*עכשיו משדרת אליכם היישר מחדר העבודה של הוריי בשפלה הפנימית של ארץ ישראל שלאחדים היא "ארצנו" במהדורה המוגבלת עד סוף השבוע הבא*
אלה לא דברים שלא ידעתי קודם, אבל לחיים יש דרך להביא לאדם את אותו שיעור שוב ושוב, בסיבוב ובהפוכה, כי אם לא הפנמת בפעם הראשונה והשנייה והמאה, נביא שוב וניתן לך עוד צ'אנסים. מי אמר שהחיים זה רק פעם אחת וזהו. We do get to rewrite our story, ואם לרגע נוציא את הראש שלנו מהמקום בו השמש לא זורחת, כמו שאומר אבא שלי במילים קצת פחות יפות מאלה שאני בחרתי (ובחרתי), אולי אפילו נזכה לשים לב.
אני לא הכי חכמה או חכמה נורא או גאון וכל מיני גוזמאות אחרות שאינן דרושות בכלל, אבל מפה לשם, משהו בחיים למדתי. ובחיים שלי מסתבר שאני הכי מבינה ואף אחד לא יגיד לי. אבל מסתבר שעוד הרבה דברים. כמו שאני אומרת בהקשר של עבודתי - אם אני יודעת לפחות דבר אחד ביום, אז היום את זה אני יודעת, אז זה משהו. באנגלית זה נשמע יותר טוב.
אז יאללה, הנה רשימה קצרה וחלקית בהחלט, לא ממצה ולא לפי שום היררכיה, בלי עריכה ולמרות שאף אחד לא שאל אותי:
1. כן, אנחנו הופכים להיות ההורים שלנו. אנחנו נלחמים בזה ואנחנו מתנגדים לזה ואנחנו מכחישים את זה, אבל זה קורה. יש לאחדים מאיתנו שני הורים, אחדים איתנו התחילו עם שניים והיום כבר לא נשארו להם בכלל. אז לוקחים קצת מזה וקצת מזה ויוצא איזה שעטנז שאנחנו מספרים לעצמנו שהוא רק שלנו, אבל הוא לא. הוא גלגול של משהו אחר שכבר פעם היה פה, אנחנו רק עושים את זה קצת אחרת, אבל עדיין ליד. אבל אנחנו ממשיכים להילחם וממשיכים להכחיש. אולי זה טבע האדם, אולי זה מיסטיקה, אנ'לא יודעת. אבל אני מכירה כמה שעד הסוף המר יותר או פחות המשיכו להילחם ולהתנגד ועד היום, יותר או פחות זמן מאז אותו סוף, זה עדיין כואב ומייסר.
2. גם ילדות בנות 32 שהן כבר אמהות בעצמן עדיין יכולות להגיד לכולם שהם לא קובעים עליהן. למרות הכתוב לעיל, זה הסיפור שלי ואני מתעקשת לכתוב אותו. לימדתם אותי את השפה, עכשיו תנו לי לבד.
3. למרות מה שאולי נדמה לנו, לתחרויות המטופשות האלה בחיים - מי מסכן יותר, מי עצוב יותר, למי כואב יותר, מי נפגע יותר, מי מדבר יותר בקול, מי פשוט מדבר יותר - אין מנצחים. ומפסידים יש מפה ועד באר שבע. אז אפשר אולי להרגע להפסיק ולנוח ואולי ייצא מזה משהו טוב.
4. אבל למרות האמור לעיל, לשחרר זה קשה, להרפות זה לא קל וכמו שאני אומרת לעדו, מושאל מהגרסה המתורגמת של דר' סוס - החיים הם חכמה של שיווי משקל.
5. והוא עונה, "לא! לא חכמה של שיווי משקל". כי מה לעשות, הילד בן שנתיים והוא הכי age appropriate. לפעמים מבלבל אותי איך יכול להיות שהילד בן שנתיים ואני עדיין מזהה בעצמי מנגנונים של בני גילו ולפעמים זה נראה לי הכי הגיוני, כי כולנו בני אדם וכבר אריקסון אמר מזמן, נו, אוטונומיה וזה.
6. אני עייפה.
7. נמאס לי לריב, אין לי כוחות.
8. אני גרה כל-כך רחוק, באתי עד כאן, לקח לי שלושה שבועות לקלוט שהגעתי ועוד שבוע אני כבר טסה חזרה. ואם זה לא דיסוננס, שיקום בבקשה מישהו ויסביר לי מה כן. ועדיין, עומדת מאחורי הבחירות שלנו, של בחיר לבי ושלי, להיות שם, עכשיו ועד שיסיים את התואר.
9. ועדיין מתנגדת בתוקף לתת תגובה חד משמעית לכל מי ששואל אותי שהוא לא בעלי, בפראפראזה או שלא - אז כבר לא תחזרו, אה?
10. לא כי כן נחזור, בטוח. לא כי לא נחזור, בטוח. כי זה לא עניינכם.
11. אמא שלי אומרת שאני כל הזמן כועסת. אני לא. אלף, אני כל הזמן בחיים והחיים, אפעס, יש להם נטייה לפעמים להיות מרגיזים רצח. בית, וזאת אענה לא רק לה, איש הקש הרטורי שלי, אלא לכולם שחושבים שהם יודעים יותר טוב מי אני מאשר אני מכירה את עצמי - אני באה לפה לביקור קצר וקצוב אחת לשנה. הכרתם אותי ממש עד שנסעתי, ומי מביניכם שהחליט שהוא רוצה להמשיך להכיר אותי פוגש אותי אחת לשנה, לשעה קלה ואם ממש אני אוהבת אתכם אז לקצת יותר. אבל בשעה, או שעתיים, או שנתיים, אי-אפשר לעמוד על קנקנו של אדם. אפשר רק לשאול שאלות, מתוך עניין אמיתי, ולקוות שהאדם שמולכם יבחר לרגע קט להאמין לכם שאתם שואלים כי באמת מעניין אתכם, ולא כי יש לכם איזה מניע נסתר ואתם טומנים לו מלכודת ויענה לכם בכנות, מתוך לבו המדמם. ואז יתרחש איזה קסם, קראו לזה איך שתרצו - חברות, קשר אנושי, קרבה, אהבה - בעיני זה קסם אמיתי שמתחולל כששני אנשים, או שלושה, או מאה, מחליטים לרגע להפסיק לדבר על עצמם ולהקשיב לאחר בלי לשפוט אותו, ולהגיד לו - במילים או טון או מבט - אני כאן, אני מקשיב, עשה אותי כלי נושא, בור סוד. ואני אשא, ואשמור. קא-בום, באדא-בום.
12. אז כועסת? לא. מרגישה. כל מיני רגשות. עצובה, מתוסכלת, בודדה, עייפה. אבל גם שמחה ואוהבת ומחבקת ומשתוללת ומצחקקת ומתגלגלת, מצחוק ואחרת. אז יבואו המקטרגים ויגידו לי - כן, אבל את עושה את זה חזק מדי. הכרתי פעם מישהי שאמא שלה הייתה אומרת לה, "למה את עושה את הכל בכוח", והיא ניסתה לשכנע את אמא שלה שהיא לא עושה בכוח, זה רק נראה ככה, ואמא שלה לא האמינה לה. היא גילתה אמת אחרת, חדשה, על עצמה. היא הייתה לרגע הפיניקס שקם מתוך האפר ולובש את צורתו שוב, אבל קצת אחרת. אבל אמא שלה לא האמינה לה. אז היא התחננה בפניה ממש שהיא תאמין לה. ולא עזר לה. וככה עד יום מותה של אמא.
13. יש דברים בחיים שאי-אפשר לברוח מהם, כידוע, לא משנה כמה רחוק. אפילו לא עד ארה"ב, זה לא רחוק מספיק. רוחות רפאים ורוחות רעות וחלומות ובלהות ירדפו אחריך עד שם. כל חייך תטלטל אותם מאחוריך, אם לא תשים לב ותפתח חלון בשעה הנכונה ותיתן לרוח לצאת וללכת לאן שהיא רוצה.
14. אלוהים אדירים, להיות אחות הוספיס, כנראה שזה עשה לי משהו באמת, כי חלק מהדברים האלה שאני אומרת, על פרפרים ורוחות וחלונות, אני כבר מאמינה באמת. ועל זה אני לא מתנצלת.
15. אני רק יודעת בודאות שאין לה עוררין, שהזמן קצר והמלאכה מרובה. בביקורים מחו"ל, בשעות ביממה, בין עונות השנה. וזמן שמאבדים אי-אפשר להחזיר, אבל כולנו יכולים (לפעמים) לבחור (יותר או פחות) איך להשקיע אותו ובמי ובמה. שהרף העין הזה בו אנחנו מבלים מעל פני האדמה הזאת ולא מתחת לה, לא יהיה לשווא.
16. וזה לא אומר לא לישון בלילה (למרות שאני מתעקשת כבר יום רביעי ברצף). זה אומר דווקא כן. להתייחס לגוף שלנו כמו שהיינו רוצים שהוא יתייחס אלינו. להתייחס לאחרים כמו שהיינו רוצים שהם יתייחסו אלינו, לכבד בחירות של אחרים ולהבין שאין לנו את הזכות להחליט עליהם. אני מנסה. כל הזמן אני מנסה וזה הדבר היחיד שאני יכולה להתחייב לעשות.
17. לא, לא אמרתי שזה קל. אפילו אני הרבה נכשלת ורק לפעמים מצליחה. אולי הירושה הכי גדולה שעוברת מדור לדור, בעיקר מאמא לבת והלאה, היא רגש אשם. ולא יעזרו תחנונים ודברי חנופה.
18. על אף ולמרות הכל, הילד הפרטי שלי עדיין משכנע אותי כמעט כל יום, כל דקה, שגם כשזה נורא קשה, ילדים זה שמחה. עליו ועל אבא שלו אני לא מצטערת אפילו לרגע וזה הכי טוב, כי הם אלה שבחרתי ולא נולדתי לתוכם.
19. נראה לי כמו מספר טוב לעצור בו ובניגוד לטבע שלי, לפרסם פוסט לראשונה אולי בימי הבלוג הזה, ללא שום הגהה.
לילה טוב ישראל, לילה טוב אמריקה,
from border to border and coast to coast and all the ships at sea
