יום ראשון, 24 בפברואר 2013

Morning Stretching

אתמול הייתה חתיכת משמרת בעבודה. משוגעת ורצחנית הם רק שניים משמות התואר שהדבקתי לה ואם תרצו אני יכולה למצוא עוד בלי המון בעיה. כמו שקורה בדרך כלל, הבוקר היה רגוע. רוב החדרים שלי היו ריקים ואז קיבלתי מטופל אחד ועוד מטופלת. שני מטופלים זה לא באמת יותר מדי עבודה. אני תמיד שמחה על בקרים איטיים וזאת הגדולה של המשמרת שמתחילה בשבע. היום מתפתח לאט ואפשר לקחת את הזמן, להתעורר, לאכול, לקשקש עם האחיות האחרות ורק אז העבודה מתחילה באמת. אז היה איטי ועצל ודי נחמד, שני החולים שקיבלתי היו יציבים וחביבים. אין תלונות.

ואז הגיע גל. כמו שסיכמתי בסוף היום, Well, this shift picked up quite well. ואכן.

בסביבות 11:30 בבוקר הגיעה החייאה אחת. בעודנו עובדים בחדר מס' 3, שוב קראו בכריזה "קוד בלו, אי.אר". כולנו חשבנו שכורזים שוב, כדי שעוד עזרה תגיע, אבל לא. הייתה החייאה נוספת, בחדר אחר. אחרי שייצבנו את שני המטופלים האלה, הגיעו עוד שתי החייאות, שתיהן כמעט במקביל, גב אל גב. אנשים כל הזמן נורא ניסו למות ואנחנו נורא ניסינו למנוע את זה. אחרי למעלה מארבע שעות רצופות של עבודה בקצב מטורף, הגל דעך והשקט חזר. בחמש אחר הצהריים, אחרי שוידאתי שכל המטופלים האישיים שלי עדיין נושמים, יצאתי לאכול ארוחת צהריים. מזל שלפני שהכל התחיל הייתי חכמה מספיק בשביל לחטוף בננה ומעדן.

חזרתי הביתה על ארבע. תוך שעתיים בדיוק הייתי במיטה, אחרי מקלחת וארוחת ערב. כשהתעוררתי באמצע הלילה לפיפי, הגב שלי עדיין הציק לי, בעיקר הסיאטיקה, העצב שיורד מהגב התחתון לאורך הרגל, שנצבט ומכאיב כשעומדים יותר מדי ברצף, מרימים משקל כבד באופן לא נכון, יושבים על כיסאות לא נוחים. כל מה שאחיות עושות, בעצם. המחלה של האדם המודרני. אז הבוקר אחרי המקלחת עשיתי רצף של מתיחות טובות לגב. אולי בתום האוריינטציה, כשאעבור למשמרת שלי, שמתחילה ב-11 בבוקר, אשלב מתיחות בוקר כאלה בשגרה הקבועה שלי. זה בהחלט יעזור לשמור על הגב שלי בריא.

אתמול לא התחשק לי ללכת לעבודה. גם במשמרת הקודמת התבכיינתי לאלון שאני לא רוצה ללכת. ואתמול אמרתי בסודי סודות לאחת החברות שלי, שהתחילה יחד איתי, שעדיין יש לי ספקות לגביי נכונות העבודה הזאת בשבילי. I'm just not sure I like it enough, אמרתי. והוספתי, I always thought I'd like my job more. אבל בסוף המשמרת אתמול נאלצתי להודות בפני עצמי - נהניתי. וברוב המשמרות, אני לא סובלת. אני נהנית מהאינטראקציה החברתית והמקצועית עם אנשי הצוות האחרים. אני נהנית מהאינטראקציה עם המטופלים ובני המשפחה שלהם. ורוב הזמן אני מסתובבת עם חיוך מרוח על הפנים. אז מה לי כי אלין?

אז אולי מיון לא היה ה-חלום שלי מאז ומתמיד, כמו שאני שומעת אחיות אחרות אומרות. ונכון שכנראה לא אשאר שם לעד, או אפילו לא יותר מכמה שנים. אבל אני לא יכולה לומר שאני סובלת. אני אפילו קצת נהנית. וככל שהזמן עובר אני מצליחה ליהנות יותר, מפני שאני לומדת יותר ויותר ואני מרגישה בנוח. רמות הלחץ יורדות ואני לא מרגישה שאני טובעת כל הזמן, אני לא מרגישה במצוקה. אני מצליחה לנשום ולעשות את העבודה. ואפילו משלמים לי על זה. אז זה לא סידור כזה רע, בינתיים.

לפני שבועיים בערך המנהלת הודיעה לי שבסוף מרץ אני יורדת מאוריינטציה. המשמעות היא שאתחיל לעבוד ללא ליווי, כאחות מן המניין. כשהתקבלתי לעבודה אמרו לי שאהיה בחניכה עד אמצע אפריל, אז לא מדובר בהבדל כל-כך משמעותי. בכל מקרה ,אני חושבת שאני מוכנה. התמזל מזלי ובשבועות האחרונים ראיתי ועשיתי המון דברים בפעם הראשונה - החזרת כתפיים פרוקות למקום, החדרת עירוי לילד בן חמש, נטילת דם מילדה בת שנתיים וחצי, זריקה לתוך שריר לילדה בת שלוש. התמודדתי עם לא מעט אתגרים מקצועיים. צריך להיות מאוד ברי-מזל כדי לראות כל מקרה עלי אדמות בזמן האוריינטציה. בגלל הטבע של המיון והמגוון האדיר של המקרים, זה כמעט בלתי אפשרי. אבל אני שמחה מפני שראיתי שפע של מקרים קבועים או "רגילים" וגם לא מעט אקזוטיקה.

המשוכה האחרונה כבר נראית באופק ואני הרבה פחות חוששת ממנה מכפי שחשבתי. למרות שהדרך הייתה מאוד בוגדנית, אני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי להפיק מההכשרה את המיטב. עוד חודש לאמנסיפציה.

2 comments:

  1. הלוואי וגם אני, כשאסיים את הלימודים, אסתובב בחדר המיון עם חיוך על הפנים רוב היום. אולי אנסה להתחיל עם החיוך כבר ממחר. מאתמול!

    השבמחק