יום חמישי, 5 ביולי 2012

American Road Trip: Part One

אתמול חזרנו הביתה אחרי טיול בן שבוע. נסענו מזרחה מאן ארבור, אל תומר ואורלי בקיימברידג', מסצ'וסטס. זה היה הטיול הראשון שלנו בארצות הברית, טיול לשם טיול, לא נסיעה לבחינה או הופעה או אגם בקרבת מקום. קיווינו לראות את אמריקה האמיתית ולפרקים זכינו בדיוק בזה.

אני אתחיל מהסוף: היה אדיר.
פרט, נמק, הסבר והבא דוגמאות - בסדרת הפוסטים הבאים.

יצאנו מאן ארבור בערך באחת בצהריים ביום רביעי, 27.6. אלון עוד לימד בבוקר ואני נסעתי לאסוף את המכונית השכורה. קיבלנו שברולט סוניק אדומה עם מזגן קטלני, תכונה שבהמשך התבררה כחיונית, בשל החום הנורא שאפף את הטיול כולו.


הדרך מאן ארבור מזרחה ארוכה אך די פשוטה וחילקנו אותה לשני חלקים; ביום רביעי נסענו 429 מיילים עד רוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק, שם בילינו את הלילה אצל חברנו מתן, כשבע וחצי שעות ללא עצירות. למחרת נהגנו את שארית הדרך עד קיימברידג', 390 מיילים, קצת פחות משבע שעות. רוב הדרך עוברת על ה-I-90 שהוא כביש ה-Interstate שנמשך כל הדרך מהחוף המערבי ועד החוף המזרחי בחלק הצפוני של ארה"ב וכמוהו יש עוד כביש 80, 70, 40 וכולי, שכולם חוצים את היבשת לרוחבה בקווי גובה משתנים.

ביום הראשון לקחנו איתנו אוכל לדרך - שני סנדוויצ'ים לכל אחד, אחד עם חביתה והשני עם חזה עוף, פסטו ופלפלים קלויים. לקחנו גם בננה אחת ושני חטיפי נייצ'ר ואלי ועוד שקית ענקית של בייגלה ששירתה אותנו כל הנסיעה ונגמרה רק ביום האחרון של הטיול. אפשר היה לומר שאני פולניה, לוקחת כל-כך הרבה אוכל לדרך על כביש מהיר שיש בו עצירות כל 50 מייל בממוצע, אבל בואו נודה בזה - אני פשוט חולת קרוהן והמשמעות של זה היא אחת - לא יוצאים מהבית בלי פתרונות נוחים ובטוחים לשעות הראשונות של המסע, כי לא מתאים לשים את נפשי בכפי, לאכול מקדונלדס או וונדיז או זבל אחר ולשלם את המחיר למשך כל שארית הנסיעה. מה גם שיצאתי למסע עם בטן כעוסה וכתוצאה מכך הוא היה מאתגר גם בלי הרפתקאות קולינריות מפוקפקות.

בדרכנו עברנו דרך ארבע מדינות שונות, אם לא סופרים את מישיגן; אוהיו, פנסילבניה, ניו-יורק ומסצ'וסטס. בכניסה לכל מדינה יש שלט "ברוכים הבאים" עם סיסמת המדינה. את השלט של אוהיו לא הצלחנו לצלם (so much to discover), אבל את הבאים אחריו דווקא כן. כל שלט התקבל בצווחות גיל ושמחה - זה מאוד מרגש לעבור ממדינה למדינה, אפילו אם זה אולי נראה כמו סתם עניין גיאוגרפי, זה משנה את ההרגשה. כי הדילוג בין המדינות ממחיש יותר מכל שאנחנו מתקדמים בדרך. וגם, מה, זה מגניב שעד עכשיו היינו רק במישיגן והנה אנחנו עוברים בעוד ועוד מדינות. באמת התרגשנו.



אני מתנצלת על איכות התמונות, רובן ככולן צולמו מרכב נוסע

מעניין לראות איך הנופים משתנים בין מדינה למדינה - באוהיו ראינו שדות תירס ענקיים, פה ושם שדות חיטה שכבר התייבשו ומחכים לקציר. בלב כל שדה תירס ענק עומד לו אסם ולידו לפעמים בית חווה. ישנם קטעי דרך ארוכים שאינם מיושבים, בעיקר במסצ'וסטס. מעניין לראות מרחבים אינסופיים ופתאום בתוך כל זה בית בודד. מי גר שם?

תירס
בקטע הדרך הקצר שנסענו בתוך פנסילבניה הופתענו לראות המון כרמים וגילינו שצפון פנסילבניה וצפון ניו-יורק ידועות בזכות תעשיית היין שלהן. בכל ירידה מהכביש הראשי יש שלושה שלטים שמספרים על האוכל, הלינה והאטרקציות המצויים בירידה זו. במעבר בפנסילבניה ובניו-יורק בכל ירידה מהכביש היו לפחות שלושה שלטים שהפנו למספר יקבים, כל אחד מציע סיורים וטעימות. אחח, חשבנו לעצמנו, אילו רק לא היינו ממהרים להגיע לקיימברידג' היינו עוצרים וטועמים כמה יינות וגבינות, ישנים קצת באוטו כדי להפיג את השכרות וממשיכים בדרך. נו, שוין. כמו שאומרים באנגלית - next time.

כרם ושמיים
בעצם, הטיול כולו היה לשנינו כמו מתאבן, הוא רק עשה לנו יותר חשק לצאת ולטייל. נראה שבארץ גדולה כמו ארצות הברית, ארץ שהיא בעצם יבשת שלמה, על כל דבר שכבר ראית יש עוד שלושה דברים שעוד לא ראית אבל היית רוצה לראות. בעודנו נוסעים חשבנו שוב ושוב על כל המקומות שנרצה לחזור אליהם, לטייל בהם יותר לעומק, עם יותר זמן. זה עוד יקרה. אנחנו מבטיחים.

מדי פעם אפשר לראות שלטים לצד הדרך, עליהם איור של אייל, המתריאים: זהירות! deer crossing. על רוב השלטים יש רק ציור, ללא ההזהרה המילולית. לפני שהגענו לרוצ'סטר ראינו איילה אחת מלחכת עשב לצד הכביש. אני, כמובן, התרגשתי מאוד. "אלונו, תראה, צבי! או משהו...". אז נפתח ברכב דיון פתלתל על ההבדל בין צבאים, איילים, יעלים ושאר חיות מעלות גירה ומפריסות פרסה. כשלא מצאנו פתרון לסוגיה "מה זה-זה?", חשבנו שאולי יבוא מזור מן השימוש בשפה האנגלית, אבל גם שם נתקענו - האם זה deer? ואולי gazelle? מה ההבדל בכלל? כפתרון ביניים עברתי לקרוא לחיות המדלגות-מלחכות עשב "גזלים" (מלשון gazelle, בהטייה לרבים בעברית) או בנקבה יחידה - גזלת.

בהמשך איתרתי עוד איילה אחת ולה עופר. עם נקודות!

"עופר נקודות, עופר נקודות!", צעקתי ואלון עוד הספיק לחפש אותם בעיניו ולראות גם. אחרי שחלפו חמש דקות נוספות בהן לא התגברתי על ההתרגשות והפליאה אלון אמר שהוא חושב שאפשר כבר להכתיר את הטיול כהצלחה ולחזור הביתה. השגנו כל מה שהיינו צריכים. לא נותר לי אלא להסכים.

המשכנו את הדיון הסוער בדבר שמם של היצורים בעלי ארבע הרגליים בקיימברידג', עת סיפרנו לתומר ואורלי על שראינו. אפילו ויקיפדיה לא עזרה להכריע. בסופו של דבר החלטתי שמדובר באיילים, משני טעמים: א', לשלט קוראים "deer crossing" וידוע כי deer הוא אייל. ב', לבמבי קוראים בעברית "עופר איילים", נכון? יופי, אם ראינו במבי נקודות אז ראינו עופר איילים. I rest my case ובגלל שאין לי תמונות של מה שראינו לא תוכלו להתווכח איתי :)

אולי ראוי לספר שה-deer spotting התרחש בזמן שאני נהגתי. ביום שלישי, הוא יום הטיול האחרון, עת ראיתי עוד מספר ארנבות ולוטרות בצידי הדרך (אחת עמדה כמו סוריקטה ושעשעה אותי מאוד) אלון תבע, "איך את מצליחה לראות אותם כל הזמן כשאת נוהגת?". "יש לי את העין לזה", עניתי, "כמו שאני מזהה שירים מהר כי יש לי אוזן לשירים, יש לי עין לחיות. מי שמחפש מוצא". עבורי, כל חיות הבר שראינו בדרך הן בהחלט אחת מגולות הכותרת של הטיול כולו. אני לא מפסיקה להתרגש מזה.


בארה"ב יש המון מים, ידעתם? כל כמה עשרות מטרים חוצים גשר ומתחתיו ערוץ, יובל, נחל, נהר, תעלה או משהו כזה, ואדי עם מים שבאים מאיפשהו וזורמים לאנשהו. כשאלון נהג אני הייתי עסוקה בעיקר בלסובב את הראש אחורה בכל פעם שעברנו גשר כדי לבדוק מה היה שם. בכל פעם שהדרך התרוממה ביחס לסביבה בדקתי - מה יש פה, אגם, בריכה או סתם יער. כמו עם חיות הבר, גם המים לא הפסיקו לרגש אותי. לקח לאלון זמן לקלוט שאני לא מבקשת את בקבוק השתייה שלי בכל פעם שאני צועקת "מים". הסברתי לו שזה פשוט מאוד - כשאני רוצה לשתות אני מבקשת בנימוס.

מאגר המים הגדול ביותר לידו עברנו ביום הראשון לנסיעה הוא Lake Erie, המשתרע מטולידו במערב ועד בפאלו במזרח, אורך הגדה שלו  בחלקו האמריקני הוא כ-300 מייל וחלק מהגבול בין ארה"ב לקנדה עובר בתוכו. האגם מתנקז לתוך נהר הניאגרה שהופך בהמשך למפלים הידועים שנשפכים לתוך Lake Ontario, עוד אגם-גבול עם קנדה.

Lake Erie, as seen from the I-90
הגענו לרוצ'סטר ברביעי בערב גמורים. השעה הייתה בערך תשע בערב ומאחורינו היו למעלה משבע שעות נסיעה וכמה עצירות לפיפי, תדלוק וחילוץ עצמות. מתן החמוד חיכה לנו עם ארוחת הערב ולקח אותנו למבשלת בירה מקומית שהוגש בה אוכל מוצלח בהחלט. אלון אכל המבורגר ואני בחרתי סלמון, כי אם כבר אוכלים מחוץ לבית זאת הזדמנות לאכול דג. שתיתי כוס יין ונתתי לכאב הראש האדיר שליווה אותי במחצית השנייה של הנסיעה להתפוגג.

בבוקר המחרת מתן לקח אותנו לדיינר מקומי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו בדיינר אמריקאי אמיתי, אותנטי ונאמן לסטראוטיפ - מהמנות ועד עיצוב הפנים. אלון אכל חביתה עם ירקות ואני התפנקתי בפרנץ' טוסט. יצאנו שבעים ומרוצים.


יצאנו לדרך מוקדם יחסית, לפני 12 בצהריים. היציאה מרוצ'סטר זימנה לנו קטע דרך יפה. במקום לעלות מיד על מחלף גדול ומכוער שמוביל לכביש מהיר ממנו מגיעים לעוד מחלף ועוד כביש, נסענו קטע דרך קצר בפרברי העיר, עברנו לצד פארק גדול וזכינו לשטוף את העיניים בקצת ירוק.

אלון ואני אוהבים מאוד לנסוע יחד. לרוב אני נוהגת ואלון מנווט, כך כל אחד מאיתנו עושה מה שהוא אוהב. בגלל אורכה של הדרך גם אלון נהג ויצא שהתחלקנו כמעט חצי-חצי בנהיגה. היינו מרוצים מאוד מהזרימה הטבעית של הדברים, אני נהגתי שלוש שעות ובדיוק כשהרגשתי מוכנה להתחלף לאלון לא היה אכפת לנהוג קצת. קנינו כבל מיוחד שאפשר לחבר את נגן ה-MP3 למערכת באוטו וכך כל הדרך שמענו מוזיקה שאנחנו אוהבים ולא היינו צריכים להיות נתונים לחסדי הרדיו האמריקני. מצאנו קצב טוב של נהיגה-הפסקה-התחלפות-המשך שהיה מתאים לשנינו ואפשר לכל אחד ליהנות מהדרך. בעיקר הסתכלנו המון החוצה וראינו - עוד אגם ועוד נהר. המון-המון ירוק. קראנו שלטים, צחקנו על המבטא של הג'יפיאסית שלנו, חיפשנו גזלים וכירסמנו בייגלה. בעיקר, כמעט לא היו רגעים בהם רצינו שהדרך תיגמר כבר ונגיע. נהנינו.

התקרבנו לאולבני, בירתה של מדינת ניו-יורק.
אלון: "רוצה לנסוע לניו-יורק סיטי?"
אני: "כן! אפשר?"
אלון: "כן, זה רק עוד 150 מייל מכאן, קטן עלינו. אבל בפעם אחרת. עכשיו אנחנו נוסעים לקיימברידג'".

הרגע בו השם של היעד שלנו מופיע לראשונה בשלטים הוא תמיד רגע מרגש ומשמח.

אפשר גם לנסוע לקנדה!
crossing the Hudson near Albany, NY
מצחיקים האמריקאיים האלה - במישיגן יש הרבה שמות צרפתיים למקומות, בניו-יורק יש אמסטרדם ורוטרדם, רומא, וניס, ג'נבה ועוד שלל ערים ומדינות אירופאיות, במסצ'וסטס כמו בכל ניו-אינגלנד, שמות אנגליים לתפארת ובתוך כל הבליל המוזר-מצחיק הזה, שמות אינדיאניים. סלט קיבוץ-גלויות משעשע.

כניסה לכביש האגרה של מסצ'וסטס - מי יכול לסרב להבטחה שבנוף הזה?!
בחלק הבא: מגיעים לקיימברידג', מטיילים, נהנים וחוזרים.

3 תגובות:

  1. באמת מרגש "עופר נקודות". ובכל זאת, בזמן שנעדרת לנו כאן מהבלוג, והרי ידענו שנסעת לבוסטון, שאלתי את עצמי:"רגע, ומי משקה את הבזיליקום אה?"
    מאחר ועצמי הוא עצמי מאוד פסימי, אני מניחה שבניגוד לתיאורים הכ"כ משמחים של הנופים האלה שלרייר עליהם, הסיפור של הגינה שלך הוא סיפור עם סוף עצוב...כן?

    השבמחק
    תשובות
    1. דווקא לא!

      הרוויתי אותם במים לפני שיצאנו ומאחר והם זקוקים להשקייה אחת לשבוע בערך חזרנו הביתה בדיוק בזמן להשקייה הבאה.
      אחד מהם היה מעט עצוב אבל לא מת.
      השארתי אותם ליד החלון עם הוילון קצת פתוח אז גם הייתה להם שמש. סופטוב הכלטוב.

      מחק
  2. יופי!
    עכשיו אפשר לשמוח עם הזיקוקים!!!!!!

    השבמחק