עוגת שוקולד-תפוז עם ביצה אחת

כל היום אני נלחמת ברצון לאפות עוגיות. בקופסת הפלסטיק נשארו עוד שני מאפינס מהחבורה שאפיתי בשבת וחיישן מאפי-הבית שלי מתחיל לצפצף - צריך להתכונן לפינוק הבא. אבל אפיית עוגיות היא לא דבר שעושים בתקופה בה מתכוננים לבחינה. אפיית עוגיות דורשת זמן וגם אם זה נראה כמו דבר מהיר ופשוט בסוף זה תמיד מתברר כפרוייקט. לא. צריך פשוט. ובכלל, אני לא אמורה לאפות עכשיו. אני אמורה ללמוד. לשקוד על הספרים יומם וליל ולהתאפק. כן, בטח.

התחלתי ללמוד היום די מאוחר. השעון המעורר שצלצל כרגיל בעשר בבוקר קרע את שנינו משינה עמוקה. היום לראשונה הצטערתי באמת על קיומו. קמנו ויצאנו לעיר, להדפיס כמה דברים ולקנות לי תרופות. כשחזרנו הביתה כבר היה זמן לארוחת צהריים ואחריה פשוט היינו חייבים לשים קצת ראש ולעצום עיניים. אז עד ש ועד ש... נהיה שלוש וחצי בצהריים.

גירדתי את עצמי מהמיטה, הכנתי קפה והתיישבתי ללמוד. פתרתי מקבץ של 75 שאלות. סיימתי אותו, עברתי על השאלות השגויות, רקדתי קצת וחזרתי למקבץ נוסף. רגע, מה? רקדתי? כן. זה מה שאני עושה בתקופות מבחנים כשאני צריכה להתרענן. אני שמה שיר feel-good במחשב, קמה ומנערת את עצמי טוב-טוב. זה משחרר אחלה.

למשל, זה מהיום (שהיה ברשימת המוזיקה בחתונה שלנו):

כשסיימתי את המקבץ השני יצאנו להליכה וכשחזרנו - ארוחת ערב ומקלחת. למרות העייפות (מאיפה, בחיי) הייתי צריכה לחזור ללמוד. רק עוד קצת. התחלתי מקבץ שלישי של 75 שאלות אבל בשאלה התשיעית שמתי לב שאני עייפה וסתם עושה טעויות טיפשיות. אז עצרתי רגע והחלטתי להפחית את מספר השאלות. מצוידת בכוס תה צמחים שאלון הכין לי, השלמתי 50 שאלות וחתמתי את היומית ב-200 שאלות סך הכל. לא רע.

תראו איזו תלמידה רצינית אני, taking notes and everything

השעה עוד הייתה קצת לפני 11 בלילה ועוד לא התחשק לי ללכת לישון אז החלטתי לאפות עוגה. לא מאפינס, לא עוגיות. עוגה. כבר הרבה זמן לא הייתה כאן עוגה. כזאת שחותכים ממנה חתיכה לפני שאוכלים, שלא נאפתה מראש מחולקת למנות אישיות.

אז חיפשתי בגוגל "עוגת שוקולד" ומיד הגעתי למתכון "בבצק אלים" שנראה מבטיח, לעוגת שוקולד בשנייה. כבר העתקתי את החומרים לדף, חילקתי את הכמות בחצי, אבל אז ניגשתי למקרר והמציאות טפחה על פניי - יש לי רק ביצה אחת. חזרתי לגוגל וביקשתי שייתן לי מתכון למאפינס שוקולד. לא יודעת למה, אבל הייתה לי תחושה שאמצא הרבה מתכונים למאפינס שדורשים רק ביצה אחת. נכנסתי ללינק הראשון שהבטיח "מאפינס שוקולד נמס בפה". מי יכול להתווכח עם זה. העתקתי את המרכיבים וכבר לקחתי את תבנית השקעים והנחתי אותה על הדלפק ואז אמרתי לעצמי, לעזאזל, רציתי עוגה!

רציתי עוגה, תהיה פה עוגה.

קבלו את המתכון והצצה לתוצאה הסופית.

מערבבים את כל היבשים בקערה אחת ואת כל הרטובים בקערה שנייה. מוסיפים רטובים ליבשים, מערבבים עד הטמעה. העוגה הייתה מוכנה אחרי 30 דקות ב-180 מ"צ.

כהרגלי המקולקל בקודש, הכנסתי כמה שינויים במתכון. אני מתחילה לחשוב שזאת קומפולסיה שאני לא יכולה להתנגד לה. אז מה שיניתי?

לפי כלל היחסים בין קמח לבין אבקת אפייה שמתי כפית וחצי של אבקת אפייה ולא רק כפית אחת.

החלפתי את כוס המים בחצי חלב-חצי שמנת להקצפה, כי למה-מי-מת מים בעוגה? ז"א, אם לא צריך פרווה וכאלה. ולא צריך. תודה.

אין לנו בבית אבקת שוקולית, אז השתמשתי בקקאו רגיל. אחרי שטעמתי את הבלילה הלא-אפויה וגם את התוצאה הסופית אני חייבת לפסוק שאין צורך בשוקולית. העוגה מספיק מתוקה גם ככה.

לא השתמשתי בתמצית רום. במקום זה, לקחתי את העוגה לכיוון התפוזי, עם חצי כפית תמצית טעם תפוז וכפית קוואנטרו. הוספתי גם כפית תמצית וניל. עוד דחף כפייתי שלי - לכל דבר אני מוסיפה וניל.

כאמור, במקום מאפינס אפיתי עוגה. השתמשתי בתבנית 20*20 אותה ריפדתי בשתי שכבות נייר אפייה שהנחתי בשתי וערב (קריס-קרוס). שימנתי את התבנית בספריי שמן מתחת לנייר האפייה וגם את השכבה העליונה של נייר האפייה שבאה במגע עם העוגה. אחרי האפייה העוגה נשלפה בקלות מהתבנית. הידד.

לראשונה מזה הרבה זמן ערבבתי ידנית ולא הפעלתי את הקיצ'ן-אייד לרגל המאורע. לפעמים זה נעים, לעשות את הדברים בדרך הישנה והפשוטה. כמה שאני נהנית מאפייה וכמה שהיא משמחת אותי. במהלך ההתרוצצות במטבח מפה לשם שמתי לב שאני מדברת לעצמי ומדי פעם מצחקקת בקול. וזה בחינם. שווה.

במהלך האפייה אלון ניגש ואמר "בא לי משהו". לדעתי אלה היו ריחות האפייה שזחלו אל חדר העבודה שלו, דגדגו אותו בבטן וקראו לו לצאת למטבח ללקט תופינים. אמרתי לו שיש עוגה בתנור והוא אמר, "אה, נכון. איזו עוגה זאת?"

עניתי: "שוקולד תפוז""

והוא התעקש: "אבל איזו עוגה?"

התנצלתי: "לא יודעת, נו, עוגת שוקולד"

והוא דרש: "אבל לא עוגה כבדה כזאת, נכון? אני לא אוהב עוגות שוקולד כבדות".

התגוננתי: "לא יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותה, אבל לא נראה לי שהיא תצא כבדה"

הטועם המלכותי אישר שהעוגה לא כבדה. בטעימה ראשונה הוא ניסה להסביר את עצמו שוב, "יש בזה שוקולד צ'יפס? את מכניסה אותם עכשיו לכל דבר, הא?". צודק. הוא קנה שקית חדשה של נטיפי שוקולד ביום שבת והיום המפלס כבר ירד לפחות משמינית שקית. לאן הם נעלמים כולם?

שאלתי, "זה טוב?" והוא ענה, "כן, לא כבד. אני לא אוהב שכל העוגה היא כאילו כמו...", "פאדג'?", הקדמתי והצעתי. "כן, אז היא לא ככה. היא טובה. והתפוז ממש מוסיף".

יש!

יצאה עוגה קצת מתפוררת, אבל יכול להיות שזה יעבור לה אחרי שהיא תתקרר, אם רק ניתן לה להגיע לשלב הזה בלי לחסל הכל. ואם אתם לא כמו אלון ובכל זאת אוהבים שהעוגה קצת פאדג'ית, קחו סיכון ותקצרו את האפייה בחמש עד עשר דקות. ספרו לי איך יצא.

אני, יש לי הרגלים רעים אני. לרוב, אני לא מסדרת ומנקה מיד אחרי האפייה. אני אומרת לעצמי שאעשה את זה אחר-כך, אבל זה מושג כללי ומאוד מעורפל. לרוב אני מגיעה לזה כמה ימים מאוחר יותר. אולי זה בגלל שאבא שלי פינק אותי כשעוד גרתי בבית. אני הייתי אופה או מבשלת והוא היה מנקה אחרי. באופן יוצא דופן, הערב הגדלתי לעשות ומיד החזרתי הכל למקום ושטפתי לא רק את הקערה בה השתמשתי, אלא גם את כל הכלים האחרים שהיו בכיור והיה להם מקום על המתקן לייבוש כלים. וגם העברתי סמרטוט על המשקל הדיגיטלי שלי שהתלכלך ועל שולחן ההכנות שלי. אחח, כמה גאווה ונחת אני מסבה לעצמי. שנאמר, אם אין אנילימילי.

מחר נוותר על השעון המעורר ונתעורר ביקיצה טבעית, כי די, מספיק, זה מכאיב. ואחר כך נחזור.

עוד שבועיים למנאייק.