יום שישי, 18 במאי 2012

פנקייקס

אתמול, ממש לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי - מה אעשה עם הריוויון שנשאר אחרי הכנת המילוי של הטארט? אולי אופה מאפינס בבוקר. ואולי...


כן. פנקייקס. רעיון מעולה! הדבר המושלם לבוקר עצל כששנינו נמצאים בבית ואפשר לקחת את הזמן וליהנות מכך שלא צריך ללכת לשום מקום. אפשר פשוט להיות. כשגבי נרדמה לנמנום השני שלה היום ב-12 בצהריים, התחיל להתעורר בי הרעב. העוגייה היחידה שאכלתי לארוחת בוקר כבר לא הספיקה. אפרופו עוגייה יחידה לארוחת בוקר - מדהים איך בגיל 28 הרגלי האכילה של בנאדם יכולים להשתנות כל-כך. אולי אלה חילופי העונות ושינויי מזג האוויר.


התבססתי על מתכון שפורסם בביסים לפני כמעט חודש. במקום יוגורט השתמשתי בחצי כוס ריוויון ועוד רבע כוס מיץ תפוזים. אחרי שהוספתי את הקמח הוספתי עוד קצת ריוויון לבלילה שהרגישה לי סמיכה מדי. הוספתי פנימה גם ככפית גרידת לימון וקצת תמצית וניל. לא יכול להזיק.


והפטל שנשאר לנו במקרר.
אף פעם לא אכלתי פנקייקים עם פירות יער. היום גיליתי לראשונה עד כמה השילוב הזה מוצלח. ועם יוגורט ודבש? בכלל.

תענוג.

. . .

ארוחת הערב אצל אלי הייתה מדהימה, תודה ששאלתם. אוכל טוב, מזג אוויר טוב, חברה טובה וקצת אלכוהול. מה עוד צריך בנאדם בחיים האלה.
הלכנו ברגל כי חששנו שהטארט לא ישרוד נסיעה באופניים. מזג האוויר האביבי והנפלא התאים בדיוק והפך הליכה של חצי שעה לבילוי. וכמו תמיד, כשהרגליים זזות הלשון משתחררת. היה לנו הרבה על מה לדבר.
לא ידענו מה אלי מכין לנו. כשטיפסנו במעלה המדרגות לדירה שלו, הבטן שלי דילגה בשמחה כשעטף אותנו ענן סמיך של ריח של אוכל טוב. בתוך המטבח החם חיכה ברווז שנצלה בשלמותו בתנור ומתחתיו תפוחי אדמה שלמים שרק חיכו לקלוט את כל הטוב שטפטף ממנו. ציפורים צלויות פעמיים בפחות משבוע? I'll have some of that, please!
ערכנו את השולחן שבחצר וישבנו לארוחה נפלאה, אוכלים בידיים, מתענגים על הבשר העסיסי ונהנים מהויתור הזמני על נימוסי השולחן שלנו. השמש ששוקעת רק בתשע העניקה לנו מאורה לאורך כל הארוחה. את הקינוח כבר אכלנו בפנים. והטארט יצא מ-עו-לה. בעל טעם לימוני מתון ועדין שהשתלב באופן מושלם עם החמצמצות העדינה של הריוויון. הקלתית יצאה פריכה וחמאתית והשילוב בין המילוי לבין הפטל היה מופלא ומדויק. אלון כבר הכריז שזאת העוגה שהוא רוצה ליום ההולדת שלו. אחרי שכל אחד מאיתנו אכל פרוסה אחת, המשכנו ליישר את העוגה לאט-לאט, תוך כדי שיחה. בסופו של דבר בתוך שעתיים אכלנו יחד כמעט טארט שלם. נשארה אולי שמינית עוגה שחולקה באופן שווה בין אלי ואלון.
אני אוהבת את אלי והיה לי כל-כך כיף. ועכשיו אני יכולה ללכת לישון שמחה, שבעה ומסופקת.

הי-דד.

2 comments:

  1. דפנה,
    אי אפשר ככה.
    שולחן הכתיבה שלנו מתמלא בריר (סליחה על הפלסטיות).
    את גורמת ל"בריחת המוחות" להיראות כמו תופעה שולית ולא חשובה. מה עם "בריחת האופות"??

    נו. מילא. ד"ש חמה לאלון.

    השבמחק
  2. חמודה, הצחקת אותי מאוד על הבוקר.

    תודה על המחמאה המתוחכמת :)

    הד"ש, כתמיד, תעבור הלאה.
    נשיקות וחיבוקות לכם שם.

    השבמחק