מי שקורא כאן מזה זמן מה, מי שמכיר אותי בתלת מימד וכל מי שאי-פעם חלק איתי בית, דירה או שולחן אוכל, כבר מכיר את חיבתי ונאמנותי העזה לשקיות צלייה בתנור. במיוחד בתקופות עמוסות או בתקופות בהן המוזות שותקות, שקיות צלייה מסוגלות להנפיק ארוחה מפוארת בהשקעה מינימלית של מחשבה וזמן. אבל גם בעיתות של שפע זמן ויצירתיות, אפשר להשקיע קצת יותר ולקבל תוצאה מוצלחת, כמעט foolproof.
בהתחשב במערכת היחסים הארוכה שלי ושל שקיות הקוקי, מפתיע (אותי) לגלות שרק לאחרונה העליתי על דעתי לצלות בשקיות חזות עוף שלמים. אני לא יודעת למה, אבל תמיד חשבתי שהצלייה בשקית תוציא מחלק העוף הזה את הגרוע ביותר - היא תייבש אותו ותהפוך אותו סיבי ובלתי ניתן ללעיסה. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לנסות את זה בפעם הראשונה, אבל אני חושבת שזה היה שילוב של חוסר רצון לעמוד רבע שעה מעל הג'ורג' פורמן (ולא שאני לא אוהבת אותו) ושל זה שפתחתי את העלון המצורף לשקיות הצלייה האמריקניות שלנו והתעמקתי מעט בטבלה שמפרטת את זמני הצלייה המומלצים. "יאללה, ננסה", אמרתי לעצמי, "מה יש לנו להפסיד". כעבור 40 דקות צלייה התוצאה הפתיעה מאוד - חזות עוף רכים, עסיסיים ומלאי טעם.
לפני כמה ימים נזכרתי פתאום במרינדה שקראתי לה בזמנו "הזהב הירוק". מצאתי אותה בבלוג בלינגבלינג, בכלל כתיבול לתפוחי אדמה בתנור. אחרי ניסיון ראשון עם תפוחי האדמה, כשנשארה לי המון מרינדה, ניסיתי אותה על עוף והתאהבתי. כבר בפעם השנייה שניסיתי אותה עברתי לקצוץ הכל במעבד המזון למן משחה ירוקה, כמו פסטו, מאוד ירוקה ומאוד ריחנית. כשעברנו לגור אצל ההורים שלי בתקופה שקדמה למעבר לארה"ב, העברתי לאמא שלי מגש קוביות קרח ובו המרינדה הקפואה, במנות קצובות. לפני זמן מה, באחת מהתכתבויות המייל הבלתי נגמרות שלנו, שרצות בינינו הלוך-ושוב היא סיפרה לי שהיא השתמשה בקובייה האחרונה של המרינדה. אני חושבת שהיא שמה אותה על פסטה.
אז לפני כמה זמן נזכרתי במרינדה. עוד משהו שעכשיו שיש לנו פוד-פרוססור יכול לחזור לככב במטבח. זה הרגע לגילוי נאות - השימוש בשקיות צלייה לתנור הוא מהיר וקל כשעובדים לפי עיקרון "מכל הבא ליד", עומדים מול מדף התבלינים ושופכים לשקית קצת מזה וקצת מההוא, מכניסים את השקית לתנור תוך שלוש דקות ואחרי שגומרים לאכול ומלקקים את האצבעות מצטערים שלא כתבנו בצד מה שמנו וכמה מכל דבר. אבל כשרוצים קצת להשקיע... טוב, זה כבר סיפור אחר.
אתמול, קצת אחרי שש בערב, החלטתי להתחיל להתניע את ארוחת הערב. התוכנית הייתה שאכניס את העוף לתנור ואז נצא להליכה בשכונה. הבטחתי לאלון שזה ייקח לי רק חמש דקות - להכין את המרינדה ולשגר. כנראה שעבר באמת המון זמן מאז שהכנתי את המרינדה הזאת, כי הספקתי לשכוח כמה תובענית פעולת הפרדת העלעלים של עשבי התיבול מהענפים שלהם. כעבור חצי שעה בערך, כשאגלי זיעה מבצבצים על מצחי ואני כבר רוקדת במקום מרוב חוסר סבלנות, הפעלתי את מעבד המזון וזרזפתי לתוך הכוס שלו שמן זית בזרם איטי. אחרי עשר דקות כבר היינו בחוץ. אבל יש פתרון! אם תכינו כמות גדולה ותקפיאו את השאריות, הפעם הבאה בה תרצו להשתמש במשחת הקסם הזאת תהיה מהירה כברק; רק להוציא מהמקפיא, לזרוק לשקית/על הפסטה החמה ויש לכם ארוחה עם התיבול המופלא בתבל. טעים-טעים.
כשחזרנו מההליכה, אחרי מקלחת טובה, ישבנו לטעום את התוצאה. עם מנה נדיבה של אורז לבן ריחני וחם זאת הייתה ארוחת ערב מפנקת ומספקת ביותר. בשקית נאספו נוזלי הצלייה - לא ממש רוטב, יותר כמו ציר עוף, אבל זהו ציר ריחני ומתובל, מיצוי מופלא של טעמי הטימין, האורגנו, הרוזמרין והשום שבמשחת הקסמים. בזמן שהכנתי את המשחה שוב תהיתי אם היא לא חזקה מדי, עם ראש שום שלם וכמות גדולה כל כך של עשבי תיבול. אבל הטעמים מתעדנים ומתמזגים במהלך הצלייה והמנה הסופית מתקבלת מבושמת ומתונה. בדיוק כמו שהיא צריכה להיות. כמה כפות של הציר על האורז הפכו הכל לחגיגה. והעוף? נהדר. עסיסי ומלא טעם.
בסוף הארוחה היה חסר לנו קינוח, אז הלכנו חיש מהר לחנות המשקאות שליד הבית וקנינו פיינט של בן & ג'ריז בטעם Boston Cream Pie. זה טעם חדש יחסית שמציע כל מה שאנחנו אוהבים בגלידה - בסיס של גלידת וניל או קרם, עם שבבי שוקולד קטנים שמסתתרים פה ושם, חתיכות עוגה (במקרה הזה, yellow cake) וקרם עוגות. הסיום המושלם לארוחה טובה.
ונעבור לפינת הפכים הקטנים:
1. אני ניגשת למבחן בעוד חודש בדיוק!
במהלך השבוע אלון סיפר לי על חבר מהלימודים שסיפר בפייסבוק על כך שהשתמש בשיטה שנקראת Pomodoro Technique. מדובר בשיטה לניהול זמן, לפיה מגדירים רשימת מטלות ומחלקים את הזמן למקטעים של 25 דקות. בתום 25 דקות של עבודה ניתן לקחת 3-5 דקות הפסקה. אחרי 4 מקטעים רצופים של 25 דקות ניתן לקחת הפסקה ארוכה יותר, של 15-30 דקות. אלון ואני הסכמנו שזה לא כאילו הוגה השיטה באמת המציא משהו. זה עוד אחד מאותם מקרים בהם מישהו הוא הראשון להעלות את הדבר על הכתב, לפרסם ספר ולעשות מזה כסף. ולמה קוראים לשיטה "פומודורו", עגבנייה באיטלקית? כי הוגה השיטה ממליץ להשתמש בטיימרים מיושנים, כמו טיימר העגבנייה הנפוץ במטבחים ביתיים.
ביום חמישי אלון הציע שאולי אנסה להשתמש בשיטה. במקרה שלי, לא מדובר ממש ברשימת מטלות אלא במטלה אחת מרכזית - ללמוד למבחן באמצעות פתרון שאלות תרגול. ישבנו יחד בסטארבקס ועשיתי 4 מקטעים רצופים של עבודה, עם הפסקות קצרצרות ביניהם. אחרי ארבעה מקטעים הרגשתי שאני לא יכולה יותר, אבל היי! פתרתי 70 שאלות. אתמול שוב השתמשתי בשיטה. בבוקר, אחרי שסיימתי את כוס התה הראשונה שלי והעמדתי בצק ללחם, הכנתי לי ארוחת בוקר והלכתי לשבת מול השאלות. עשיתי 4 מקטעים ואחריהם הפסקה גדולה. בהמשך היום עשיתי עוד שני מקטעים, אחריהם ישנתי צהריים ואחרי ארוחת הערב ישבתי לעוד שני מקטעים. המשמעות של השימוש בשיטה מרשים ביותר כשמסתכלים על השורה התחתונה: אתמול עבדתי 3.33 שעות, נטו. פתרתי 150 שאלות תרגול. בלי לקום באמצע שאלה, בלי לקום אחרי כל שאלה ולבדוק מה התחדש במקרר ומה השתנה במצב הבצק. בלי להתברבר ובלי לחפש הסחות ותירוצים. התרכזתי ועבדתי ביעילות במשך שלוש שעות ושליש, בלי משחקים ובלי מזמוזים. ובגלל שזמן העבודה הוא כל כך תחום ומוגדר ומרוכז, רגשות האשם לגביי זמן שהושקע בדברים שאינם לימודים פוחתים משמעותית. אתמול גם אפיתי לחם, הכנתי מרינדה ועוף ואורז, יצאנו להליכה של 40 דקות... אבל כל זה לא היה על חשבון הלימודים ולא נעשה כדי לדחות את המחוייבות או לברוח ממנה.
אחרי שנתתי ללחץ להשתלט ביום רביעי, העבודה הטובה ביום חמישי, אתמול וגם היום מרגיעה מאוד. אני פותרת שאלות ולא סתם - אני עונה עליהן נכון. יהיה בסדר. בנוסף, אני גולשת באתר Allnurses.com, אתר בינלאומי לאחיות שמרכז פורומים בנושאים שונים, גם פורום ללומדים ל-NCLEX. אחרי תרגול של כמה שאלות, התחלתי קצת לדאוג שהכל קל לי מדי וחששתי שאולי דיסק התרגול שהגיע עם הספר שלי הוא פשוט קל ולא מייצג את הרמה בבחינה. נכנסתי לפורום ושאלתי והמליצו לי על כמה דיסקים אחרים שיש לי. אתמול ניסיתי דיסק אחר, עליו אמרו שרמת השאלות בו מאוד מייצגת את הרמה במבחן וגם בו, רוב השאלות היו קלות מאוד בעיני. אז כנראה שאני בסדר.
2. קנינו מאוורר!
בימים רביעי וחמישי השבוע היה חם מאוד, עם טמפרטורות שהגיעו לשיא של 31 מ"צ במהלך היום. ביום חמישי הלכתי לפגוש את אלון בסטארבקס כדי ללמוד, אבל, בואו נודה באמת - בשביל המזגן שלהם. בערב ניסיתי להירדם ובמשך שעה רק חיפשתי את הפינה הצוננת יותר במיטה, זאת שעוד לא הספקתי לחמם. הבית פלט את כל החום שהוא ספג במשך היום וחדר השינה שלנו, בו אי אפשר לפתוח חלון, פשוט הפך לסאונה. ביום שישי אחרי העבודה הלכתי לקרוגר וקניתי שם מאוורר קטן ומאז איכות חיינו ואיכות השינה שלנו השתפרו פלאים.
3. ביום שישי בערב נצפה דביבון בחצר האחורית שלנו!
עמדתי ושטפתי כלים כשפתאום הבחנתי בתנועה בזווית העין. הסתכלתי וראיתי אותו, פרוותי ושמנמן, מתקדם בהליכת גנבים ליד החנייה. צווחתי (כהרגלי), "אלונו, בוא מהר לראות, יש חיה בחצר האחורית! חיה!". ה"חיה" זינקה בריצה בתגובה לצווחות ההתרגשות שלי וברחה מהר-מהר, הרבה לפני שאלון השאנן, שמתרגש מחיות הבר המקומיות הרבה פחות ממני (או לפחות לא מוצא אותן ראויות לצווחות), הרים את העיניים ממסך המחשב שלו. סיכמתי את האירוע בכך שעד שלא אלמד לרסן את ההתלהבות שלי כנראה שעדיף לי להישאר בתחום הסיעוד ולא לרדוף אחרי קריירה בתחום חקר חיות הבר. אבל בחיי, דביבון!
4. אתמול בערב ראינו את הסרט Being Elmo
הסרט מספר את סיפורו של הבובנאי שמפעיל את אלמו מהחבובות. זה סרט מתוק, מצחיק, מקסים ונוגע ללב. אין לי הרבה מה לומר לגביו, אני רק ממליצה בחום לכל מי שאוהב סיפורים אנושיים שמוגשים בעדינות וטוב טעם - לכו לראות את הסרט הזה. שווה כל רגע.
סוף השבוע הזה היה פשוט מתנה. אמנם כבר בתחילת השבוע החלטתי שאני מפחיתה לחץ בעבודה ובהמשך השבוע החלטתי שאני מוותרת כליל על הנסיונות ללמוד בעבודה, פשוט כי זה לא מתאפשר ובכל זאת הגעתי לסופ"ש עם הלשון בחוץ, זקוקה למנוחה טובה. בילינו את רוב סוף השבוע בבית, רק שנינו. לא היו לנו תוכניות גדולות. הלכנו לישון מוקדם יחסית, התעוררנו ביקיצה טבעית (שלי התקלקלה לגמרי בגלל ההתעוררות הקבועה עם שעון מעורר במהלך השבוע), יצאנו לטיולים ארוכים בשכונה כמו שאנחנו אוהבים. ביום שישי אלון הגיש את המטלה האחרונה לשנה זו ובכך סיים את השנה הראשונה באופן רשמי. הידד לו ולנו! וכך, למרות שלמדתי המון במהלך הסופ"ש אני מרגישה שנחתי טוב. הייתי בבית עם אלון, מילאתי מצברים, נשמתי.
אני מוכנה להתחיל שבוע חדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה