יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

אפייה כמעשה אהבה

אם עד עכשיו לא השתכנעתם שאפייה היא פעולה שמתחילה, ממשיכה ונגמרת באהבה, שכל-כולה אהבה, הנה ההוכחה -


מה זה?
זה לבאוהב.
על שולחן הלישה שלי :)

אבל איך?
אחרי שבפעם הקודמת בה רציתי לאפות, רעיון לחמניות הפך לפיתות-מחבת, הפעם החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית. המתכונים באתר "הנחתום" דורשים בצקים מקדימים ולילות שלמים של תסיסה מוקדמת. אין לי סבלנות, לא הפעם, לא עכשיו. זה לא בשבילי. גוגל עזר לי וגילה לי מתכון של אריק קייזר, כהן אפייה גדול ונערץ, שמעולם עוד לא אפיתי משהו שלו, אבל יצא לי להיתקל בשמו רבות.
נמרחתי והתמהמהתי, התכתבתי קצת עם נועה בסקייפ ושטפתי את כוס המידה שלי ונתתי לה להתייבש בנחת. ואז נועה הלכה לראות טלוויזיה ונותרתי רק אני, עייפה ומעוכה ובלי הרבה כוח לעמוד, אבל בכל זאת עם הרבה כוונה להכין את הלחמניות (ג'יאבטינות) האלה עוד היום. לצערי, נותרו לי רק 360 גרם של קמח לבן רב-תכליתי בבית, אז החלפתי 150 גרם נוספים בקמח מלא. לרוב אני לא מצטערת על דבר שכזה, אבל רציתי אוורירי ותפוח ודומה למקור. נקווה שלמרות הכובד של הקמח המלא השאור והשמרים יצליחו להפריח כמה בועות מרשימות בלב הכיכרות הקטנים.

לא מאוד התרכזתי בלישה.
בדרך כלל אני מסתכלת על הבצק. אולי אני חושבת שחלק מההשקעה וההתמסרות צריכה להתבטא בשמירה על קשר עין. הפעם הסתכלתי קדימה, קצת בוהה, המון חולמת. בהתחלה הוילון מולי היה סגור ואז שמתי לב שאני לא נושמת. איך אפשר ללוש בלי לנשום, איך אפשר לנשום עם וילון לבן אטום מול העיניים. פתחתי. נשמתי. בהיתי החוצה והרגשתי איך נעים לי ללוש את הבצק הזה. מזמן לא היה לי בצק כזה חלק ונעים ומתמסר. יותר מדי בצקים ללחמי שאור כבדים שכל תנועה בהם דורשת להשקיע את הגוף כולו. נעים.
הבצק רך יחסית ובזכות כך הצלחתי ללוש במקצב גבוה ומאוד עקבי. אלון, היושב בחדר האחר, שאל מה אני עושה. עניתי, "לשה" והוא אמר שזה נשמע כמו מכונה. קצוב-קצוב. זה שולחן הלישה החורק שלי, שקיבלנו מסמדר ויוני. הוא נאנח במרווחים קבועים. כל-כך אני אוהבת אותו ומודה לו על קיומו. כשרק הגעתי מישראל ואלון הראה לי אותו לא יכולתי לחכות לרגע שבו נעביר אותו הלאה בירושה או נוציא אותו לרחוב. הוא היה נראה לי מגושם וגמלוני, פיל לבן בבית שהמרחב בו מדוד. ואז הוא התחיל לשרת אותי בנאמנות חסרת פשרות ועכשיו אני מגלה שאני רוחשת לו חיבה אמיתית. כל הלחמים והמאפים שלנו נולדים על השולחן הזה והוא מקבל הכל באהבה של סבא זקן.  קצת מתלונן, אבל זה לא אומר שהוא אוהב פחות.
אחרי דקות ארוכות של חלום ופזילה מזדמנת לשעון שיספר לי כמה זמן עוד צריך לגלגל את הבצק, הורדתי מבט לשולחן וגיליתי שם לב. איזה קטע.


זאת תוצאה לגמרי מקרית של דפוס התנועה בו אני לשה. אני לשה באלכסונים, בצורת איקס. כדור הבצק נמצא מול הפופיק, בקו האמצע של הגוף, ובכל פעם אני מגלגלת אותו לכיוון אחד, תוך שימוש ביד הנגדית. לשה ימינה עם יד שמאל, לשה שמאלה עם יד ימין. יוצא מן פרפר. לא. יוצא לב.

שמתי את הבצק המוכן בקערה להתפחה, רחצתי ידיים וקראתי לאלון שיבוא לראות (בלי לספר לו מה).
לקחתי את המצלמה ותיעדתי. מעולם לפני-כן לא שמתי לב לכך.
מעניין אם זה קורה תמיד כשאני לשה. מעניין אם תמיד אני לשה באהבה.

אחרי שעה של תפיחה ראשונה, ניגשתי לשלב שנקרא "מתיחה וקיפול". זאת לא לישה, אלא פעולה עדינה הרבה יותר, שמטרתה להמשיך ולפתוח את רשת הגלוטן של הבצק מבלי לפנצ'ר אותו מכל האוויר שהוא הצליח לייצר בינתיים. פגשתי בצק מעט חם, קצת תפוח, מאוד נינוח. החום שהבצק מייצר בתהליך התפיחה מפליא אותי בכל פעם מחדש. זה יצור חי. זה קסם. זה פלא. אני מתרגשת עד עמקי נשמת האופה שלי.
כמעט שיכולתי לשמוע איך הוא מגרגר לי בידיים כמו חתול. רק הוצאתי אותו מהקערה וכבר הוא החל מתמתח מעצמו, נוזל כלפי מטה, מותח את עצמו. הייתי צריכה רק לקפל ולתת לו לנזול שוב. כמה קיפולים באוויר, בעדינות, כמו שמערסלים תינוק, כמו שמלטפים לחי של אהובה. קימחתי את הקערה והחזרתי אותו לערסול של עוד שעה. אחר כך נחלק לארבע, נערוך ארבע מאפים מוארכים ונכניס לתנור חם ומצפה.

וכשיש סימן מובהק וברור כל-כך לאהבה שאני משקיעה באפייה, יכול עוד להישאר ספק בכך שהולכות לצאת פה לחמניות מופלאות? הצלוחית עם שמן הזית והבלסמי כבר מחכה בציפייה.

2 comments:

  1. גם אוהבת גם נאהבת גם יפה וגם אופה!!!

    השבמחק
    תשובות
    1. זה נכון! אולי כי כל אפייה צריכה לבוא הלב ולא רק כמעשה מדעי. :)

      מחק