יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

חדשות הריצה - בחורף ובקור

אתמול כבר לא יכולתי יותר.
אחרי שהייתי ממושמעת כמו סרגל (קצת עקום) מאז יום ראשון, הייתי חייבת להתחיל להתגוון. כמה כבר יכולה הדפנה לאכול אוכל אפור ולא להשתגע? הגוף שלי, הבטן ובעיקר הנשמה שיוועו למזון חי, שהיה פעם צומח. נסעתי לקרוגר. חזרתי עם שני מגשים של חזה עוף חתוך לשניצלים דקים ובגזרת הטרי-צומח קטפתי מהמקרר שתי קופסאות של פטל אדום ואחת של פטל שחור, קופסא של אננס חתוך, מיליון בננות וצרור אחד של אספרגוס.
זכרתי שאני לא מתה על פטל שחור, אבל הייתה ערימה של ארגזים בכניסה לחנות, אז אמרתי - יאללה, ננסה. הרי בעצם פטל שחור זה מה שצומח על גדות הנחלים בארץ, לא? ואותו אני אוהבת מאוד... כשהגעתי הביתה טעמתי. לא טעים לי. כנראה שהייתי צריכה לסמוך על עצמי. כנראה שפה אני אוהבת פטל אדום. אז הערב נכנסתי לאתר של הכוהנת הגדולה, מרת'ה סטוארט, מצאתי את מבחר המתכונים שמשתמשים בפטל שחור ומחר אבחר מתוך כל האוסף אחד ואעשה בו שימוש.

לארוחת ארבע אכלתי כמעט את כל האננס (עצרתי שני ביסים אחרי שהחומציות שלו התחילה לעכל לי את הפה) וכוס של מרק סגול. ולארוחת ערב הכנתי חזה עוף עם תפו"א בתנור בלי שום ובצל. רק רוזמרין, לימון, דבש, מלח ופלפל. אה. ובלסמי, כמובן. שמתי נפשי בכפי ומילאתי קערה גדולה בחסה ופרוסות מלפפון. העזתי ואפילו זרקתי פנימה כמה אגוזי מלך קלויים. ובצד - אספרגוס בשמנ"ז ובלסמי. חסרונו של השום במנה הזאת הורגש בהחלט. אחרי האוכל הגוף שלי היה מבושם מרוב ויטמינים של טריות והיום הבטן שלי הוכיחה סופית שהיא הייתה מוכנה למעבר למזון הרבה פחות מבושל. שרדנו.
שוב התגאיתי באוזניי אלון על ההיכרות שלי עם הגוף שלי. איך אני יודעת בדיוק מה הוא צריך ומתי. איך אני מזהה את האיתותים ונותנת לו כל דבר בעיתו. ידעתי מתי לחתוך לתזונה הבסיסית יותר (ידעתי, אבל התעלמתי כמה ימים עד שבאמת יישמתי. שטויות, למה לתת למציאות לבלבל אותנו...), ידעתי מתי לחזור לתזונה מורכבת יותר.

אתמול גם הרגשתי שאני מתחילה להתחרפן מרוב חוסר פעילות. עם כל הכבוד לשלג ולמבחן של שבת, אני צריכה להזיז את עצמי. ולכן הבוקר תפסתי טרמפ על אלון כשהוא יצא מהבית, ליוויתי אותו ברכיבה עד האוניברסיטה ומשם המשכתי לחנות הריצה במרכז העיר.

וגם צילמתי את זה - הקמפוס המרכזי, יומיים אחרי השלג הראשון

כבר שבועות ארוכים אני מדברת על כפפות ריצה נורמליות. מדברת-מדברת... וממשיכה לרוץ עם כפפות המתאגרף המטופשות שלי. חצי יד מחוממת, חצי יד קופאת. החלקים המרוחקים של האצבעות שלי מתחננים לאספקת דם ברבע השעה הראשונה של הריצה, אבל למי אכפת. בסוף גם הם מתחממים.
היום נגמרו החוכמות. קניתי זוג כפפות מהאגדות. יש להן שני מצבים (כפפות הייטק); המצב המחופה שמתאים לתחילת ריצה, עד הידיים מתחממות והמצב הלא-מחופה, אליו אפשר לעבור אחרי שהגוף כבר התחמם ואספקת דם טובה מגיעה גם לפריפריה. קניתי גם מסיכת פנים שיכולה לשמש ככובע שלם, ככיסוי פה ואף או רק כמגן צוואר.

מחופה בחומר כמו של מעיל רוח
החיפוי מתקפל לכיס נסתר בגב הכפפה. שיואו, תראו! קניתי מותג!!!
מיד כשיצאתי מהחנות עטיתי את כפפותיי החדשות (עם סליחה וחרטה אל מול כפפות העור הסופר-מסוגננות שקנתי בטארגט. אני אוהבת אתכן, אבל אתן פשוט לא מספיקות כרגע). פרשתי את החיפוי מעל האצבעות ורכבתי כל הדרך בירידה עד הבית, בטמפרטורה של כ-4 מעלות בשמש. על אף הרכיבה במהירות לא-נמוכה, אף לא טיפת רוח חדרה מבעד לשכבת המגן של הכפפות. ואם זה כך ברכיבה על אופניים, זה בטוח יעבוד בריצה במהירות נמוכה בהרבה. ניצחון!

עכשיו, אחרי שהבטן חזרה אל עצמה וכבר יש כפפות כמו שצריך, אין תירוצים. יוצאים לרוץ. בימים האחרונים אפילו התחלתי להרגיש שעליתי קצת במשקל, למרות שאני יודעת שזה לא הגיוני, אפשרי או סביר. אבל התחושה הזאת פשוט ביטאה את הצמא והרעב של הגוף שלי לתנועה. אני יכולה לדמיין לעצמי את אבא שלי קורא את השורות האלה ומתענג. בין תאוות הריצה לחדוות האפייה, האיש (האהוב והנערץ) מקבל הוכחות ברורות לכך שאני בשר מבשרו. יתרה על כך, הוא יכול להתבשם בידיעה שיש לו יורשת נחושה ונלהבת. כמה נחת.

התחזית בפלאפון מראה שבחוץ שלוש מעלות. זה הכי גבוה שהעריכו שיהיה היום ועוד מעט מתחיל להחשיך. אם לא עכשיו, אימתי. התלבשתי ויצאתי רק לרגע לצלם משהו בחצר. כשנכנסתי שוב הביתה להתארגנות אחרונה בהחלט, הצטווחתי לעצמי, "מה זה הקור הזה?! מה דיברתי היום שטויות עם המוכר בחנות, להצליח לרוץ כל החורף. אני נרשמת מחר למכון כושר!". הצטווחתי-הצטווחתי, אבל בכל-זאת לקחתי חצי מסטיק לפה, אוזניות לאוזניים, עטיתי כפפות - ויצאתי לרוץ.

אני אוהבת חורף. אוהבת חורף ואוהבת שקר. כל זה, בתנאי שאני לבושה טוב. שלא נכנסים לי מי קרח לתוך הנעליים כמו שקרה בביקור שלנו במרץ, שלא קופאות לי קצות האצבעות ושהסנטר שלי לא מאיים לנשור. זה יותר מדי לבקש?
לפני כמה ימים, כשרצף הבטן ומזג האוויר הקר כלאו אותי בפנים, התחילו להתרופף אצלי ההתנגדויות. אולי בכל זאת הגיעו הזמן לחשוב על פתרונות מקורים לימי החורף הקרים. אבל אני שונאת חדרי כושר. שונאת-שונאת-שונננננאת. אני אוהבת לרוץ בחוץ, להרגיש את האוויר הטרי הקפוא, לראות את המכוניות והאנשים. להרגיש חופשייה, לא להיפך.
התוכנית שלי הייתה לנסות לרוץ לאורך החורף כולו. רוב מי ששמע עליה לא ניסה להסתיר את ההשתאות והסתכל עליי כאילו אני משוגעת. כל הפסקנות הזאת של "הרוצים בטובתי", שאומרים לי מה טוב בשבילי, היא רק מרגיזה אותי. כי אני שונאת שמחליטים עליי. שונאת שאנשים אחרים שלא ממש מכירים אותי, חושבים שהם יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי. ובעיקר מתרגזת על כך שלא מוכנים לתת לי את הזמן והמרחב לנסות בעצמי. ז"א, ברור שבסופו של דבר אני אעשה מה שבא לי (כי הבחור שאיתו התחתנתי, למשל, בעד שאני אעשה מה בראש שלי כל עוד אני לא פוגעת בעצמי), אבל אני מתקוממת על עיקום הפרצוף ונחרת הבוז, הגם אם בחדרי-חדרים, על היוהרה של זאת שבשבילה זה פה חורף ראשון, "נראה אותך מדברת בסוף ינואר, אז נראה אותך חכמה". חכו-חכו. אולי אני עוד אחזור בי, אבל לפחות זה יהיה מבוסס ראיות ולא מבוסס פחד. ובשבילי זה שווה הכל.

אני ממשיכה לחשוב שזה הכל רק עניין של הציוד הנכון, אבל אנשים אמרו לי שאני הולכת להחליק על המדרכות מכוסות הקרח בזמן שאני קופאת בקור. איך ארז היה אומר על - אז זהו... שלא!
היום ראיינתי קצת את המוכר בחנות, שסיפר לי שלמעט הימים הסוערים במיוחד הוא רץ כל החורף. מסתבר שיש מן מתקנים מיוחדים כאלה, שמלבישים על הנעליים והם משפרים את האחיזה של הרגל בשלג/קרח. בדיוק כמו שמרכיבים שלשלאות על גלגלים של כלי רכב. וזה עולה פחות משלושים דולר. הביקורות ברשת מהללות והמוכר בחנות המליץ עליהם בחום. אני עדיין לא קונה אותם, אבל לפחות התחזקתי מהעובדה שזה קיים וגורלי לא נחרץ לעסוק בסקי ליצנים בסגנון אקסטרים עד שיגיע הקיץ, או לחילופין לשבת בבית כל החורף מתוך סרבנות חדרי כושר קיצונית ולטפס על הקירות מרוב חוסר פעילות.

הפתעתי אפילו את עצמי כשבחרתי לצאת לרוץ עם מעיל הרוח שלי, אבל ההחלטה הזאת התבררה כנכונה. חששתי שאתבשל בתוכו, אבל לא. במקום היה לי חם ונעים, לפחות בחלקו העליון של הגוף. חלקים אחרים בגוף שלי צעקו עליי וניסו להבין מה בדיוק אני חושבת שאני עושה. התעלמתי מהם. 10-15 הדקות הראשונות של ריצה בקור הן הקשות ביותר. היציאה מהבית, הצעד הראשון - סיוט. וכל הזמן איזה קול קטן בראש שמבקש, "תזכירי לי למה את עושה את זה, שוב?". אחרי תשע דקות כפות הרגליים שלי היו קפואות לגמרי בנעליים. אבל המשכתי כי ידעתי שבשלב כלשהו זה מוכרח להשתפר. ואכן, אחרי 12 דקות בדיוק החום התחיל לזרום, אפילו לקצוות המרוחקים של הגוף. אצבעות הידיים והרגליים שלי נזכרו שגם הן יכולות לקבל חמצן וחום והשמחה הייתה גדולה. חבל שדווקא אז מתחילה הפנייה חזרה הביתה. בדיוק כשהתחלנו ליהנות. ההתנהגות הזאת שאני מציגה היא מפוקפקת ביותר, על גבול המשוגעת. הסברה היחידה שלי בנושא היא שאני מכורה ושמדובר בהתמכרות חשוכת-מרפא. דוקטור, תציל אותי!
יצא לי לראות עוד משוגעים כמוני, שהבינו שרסיס השמש הבודד שעוד נשאר והאוויר הנעים יחסית הם הזדמנות נדירה לצאת לעסוק בקצת פעילות Outdoor. לפחות לא הייתי לבד בטירופי.
כשהגעתי הביתה הפנים שלי כבר היו סמוקים מחום ואפילו הסנטר שלי היה מופשר למחצה. גם האוזניים לא הראו סימני מצוקה משמעותיים - אני בסדר.
הדבר הבא שאני זקוקה לו כדי להגביר את הרווחה שלי בזמן הריצה הם מכנסיים עליונים מעל הטייטץ' או טייטץ' רציניים יותר עם בטנה דמויית פליס, מפני שאיך לומר את זה בעדינות, קופא לי התחת. תרתי-משמע.

ומה יצאתי לצלם בחצר (נו, לפני שחזרתי כולי מצווחת)?
את אלה -



כן. אלה פטריות. נכון מגניבות?!
אני רוצה לצלם אותן כבר בערך שבוע וחצי, אבל כל פעם נזכרת אחרי שמחשיך ומתבאסת.
בחצר שלנו, ממש מחוץ לחלון שלידו אני יושבת רוב היום, יש גזע. עבר קצת זמן עד שהבנתי שזה רק גזע בלי צמרת, כי מהחלון רואים רק גזע ולא את כל העץ. אבל אין עץ. זה גזע מת, שבתוכו גר סנאי אחד ועליו צומחת גפנית. ועכשיו, אחרי שהגפנית כבר השירה את כל העלים וירד קצת גשם שהרטיב את המצע המצוין הזה, נבטו שם פטריות. הפטרייה שבתמונה העליונה היא בערך בגודל של הראש שלי. ענקית-נקית. ותראו איזה יופי האחרות משולבות בתוך קליפת העץ!
אחח, הטבע הזה. מדהים. אלה הדברים האלה, שגורמים לי להרגיש ברת מזל בהיותי חלק מהעולם המופלא בו אנו חיים. וסליחה על ההשתפכות והליריות המוגזמת. כנראה שהגיע הזמן שאלך לישון.

4 תגובות:

  1. ריצה אף פעם אל דיברה אלי (הכי הרבה שרצתי זה 2 ק"מ בבגרות בספורט ואחר כך עוד שניים בבוחן ח"ן וזהו. עם אקדח לא יוציאו ממני ריצה) אבל זה לא מפריע לי להתפעל ממי שכן רץ להנאתו.
    שתהיה לך הצטיידות נעימה וריצות מוצלחות כל החורף. תעשי מה שטוב לך.
    (cross country sky יש בסביבה שלכם? )

    נעמה

    השבמחק
  2. Sky?!! התכוונתי ski.

    השבמחק
  3. הטעות הזאת, מסוג הדברים שאומרים שקורים לפעמים לנשים בהיריון, לא? אני סולחת :)

    יש פה קרוס קאנטרי. ממה ששמענו, זה בעיקר משהו שצריך לעשות פעם אחת כדי להבין שאת לא רוצה לעשות את זה יותר לעולם. הבנתי שזה מאוד קשה. אז אולי אני אעשה את זה! P:

    השבמחק
  4. מה את מדברת. קרוס קאנטרי זה כיף, ואת זה אני אומרת בתור אחת שלא אוהבת להתנשף. מה קשה, את רצה! זה יותר קל מלרוץ. זה כמו לעוף על השלג.
    תני לזה צ'אנס. אני ניסיתי כמה פעמים עם ציוד של חבר לפני שהלכתי וקניתי ציוד. מסלול יש פה, מתוחזק היטב על ידי מתנדבים. בתקווה שבפברואר נוכל יויו ואני לעלות עליו...

    נעמה

    השבמחק