יום רביעי, 2 במאי 2012

Countdown

ברום עמוד השדרה שלי, בין השכמות, יושב לו פיל. לא פיל גדול, אולי פילפילון. אבל הוא יושב שם, כל הזמן.

אני לא לחוצה. לא מתוחה. לפחות לא באופן מודע. אבל בלילה, לפני השינה, כשאני מתכופפת אל הברז שבכיור המקלחת בתום הצחצוח, כדי ללגום קצת מים ולנקות את שאריות משחת השיניים מהפה, פתאום הגב העליון שלי משמיע מן חריקה כזאת, שרק אני שומעת, ואני מבינה שהוא לא נשם כבר יום שלם. אולי הוא הבריח איזו שאיפה פה ושם, כשנשכבתי ליד גבי על הרצפה בזמן משחק, כששילבתי ידיים מאחוריי הגב ועשיתי לו קווץ' וסחיטה. אבל לא יותר מזה. בגדול, בלי הפסקה, הגב שלי בסטרס. וכולנו יודעים שהגב שלי הוא חלק ממני. כשאני פתאום שומעת אותו אומר שלוחץ לו, לא נותר לי להסיק שכנראה לוחץ גם לי. פשוט לא שמתי לב.

אני לא לחוצה, אבל יותר מדי פעמים בזמן האחרון אני נכנסת למיטה הרוגה מעייפות ולא מצליחה להירדם. אני שוכבת על הגב ומרגישה את הלב שלי פועם. חושבת על הזמן שנשאר עד המבחן, על מה שכבר הספקתי ומה שעוד נותר להספיק. אני קמה לשירותים. רק עוד פיפי אחד, אחרון. ואז עוד אחד, אחרון בהחלט. ועוד אחד, אחרון-אחרון ודי. כמו ילד שלא רוצה ללכת לישון או מעולם לא עזרו לו ללמוד להרגיע את עצמו ולהרפות, לוותר. עוד לגימה של מים, עם שמיכה-בלי שמיכה, עם כרית הירגעות על העיניים-לא זה מחמם ולוחץ וכבד לי אני מורידה, עם חולצה-חם לי, בלי חולצה! על הצד, על הגב, על הצד השני.

אלוהים אדירים, היום כבר הראשון במאי...

בום.

הדופק שוב שועט ואני שוב מתהפכת, מנסה למצוא את התנוחה בה אני אתן לסחרחורת העדינה של העייפות לסחוף אותי ואוותר סופית על האחיזה בגוף שלי למשך השעות הקרובות. לפעמים, כשנמאס לי להיאבק, אחרי חצי שעה או חמישים דקות, אני קמה ולוקחת בנדריל, אנטיהיסטמין שתמיד נמצא אצלנו בארון התרופות בשביל האלרגיה, אבל כמו שספר הסיעוד שלי יודע לספר, הוא משמש גם להשריית שינה. הלילה, אפילו עם בנדריל, ישנתי כמו בלילה שלפני טיול, כמו שאלון קורא לזה. שינה לא לגמרי עמוקה, מקוטעת. כזו שבמהלכה מודעים לרגעים בהם מתהפכים ומשנים תנוחה. שבאמצע הלילה פתאום מתעוררים ותוהים אם השעון כבר צלצל ופשוט כיבינו אותו וחזרנו לישון. כזו שכשהבוקר מגיע הוא גואל אותך מהלימבו הזה של העולם הצמיגי והדביק שבין שינה לעירות, עולם שבו העיניים עצומות ואת נחה, אבל רק חצי, כי משהו שם ברקע ממשיך לרחוש ולא עוצר באמת, אפילו לא לרגע.

אני לא לחוצה, לא במודע, כי באמת אין לי סיבה להיות לחוצה. עוד שלושה עמודים קצרים ואסיים את הפרק האחרון בספר. כבר לקחתי את המחשב הישן שלי לעבודה כדי שאוכל לתרגל כמה מאות שאלות כל יום. אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. בכל זאת יש שם איזה גרגיר של חשש ולמרות שהוא רק קטן וגרגירי, הוא כבר נבט והתחיל לשלוח שורשונים סביב-סביב והוא קונה את אחיזתו בי. אני לוקחת נשימה עמוקה ושמה לב שאני צריכה לחשוב עליה, לקחת אותה במודע ובמתכוון, כאילו אחרת היא לא תיכנס למקום הנכון, לא תצליח לשבור את התנגדות בית החזה הקפוץ, הדרוך, הסרבן.

כמו תמיד, לפחות יש לכל זה תאריך תפוגה - עוד חודש ופחות משבוע. אחרי זה הכל יהיה רגוע ושקט. ונוכל לחגוג ולהתפרק ולחשוב אחורה על כל הלחץ הזה שהיה או לא היה ואיך היה והאם היה מוצדק או לא.

ונוכל להתחיל לשלוח קורות חיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה