יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

Super Size Me

אתמול נסעתי עם מיכל לקוסטקו.
קוסטקו היא רשת מחסני מזון ועוד הרבה יותר, דוגמא לתרבות הצריכה האמריקנית כפי שרבים תופסים אותה - אריזות גדולות, מקררי ענק, תקרות גבוהות וערימות על ערימות של כל דבר שרק צריך, החל בקטשופ, עבור בפירות וירקות וגמור בארונות מתים (ככה באמת גומרים, לא?).
יש שם ממתקים, מלוחים, מוצרי יסוד ומוצרי חשמל. מה אין שם? לא הצלחתי למצוא משהו שאינו. אולי חרדל או מיונז באריזות בגודל "הגיוני". אפילו האספרגוס שראיתי היה super size וחבילת האוכמניות שקניתי גדולה פי ארבעה מזאת שאני קונה בסופר השכונתי. למרות, שעליי להודות שציפיתי למצוא צנצנת מיונז בגודל של פלג הגוף העליון שלי, ששוקלת חצי ממשקל גופי. במקום זה, נפחה של צנצנת המיונז הלכאורה מפלצתית בה פגשתי הוא "רק" 1.9 ליטר. פייר? התאכזבתי.

שני ליטר מיונז? הצחקתם אותי!

ועדיין, גם אם לא התרשמתי עמוקות מגודלה של צנצנת מיונז אחת, הדקות הראשונות במחסן הענק גזלו את נשימתי. הכל כאן כל-כך גדול וכל-כך הרבה. אמריקה.

אתם יודעים מה גיליתי? שאם לוחצים פה על התמונות מקבלים אותן מוגדלות. שוס!

בתחילת השבוע נסעתי לטארגט, לקנות מתנות לאחיינים. "אני לא אוהבת את טארגט", קוננתי באוזניי אלון כשחזרתי הביתה. "זאת אומרת, אני אוהבת אבל אני שונאת ללכת לשם". תמיד באיזשהו שלב אתה חוטף ורטיגו. לא זוכר מנין באת ולאן אתה הולך, רוצה לצאת אבל לא מוצא את היציאה, גם צריך לשירותים וגם צמא כמו מישהו שהולך במדבר ארבעים שנה וברור שדווקא הפעם לא הבאת איתך בקבוק מים מהבית. לא פלא שאיך שעברנו את הקופות מיכל קנתה לה בקבוק מים וגמעה אותו בשקיקה. החנויות האלה, הן גונבות את הנשמה. כן, הן מוכרות אוכל וצעצועים ובגדים וטלוויזיות בזול, אבל הן גונבות לך את הנשמה. ברררר.

 

אז היינו צריכים משהו שיחזיר לנו את הנשמה. מזל שהיו לנו סטייקים.
כשנכנסנו לקוסטקו לא יכולתי להתעלם מכתובות הענק על הקיר המרוחק שזעקו לעברי, "עוף, בקר, חזיר". אחרי קצת סמול-טוק חתרתי לעניין. "איך הבשר שלהם?", שאלתי את מיכל, משתדלת להסתיר את ההתלהבות. "ממש טוב!", היא ענתה. הכל עם חותמת של ה-USDA, הכל בזול, מבחר אדיר והכל טרי-טרי. קניתי שתי אריזות ענק של חזה עוף ופרגיות (ירכיים ללא עור וללא עצמות) ומגש קלקר אחד ועליו מסודרים בנחת 4 נתחים של top sirloin. בהתחלה התלבטתי אם לקנות או לא, אבל אז אמרתי לעצמי, מה יש, למה לא להתפנק מדי פעם?!
אם היה מדובר בהוצאה אדירה של כסף, עוד היה מקום להתלבטות. אבל במחיר של 7 דולר לפאונד, יצא ששילמתי סה"כ 23 דולר על ארבע סטייקים שמנמנים ואדמדמים. את המחיר המקביל הייתי משלמת במסעדה על סטייק בודד וזה עוד לפני השתייה, התוספת והקינוח. שווה ביותר. כשאלון חזר הביתה בערב בישרתי לו שקניתי בקוסטקו הפתעה. יש סטייקים לארוחת ערב!
זאת הפעם הראשונה שאני מכינה לבד סטייקים בבית, אז חיפשתי בגוגל "סטייק סינטה מחבת" כדי להבין מה זמן הצלייה הדרוש כדי לקבל סטייק במידת צלייה מדיום. מצאתי דף נחמד בו אלי לנדאו מסביר קצת על הכנת סטייקים. צמצמתי את זמן הצלייה מארבע וחצי דקות מכל צד לארבע, גם כי הטיימר בתנור שלנו מאפשר לכוון רק דקות עגולות וגם כי כולם יודעים שעדיף עשוי קצת פחות מאשר עשוי יותר מדי. סטייק נא אפשר להחזיר למחבת, בעוד שלא ניתן להפוך סטייק צלוי מדי לנא.
בשש בערב יצאתי לרוץ וכשחזרתי, עוד לפני המתיחות והמקלחת, עמדתי וקלפתי שלושה תפוחי אדמה. למרות שהתוכנית המקורית הייתה פירה, שיניתי את דעתי וחתכתי את התפוחים למקלות "כמו צ'יפס" והכנסתי לתנור. ליד הנחתי ראש שום שלם עם קצת שמנ"ז, עטוף בנייר כסף. יצא ממתק.
חשבתי להכין איזה רוטב פשוט אחרי שהסטייקים יסיימו את צלייתם. להוסיף כמה משיני השום הצלויות, אולי קצת בלסמי ויין. כשהסטייקים ירדו מהמחבת ידעתי שאין זמן לבזבז. הסלט והצ'יפס כבר היו על השולחן. התיישבנו לאכול, זורקים מעבר לכתף את המחשבה על רטבים מורכבים. אני בכלל מהאסכולה שגורסת כי סטייק טוב לא צריך שום דבר יותר ממלח-פלפל ומריחה קלה של שמן זית לפני הצלייה. את היתר עושה הפרה המאושרת. הטוב הוא בפשטות - חבל לקלקל. ולכן הסטייקים קיבלו מנה נדיבה של פלפל, מעט מלח ועיסוי קל בשמן זית לפני שעלו למחבת. גם פה - יצא ממתק. ועוד איזה ממתק... מעדן.
אני חושבת על זה שוב והפה שלי מתמלא מיצים של כמיהה. זה היה נפלא.
למרות שממליצים לצלות בשר על מחבת ברזל כבדה, לנו אין כזאת. יש נירוסטה ויש טפלון. בחרתי בטפלון בשל תכונות הנון-סטיק שלה. חששתי שהיות המחבת דקה יחסית עלול להביא לצלייה עודפת של הסטייק, שאולי הוא יקבל יותר מדי חום ישיר בבת אחת, אבל חששותיי התבדו. עקבתי בקנאות אחרי המלצתו של לנדאו לא לחתוך את הסטייק ולא לנעוץ בו דבר בזמן הצלייה, פן יגיר הנתח את מיציו וירד מהאש פחות עסיסי. זרקתי שני סטייקים על המחבת, כיוונתי את הטיימר לארבע דקות, פתחתי חלונות ועמדתי עם הידיים מאחוריי הגב, מחכה בנימוס לתורי. כשהשעון צפצף הפכתי את הסטייקים לצידם השני בעזרת תרווד. שכחתי לכוון את הטיימר, אז כשנזכרתי אחרי כמה רגעים כיוונתי אותו לשלוש דקות. אחרי שהטיימר צפצף הפעם השתהיתי מעט לפני שהורדתי את הסטייקים מהמחבת. יצא מושלם. שכבת השמן הדקה יצרה מעטפת פריכה מעט שהתפצפצה בפה ברגע הראשון של כל נגיסה. ואחר כך, לב הבשר שהיה יותר נא, נמס כמו חמאה. עם טעם של חטא על פשע. מפל הצבעים העיד על הדיוק של מידת הצלייה - חום כהה בחוץ, חום בהיר יותר קצת פנימה, אחר כך ורוד בהיר ועד ורוד כהה, עמוק ומבריק בחלקו הפנימי ביותר של הסטייק. התענגנו על כל ביס. אני, שאוכלת לאט ולועסת לאט יותר, שהרבה פעמים האוכל שלי מתקרר בצלחת, לא מיהרתי לשום מקום גם הפעם. לפיכך, בביס האחרון יכולתי לחלוק עם אלון עוד תובנה - בשר טוב, כשהוא עשוי טוב, הוא טעים גם חם וגם קר. אחח, כמה זמן לא אכלתי סטייק טוב שהיה עשוי כמו שצריך. במסעדות אני לא מזמינה כי באמת יקר וכואב לי בלב ובכיס. איזה כיף שאפשר להתפנק בבית במחיר שידנו משגת.
אלון, שהתברך בחשיבה קדימה וראיית הנולד, שאל אותי איפה בעצם זה קוסטקו. הסברתי קצרות וחתמתי את ההסבר בפסיקה, "לא יותר מחצי שעה נסיעה מכאן, זה בטוח". כעבור רגע אלון הגיב. "מעולה. אז כשיהיה לנו אוטו בהחלט יהיה אפשר לנסוע אחת לכמה זמן ולקנות קצת דברים שלא מתקלקלים באריזות גדולות". ואולי גם לעבור ליד מקרר הבשרים ולגרוף איזה מגש קלקר של שחיתות במחיר שווה לכל נפש. סיימנו את הארוחה שבעים ומרוצים.
ועכשיו, אחרי טבילת האש הראשונה, אני יודעת וגם בטוחה שאני יכולה להכין סטייקים בבית. על טפלון. כל מה שצריך זה מחבת גדולה, להבה חזקה, סבלנות וביטחון (לפעם הראשונה, ביטחון בניסיונם של אחרים הוכיח את עצמו).
אחרי האוכל עוד הייתי עירנית ומלאת מרץ, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהתחלתי להרגיש את הכבדות בעפעפיים. כבר חשבתי לוותר על שטיפת הכלים בכיור, אבל משהו התעורר בי. אין לי בעיה להשאיר את הכלים המלוכלכים בכיור עכשיו, אבל יבאס אותי למצוא אותם כאן מחר בבוקר. אין הרבה כלים וזאת הזדמנות טובה להוציא מהמקרר את כל הסירים שגרים שם כבר יותר מדי, לזרוק לקומפוסט שאריות אורגניות ולפנות קצת מקום במקרר. בזכות אלון, ששטף כלים שלשום, לא הייתה לי הרבה עבודה. אלון הוא אלוף הכלים אצלנו בבית. כשאני שוטפת כלים, אני פשוט שוטפת כלים. כשאלון שוטף כלים הוא מחסל מטבח! הוא מנקה גם את הכיור ואת המסננת של הכיור, את משטח העבודה שסביבו ואת המשטח הקטן שליד המיקרו. אלון עושה דברים כמו שצריך, מתחיל במלאכה וגם גומר. אני, לעומת זאת, גומרת עם ערימת הכלים התורנית, מסתכלת על המסננת ומפטירה לעברה, "מחר" וחוזרת לשבת מול המחשב. אחרי שאלון שוטף את כל הכלים הוא עובר על הכיור בסמרטוט והכל כל-כך נקי שאני כמעט יכולה לראות את בבואתי נשקפת אליי מכיור הנירוסטה שלנו. איזו מתנה! כשמישהו מנקה כמו שצריך יום לפניך, העבודה שלך, למחרת, הרבה יותר קלה. פינוק.


ונסיים בבשורות טובות:
התינוקת בה אני צפויה להתחיל לטפל נולדה לפני שלושה ימים. אני לא יודעת כלום על מהלך הלידה, רק שהכל עבר בטוב וכן שלאם ולתינוקת שלום. מחר אני מתחילה לעבוד באופן רשמי וכבר מזמן החלטתי שאביא להם עוגת שושנים לביקור הראשון אחרי הלידה. לפיכך, אתמול בערב העמדתי סטארט לעוגת השושנים של אבא שלי. הבוקר מצאתי אותו עולה על גדות הקופסא בתוכה ערבבתי אותו. שוב טעיתי בהערכת כוחם של השמרים המקומיים. הערב אופה עוגת שמרים ענקית בתבנית חד-פעמית. אני בטוחה שהנמענים ייפלו מהרגליים וישמחו עד-מאוד. ואם יהיה לי קצת בצק אקסטרה, הבטחתי לאלון תבנית מיני-שושנים כמעשר. יהיה ריחני וטעים.
מחר צפוי לי יום עבודה שיכלול בישולים והיכרות ראשונה עם התינוקת הרכה. איזו התרגשות ואיזו שמחה! ובשבוע הבא צפויים לי שלושה-ארבעה ימי עבודה מלאים. הידד!

2 comments:

  1. אני חוטפת ורטיגו בוולמארט. ומדובר בסניף זעיר, באמת, בטח בגודל של השירותים בקוסטקו שלכם. תמיד מגיע השלב בו אין לי מושג אם אני צועדת פנימה או החוצה.

    שתדעי לך שלטפלון יש איזו טמפרטורה שלא כדאי לו לעבור. כי הוא מתקלקל. זה מה שזכור לי ממחקרון קטן שיובל עשה בזמנו על הטפלון. זה בהנחה שאת צולה בטמפ' גבוהה...

    נעמה

    השבמחק
  2. הסתדרתי מעולה ב"מגה בול תלפיות" בירושלים. החנויות האלה כאן, שיש בהן גם וגם וגם, אוכל, בגדים, ציוד משרדי, ציוד מחנאות וציוד דיג ועוד ועוד. מבלבל. מחרפן.

    הסיפור עם הטפלון - מזיק רק למחבת או מזיק גם לנו? מה שידוע לי זה שכל עוד הציפוי מושלם, לא סדוק או שרוט, אין חשש. אבל אני אחקור קצת בנושא. תודה על ההארה!

    השבמחק