יום שישי, 8 בפברואר 2013

התחלפות

ביום רביעי בבוקר, בדרכי לעבודה, השמיים היו צלולים באופן יוצא דופן לעונה. בנהיגה מזרחה, הבחנתי פתאום באיזה רמז של התבהרות בשמי סוף הלילה, תחילת הבוקר המוקדם. סירבתי להאמין שאני באמת רואה מה שחשבתי שאני רואה. אבל אז, כשהתקרבתי יותר ויותר למחלף בו אני יורדת מהכביש המהיר, כבר לא היה ניתן להתכחש לכך - לגוונים המשתנים, המתבהרים, של הכחול, נוספו גם רמיזות בכתום ואפור. זריחה.

וככה, לבד באוטו, עם הג'אז של אבישי כהן ברקע, צווחתי משמחה והפתעה - השמש מפציעה בשש וארבעים בבוקר, השמיים מתחילים להתחלף בשעה כל-כך מוקדמת ויש למאורע הזה משמעות אחת בלבד - שעון הקיץ מתקרב. ובאמת, עוד חודש ויומיים, ב-10 במרץ, נעבור לשעון קיץ. איזו שמחה.

הקור והשלג לא מפריעים לי. להיפך. אבל החושך הורג אותי.

האמת שהצלחתי לשרוד את שעון החורף השנה בהצלחה רבה יותר מאשר בשנה שעברה. אולי מפני שאני מגיעה לעבודה בחושך ועוזבת בחושך ובין לבין אני עסוקה כל-כך ולעומת זאת, בימים החופשיים שלי אני רואה את האור כל הזמן. אולי. לא יודעת. אבל תחילת סופו של שעון החורף משמחת אותי, בכל זאת.

ולא רק בגלל האור. גם בגלל שהיא מזכירה לי שהזמן עובר. הניסיון נצבר, האתגרים מתחלפים ומשתכללים. ואני ממשיכה לשרוד ולהתחזק.

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי קצת מתגעגעת לקיץ. אני אוהבת את החורף כאן, באמת. לא מפריעות לי הרוחות הקרות. אני אוהבת את השלג ושמחה כשהוא יורד. אבל בשבוע שעבר, פתאום, חשבתי שאשמח שהקיץ כבר יגיע. עם החיונית שלו, הפריחה, האור, החמימות. ותחושת החופש הגדולה שהוא מביא איתו. והביקור בישראל שהוא מבטיח, שאני כבר מצפה לו כל-כך.

יש עוד כמה אחיות זרות בעבודה וגם עובדת מעבדה אחת, שהיא במקור מבוסניה והיא קצת אימצה אותי. ולמרות שכל אחת מגיעה מארץ אחרת, וכל אחת הגיעה הנה בגיל אחר ובשלב אחר בחיים, כולנו חולקות מכנה משותף - חצי שייכות וחצי זרות. לפני כמה שבועות, כשהציף אותי גל של געגועים הביתה, חלקתי את התחושות שלי עם אחת האחיות הזרות (שהיא מסנגל במקור) והיא שאלה אותי מתי ביקרתי בבית בפעם האחרונה. אמרתי לה שעברה חצי שנה והיא צחקה - רק חצי שנה ואת כבר מתגעגעת? כן, התגוננתי. כל זה נורא חדש לי. אני עוד לא רגילה. סנדרה, החברה הבוסנית שלי, אמרה לי שמישהו פעם אמר לה, שעשר השנים הראשונות הן הקשות ביותר. נו טוב, רק עוד שמונה שנים וחצי לספירה.

כשעזבתי את העבודה ביום חמישי, חשבתי לעצמי - אולי אתחיל לדבר קצת יותר במבטא הישראלי-עברי שלי. אולי בכלל אגלה שאם אני מפשיטה קצת את המבטא "המקומי" שסיגלתי לעצמי, זה קל יותר. פחות מעייף. אולי אני לא צריכה להעמיד פנים. הת'ר, חברה אחרת שלי, דווקא אמריקאית, צחקה עליי כשאמרתי שאני תמיד נהיית מאוד מודעת לאנגלית שלי כשאני מדברת מול קהל. "Bitch, you have better English than mine!". צחקתי. איך זה שלמרות שהייתי במגמת תיאטרון בתיכון, עדיין יש לי פחד במה.

עברו כמעט שבועיים מאז הפוסט האחרון שפרסמתי. בשבוע האחרון עבדתי ארבעה ימים, שלא כרגיל. וגם נתתי לעצמי לשקוע קצת בתוך השגרה. שלושה ימי עבודה, מנוחה בימים החופשיים. ובריכה.

התחלתי להאריך את השהייה בבריכה יותר ויותר ואני משתדלת ללכת לשחות בכל הזדמנות שיש לי. זה אפילו לא בשביל הספורט. זה בשביל הנשמה. אני מרגישה שהמים שוטפים אותי מבפנים. בזמן האחרון אני מתמודדת קצת יותר עם הכאבים היומיומיים שמגיעים עם מחלה כרונית, אבל כשאני נכנסת לבריכה והמים עוטפים אותי, כל הכאב נעלם. והעייפות נשטפת ממני ועוזבת אותי. ואני מרפה.

אני כל-כך שמחה שחזרתי לשחות. ואני מתענגת על המחשבה שאלה החיים שלי. לא רק עבודה, אלא גם פנאי. ואורך רוח. ונשימה ארוכה ונינוחה ומדודה. כמו שתמיד רציתי שיהיה. וחיכיתי כל-כך הרבה זמן והנה זה בא.

אני מכבה את האור והולכת לישון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה