להגיע למרכז הבחינה חצי שעה לפני שעת התור שלכם. אני ממליצה לקחת מרחב ביטחון גדול במיוחד. אם יש לכם רכב פרטי אל תזלזלו בהצעה לעשות נסיעת היכרות למרכז הבחינה. אני הרגשתי שאם הייתי כבר עושה את הדרך הזאת פעם אחת בעבר הלחץ ביום הבחינה עצמו אולי לא היה רב כל-כך. אתם לא בישראל והבחינה היא לא בבנייני האומה, בדרך שנסעתם בה כבר עשרות או מאות פעמים או לפחות כזאת שהמפה אליה כתובה בשפת האם שלכם.


קחו אתכם אוכל ושתייה. אם יש משהו שמרגיע אתכם - מוזיקה, שיחה עם אמא שלכם, מה שלא יהיה, דאגו שהדבר הזה יהיה זמין עבורכם בדרך לבחינה ועד שאתם נכנסים למרכז הבחינה.


בהגיעכם למרכז הבחינה תעברו תהליך קבלה: יצלמו אתכם, יחתימו אתכם על הצהרת סודיות, יתנו לכם ארונית להפקיד בה את חפציכם. המשגיחים במרכז הבחינה חביבים ונעימים, הם מסבירים הכל בפשטות ובפירוט והם שם כדי לעזור לכם.


עכשיו כל מה שנשאר הוא להיבחן, לעשות כמיטב יכולתכם ולקוות לטוב.


שאלות?
אל תהססו לשלוח לי אימייל ואשמח לנסות לעזור.


בהצלחה!

יום חמישי, 5 ביולי 2012

American Road Trip: The End

כבר ביום שני חשבנו בינינו לבינינו שאת יום שלישי ניקח קצת יותר לאט. למעשה, זהו היום הראשון בו לא חיכו לנו מארחים בקצה הדרך ויכולנו להגיע מאוחר ככל שנרצה הביתה, מבלי להחזיק אף אחד ער עד מאוחר או לגרום למישהו לחכות לנו עם ארוחת הערב. בנוסף, מאחר והאוטו השכור היה שלנו עד יום חמישי בצהריים הייתה גם האפשרות לישון עוד לילה בדרכים אם נתעכב כל-כך שגם בחצות לא נהיה אפילו קרובים הביתה.

פתחנו את היום בסיור בקמפוס של אוניברסיטת רוצ'סטר. רוצ'סטר שונה מאוניברסיטת מישיגן בכך שהיא קטנה הרבה יותר ובנוסף זוהי אוניברסיטה פרטית ולא ציבורית.

אולם תפילה רב-דתי (interfaith)
"Mine house shall be called a house of prayer for all people"
פסלו של ג'ורג' איסטמן - אחד התורמים הגדולים ביותר לאוניברסיטה 
בניין הספרייה ומגדל השעון - מרכז הקמפוס
אחת מדלתות הכניסה לספרייה
The figure of Industry
מינרווה, אלת החוכמה
אולם קריאה בספרייה
מבט על הקמפוס ממרפסת הספרייה לכיוון בית התפילה
אחרי הסיור באוניברסיטה חזרנו לאותו דיינר בו אכלנו עם מתן ארוחת בוקר ביום חמישי. הפעם אכלנו ארוחת צהריים. אחר כך הקפצנו את מתן בחזרה לאוניברסיטה ויצאנו לדרך. תחנה ראשונה - Lake Ontario. מרוצ'סטר נסענו אל Lake Ontario state parkway, כביש בן שני מסלולים לכל כיוון שנוסע בצמוד לאגם. אחרי שחלפנו על פני כמה מעגנים ושכונות מגורים הגענו ל-Hamlin Beach state park. שילמנו 7 דולר בכניסה ואחרי שחנינו הלכנו לטבול רגליים במים.

מה זה, אווזי בר?

"זה כמו הכנרת", אמרתי לאלון, "רק שכאן אין טבריה מהעבר השני". על הגדה הנגדית של האגם יש קנדה, אבל במרחק 50 מייל, קצת קשה לראות עד שם.



טובלים יחדיו
קרקעית-חלוקים
מזח
טביעת רגלה של הצלמת
צלה של הצלמת
אחרי טבילת רגליים קצרצרה השמש יצאה מבין העננים, ואני, בגופייה, אמרתי לאלון שאולי היינו צריכים למרוח מסנן קרינה. העדפנו פשוט לסגור את הבאסטה, לעלות לאוטו ולחזור בדרכים הצדדיות אל הכביש המהיר. עברנו דרך עיירות קטנות וציוריות, בין בתי חווה ששדות נפרשים מאחוריהם וטרקטור חונה בחצר. תיכננו להמשיך ולנסוע עד Lake Erie ושם לטבול במים ממש, עם בגדי ים ומסנן קרינה ומגבת, כל החגיגה. אילו רק ידענו...

אילו רק ידענו שככל שנתקרב לאירי הטפטוף המזדמן שליווה אותנו עד עכשיו יהפוך למבול של ממש, כזה שמפריע לראות את הרכב שלפנינו בכביש. שאחרי שנחפש Beach near lake Erie בגוגל מפות הג'יפיאסית הבוגדנית תביא אותנו לדרך עלומת שם שבפתחה מוצב שלט "עצור, דרך פרטית". שנעצור לפיפי ביקב אחד ונשאל שם על החוף הקרוב אבל בגלל שלא נרצה לחזור אחורה כמו שהם הציעו נמשיך לנסוע מערבה עד שבסוף נראה שלט לחוף ונפנה ונחנה, רק כדי להגיע למים ולגלות שהם מסריחים ושבכלל זהו חוף בו הרחצה מסוכנת ואסורה.


וכך נשארנו עם חצי תאוותנו בידינו, מגבת חוף, מסנן קרינה ושני בגדי ים יבשים. אבל הבטחנו לעצמנו שבקרוב ניקח זיפקאר וניסע לאגם אחר קרוב יותר הביתה. וגם שמחנו, כי בכל זאת ירדנו מהכביש ונסענו בדרכים צדדיות ונהנינו מהנוף הציורי, הירוק והמקסים. ומפה לשם - יצא לנו טיול שווה מאוד. רק בלי טבילה באגם. כל זה רק גם גרם לנו להתחיל לתכנן את הטיול הבא - אולי לייק מישיגן ב-Labor Day? אולי ה-Upper Peninsula, אחד מאזורי הבר הפראיים ביותר במישיגן ומהיפים ביותר בארה"ב בכלל?

חזרנו לכביש המהיר, מאטים בכל פעם שהגשם התחזק שוב. מדי פעם השמש יצאה והצלחנו לראות עוד קצת חיות ונוף. בסביבות שבע התחלנו להיות רעבים ובכל שלט שמספר על אפשרויות המזון ביציאה מהכביש חיפשנו מקום שאינו רק מקדונלדס או דומיו. אחרי חצי שעת נסיעה ראינו שלט - Redhawk Grille והחלטנו להמר. כמו בהרבה מקרים, עם מזלנו הטוב, הגענו למקום עם אוכל טוב ואווירה נעימה. בערך עשר דקות אחרי שהגענו קיבלנו אישור נוסף לכך שההחלטה לעצור עכשיו הייתה נכונה - השמיים התקדרו וכעבור עוד כמה דקות התחיל גשם סוחף שירד וירד במשך חצי שעה בערך.

רואים את הגשם?
לשמחתי, בזכות הגשם שכלא אותנו בפנים היה לנו זמן להעביר ואני בחרתי להשקיע אותו בקינוח, ספציפית בעוגת מוס שוקולד חמש שכבות שהייתה בדיוק כל מה שהיא הבטיחה להיות. פינוק.


אחרי שגמרנו את העוגה במאמץ רב ושתינו את כל התה, ניצלנו הפוגה קלה בגשם כדי לצאת לאוטו. רצנו בין הטיפות, שנינו בסנדלים. שבעים ומרוצים מאוד וקצת שיכורים מרוב סוכר בדם התחלנו את החלק האחרון של הנסיעה, עוד שלוש וחצי שעות עד הבית. רגע לפני הירידה לכביש המהיר אלון עוד הספיק לצלם את זה:


עכשיו תגידו לי, חסר עוד משהו כדי שהיום הזה ייחשב מושלם?
אם חשבנו שזה כבר לא יכול להשתפר, כשהתקרבנו לקליבלנד פתאום ראינו זיקוקים. בשלב מסוים ממש עברנו מתחתיהם ובהמשך ראינו עוד כמה פרחי-אש בשמיים שכבר החשיכו. "אתה רואה?", אמרתי לאלון, "צדקתי כשאמרתי שחלק מהמקומות חוגגים כבר בערב של ה-3 ביולי!"

ככה זה נראה כשמנסים לצלם בחושך, עם הפלאפון, תוך כדי נסיעה.
מגניב, לא?
עוד עצירה אחת לפיפי וזהו. הגענו הביתה בחצות וחצי עייפים ומרוצים בהחלט. הטיול הזה נתן לנו המון רעיונות לטיולים נוספים ברחבי ארה"ב, אותם אני בטוחה שעוד ניישם. כמו שאמרתי בהתחלה - היה אדיר. ועכשיו נותר רק לספור את הימים עד הטיסה לישראל - עוד שבועיים ויום אנחנו ממריאים, עוד שבועיים ויומיים נוחתים.

להתראות בקרוב!

American Road Trip: Back to Rochester

אחרי פסטיבל המוט החלקלק נסענו בחזרה לקיימברידג'. זה היה יום מעייף וכולנו הלכנו לישון מוקדם.

תכננו להעביר את יום ראשון בעצלתיים וכך עשינו. בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר של סנדוויצ'ים בדארווין ומיד אחר-כך חזרנו הביתה למזגן. תומר ואלון הלכו לשבת קצת בסטארבקס ואורלי ואני נשארנו בבית עם גבריאל.

ביום שני בבוקר יצאנו לדרך, לא לפני שהקפצנו את אורלי ל-MIT וישבנו עם תומר לארוחת בוקר בבית קפה מגניב שפתחו ישראלים. הזמנו שתי ארוחות בוקר ישראליות שהבטיחו סלט "ישראלי" קצוץ. אחרי מספר דקות של המתנה הגיעה המלצרית והניחה על השולחן שתי פלטות עץ, עליהן מאזטים ובהם גבנ"צ, פרושוטו, סלט חצילים, מלפפונים חמוצים ומן טפנד עגבניות. שני מגשים נוספים הגיעו מיד, נושאים עליהם מגוון מאפים, חמאה וריבה.

אמממ... אנחנו לא זוכרים שהזמנו את זה. לא היה כתוב בתפריט שום דבר על פרושוטו. אהמ. המלצרית הגיעה ושאלנו אותה האם אנחנו אמורים לקבל גם סלט בהמשך. היא ענתה, "אה, כבר אין לנו את הסלט הישראלי, יש לנו רק את מספר 2, מה שקיבלתם". טוב... אחרי שהיא הלכה הלאה תומר הצביע על התפריט הכתוב בגיר ואמר שכבר חודש אין להם את אחד הסלטים שכתובים שם. אלון העיר בתגובה שאם עד עכשיו היה ספק עכשיו בטוח - זה מקום של ישראלים :)

ובכל זאת היה לנו טעים מאוד. אחרי שכילינו את רוב התקרובת, חזרנו לאוטו. נפרדנו מתומר, ביקשנו מהג'יפיאסית שלנו שתגיד לנו איך מגיעים לרוצ'סטר ויצאנו לדרך.

בדרך הלוך ראינו אגם אחד ליד סירקיוז שהיה נראה שממש בצמוד אליו יש פארק וחשבנו שאולי גם אפשר לרחוץ בו. חיפשנו במפה וגילינו ששמו Onondaga lake (אמרתי שמות אינדיאניים, לא?). באחת מעצירות ההתרעננות בדרך קנינו מגבת חוף ומסנן קרינה בחנות הצמודה לתחנת הדלק. זהו, אנחנו מוכנים.

אבל אז, קצת אחרי שחזרנו לכביש המהיר נעצרנו. פקק אימתני השתרך הלאה לפנינו, ככל שהעין מגיעה. בעוד שאנחנו עמדנו דום, אפילו לא זחלנו לאט, הנתיב הנגדי היה פתוח לגמרי. "אין מצב שאלה עבודות בכביש", אמרתי לאלון. אם אלה היו עבודות בכביש היינו לפחות זזים קצת. זאת בטח תאונה. מצאנו את תחנת ה-AM שמדווחת על מצב הכביש המהיר במסצו'סטס ונחרדנו לגלות שמשאית התהפכה וחסמה את כל הנתיבים, פרט לנתיב הימני ביותר. לפנינו היו 9 מיילים של פקק ומדיווח לדיווח היה נשמע שיותר ויותר תנועה מצטברת מאחורינו - בהתחלה 10 מייל של פקק, אחר כך 14 ובסוף זה הגיע ל-16 מייל שלמים של מכוניות עומדות - כמעט 26 קילומטר של פקק, בערך כמו הדרך מרמלה לתל-אביב.


"טוב, רוצה לפתור תשבץ?", הצעתי לאלון. בתיק לקחנו איתנו תשבץ היגיון ששמרנו עוד מאז הביקור האחרון שלנו בישראל. זה העביר לנו בערך רבע שעה בנעימים עד שהרגשתי שאני מתעייפת ומתחילה קצת להתחרפן מהעמידה. חזרתי להסתכל החוצה מהחלון.


אחרי שעה וחצי במהלכה עמדנו כמעט ללא תנועה, פתאום הפקק השתחרר. כמו שנעצרנו כך התחלנו לזרום שוב. רק שעכשיו השעה הייתה כמעט שתיים בצהריים ולפנינו היו עוד שש שעות נסיעה. החלטנו לא לעצור באגם, אבל היי - לפחות עכשיו יש לנו מגבת חוף ומסנן קרינה לשימוש עתידי.

היה מעניין לעבור שוב באותה הדרך בה נסענו לפני כמה ימים. חלקים מהדרך נראו קצת מוכרים וגם הרגשנו בטוחים יותר - אנחנו מכירים את מספרי הכבישים והשלטים ופחות חוששים להרפות קצת מה-GPS ולתת לדרך להוביל. כבר היינו פה פעם, לא מזמן. כשעברנו על פני השלטים לסקנקטדי, ניו-יורק, אמרתי לאלון שאני חושבת שעוד מעט נראה את ה-Mohawk River שמלווה את הכביש בזרימתו עד אמסטרדם, ניו-יורק. אלון אמר שהוא חושב שיש עוד זמן, אבל אחרי רגע פתאום ראינו את הנהר. צדקתי.







עוד שלוש שעות נסיעה בערך והגענו לרוצ'סטר בלי דרמות מיוחדות. השעה הייתה שמונה ורבע בערב ושוב הלכנו עם מתן לאכול ארוחת ערב. הפעם אלון לקח כריך רוסטביף ואני אכלתי סטייק. היה טעים.


בפוסט הבא, יום המסע האחרון: שני אגמים גדולים ודרכים צדדיות.

American Road Trip: Greasy Pole Contest

העיירה גלוסטר (Gloucester) שלחופי האוקיינוס האטלנטי היא עיירת חוף טיפוסית. אפילו בחלון הראווה של סוכנות ביטוח אחת היו דגמים של סירות, צדפים וכוכבי ים. זוהי עיירה שבה קהילה גדולה של איטלקים שהיגרו מסיציליה בתחילת המאה הקודמת. רובם של המתיישבים היו דייגים והם בחרו להתיישב בגלוסטר, בה יש נמל דיג מפורסם.

הגענו לגלוסטר כדי לראות את תחרות ה-Greasy Pole, שהיא חלק מפסטיבל גדול יותר לכבודו של הקדוש פיטר, פטרונם של הדייגים, ה-St. Peter's Fiesta, המתקיים כל שנה בסוף יוני.

אז מהי תחרות המוט החלקלק? פשוט מאוד. במרחק 200 רגל מהחוף ישנו מוט מוגבה, כמה מטרים מעל מימי האוקיינוס. המוט מרוח בשכבה עבה של גריז ובקצהו דגל. כל מתחרה מקבל הזדמנות בתורו ללכת על המוט כשהמטרה היא להגיע לקצה ו"לקטוף" את הדגל. לרוב, התחרות נמשכת 3-4 סיבובים, אך לפעמים נדרשים 6-7 סיבובים עד שמישהו מצליח להגיע לדגל. בשבילם זאת תחרות, בשבילנו, העומדים על החוף, זוהי הופעת סלפסטיק משעשעת מאוד.

לחצו להגדלה
הסיבוב הראשון הוא סיבוב מקדים (Courtesy) בו לכל מתמודד ניתנת הזדמנות ללכת על המוט. בשלב זה רוב המתמודדים לבושים בחליפות מצחיקות של גיבורי-על וכך יוצא שמדי פעם הקריין מכריז: "ועכשיו, קפטן אמריקה ינסה ללכת על המוט!". ואז קפטן אמריקה הולך צעד-שניים, מחליק על הפרצוף ונופל למים וכל הקהל צוחק מכל הלב אבל גם מקווה שקפטן אמריקה לא נפצע אנושות.


חברים של תומר שכבר צפו בתחרות בעבר הסבירו לנו שהמטרה העיקרית של הסיבוב המקדים היא לנקות חלק מהשמן מהמוט כדי שיהיה אפשרי בכלל ללכת עד קצהו. מסתבר שהחליפות המצחיקות משרתות גם כאן תפקיד משנה בכך שהן מגדילות את שטח הפנים של גופו של המתמודד וכך הוא אוסף יותר גריז בדרכו מטה. מחוכם.


היה חם נורא על החוף, המשך ישיר של היום כולו. קניתי לנו שתי כוסות ענק של לימונדה קפואה ומתוקה שעזרה לנו להצטנן מעט והשיבה את נפשנו. אחרי שהלימונדה נגמרה הלכנו לעמוד קצת במים, לראות את התחרות קצת יותר מקרוב, להצטנן ולצלם. זאת גם הייתה הפעם הראשונה שטבלנו באוקיינוס. הידד!


הנה מבחר סרטונים מהתחרות שצילמתי אני. כמובן שיוטיוב מלא גם הוא סרטונים. אל תתביישו לצחוק.




בהמשך: פוסט רביעי ובו יסופר על הדרך חזרה.

American Road Trip: Part Two

הגענו לקיימברידג' בחמישי בערב, בזמן לארוחת ערב, עוד לפני טקס האמבטיה וההשכבה של גבריאל. למעשה, זו הפעם הראשונה שאלון פוגש את גבריאל מאז שהוא נולד וכולנו התרגשנו מאוד לקראת המפגש הראשון, לפחות המבוגרים שבנו. אמנם עדיין אי-אפשר לשאול את גבריאל איך הוא הרגיש לגביי העניין כולו, אבל הוא קיבל את שנינו בקלות ובטבעיות שגרמה לי לתהות האם הוא עוד זוכר אותי מהביקור הקודם, בו הוא היה בן 5 שבועות. ההסבר הסביר יותר הוא שמדובר בתינוק חייכן, נוח וסקרן מאוד-מאוד.

ואיזה חיוך! ממיס.

התפעלתי במיוחד מהיכולת של הקטנטן, עוד לא בן 9 חודשים, לשבת עליי ולשחק באותו משחק במשך עשר דקות או יותר מבלי לאבד את הסבלנות או את הריכוז. העולם כל-כך מעניין! נהניתי מאוד לראות את אלון וגבריאל יחד, איך אלון מחפש ומוצא דברים שמצחיקים או מעניינים את גבריאל. נראה שנוצר ביניהם חיבור מיידי. אחרי חודשיים בלי גבי נהניתי מאוד להחזיק שוב תינוק (גם אם גדול יותר), לעזור לו להירדם, להאכיל אותו ואפילו סתם לשבת לידו ולראות איך הוא חוקר וחווה את העולם. תינוקות קטנים משתנים כל הזמן, מרגע לרגע, משעה לשעה. תינוק עייף הוא לא כמו תינוק ישן, תינוק עירני, תינוק בזמן שהוא אוכל או בזמן שהוא עסוק במשחק. החידוש בכל דבר עצום וכיף לחוות דרך העיניים של התינוק את הרעננות הזאת, שמתייחסת לכל חוויה כמשהו שקורה בפעם הראשונה, כמקור לפליאה וכנושא מחקר.

ביום שישי בבוקר ירד גשם. כשיצאנו מהבית בעשר בבוקר השמיים עוד היו מעוננים, אבל לא הרבה אחרי שחצינו את נהר הצ'ארלס מקיימברידג' לבוסטון השמש יצאה והתחילה לצלות אותנו לאט אך בהתמדה. מה חשבתי לעצמי שיצאתי מהבית במכנסי ג'ינס ארוכים?!

"אני צריכה חצאית!" ספק זעקתי ספק התחננתי אל אלון ומיד עברנו לרחוב ניוברי, רחוב הקניות וחנויות היוקרה של בוסטון. נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי ויצאתי עם זוג מכנסיי ג'ינס קצרצרים בצבע כתום זרחני שהתאימו בדיוק לחולצה שלבשתי. הצלחה! הרגליים שלי התאווררו חיש-מהר ואני חזרתי לנשום ולהיות בנאדם נעים שניתן להיות בסביבתו. אם היה ממשיך להיות לי חם ומזיע הייתי נרגנת. זה היה שווה 60 דולר. המשכנו על אותו רחוב לחפש מקום לאכול בו צהריים.

אחרי ארוחת הצהריים המשכנו לטייל עוד קצת עם תומר וגבריאל עד שהחום הכריע אותנו. קנינו כוס לימונדה קפואה וירדנו לרכבת התחתית בה נסענו חזרה ל-Harvard Square. על המדשאה הגדולה שבלב הקמפוס פיזרו כיסאות נוח לרווחת המבקרים והסטודנטים. תפסנו כמה כיסאות וישבנו קצת בצל (גבריאל נרדם עליי ועבר לישון בעגלה). תומר הלך וקנה "ידיעות" של סופשבוע והעברנו שעה בעצלתיים, מדפדפים בעיתון ומנהלים שיחה איטית ומנומנמת. חזרנו הביתה עייפים ודביקים אך מרוצים בהחלט.

יום שבת היה היום בו תיכננו לטייל. על אף החום הכבד, 35 מעלות בשיא היום, יצאנו מהבית ושמנו פעמינו לכיוון סיילם, העיר בה התקיים ציד המכשפות הגדול במאה ה-17. החלק ההיסטורי של העיר מאוד ציורי ויש בה כמה מוזיאונים והרבה חנויות שקשורות למכשפות, ערפדים ומשום מה - גם פיראטים. כשנכנסנו לעיר שמנו לב שבמקומות רבים מתנוסס דגל הגאווה. מצאנו פארק רחב ידיים ובו פרשנו שמיכת פיקניק וישבנו לאכול ארוחת בוקר פשוטה ונהדרת - לחם, גבינות, זיתים, פירות וירקות שקנינו מבעוד מועד ב-whole foods לפני שיצאנו לדרך. אחרי כמה רגעים הבנו שאולי כל דגלי הגאווה שראינו הם לא סתם מקרה, כשמצעד הגאווה העירוני הגיע לנקודת הסיום שלו, ניחשתם נכון, בדיוק בפארק בו ישבנו. אני די התלהבתי ושמחתי על ההזדמנות להביע תמיכה בקהילה הגאה.


תומר ואורלי כבר היו פעם בסיילם והיו כל מיני מקומות שתומר רצה לקחת אותנו אליהם. ביניהם, חנות ספרים שהוא סיפר לנו עליה בעבר, בה הקירות הם בעצם הספרים. החנות כולה מלאה ערימות-ערימות של ספרים שמתנשאות לגובה שני מטרים בערך. המוכר יושב בתוך אשנב פעור בקיר הספרים. אני רק לא מבינה איך מוציאים את אחד הספרים. נניח שרוצים דוקא את ההוא שלמטה, או באמצע הערימה - איך מגיעים אליו בלי למוטט את כל הקונסטרוקציה?


הבטן שלי לא התנהגה יפה ביום שבת. הייתי צריכה לשירותים כל רבע שעה בממוצע וחיבקתי את קופסת המגבונים שלי קרוב-קרוב. אבל בכל-זאת נהנינו מאוד. אם מזג האוויר היה קצת פחות מהביל היה נעים להסתובב עוד קצת ברחובותיה של סיילם. בשלב מסוים פשוט ייחלנו למזגן ומהפיקניק המשכנו למוזיאון Peabody Essex בו הוצגה בין היתר תערוכת צילומים מדהימה ביופיה של הצלם אנסל אדאמס. עוד קצת שהייה במזגן וביקורים בשירותים והיינו מוכנים להמשיך לתחנה הבאה בדרך - Hammond Castle, שנמצאת בפאתי העיירה גלוסטר (שאת השם שלה בכלל כותבים גלאוססטר, אבל קוראים - גלוסטר. מאוד מבלבל).

קטע הדרך בין סיילם לגלוסטר היה יפייפה. נסענו בכביש מתפתל בין צמחייה עבותה ובתים ציוריים. מדי פעם האוקיינוס נגלה לפנינו, מנוקד בסירות מפרש קטנות. מהמזגן כל זה היה נעים מאוד והרגיש ממש כמו אירופה.

טירת האמונד נבנתה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 על-ידי אחד, ג'ון הייס האמונד ג'וניור. בנוסף להיותה בית מגוריו של האמונד, הטירה שימשה מקום לאחסון אוסף האמנות והעתיקות הגדול שברשותו של זה. כיום הטירה היא מוזיאון בו אפשר להסתובב ולהתרשם מחדרי המגורים המקוריים לצד יצירות אמנות מימי הביניים, חליפות אבירים ועוד שאר חפצי אספנות מרשימים. הטירה מלאה מדרגות לולייניות ומעברים צרים וסודיים. אני התלהבתי במיוחד מגרם המדרגות הצר שהוביל אותנו היישר למטבח המקורי של הבית ובו חלון הצופה אל האוקיינוס. "איזה חלום זה לבשל במקום כזה", חשבתי לעצמי.


אחרי הטירה המשכנו לאירוע המרכזי שלשמו יצאנו בכלל לדרך באותו יום: Greasy Pole Contest בעיירה גלוסטר. על כך - בפוסט הבא!

American Road Trip: Part One

אתמול חזרנו הביתה אחרי טיול בן שבוע. נסענו מזרחה מאן ארבור, אל תומר ואורלי בקיימברידג', מסצ'וסטס. זה היה הטיול הראשון שלנו בארצות הברית, טיול לשם טיול, לא נסיעה לבחינה או הופעה או אגם בקרבת מקום. קיווינו לראות את אמריקה האמיתית ולפרקים זכינו בדיוק בזה.

אני אתחיל מהסוף: היה אדיר.
פרט, נמק, הסבר והבא דוגמאות - בסדרת הפוסטים הבאים.

יצאנו מאן ארבור בערך באחת בצהריים ביום רביעי, 27.6. אלון עוד לימד בבוקר ואני נסעתי לאסוף את המכונית השכורה. קיבלנו שברולט סוניק אדומה עם מזגן קטלני, תכונה שבהמשך התבררה כחיונית, בשל החום הנורא שאפף את הטיול כולו.


הדרך מאן ארבור מזרחה ארוכה אך די פשוטה וחילקנו אותה לשני חלקים; ביום רביעי נסענו 429 מיילים עד רוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק, שם בילינו את הלילה אצל חברנו מתן, כשבע וחצי שעות ללא עצירות. למחרת נהגנו את שארית הדרך עד קיימברידג', 390 מיילים, קצת פחות משבע שעות. רוב הדרך עוברת על ה-I-90 שהוא כביש ה-Interstate שנמשך כל הדרך מהחוף המערבי ועד החוף המזרחי בחלק הצפוני של ארה"ב וכמוהו יש עוד כביש 80, 70, 40 וכולי, שכולם חוצים את היבשת לרוחבה בקווי גובה משתנים.

ביום הראשון לקחנו איתנו אוכל לדרך - שני סנדוויצ'ים לכל אחד, אחד עם חביתה והשני עם חזה עוף, פסטו ופלפלים קלויים. לקחנו גם בננה אחת ושני חטיפי נייצ'ר ואלי ועוד שקית ענקית של בייגלה ששירתה אותנו כל הנסיעה ונגמרה רק ביום האחרון של הטיול. אפשר היה לומר שאני פולניה, לוקחת כל-כך הרבה אוכל לדרך על כביש מהיר שיש בו עצירות כל 50 מייל בממוצע, אבל בואו נודה בזה - אני פשוט חולת קרוהן והמשמעות של זה היא אחת - לא יוצאים מהבית בלי פתרונות נוחים ובטוחים לשעות הראשונות של המסע, כי לא מתאים לשים את נפשי בכפי, לאכול מקדונלדס או וונדיז או זבל אחר ולשלם את המחיר למשך כל שארית הנסיעה. מה גם שיצאתי למסע עם בטן כעוסה וכתוצאה מכך הוא היה מאתגר גם בלי הרפתקאות קולינריות מפוקפקות.

בדרכנו עברנו דרך ארבע מדינות שונות, אם לא סופרים את מישיגן; אוהיו, פנסילבניה, ניו-יורק ומסצ'וסטס. בכניסה לכל מדינה יש שלט "ברוכים הבאים" עם סיסמת המדינה. את השלט של אוהיו לא הצלחנו לצלם (so much to discover), אבל את הבאים אחריו דווקא כן. כל שלט התקבל בצווחות גיל ושמחה - זה מאוד מרגש לעבור ממדינה למדינה, אפילו אם זה אולי נראה כמו סתם עניין גיאוגרפי, זה משנה את ההרגשה. כי הדילוג בין המדינות ממחיש יותר מכל שאנחנו מתקדמים בדרך. וגם, מה, זה מגניב שעד עכשיו היינו רק במישיגן והנה אנחנו עוברים בעוד ועוד מדינות. באמת התרגשנו.



אני מתנצלת על איכות התמונות, רובן ככולן צולמו מרכב נוסע

מעניין לראות איך הנופים משתנים בין מדינה למדינה - באוהיו ראינו שדות תירס ענקיים, פה ושם שדות חיטה שכבר התייבשו ומחכים לקציר. בלב כל שדה תירס ענק עומד לו אסם ולידו לפעמים בית חווה. ישנם קטעי דרך ארוכים שאינם מיושבים, בעיקר במסצ'וסטס. מעניין לראות מרחבים אינסופיים ופתאום בתוך כל זה בית בודד. מי גר שם?

תירס
בקטע הדרך הקצר שנסענו בתוך פנסילבניה הופתענו לראות המון כרמים וגילינו שצפון פנסילבניה וצפון ניו-יורק ידועות בזכות תעשיית היין שלהן. בכל ירידה מהכביש הראשי יש שלושה שלטים שמספרים על האוכל, הלינה והאטרקציות המצויים בירידה זו. במעבר בפנסילבניה ובניו-יורק בכל ירידה מהכביש היו לפחות שלושה שלטים שהפנו למספר יקבים, כל אחד מציע סיורים וטעימות. אחח, חשבנו לעצמנו, אילו רק לא היינו ממהרים להגיע לקיימברידג' היינו עוצרים וטועמים כמה יינות וגבינות, ישנים קצת באוטו כדי להפיג את השכרות וממשיכים בדרך. נו, שוין. כמו שאומרים באנגלית - next time.

כרם ושמיים
בעצם, הטיול כולו היה לשנינו כמו מתאבן, הוא רק עשה לנו יותר חשק לצאת ולטייל. נראה שבארץ גדולה כמו ארצות הברית, ארץ שהיא בעצם יבשת שלמה, על כל דבר שכבר ראית יש עוד שלושה דברים שעוד לא ראית אבל היית רוצה לראות. בעודנו נוסעים חשבנו שוב ושוב על כל המקומות שנרצה לחזור אליהם, לטייל בהם יותר לעומק, עם יותר זמן. זה עוד יקרה. אנחנו מבטיחים.

מדי פעם אפשר לראות שלטים לצד הדרך, עליהם איור של אייל, המתריאים: זהירות! deer crossing. על רוב השלטים יש רק ציור, ללא ההזהרה המילולית. לפני שהגענו לרוצ'סטר ראינו איילה אחת מלחכת עשב לצד הכביש. אני, כמובן, התרגשתי מאוד. "אלונו, תראה, צבי! או משהו...". אז נפתח ברכב דיון פתלתל על ההבדל בין צבאים, איילים, יעלים ושאר חיות מעלות גירה ומפריסות פרסה. כשלא מצאנו פתרון לסוגיה "מה זה-זה?", חשבנו שאולי יבוא מזור מן השימוש בשפה האנגלית, אבל גם שם נתקענו - האם זה deer? ואולי gazelle? מה ההבדל בכלל? כפתרון ביניים עברתי לקרוא לחיות המדלגות-מלחכות עשב "גזלים" (מלשון gazelle, בהטייה לרבים בעברית) או בנקבה יחידה - גזלת.

בהמשך איתרתי עוד איילה אחת ולה עופר. עם נקודות!

"עופר נקודות, עופר נקודות!", צעקתי ואלון עוד הספיק לחפש אותם בעיניו ולראות גם. אחרי שחלפו חמש דקות נוספות בהן לא התגברתי על ההתרגשות והפליאה אלון אמר שהוא חושב שאפשר כבר להכתיר את הטיול כהצלחה ולחזור הביתה. השגנו כל מה שהיינו צריכים. לא נותר לי אלא להסכים.

המשכנו את הדיון הסוער בדבר שמם של היצורים בעלי ארבע הרגליים בקיימברידג', עת סיפרנו לתומר ואורלי על שראינו. אפילו ויקיפדיה לא עזרה להכריע. בסופו של דבר החלטתי שמדובר באיילים, משני טעמים: א', לשלט קוראים "deer crossing" וידוע כי deer הוא אייל. ב', לבמבי קוראים בעברית "עופר איילים", נכון? יופי, אם ראינו במבי נקודות אז ראינו עופר איילים. I rest my case ובגלל שאין לי תמונות של מה שראינו לא תוכלו להתווכח איתי :)

אולי ראוי לספר שה-deer spotting התרחש בזמן שאני נהגתי. ביום שלישי, הוא יום הטיול האחרון, עת ראיתי עוד מספר ארנבות ולוטרות בצידי הדרך (אחת עמדה כמו סוריקטה ושעשעה אותי מאוד) אלון תבע, "איך את מצליחה לראות אותם כל הזמן כשאת נוהגת?". "יש לי את העין לזה", עניתי, "כמו שאני מזהה שירים מהר כי יש לי אוזן לשירים, יש לי עין לחיות. מי שמחפש מוצא". עבורי, כל חיות הבר שראינו בדרך הן בהחלט אחת מגולות הכותרת של הטיול כולו. אני לא מפסיקה להתרגש מזה.


בארה"ב יש המון מים, ידעתם? כל כמה עשרות מטרים חוצים גשר ומתחתיו ערוץ, יובל, נחל, נהר, תעלה או משהו כזה, ואדי עם מים שבאים מאיפשהו וזורמים לאנשהו. כשאלון נהג אני הייתי עסוקה בעיקר בלסובב את הראש אחורה בכל פעם שעברנו גשר כדי לבדוק מה היה שם. בכל פעם שהדרך התרוממה ביחס לסביבה בדקתי - מה יש פה, אגם, בריכה או סתם יער. כמו עם חיות הבר, גם המים לא הפסיקו לרגש אותי. לקח לאלון זמן לקלוט שאני לא מבקשת את בקבוק השתייה שלי בכל פעם שאני צועקת "מים". הסברתי לו שזה פשוט מאוד - כשאני רוצה לשתות אני מבקשת בנימוס.

מאגר המים הגדול ביותר לידו עברנו ביום הראשון לנסיעה הוא Lake Erie, המשתרע מטולידו במערב ועד בפאלו במזרח, אורך הגדה שלו  בחלקו האמריקני הוא כ-300 מייל וחלק מהגבול בין ארה"ב לקנדה עובר בתוכו. האגם מתנקז לתוך נהר הניאגרה שהופך בהמשך למפלים הידועים שנשפכים לתוך Lake Ontario, עוד אגם-גבול עם קנדה.

Lake Erie, as seen from the I-90
הגענו לרוצ'סטר ברביעי בערב גמורים. השעה הייתה בערך תשע בערב ומאחורינו היו למעלה משבע שעות נסיעה וכמה עצירות לפיפי, תדלוק וחילוץ עצמות. מתן החמוד חיכה לנו עם ארוחת הערב ולקח אותנו למבשלת בירה מקומית שהוגש בה אוכל מוצלח בהחלט. אלון אכל המבורגר ואני בחרתי סלמון, כי אם כבר אוכלים מחוץ לבית זאת הזדמנות לאכול דג. שתיתי כוס יין ונתתי לכאב הראש האדיר שליווה אותי במחצית השנייה של הנסיעה להתפוגג.

בבוקר המחרת מתן לקח אותנו לדיינר מקומי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו בדיינר אמריקאי אמיתי, אותנטי ונאמן לסטראוטיפ - מהמנות ועד עיצוב הפנים. אלון אכל חביתה עם ירקות ואני התפנקתי בפרנץ' טוסט. יצאנו שבעים ומרוצים.


יצאנו לדרך מוקדם יחסית, לפני 12 בצהריים. היציאה מרוצ'סטר זימנה לנו קטע דרך יפה. במקום לעלות מיד על מחלף גדול ומכוער שמוביל לכביש מהיר ממנו מגיעים לעוד מחלף ועוד כביש, נסענו קטע דרך קצר בפרברי העיר, עברנו לצד פארק גדול וזכינו לשטוף את העיניים בקצת ירוק.

אלון ואני אוהבים מאוד לנסוע יחד. לרוב אני נוהגת ואלון מנווט, כך כל אחד מאיתנו עושה מה שהוא אוהב. בגלל אורכה של הדרך גם אלון נהג ויצא שהתחלקנו כמעט חצי-חצי בנהיגה. היינו מרוצים מאוד מהזרימה הטבעית של הדברים, אני נהגתי שלוש שעות ובדיוק כשהרגשתי מוכנה להתחלף לאלון לא היה אכפת לנהוג קצת. קנינו כבל מיוחד שאפשר לחבר את נגן ה-MP3 למערכת באוטו וכך כל הדרך שמענו מוזיקה שאנחנו אוהבים ולא היינו צריכים להיות נתונים לחסדי הרדיו האמריקני. מצאנו קצב טוב של נהיגה-הפסקה-התחלפות-המשך שהיה מתאים לשנינו ואפשר לכל אחד ליהנות מהדרך. בעיקר הסתכלנו המון החוצה וראינו - עוד אגם ועוד נהר. המון-המון ירוק. קראנו שלטים, צחקנו על המבטא של הג'יפיאסית שלנו, חיפשנו גזלים וכירסמנו בייגלה. בעיקר, כמעט לא היו רגעים בהם רצינו שהדרך תיגמר כבר ונגיע. נהנינו.

התקרבנו לאולבני, בירתה של מדינת ניו-יורק.
אלון: "רוצה לנסוע לניו-יורק סיטי?"
אני: "כן! אפשר?"
אלון: "כן, זה רק עוד 150 מייל מכאן, קטן עלינו. אבל בפעם אחרת. עכשיו אנחנו נוסעים לקיימברידג'".

הרגע בו השם של היעד שלנו מופיע לראשונה בשלטים הוא תמיד רגע מרגש ומשמח.

אפשר גם לנסוע לקנדה!
crossing the Hudson near Albany, NY
מצחיקים האמריקאיים האלה - במישיגן יש הרבה שמות צרפתיים למקומות, בניו-יורק יש אמסטרדם ורוטרדם, רומא, וניס, ג'נבה ועוד שלל ערים ומדינות אירופאיות, במסצ'וסטס כמו בכל ניו-אינגלנד, שמות אנגליים לתפארת ובתוך כל הבליל המוזר-מצחיק הזה, שמות אינדיאניים. סלט קיבוץ-גלויות משעשע.

כניסה לכביש האגרה של מסצ'וסטס - מי יכול לסרב להבטחה שבנוף הזה?!
בחלק הבא: מגיעים לקיימברידג', מטיילים, נהנים וחוזרים.

Happy 4th of July!

ראשית, אפתח בהתנצלות. נועה, את קוראת את זה?
סליחה שעבר כל-כך הרבה זמן מאז הפוסט האחרון וסליחה שלמרות שרובכם יודעים שחזרתי כבר שלשום הביתה עוד לא העלתי כלום, אפילו לא הודעת "בקרוב אפרסם". אני מבטיחה שבנוסף לפוסט הזה שבעצם קצת מדלג קדימה, מתוכננים מספר פוסטים על הטיול האדיר שלנו.

את האוטו ששכרנו ביום רביעי שעבר אנחנו מחזירים רק היום, מפני שמשרדי החברה נסגרו ביום ג' בשש בערב ואתמול הם היו סגורים לרגל יום העצמאות האמריקני. מבחינתנו זה היה מעולה. הוספנו רק עוד 44 דולר על המחיר השבועי שקיבלנו וזכינו ברכב לסידורים. אחרי היעדרות בת שבוע מהבית היינו צריכים לעשות קניות וכביסה ובהתחשב בתנאי מזג האוויר הנוכחיים - 38 מעלות בצהריים, מ-12 ועד שבע בערב בערך - אוטו היה מחויב המציאות. העברתי את הבוקר בשליחת קורות חיים (גם על זה עוד יפורסם פוסט בקרוב) ואחרי שסיימתי התחלתי לכתוב את מיליון הפוסטים שמספרים על הטיול. בסביבות שש בערב ארגנתי את הכבסים ורשימת הקניות ויצאתי לדרך.

היה נראה שהחום הגדול קצת חנק את מסיבות ה-4 ביולי. אמנם במרכז העיר נערך המצעד המסורתי, אבל או שכולם הסתגרו במזגן כמונו, או שהם נסעו החוצה מהעיר לבקר משפחה או סתם לעשות מנגל באיזה פארק בחום אימים. אנחנו אפילו לא הרהרנו באפשרות לצאת מהמזגן וללכת לראות את המצעד, כשכבר בעשר בבוקר נרשמו באזורנו 30 מעלות. גם הניסיון למצוא מופעי זיקוקים בסביבה לא צלח. חיפשנו באינטרנט ושאלנו אנשים אבל לא מצאנו משהו שלא יצריך נסיעה של 30 דקות ויציאה מספיק מוקדמת מהבית כדי לתפוס מקום. חתמנו את העניין בכך שאולי בשנה הבאה...

אחה"צ אלון הלך ללמד (סיפרתי לכם שהוא מורה פרטי לעברית לשלוש בנות? לא? אז הוא כן!), ואחת הבנות סיפרה לו שב-Burns Park עושים כל שנה מופע זיקוקים. חברי השכונה מגייסים את הכסף מכיסם הפרטי ומביאים מישהו מקצועי שעושה זיקוקים. היא גם אמרה שמתחילים בשמונה, שעה שנראתה לנו קצת מוקדמת כי בשביל זיקוקים צריך חושך. אבל לא התווכחנו. בשמונה חזרתי מהכביסה-קניות, הצטיידנו בקרטיב ויצאנו לפארק, מרחק 5 דקות הליכה מהבית.

הגענו לפארק שומם. רק הגחליליות החליטו לצאת בהמוניהן. ראינו זוג אחד שנראה שהגיעו מאותה סיבה כמונו וניגשנו לשאול אותם. גם הם שמעו רק שמועות. פתאום התחילה רוח קרירה שהגיעה משולי הסערה שפגעה בדטרויט. המשכנו להסתובב באזור וליהנות מהירידה הקלה בטמפרטורות. ואז נזכרתי שאני צריכה משהו מהבית והחלטנו ללכת הביתה ולחזור שוב כדי לבדוק אם משהו השתנה. השעה הייתה כבר קרוב לתשע ועדיין לא היה נראה שמשהו זז. בדרך הביתה אלון הביע משאלה - להחזיק משקה קר ביד. אז כשהגענו הביתה לקחנו את האוטו ונסענו ל-Dairy Queen. אלון שתה ברד ואני הסתפקתי בגלידה אמריקאית, כי בפעם הקודמת הברד מילא לי את הפה בפצעים ולא רציתי לשחזר את החוויה המפוקפקת.

נסענו עם האוטו חזרה לפארק. עכשיו היה נראה שמשהו מתחיל להשתנות - כמה עשרות אנשים זרמו לכיוון הפארק, משפחות על טפיהן, אוחזים בסטיק-לייטים, זיקוקים קטנים ושמיכות פיקניק. בהתחלה ראינו רק זיקוקים קטנים שאנשים הביאו והדליקו בעצמם, אבל אז היה נראה שכולם מתיישבים כשפניהם אל מגרש הבייסבול.


קצת לפני עשר, כשהחשיך מספיק, שמענו צעקה, "ברוכים הבאים לחגיגות ה-4 ביולי של ברנס פארק!" ואז התחיל מופע זיקוקים שלא היה מבייש את מופע יום העצמאות של עיריית תל-אביב. והוא נמשך למעלה מחצי שעה, עם הפסקות קלות מאוד להיערכות מחדש. כל מטח נחתם במחיאות כפיים, צווחות עידוד ושריקות מהקהל. לא היה לי ספק - הגעתי לגן-עדן.

אז הנה קצת מתוך מה שהיה לנו אתמול בערב, בוידאו. כל הנסיונות לצלם סטילס עלו בתוהו בשל יכולותיה המוגבלות עד מאוד של מצלמת הטלפון שלי. יבוא יום ותהיה לי עבודה ומשכורת ואז, אולי, גם מצלמה על-אמת. הסרטון הראשון שוכב על הצד. אני מתנצלת. בכל פעם שניסיתי לסובב אותו הסאונד נעלם. הסרטון השני מאבד את הסאונד באמצע, אבל הוא עדיין מגניב. עמכם הסליחה.


הסרטים מלווים בצווחות, צחקוקים וקריאות התפעלות מטעם הצלמת. תהנו.




בקרוב מאוד - פוסטים נוספים. הציבור מתבקש להתאזר בסבלנות.