בזמן האחרון, נדמה לי שאני עייפה יותר. יכול להיות שזאת העובדה שאני עובדת בין 36 ל-40 שעות בשבוע, במשמרות ארוכות, במחלקה עמוסה וקשה, אבל יש לי תחושה שזה פשוט החורף. אולי אני סוג של דובה, וכשהטמפרטורות צונחות כל מה שאני רוצה לעשות זה לישון. זה נראה לי מאוד הגיוני. למעשה, נראה לי שההיפך הוא מוזר - למה לצאת החוצה בחורף, כשקר? לא עדיף להישאר בבית ולראות סרטים בדיוידי, מכורבלים מתחת לפוך?
אתמול היה יום מיוחד בעבודה. תנועת האנשים הייתה שונה מבדרך כלל ולקח זמן עד שהתחיל השיא הקבוע של הבוקר, בו נדמה שכולם נוהרים לכיוון בית החולים וצובאים על דלתות המיון. אחרי שהעליתי למחלקות האשפוז את שני המטופלים שירשתי ממשמרת הלילה, ציידתי את כל החדרים שלי ווידאתי שיש לי את כל מה שדרוש לי כדי לעשות את עבודתי כראוי, חיכיתי למטופלים שיבואו. ישבתי וחיכיתי, מי היה מאמין. לא רצתי ממקום למקום, לא ניסיתי לעשות שלושה דברים במקביל. ישבתי. וחשבתי, שאולי כולם הבינו שכשמרגישים לא טוב נעים יותר להישאר בבית. אז אולי צינון קל או בטן קצת כואבת לא מצדיקים פנייה למיון. אבל אז הם התחילו להגיע והיום התחיל באמת.
אתמול, לראשונה, הצלחתי לנהל בעצמי שלושה חדרים, בלי שום עזרה. עד אתמול, הצלחתי להתמודד די טוב עם שני חדרים, אבל ברגע שהשלישי התווסף איבדתי פוקוס, איבדתי שליטה ונלחצתי. המשמרת האחרונה שלי הייתה ביום שישי, ואז יצאתי לשלושה ימים חופשיים. וכמו שקורה לפעמים, ההפנמה התרחשה דווקא רחוק מהשטח. אחרי מנוחה של שלושה ימים בבית, חזרתי אתמול למשמרת והייתי מפוקסת יותר מאי-פעם. עשיתי הכל כמו שצריך, מא' ועד ת'. שניים מהמטופלים שלי לא היו כל-כך חולים ולכן לא דרשו הרבה מתשומת הלב שלי. המטופל השלישי היה קצת יותר רציני, היה צריך הרבה טיפולים ובדיקות. אבל תוך כדי שעבדתי איתו, שמתי לב איך יש חלק בראש שלי שחושב על האחרים, שזוכר שגם הם ישנם.
אחרי ששחררתי מטופל אחד, העליתי את השני לאשפוז והעברתי את השלישי לבית חולים אחר, התמלאתי תחושת סיפוק. בפעם הראשונה הצלחתי להשלים "סיבוב" שלם של טיפול בחולים, מהקבלה ועד סיום המקרה במיון. בפעם הראשונה הצלחתי לקבוע בעצמי את סדרי העדיפויות, כמעט מבלי להיעזר בשרי. בפעם הראשונה החדרים לא ניהלו אותי, אלא אני אותם. זאת הייתה תחושה מעצימה.
אני יודעת שזה עוד יכול להשתנות. שיהיו נסיגות. שהעובדה שאתמול היו לי 4 וחצי שעות מוצלחות מאוד בתוך משמרת של 12 שעות מושפעת מהמון נסיבות - מורכבות המקרים שהגיעו לחדרים שלי, הסדר בו הם הגיעו, התזמון המדויק בו הם "נחתו" אצלי. אני יודעת שיכול להיות שיהיו מקרים בהם יהיה קשה יותר לתמרן בין שלושה חדרים במקביל. אבל אני גם יודעת שלא הכל נסיבתי ושחלק מזה קשור לכך שאני לומדת, מתפתחת ומתקדמת.
עד עכשיו הלמידה הגלויה ביותר לעין הייתה למידת המיומנויות - החדרת עירוי, לקיחת דם, החדרת קטטר. הייתי צריכה ללמוד גם פרוצדורות מנהלתיות - איך עושים טריאז, איך מתעדים במחשב. אלה דברים מעשיים, קונקרטיים וברגע שיודעים אותם - יודעים. כמו לרכב על אופניים. עכשיו הלמידה הסמויה יותר תופסת את מרכז הבמה - החשיבה הקלינית, חידוד החושים המקצועיים, שיקול הדעת, יכולת קבלת ההחלטות, היכולת להאציל סמכויות, לקבוע סדרי עדיפויות. זאת למידה שמתרחשת כמעט לא במודע ופתאום אתמול קיבלתי תצוגת תכלית לכך שהיא מתרחשת, ומהר יותר ממה שתיארתי לעצמי. ולמרות שהשעתיים האחרונות של המשמרת היו קצת משוגעות ורצתי במעגלים סביב עצמי, יכולתי לראשונה לומר לעצמי בביטחון שהסיבה לכך היא לא שאני אחות לא טובה, או שאני לא מתאימה לעבודה במיון. הסיבה לכך היא שקיבלנו כמה חולים קשים בבת-אחת, שהרופא לא הגיב במהירות המצופה ובגלל העיכוב שהוא יצר, היה קשה לי לתאם בין העבודה בשלושת החדרים שלי וגם - שאני עדיין לומדת. וזה בסדר.
ומסביב לכל זה, יש גם איזו מטא-הבנה שעוטפת הכל: ההבנה שלצד המשמעות הגדולה שיש בעבודה שאני עושה, לצד תחושת השליחות שהזריקו לנו בבית הספר, מדובר בעבודה שלי. מקצוע. לקום בבוקר, לנסוע למשמרת, לדפוק כרטיס, לחזור הביתה וחוזר חלילה. ובתור אחות חדשה, שזאת העבודה הראשונה שלה, יש בזה איזו תהליך דה-רומנטיזציה שלא שובר את ליבי. להיפך, אני מרגישה שהוא חשוב, הוא הכרחי. מפני שהוא מכווץ דברים לגודל המתאים להם, לגודל אמיתי, לא גדול מהחיים.
עכשיו יש לי יומיים חופשיים וזאת כזאת מתנה. השבוע הפסקתי לעקוב אחרי הלו"ז של שרי, שעובדת 40 שעות בשבוע, והתחלתי לעבוד לפי הלו"ז שלי, כמו שחתמתי בחוזה ההעסקה שלי - 36 שעות בשבוע. מאחר ואני עדיין בהכשרה, אני מצטרפת אל שרי ל-2 משמרות בנות 12 שעות ובאחד הימים בהם היא עובדת רק 8 שעות, אני נשארת ל-4 שעות נוספות.
עכשיו יש לי יומיים חופשיים וזאת כזאת מתנה. השבוע הפסקתי לעקוב אחרי הלו"ז של שרי, שעובדת 40 שעות בשבוע, והתחלתי לעבוד לפי הלו"ז שלי, כמו שחתמתי בחוזה ההעסקה שלי - 36 שעות בשבוע. מאחר ואני עדיין בהכשרה, אני מצטרפת אל שרי ל-2 משמרות בנות 12 שעות ובאחד הימים בהם היא עובדת רק 8 שעות, אני נשארת ל-4 שעות נוספות.
מדהים איזה הבדל יש בין 40 שעות בשבוע ל-36. כשעובדים רק 3 ימים בשבוע, יש 4 ימים חופשיים. אז פתאום אני עובדת שניים כן ואז שניים לא ואז אחד כן ופתאום אחרי סוף השבוע יש לי ארבעה ימי חופשה רצופים. ובימים האלה אני נחה כמו שצריך. ישנה הרבה בלילה, ישנה בצהריים. מבשלת הרבה, אופה, רואה טלוויזיה, רוקדת עם החישוק שלי. לוקחת את הזמן ונושמת עמוק.
ואחרי תקופה של ספקות, שלמרות שנמשכה רק חודשיים וחצי, היו רגעים שהיא הרגישה לי כמו שנים, אני מרגישה שאני יכולה להאמין בעצמי קצת יותר. ואני מרגישה שיש בי קצת יותר מקום לתקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה