יום חמישי, 19 ביולי 2012

מצב השוק

התחלתי לחפש עבודה כשבוע לפני הבחינה. עד לאותו יום אלון נכנס מדי פעם ללוח העבודות המקוון של האוניברסיטה, סתם כדי להתרשם מההיצע. באותו יום הוא נכנס למודעה אחת וראה שהם מוכנים לשקול מועמדים שיעברו תוך 45 יום את בחינת ההסמכה. אז שיפצנו את קורות החיים שלי והתחלנו לשלוח.

זה היה ב-28 במאי.

שלושה שבועות לאחר מכן, אחרי ששלחנו את קורות החיים שלי לעוד כמה משרות ולא שמענו דבר, התקשרתי למחלקת גיוס אחיות בבית החולים של האוניברסיטה, לשאול קצת על התהליך. המגייסת החביבה איתה דיברתי סיפרה שלמשרה הראשונה אליה הגשתי קו"ח הגישו יחד איתי עוד 80 מועמדים. למשרה אחרת - 75. לאחרת 70. תמונה די עגומה למי ששואפת למצוא עבודה בחודשים הקרובים. יתרה מזאת, כל משרה חדשה פתוחה גם למועמדים פנימיים, אחים ואחיות שכבר עובדים בביה"ח ולמועמדים אלה ניתנת עדיפות על פני פונים חיצוניים. רק אחרי שכל העובדים הנוכחיים שמחפשים הזדמנות להחליף משרה יזכו לראיון טלפוני ורק אם אף אחד מהם לא ימצא מתאים למלא את המשרה, יתחיל המיון של המועמדים החיצוניים. ונניח שלא מצאו אף מועמד פנימי מתאים, עדיין ישנם מועמדים מתאימים יותר, בעלי ניסיון כללי, בעלי ניסיון רלוונטי בתחום המקצועי הספציפי. אני נמצאת איפשהו בחלקו הבינוני-נמוך של סולם העדיפויות.

אויש.

עד לאותה שיחה עם המגייסת החביבה, שלחנו את קורות החיים שלי רק לבית החולים האוניברסיטאי בעיר. באותו יום הרחבנו את החיפוש והתחלנו לשלוח קורות חיים גם לרשת בתי החולים Saint Joseph, שבבעלותה מספר בתי חולים, כשלושה מהם יחסית קרובים לעיר ונגישים במרחק נסיעה קצרה ברכב. כעבור כמה ימים אלון נכנס לאתר indeed.com, אתר כללי לחיפוש עבודה, שדרכו מצאנו עוד בתי חולים בסביבה. החלטנו שאנחנו נמנעים מלחפש עבודה בדטרויט ממש, דבר שידרוש ממני נסיעה של שעה בערך לכל כיוון. הגבלנו את הרדיוס לנסיעה בת 40 דקות בערך.

בנוסף, אותה שיחה גרמה לי להנמיך את הסטנדרטים שלי עוד יותר. כשהתחלתי לחפש עבודה אמרתי - בלי לילות, רק 75% משרה, לא פנימית, לא אורתופדית. ועכשיו? אני שולחת קו"ח לכל מה שרק שניתן. העיקר להיכנס למערכת, להתחיל איפשהו, לרכוש ניסיון אמריקני. בהמשך אוכל להרשות לעצמי אולי להיות קצת יותר בררנית, עם ניסיון של שנה-שנתיים.

ביום חמישי בשבוע שעבר עמדתי לכתוב פוסט ממורמר על מצבו העגום של שוק העבודה. על שישה שבועות של חיפוש ושליחת קורות חיים מתמידים מבלי שאשמע אפילו ציוץ קל מכיוונו של מישהו מכל אותם מגייסי אחיות עלומים אליהם אני משגרת עשרות קורות חיים בשבוע. שישה שבועות, שלושה בתי-חולים, 70 משרות אליהן הגשתי מועמדות.

בעודי מסתובבת בבית ורוקחת שברי משפטים שבמהרה ירכיבו את פוסט הטרוניה שלי, צלצל הטלפון. כבר הפסקתי לקוות. הנחתי שזה עוד טלפון ממרפאת הגסטרו בה אני מטופלת ואולי שוב טעות במספר. אבל מעברו השני של הקו שאלה אישה אם אפשר לדבר עם דפנה ואחרי שאישרתי כי אני היא, היא סיפרה לי שהיא מתקשרת מבית החולים Oakwood Anapolis, אחד מבתי החולים אליהם הגשתי 17 מועמדויות למשרות שונות רק ערב לפני-כן.

אז... כן! הוזמנתי לראיון עבודה ראשון.
ההתרגשות הייתה גדולה. מדובר במשרה במיון, כנראה 3 משמרות של 12 שעות כל שבוע.

סופסוף הצלחנו לנפץ את תקרת הזכוכית בה נתקלנו עד כה, הצלחנו לפוצץ את הבועה ולהרגיש שבאמת יש מישהו בצד השני שקורא את קורות החיים שלי, שהם לא עוברים ישירות לתיקיית הספאם של מחלקת הגיוס של בתי החולים באזור. ולא רק קורא - מישהו קרא את קורות החיים שלי ומצא אותם מרשימים או ראויים מספיק כדי להתקשר אליי ולהזמין אותי לראיון. סופסוף האישור הנכסף לכך שאני שווה משהו!

כעבור כמה דקות של שמחה ללא גבול, התחלנו קצת להירגע ולהנמיך ציפיות. זה רק ראיון, זה עוד לא אומר שהתקבלתי לעבודה. אבל גם זה משהו.

בינתיים אני ממשיכה לשלוח קורות חיים מהארץ. בטפסי המועמדות המקוונים אני בוחרת באי-מייל כאמצעי התקשרות מועדף, מתוך תקווה שמישהו בכלל מתייחס לזה. לפני שנסענו הקלטתי בטלפון הנייד הודעת העדרות מהארץ וביקשתי שיצרו איתי קשר במייל.

קצת קשה לשמר את הלהבה מהארץ. אני רוצה לעזוב הכל ולהתרכז בביקור, אבל אני מתגברת על היצר ומכריחה את עצמי להמשיך לעקוב אחרי האתרים, להמשיך להגיש מועמדות למשרות מתאימות שנפתחות, מפני שאני מניחה שאם עברו 3 שבועות מאז הגשתי מועמדות למשרה הזאת ועד שיצרו איתי קשר, המשרות אליהן אני מגישה מועמדות עכשיו הן אלה שבנוגע אליהן יחזרו אליי כשנחזור לארה"ב בתום חופשתנו הארוכה.

אז יש לי ראיון עבודה ראשון יומיים אחרי שנחזור לארה"ב. בינתיים אני מתכננת למצוא לי בארץ בגדים יצוגיים לראיונות העבודה שעוד לפניי. בקרוב גם אתחיל להתכונן לראיון, לחשוב על תשובות מוצלחות לשאלות המכשילות ממשפחת "ספרי לנו על תכונה שלילית שלך".

יש בקהל מישהו עם ניסיון רלוונטי שיכול להציע לי תשובה מוצלחת לשאלה המטופשת הזאת?

3 תגובות:

  1. היי דפנה,

    יש לי איזה טיפ בשבילך לשאלה המעצבנת הזו.
    בזמנו כשהגענו לקנדה לפני כמעט שנתיים, עשיתי קורס בנושא כתיבת קורות חיים ואיך לעבור ראיונות עבודה בשלום. אז אמנם זו קנדה ולא ארה"ב אבל שתי המדינות שוכנות בצפון אמריקה, דוברות אנגלית ובעלות מנטליות דומה - אני מניחה שאין הרבה הבדל בדברים האלה.

    אז כמבקשים ממך לציין נקודות חולשה, כמובן שלא תצייני סתם נקודות שליליות וסתומות בסגנון:

    - אני מאחרת כרונית
    - אני לא אוהבת לעבוד קשה
    - אני לא יודעת לקבל סמכות

    אלא נסי לנסח משפטים חיוביים יותר, ולציין מה את עושה או עשית כדי לשפר את נקודות החולשה האלה, לדוגמא (עשי לעצמך טובה ואל תשתמשי בה - היא נדושה :)

    - אני פרפקציוניסטית ועד שהעבודה לא מושלמת אני לא מסוגלת להפסיק גם אם זה גוזל זמן ממטלות אחרות אם כי עם הזמן למדתי פחות להחמיר עם עצמי ולחלק את זמני בצורה שווה וחכמה יותר (בלה בלה בלה בלה)

    עוד דוגמא:

    - אני נוטה לקחת אישית הערות מקצועיות אבל עם הזמן למדתי להפריד בין הדברים ולדעת לקבל ביקורת מקצועית בצורה מקצועית גם אם היא לא חיובית.

    מקווה שהנקודה הובנה פחות או יותר ואם את רוצה הבהרות/הרחבות את מוזמנת לשלוח לי מייל.

    תמצאי לך לפחות 3 נקודות חולשה כאלה ונסחי אותן למשפטים חיוביים ואקטיביים - אצלי זה עבד!

    בהצלחה!

    עדי

    השבמחק
    תשובות
    1. היי עדי,

      תודה על התשובה הארוכה והמפורטת!

      בגילי המתקדם-משהו יש לי ניסיון עם ראיונות עבודה ויצא שהשאלה הזאת הוצגה בפניי מספר פעמים. אני יודעת שבתיאוריה אמורים לענות עליה כמו שהסברת, אבל עדיין חושבת שהיא מטופשת ולא אוהבת אותה במיוחד.

      חשבתי להגיד משהו על המעורבות הרגשית שלי בעבודה עם חולים או משהו. אבל אני עדיין לא אוהבת את זה! :)

      תודה :)

      מחק
    2. מסכימה איתך שזו אחת השאלות המטופשות ביותר אבל לצערנו עדיין שואלים שאלות כאלה :(

      מחק