יום רביעי, 16 במאי 2012

Flashbacking

כשהתעוררתי בטיפול נמרץ לא ידעתי איפה אני. שכבתי במיטת בית חולים ושמעתי צפצופים של מוניטור. על הקיר מול העיניים שלי היה שעון. ניסיתי לקרוא למישהו אבל לא הצלחתי להפיק קול. נרדמתי. התעוררתי שוב ושוב ניסיתי לקרוא. הפעם הצלחתי להפיק לחישה ואחריה קריאה צרודה. אחות אחת ניגשה. שוב נרדמתי ושוב התעוררתי. ובראש כל הזמן התנגן לי "בשבחי הסמבה" של אריק איינשטיין. עד היום אני מנסה להבין איך, מכל השירים בעולם, דווקא השיר הזה הסתנן פנימה דרך מסך הערפל הסמיך של סמי ההרדמה שהחזיקו אותי ישנה במשך כמה יממות.

בתוך ענני חומרי ההרדמה שהתחילו להתפנות החוצה מהגוף שלי, התעוררתי ושקעתי שוב בשינה עמוקה לסירוגין. שינות חטופות, עמוקות, שבאות והולכות כאילו לחץ מישהו על מתג, מדליק ומכבה את האור שבתוך הראש שלי. השינה עמוקה אבל תמיד טרופת חלומות שמרגישים כמו מציאות, כל-כך מוחשיים שאפשר לגעת בהם, אבל גם דמיוניים כמו ג'לי שקוף, שרוטט ומעוות את התמונה שנשקפת דרכו. כשהתודעה שלי כבר עיבדה את עובדת היותי ביחידה לטיפול נמרץ, חלמתי שבמיטה לידי שוכבת שרית וינו-אלעד. מכל האנשים בעולם. היא לבשה שמלת קטיפה בצבע ירוק בקבוק ולצווארה היה צעיף נוצות צהוב או זהוב, כמו לזמרת בקברט. היא סיפרה לי על העבודה שלה בזנות, על ההיריון וההפלה שהכריחו אותה לעבור. בגלל זה היא כאן.

מכל האנשים בעולם, מכל השירים בעולם.

כמה חודשים אחרי שחזרתי הביתה מאותו אשפוז התפלאתי ביני לביני, איך זה שלא לקחתי איתי מוזיקה לבית החולים. ואיך זה שלא ביקשתי שיביאו לי. אני זוכרת איך שתיתי דרך נקבוביות העור את המוזיקה הגרועה שבקעה מהטלוויזיה בתשלום של השותפה שלי לחדר. בעיקר MTV ולפעמים ערוץ 24, דנה עדיני שרה "אין לי מקום" בשיר של פרויקט מטרופולין ואני, חולקת חדר עם עוד שתי נשים, רוצה הביתה. ובבקרים המוארים, הצלולים, של המחלקה הכירורגית באסף הרופא, הלכתי לאט סביב-סביב במסדרונות המחלקה, משתדלת להחזיק את הבטן ששכחה שפעם היו לה שרירים ואני מזמזמת לעצמי, "השחר מתקלח במקלחת של צבעים" ואמא שלי מתפלאה על המצברוח הטוב שלי. העצב הגדול יגיע מאוחר יותר.

רציתי לדעת מה קרה בזמן שישנתי ויום אחד אמא שלי אמרה שיודה ונינט נפרדו. "באמת?" - לא. הם עדיין יחד. כלום לא השתנה.

בשום שלב מאז אותה תקופה, ספטמבר 2007, לא הוגדרתי רשמית כסובלת מ-PTSD, רק בגלל שהיה חסר לי סימפטום אחד כדי לענות על הקריטריון של ה-DSM - לא סבלתי מהפרעה משמעותית בתפקוד. כלפי חוץ, בחברה, הייתי ממש בסדר. אבל כשהייתי לבד, זה כבר היה סיפור אחר. את הפלשבק הראשון המלא שלי חוויתי בשנה הרביעית של התואר, הרבה אחרי שסיימתי בהצלחה טיפול קצר מועד, בן 12 מפגשים, באמצעות EMDR ודה-סנסיטיזציה. לפני זה היו לפעמים ריחות שסימרו את עורי וגרמו לי רתיעה, אבל אף פעם לא פלשבק מלא.

נסענו בדרך חזרה מאסף הרופא לירושלים, אני ועוד כמה חברים ללימודים. דיברנו על הסטאז' במחלקות השונות והחלפנו רשמים וחוויות. דיברנו על הביקורת שיש לנו בנוגע למה שנחשפנו אליו. על הפער בין התיאוריה לפרקטיקה שרואים בשטח. עבור רובנו זה היה המפגש הראשון עם הפער הזה. אחת מהחברות שלי התחילה לתאר את האופן שבו רוחצים את החולים ביחידה לטיפול נמרץ בה היא עשתה את הסטאז' ובאפי עלה הריח של הספטול, אותו סבון אנטיבקטריאלי שנפוץ כל-כך בשימוש בבתי חולים ציבוריים בארץ. ביקשתי שנחליף נושא ועדיין, באותו רגע, לא הבנתי מה קורה לי. מאוחר יותר באותו יום, באוטובוס בדרך לסוף שבוע בקיבוץ, אמרתי לאלון - "אני חושבת שהיה לי היום פלשבק" והתחלתי לבכות. זה העניין עם פלשבקים. יש איזה טריגר שמפעיל תגובה ואתה נשאב פנימה ברגע אחד. לפעמים רק שעות מאוחר יותר תבין מה בכלל קרה. למה כל היום היית חסר סבלנות, למה הרגשת עייף או עצבני יותר מהרגיל.

אין לי הרבה אירועים כאלה, שאני חוזרת למה שקרה לי באותו ספטמבר. הטיפול נתן לי את האפשרות לחזור לשם מנטאלית, בלי לחוות בכל פעם מחדש את הרגשות הנוראיים שליוו הכל. אבל לפעמים, פתאום, ממקום לא צפוי, משהו קורה ואני שוב שם. לבד. יש שלל רגעים שאני זוכרת. רגעים קטנים, שברי תמונות שחוזרים אליי לפעמים בצבעים חיים, מלווים בריח וקול. לפעמים אני זוכרת משהו שמישהו אמר לי, לפעמים משהו שמישהו עשה, שאני עשיתי או הרגשתי. במהלך הטיפול בניתי נרטיב של מה שקרה באותו ספטמבר, ניסיון לתאר את רצף ההתרחשויות הסיבתי; מה הוביל לאירועים שהיו, מה קרה "בזמן שישנתי", מה קרה אחרי שהעירו אותי ואיך באורם של כל אלה אוספים את שברי החיים וחוזרים לנהל יומיום. אבל מחוץ לסיפור המסודר, הכרונולוגי, השיטתי, ישנם פירורי הזכרונות. גזרי אירועים ושברי שיחות שנשארו מונחים על רצפת חדר העריכה. ולפעמים הם חוזרים בלי התראה ובאלימות השייכת ללוחם גרילה תובעים את מקומם בסיפור, המקום שנגזל מהם וניתן לסיפורים אחרים שהתאימו יותר לקו העלילה שרציתי לרקום.

נועה הייתה אז בהיריון עם עלמה. כל-כך מזמן זה היה. אלון ואני רק התחלנו לצאת. היינו אז יחד שלושה חודשים בסך הכל.

ביום בו העלו אותי בחזרה למחלקה הכירורגית מטיפול נמרץ, נועה הייתה איתי. באותו ערב היא עזרה לי לקום מהמיטה לראשונה והושיבה אותי על כיסא גלגלים של מקלחת. היא חפפה לי את הראש והשתמשה במרכך פעמיים. לראשונה אחרי כמה ימים היא הברישה את השיער שלי. עד היום אני זוכרת את התחושה הזאת. מהרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ כל מה שרציתי הוא לשבת על אסלה ולהבריש את השיער. דברים כל-כך קטנים שמשנים כל-כך הרבה. כמה ימים אחר-כך, אחרי שראו שאני יציבה, העבירו אותי לחדר אחר, מרוחק יותר מתחנת האחיות. באותו יום בצהריים נועה הייתה איתי. עם בטן של חודש שישי וחולצת צווארון ה-V האדומה שאני נתתי לה, היא בדיוק חזרה מהעגלה של הקפה עם סנדוויץ' גבינה צהובה. כשהיא עזרה לי להתיישב במיטה, כשהזדקפתי, הראש שלי היה בדיוק מול מפתח הלב שלה. נשמתי רגע ונשענתי עליה, פיזית ורגשית. אני זוכרת את הרגע הזה בחיות רבה. הבוקר, חיממתי לגבי בקבוק וחיכיתי איתה שהאוכל יהיה מוכן. היא שכבה על הבטן על השטיח ואני ישבתי לידה. לרגע היא נטתה קצת הצידה והראש שלה נגע לי ברגל. היא נעצרה ונתנה לראש שלה לנוח על הרגל שלי, מתמסרת לחום ולנעימות שבמגע. שעתיים וחצי מאוחר יותר החלפתי לה חיתול והתחלתי לבכות. עד אותו רגע רצו לי בראש סרטים ומשפטים. שברי תמונות וזיכרונות מהתקופה האומללה ההיא שהיו בה רגעים של חסד, רגעים שבזמן הטיפול בטראומה נאחזתי בהם כמו אדם טובע.

אלון היה עסוק אז התקשרתי לנועה. רציתי לדבר איתה על דברים אחרים, להסיח את דעתי מהמחנק הנוראי הזה שאחז לי בגרון, אבל ברגע ששמעתי את הקול שלה בצד השני של הקו התחלתי לבכות. דיברנו קצת והשיחה הקלה עליי. בעיקר לדעת שאני לא לבד. במיוחד לדבר עם עוד מישהו שהיה איתי שם ומבין, אפילו רק חלק. ואז גבי הייתה צריכה לנמנם ובישראל כבר הייתה השעה למקלחות של הילדים ונפרדנו. אלון כבר סיים את עיסוקיו ואחרי שהרדמתי את גבי ירדתי למטבח, שתיתי קצת מים והתקשרתי אליו. הרגשתי כאילו עבר עליי מכבש. מרוקנת לגמרי מאנרגיה. שרפו לי העיניים ויותר מהכל, עדיין הרגשתי מחנק נוראי. אלון אמר שזה כמו שמתעוררים מחלום ונשארים רק עם ההרגשה הלא נעימה, משהו מציק ולא יודעים בדיוק מה. הסכמתי איתו. לא יכולתי לחשוב על דימוי מדויק יותר.

אמא שלי אומרת שבשביל אנשים חזקים, אמפתיה היא הטוב הכי רע שיש. בתקופות שהיא עוד לימדה ואני הייתי מאושפזת היא הייתה מסתדרת יופי, עד שמישהו היה שואל אותה מה נשמע וגם באמת רוצה לשמוע את התשובה. ככה זה. כל עוד אף אחד לא מתייחס אליך, אתה יכול להמשיך להציג את החזות החזקה, אבל טיפה אחת של רוך וכל החומות נופלות. הדבק שהחזיק את השברים שהם אתה עד לאותו רגע מתמוסס ואתה הופך לערימה מבולגנת של רסיסי-אדם.

הפלשבק יכול להימשך כמה שעות עד כמה ימים. וכל הזמן הזה אתה מתנהל בתוך איזו הזייה, חלקך במציאות הקיימת וחלקך נשאב ונשלף החוצה מתוך איזו מציאות אלטרנטיבית, שדה קרב מעשן. היום למדתי שפלשבק בעבודה זה תענוג מפוקפק מאוד. במיוחד כשהעבודה היא טיפול ביצור קטן שזקוק לתשומת הלב שלי חלק גדול מהזמן. לעומת זאת, גם למדתי שאת רוב הדברים שכרוכים בטיפול בתינוק אפשר לעשות על אוטומט. ולפעמים דווקא חיוך מחמם לב של תינוקת שאוהבת אותי ללא תנאי הוא כל מה שצריך כדי קצת לרכך את הקושי הפתאומי. ובסופו של כל יום עבודה מגיע הרגע בו הולכים הביתה וכבר ברגע הזה יש איזו הקלה.

אז מה עושים?
כדי למנוע, דואגים לישון מספיק בלילה (עייפות היא הטריגר הכי חזק אצלי).
דואגים לשתות ולאכול כמו שצריך. מונעים סטרס באופן כללי.
ואם כבר קרה, נושמים עמוק, שוטפים פנים ושותים מים.
מדברים עם מישהו אוהב ואהוב שינפץ את בועת הבדידות העבה והחונקת של הטראומה. כותבים.
אוכלים שוקולד, שותים תה עם הרבה סוכר ובגדול - מתרכזים בפחמימות, כמו שתי המיני-פיתות עם הדבש שהכנתי לי אחרי ארוחת הצהריים כדי קצת להמתיק את המלח של הדמעות.
יוצאים החוצה, להרגיש את הרוח והשמש על הפנים. כל דבר שיפעיל את החושים ויזכיר את גבולות הגוף.
ואם אחרי כל זה המחנק עדיין נשאר, מחכים שייגמר יום העבודה. חוזרים הביתה, מתחבקים, מתקלחים, הולכים לישון וקמים למחרת ליום בו השמש שוב זורחת. תמיד.

6 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. קראתי ודמעות עמדו בעיני... את כותבת מדהים, הצלחת להעביר את התחושות בצורה כ"כ אמיתית. אם היית לידי הייתי מקבלת חיבוק גדול-גדול. את בחורה חזקה ונפלאה. תוסיפי לעצות של "מה עושים", את נושא הכתיבה והאפייה. בשבילך זו תרפיה נהדרת ואת לבטח מוכשרת בשניהם (:

    השבמחק
  3. חיבור מכאן.

    השבמחק
  4. התכוונתי חיבוק (ככה זה שמקלידים באצבע מעל תינוק ישן...).

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה.

      זה מצחיק, התגובה הראשונה שלך כאילו מדווחת שאת מחוברת. משם. משעשע :)

      מחק