יום שלישי, 29 בינואר 2013

שיעור אנגלית

בהיתי בכיור מלא הכלים במשך כמה רגעים, לפני שהחלטתי ללכת על זה. הבאתי את הטלפון שלי מהחדר הסמוך וחיברתי אותו לרמקולים. פתחתי את האפליקציה של רדיו פנדורה וניסיתי לחשוב מה אני רוצה לשמוע. לא אנני לנוקס, לא סטיבי וונדר. משהו אחר. שוטטתי קצת בין התחנות הקבועות שלי ובחרתי לפתוח תחנה חדשה - בילי ג'ואל.

בזמן ששטפתי כלים, השירים התחלפו ומתישהו הגיע I guess that's why they call it the blues של אלטון ג'ון (יש פה מישהו שלא מכיר את השיר הזה?! בחייכם!). השיר הזה הדליק בי מחשבה שכבר עברה בי בעבר; מהשיר הזה למדתי אנגלית. כשאני שומעת אותו היום, הוא בעיקר מעלה חיוך על פניי. המילים הדרמטיות, שכל כך התאימו לעולמה הרגשי של ילדה בת תשע והלאה, שתמיד נמשכה לרומנטיקה מוגזמת והצהרות אהבה עם ניחוח מסוכן.

I simply love you more than I love life itself.
שיואו... לגמרי...

גם קייט בוש לימדה אותי אנגלית. בעיקר עם התקליט הזה, שהיה של אחי הגדול אורי, שהאשים אותי ששרטתי אותו באחת הפעמים שהאזנתי לו, וגם אמר שהוא לא מאמין לי שאני יודעת את המילים של אחד השירים. כי בכל-זאת, זאת קייט בוש, היא לא באמת מפרידה בין המילים כשהיא שרה. למדתי אנגלית גם מהפסקול המקורי של "קברט", שהיה בארון התקליטים שלנו. ומהביטלס, כמובן, שאני חושבת שלימדו גם את ההורים שלי אנגלית. 

אה, וגם משיעורי אנגלית בבית הספר. המורה שלימדה אותי אנגלית בתיכון, הייתה שואלת אותנו בשיעורי דקדוק, "איך אתם יודעים שזה נכון?". כשהייתי אומרת שזה פשוט נשמע נכון, היא הייתה מתקצפת-בצחוק ואומרת, "אני מורה לאנגלית, לא מורה למוסיקה". ובכל זאת, זה פשוט נשמע נכון...

הרבה מהמטופלים שלי שואלים אותי מאיפה אני. חלקם, בגלל השם שלי, שהוא יוצא דופן בנוף המקומי והאוזן לא רגילה בו. חלקם, בגלל שהם מבחינים באיזה בדל מבטא כשאיזו מילה סרבנית מתלעלעת ומתעקשת להידבק לי לחך וללשון, מתגלצ'ת החוצה מהפה שלי קצת מצחיק ומוזר. חלקם שואלים בישירות, חלקם בעקיפין. כמו אלה ששואלים איפה למדתי סיעוד. אלי הבטיח לי שההיסטוריה האקדמית שלי לא באמת מעניינת אותם. They're just trying to place you, הוא קבע.

החיים באנגלית נהיו קלים לי יותר לאחרונה. כך, עם כל קילומטר נוסף שאני עוברת בשפה הזאת (אני עדיין חושבת בשיטה המטרית), אני שמה לב איך לפעמים הדברים יוצאים אוטומטית. כשהעייפות גדולה, לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על עצמי מבחוץ, מדברת בשפה זרה, ומתפלאת על עצמי - איך זה שזה יוצא כל-כך חלק וקל. אני מתבדחת באנגלית, אני מזדהה עם רגשות של אחרים באנגלית. ואני משנה את השפה, מעגלת פינות ומקצרת דרכים, אומרת hurtin' במקום hurting ו-waz da? במקום what was that? זה די מגניב, אני חושבת. עוד סימן של היטמעות. כשהגעגועים הביתה לא מכלים אותי, אני מצליחה לראות שזה נחמד.

אתמול הייתה לי משמרת טובה בעבודה. מה טובה, ממש נהדרת. יש לי כבר הרגלים והעדפות. אני אוהבת לדחות את הפסקת הצהריים שלי ולצאת מאוחר, כך כשאני חוזרת לא נותר עוד הרבה זמן עד החלפת משמרת. כשיצאתי לצהריים אתמול, קצת אחרי שלוש, אלון שאל אותי איך הולך. השבתי - יציב. זאת התשובה לשאלה הזאת, כשעובדים במיון. נגד עין הרע. אם מישהו שואל אותי מה שלומי, מותר לי להגיד "מעולה", אבל אם מישהו שואל איך העבודה או המשמרת, כדאי להגיד, "יציב", או "אין תלונות". לא להרגיז את הקארמה, לא לזמן את הגורל שיתאכזר ויוכיח אחרת.

אבל אחרי שיצאתי מהעבודה, והמזל שלי כבר לא היה יכול להתהפך, הסכמתי להודות בקול, ביני לביני ובפני אלון, שהיה באמת מוצלח. הרבה הצלחות ומינימום פספוסים, אני מחשיבה את זה ליום טוב. וגולת הכותרת של אותו יום - שהסתכלתי על תוצאות בדיקות הדם של המטופל שלי לפני הרופאה, וראיתי שהאשלגן שלו נמוך, ומיוזמתי פניתי לרופאה ושאלתי אותה אם היא רוצה לעשות משהו בדבר... והיא כתבה הוראה לתוסף אשלגן. הייתי בעננים.

בעצם לא סיפרתי כאן הרבה על התהפוכות הרבות שעברו על מקום העבודה שלי בתקופה האחרונה. לא להאמין שאני שם רק שלושה חודשים וחצי. דייב, המנהל ששכר אותי, פוטר מטעמים תקציביים. במקומו הביאו מנהלת קלינית אחרת. לא קל שהאדם ששכר אותך מפוטר לאלתר, מהיום למחר, אבל עמיתי הותיקים הרגיעו אותי והציעו לי להתרגל. במיון שלנו, שנאבק להשאיר את הראש מעל המים, זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה. מנהלים מתחלפים, הצוות נשאר. ואחרי שוידאתי שבאמת אין לי סיבה לחשוש למשרתי, חזרתי להתרכז במלחמת ההישרדות היומיומית שהיא השנה הראשונה של אחות חדשה במיון.

אחד הדברים החיוביים מאוד ברונדה, המנהלת החדשה, הוא שהיא מחויבת לבניית הצוות במיון. בעוד שעם דייב הייתה תחושה שהוא מנהל מאוד ריכוזי, רונדה מדברת הרבה על צוות שינהל את העבודה ויקבע את חוקי המשחק. היא שם רק כדי להשיק את התהליך ובהמשך, לפקח ולהציע הכוונה. ואחד הדברים הגדולים שהיא התחילה כבר לעשות, הוא לתקן את העוול שנגרם לי ולאחיות החדשות שנכנסו לעבודה איתי, מבחינת האופן בו נקלטנו למחלקה.

כשהועסקתי הובטחו לי שישה חודשים של הכשרה, שתנוהל על ידי מדריכה קלינית מעולה. התוכנית שהוצגה לי נשמעה מושלמת - בהתחלה, אני אעקוב אחרי אחות-חונכת ולאט-לאט האיזון ייטה ואני אעשה יותר ויותר דברים, עד שאטפל בחולה מא' ועד ת', ואז במספר חולים במקביל. סיפרתי לכל מי שיש לו אוזניים כמה אני מרגישה ברת מזל, שהגעתי למוסד שמבין כמה הכשרה יסודית היא חשובה.

בפועל, אותה מדריכה קלינית (שכבר קראתם עליה כאן, מישל) דאגה להסביר לנו מהרגע הראשון כמה אנחנו לא רצויות ואיזו טעות נוראית היא להעסיק אחיות חסרות ניסיון לעבודתן הראשונה במיון. ואיך מתוך השש שאנחנו, שתיים לא ישרדו, קביעה שבימים הראשונים לעבודתי הלחיצה אותי והילכה עליי אימים, עד שזיהיתי את דימיונה לנאום המטופש הזה מהפרק הראשון של "האנטומיה של גריי", דבר שמיד הגחיך אותה ואת הדוברת שהמציאה אותה וגם עזר לי לעבור את נקודת המפנה הראשונה מבין רבות ביחסי לאנשים שאני פוגשת במקום העבודה שלי. התפכחות ראשונה, התחלתית, שעדיין ממשיכה ומתגלגלת. אין לי ספק שאני מאבדת את תמימותי.

מישל, שהייתה אחראית על ההדרכה שלנו בהתחלה ולא ממש עשתה את עבודתה, עברה לתפקיד אחר במערכת ורונדה כבשה את אחד היעדים הראשונים בתוכנית שלה - מעתה, ההדרכה של עובדים חדשים במיון תיעשה על ידי אחות מהמחלקה, nurse educator שגם עובדת במיון, מכירה את רוחו והלכותיו. וגם, לראשונה מאז הועסקתי, המערכת וההנהלה הכירה בכך שנעשה לנו עוול. רונדה הציעה לי את התנצלותה. אחרי כל המצוקה והתסכול של החודשים הראשונים, עצם העובדה שמישהו הכיר בכך שהדברים לא התנהלו כפי הראוי וכפי שהובטח לנו הייתה חשובה וגרמה לי להעריך מאוד את המנהלת החדשה שלי. מפני שלהודות בטעות ולקחת אחריות, במיוחד כשמדובר בטעות של אחר וקלקול שלא אתה גרמת לו, הם דברים מעוררי כבוד.

כבר היו לנו שני מפגשים עם המדריכה הקלינית החדשה, דניס. אמנם התפקיד שלה חדש, אבל היא עובדת במיון שלנו כבר 40 שנה ומכירה אותו לפני ולפנים. יש לה תשוקה אמיתית להדרכה וחינוך בסיעוד, ובשונה ממישל, היא לא משתמשת בטקטיקה הזולה של החלשת אחרים והקטנתם כדי לגרום לעצמה להרגיש גדולה וחזקה. היא פשוט בטוחה בעצמה וביכולותיה ולא צריכה לעשות עוונטות על אף אחד כדי להבהיר את זה. כמו רונדה, היא משדרת כוח שקט, מים שקטים חודרים עמוק ולא רוח וצלצולים, עוד תכונה שאני מעריכה מאוד. היא גם החונכת של אחת הבנות שהתחילו חודשיים לפניי ולכן היא מחוברת למציאות ומכירה היטב את כל העוולות והעקמומיות שאפיינו את הכנסתנו לעבודה.

עד כה, הפגישות איתה היו מועילות ואינפורמטיביות ואחריהן הרגשתי מועצמת. הרגשתי בטוחה יותר בעבודה שלי, הרגשתי שאני פועלת עם בסיס. סופסוף הרגשתי שיש לי גב, שיש מי שתומך בי ובהחלטות שאני מקבלת יום-יום, דקה-דקה. היא המליצה לנו על ספר בסיסי, מן תנ"ך לאחיות מיון, שעוסק במצבים נפוצים במיון, והבדיקות והטיפולים השכיחים לכל מצב ומצב. בסיס ידע שמאפשר לנסח כללים ולצפות את תוכנית הטיפול במקרים מסוימים, במקום שאצטרך להתייחס לכל מטופל עם כאב בטן והקאות כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה מישהו עם כאבי בטן והקאות.

קניתי את הספר בשבוע שעבר, יחד עם מדריך-כיס לתרופות, מפני שהחלטתי שהגיע הזמן שאעבור להתבסס על ספרות ולא רק על האנשים שעובדים איתי באותה משמרת ספציפית בה מתעוררות אצלי שאלות. ב"תנ"ך" אני מתכוונת להשתמש בימיי החופשיים, כדי לקשור קצות חוט של דברים שראיתי ועשיתי ולא הייתי בטוחה לגביהם. עוד חיזוק והטמעה של הדרך הנכונה לעשות את הדברים שאני עושה יום-יום.

כבר די הרבה זמן שאני חונכת את עצמי, למעשה. שרי הבהירה את עמדתה באותה שיחה ראשונה שהייתה לנו, בה היא נזפה בי על כך שדיברתי עם דייב "מאחוריי גבה". תוך חמש דקות, היא לימדה אותי את ה-law of the land. המיון הוא ג'ונגל וכולנו כאן גנגסטרים, ואת לא רוצה למצוא את עצמך ישנה עם הדגים הלילה. אחרי כמה משמרות בהן שרי עבדה איתי, היא חזרה לכיסא האחראית. בהתחלה בתואנות שונות, כמו "אין אף אחד אחר שיעשה את זה". בהמשך, אפילו בלי להתאמץ למצוא תירוץ משכנע. כשהיא אחראית היא "מוצאת לי פתרון" עם אחות אחרת, בדרך כלל מישהי שלא עברה שום הכשרה כפרצפטורית (חונכת) לאחיות חדשות. בדרך כלל מישהי שלא ממש מעניין אותה ללמד מישהו משהו. כולן נחמדות, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הן לא מדריכות. ובטח שלא חונכות או מנטוריות, התקווה שהייתה לי לפני שהתחלתי לעבוד במיון ונגוזה במהרה. התקווה שיהיה לי עם מי לדבר על הדברים שראיתי ועשיתי. לדבר על הפן הפרקטי אבל גם על רגשות. על הפחדים, החששות, המחסומים. לשאול שאלות, מקצועיות ומוסריות. לנהל דו-שיח. ולחשוב.

בפגישה הראשונה שלנו עם דניס היא אמרה לנו בצחוק, "הצרה של כולנו, היא שאנחנו אחיות מיון וזה אומר שאנחנו צריכות לחשוב". אני מוסיפה על זה, שהצרה של אחות חדשה במיון, היא שלאחיות מנוסות קשה לעצור רגע את רצף הפעולות שלהן ולתאר את מה שהן עושות ואת תהליכי החשיבה וקבלת ההחלטות שעומדים מאחורי המעשים שלהן. זה דורש מידה של אינטרוספקציה שלא כל בני האדם ניחנו בה. וזה דורש רצון ונכונות שאינם תמיד שם. הבעיה הגדולה יותר של המיון בו אני עובדת, היא שאין סטנדרט אחד לכולם. וגם אם בתחומים מסוימים יש סטנדרט, למתבונן מבחוץ נראה שהמיון מתנהל לפי שיטת מצליח. איש כטוב בעיניו יעשה. אני חושבת שזה מקום רע מאוד להיות בו, בשביל מחלקה שאמורה להיות חוד-החנית של העשייה הסיעודית ואמורה להיות השער והפנים של בית-החולים.

מאז שהשלמתי עם המציאות והפסקתי להיאבק בה, איכות החיים שלי והסיפוק שלי מהעבודה השתפרו פלאים.  ויתרתי לגביי על הציפיות שהיו לי משרי ומצאתי כמה אחים ואחיות אחרים, כמו גם רופאים ורופאות, שיש להם ידע רב והם מעוניינים לחלוק אותו. לפעמים, אפילו כששרי נוכחת, אני מעדיפה לפנות למישהו אחר, שאני מעדיפה את האינטראקציה איתו על פני זו עם שרי.

אני מקדישה תשומת לב יתרה למעשים שלי. אני שואלת את עצמי שאלות. אני מנהלת דו-שיח ער עם עצמי, בודקת מה הייתי יכולה לשפר, מנסה ללמוד מכל מקרה לפעם הבאה. אני מזכירה לעצמי שאני נמצאת במיון בשביל המטופלים ובשביל המשפחות שלהם. בשביל להרגיע, להסביר, לשכך קצת את הפחדים והמצוקה. הפידבק שאני מקבלת מהמטופלים הוא אדיר. ובסופו של דבר, זוהי חוויה מעצימה - אני מגלה בי כוחות שלא ידעתי שקיימים, במימדים גדולים מכפי ששיערתי, שמגלים את עצמם בפניי בשל הכורח ובגלל שנבעטתי שוב ושוב אל מחוץ ל-comfort zone שלי.

החלטתי שאם הישועה לא תבוא מהעמיתים שלי, אביא אותה לעצמי, בעצמי, מהספרות המקצועית ומכל מקור שאצליח למצוא. כבר עם תחילת עבודתי במיון עשיתי מנוי ל- Journal of Emergency Nursing ואחרי שאתמול הגיליון השני הגיע בדואר, החלטתי שאני הולכת ממש לקרוא אותו ולא רק להניח אותו בצד ולתת לו לצבור אבק. בסוף השבוע השתתפתי בקורס ACLS, הכשרה שהיא דרישה בסיסית עבור כל אחות שעובדת בסביבה אקוטית.

אחיות בארה"ב נדרשות להמשיך ללמוד. לימודי המשך, בצורת הכשרות ותעודות, הם דרישה מחייבת לחידוש הרישיון. לא ניתן לחדש את הרישיון מבלי שצברת מספר מינימאלי של נקודות זכות לכל תקופת רישוי. המערכת לא מאפשרת לאף אחד להישאר בדיוק בנקודה בה היה כשסיים את בית הספר לסיעוד, מבחינת השכלה. בעוד שלפעמים זה קצת "תיק" לקרוא מאמרים מקצועיים, להשתתף בקורסים ובכנסים, אני מסכימה מאוד עם הרעיון שעומד בבסיס הדרישה המערכתית הזו. אני חושבת שאחות מקצועית היא אחות שממשיכה להתעדכן ולהתפתח ללא הפסקה. אחות ששואלת, חוקרת ומחפשת תשובות לנושאים שמפריעים לה ולדברים שהיא לא בטוחה לגביהם. אני חושבת שחובתנו כלפי מטופלינו, היא להיות מצוינות במה שאנחנו עושות.

לכל הרוחות, נראה לי שאני אידיאליסטית. קללה ארורה שהוריי העבירו לי בירושה. ביום בו אני אחנוך אחיות חדשות לתוך המיון, או לתוך כל מחלקה אשר תהיה, אני מקווה שאזכור את מה שאני יודעת עכשיו, מה שהחודשים האלה במיון לימדו אותי.


4 תגובות:

  1. הי אידאליסטית:)
    אפשר לפרגן לך על הרצינות שלך? על הסקרנות והמוטיבציה פשוט לעשות כמו שצריך ולא לדרוך במקום.
    יאו זה פשוט מעורר בי השראה ואופטימיות!
    אני מתכנן להמשיך לעקוב אחר הבלוג שלך.
    אהבתי את "איפה למדת סיעוד?" חח

    שבת שלום!

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על הפרגון :)

      אני מקווה שהרצינות וההשקעה יישאו פירות בעתיד (הקרוב). לא קל להיות טירונית.

      תודה על התגובה.

      מחק
  2. היה מרתק לקרוא, כמה החיים שלנו שונים ובכל זאת יש נקודות דמיון...שיהיה בהצלחה...

    השבמחק
    תשובות
    1. ברור שיש נקודות דמיון - שתינו מהממות P:

      שמחה לקרוא שריקתי אותך, איזו מחמאה! :*)

      מחק