יום ראשון, 12 בינואר 2014

על מערבולות פולאריות, צינורות מפוצצים ושאר מרעין בישין

אפתח ואומר שאני יודעת שבסוף כל זה ייצא מצחיק. זאת הדרך שלי להתמודד בחיים, הרבה בזכות אבא שלי שהוא ליצן חצר חסר תקנה. וזה טוב, כי איזו תועלת יוצאת מפסימיות וראיית שחורות, או סתם היאחזות בשלילי? ובינינו, בהרבה מהאנקדוטות המובאות לפניכם ניתן בקלות למצוא מימד קומי. אבל חשוב לי לומר, שבזמן שזה קרה, ואולי עוד כמה דקות, שעות או ימים אחרי, זה היה רע ומר ונורא והרגיש שחור משחור. ואז זה עבר. החיים חזרו למסלולם.

אתמול היה היום הראשון מאז עברנו לדירה החדשה בו הרגשתי נורמאלית. יום שהרגיש רגיל, שגרתי. יום חופשי מהעבודה שבו באמת נחתי. שנסעתי לבריכה וחזרתי ישר הביתה, בלי לעבור במיליון תחנות בדרך, טארגט-קרוגר-בית מרקחת-בית משוגעים. קמתי בבוקר בנחת, בישלתי לי דייסה (השגעון החדש), נסעתי לבריכה, חזרתי, אכלתי ארוחת צהריים, הדולה שלנו הגיעה לפגישה נוספת טרום-לידה (בכ"ז, 35 שבועות וחצי ושעת השי"ן מתקרבת), אכלתי ארוחת ארבע ואז ארוחת ערב, סופסוף הכנסתי את השולחן מהמרפסת שיעדתי ל"פינה שלי", ישבתי קצת מול האינטרנט, עשיתי היפנוזה ו... הלכתי לישון. בלי דרמה, בלי אתגרים, בלי אירועים יוצאי דופן. לראשונה מזה חודש. יא-בה-יה!

סלון עם וילונות, מסימני ההתקדמות בבית החדש. הידד!

אז מה כבר קרה? על מה הקבילות, התלונות והבכי? ובכן.

המשמרת האינסופית
סיפורנו מתחיל ביום ראשון שעבר, עת הייתי בעבודה. בסביבות חמש אחה"צ התחילו ללחש - יש רק שמונה אחיות למשמרת לילה. ב-11 בלילה יורדים לשמונה אחיות. בררר. בחוץ נשבה סופת שלג שנמשכה כבר כמה שעות. הבוקר התחיל סביר. עם אפס מעלות בחוץ, השלג שהתחיל לרדת בתשע לא ממש החזיק. אבל הטמפרטורות הלכו וצנחו והתחזיות דיברו על שפל היסטורי, מזג האוויר הכי קר מזה שלושים שנה.


בלילה שלפני הסערה חונים ברחובות הצדדיים והולכים אל האוטו עם נעלי העבודה ביד
בשמונה בערב נאלצנו להיפרד מאחת האחיות שהגיעה למשמרת בשבע. היו לה כאבים בחזה ונזלת וכאב ראש וכשמדדו לה לחץ דם היא הייתה איפשהו בסביבות 230/110, שזה מאוד גבוה, לחץ דם של שבץ. אז ליסה הלכה הביתה עם פתק מהרופא ונשארנו עם שבע אחיות, כולל האחות האחראית שנאלצה לקחת הפקדה ולנהל את המשמרת אבל גם שלושה חדרים, כאחות פשוטה. ואז עוד שתי אחיות שהיו אמורות להגיע למשמרת ב-11 בלילה התקשרו להודיע שהן לא מגיעות. נשארו חמש.

התחילו להציע בונוסים למי שישאר ואני, שכבר עבדתי שמונה שעות ועוד לא מצאתי זמן לאכול ארוחת צהריים, התחלתי להרהר באפשרות. לא בגלל הכסף. בגלל המוסר והלב. הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את החברים שלי מאחור. חמש אחיות, שני פראמדיקים, רופא אחד ועוזר רופא - על מיון של 40 מיטות, עם 20 אנשים בחדר ההמתנה בכל רגע נתון. סוף העולם.

היום כולו היה משוגע. בליל של אנשים חולים מאוד שניסו בכל מאודם למות ואנחנו ניסינו בכל מאודנו להציל מחד, ומאידך, אנשים לא מספיק חולים שבאו למיון בגלל מזג האוויר הקפוא ועכשיו תובעים אוכל ושירות ותשומת לב שמגיעה לאנשים החולים יותר. ובתוך כל זה אמבולנסים שמצעידים מטופלים לתוך מיון שאין בו מיטות פנויות והכל עובד בשיטת המיטה החמה - משחררים אחד או שולחים אחד למחלקה והמיטה מיד נתפסת על ידי המטופל הבא. בלי רגע של מנוחה.

כשהגיעה שיחת הטלפון שהודיעה שגם הפקיד של הלילה ביטל את הגעתו וראיתי את דוט, חברה שלי והאחות האחראית באותו זמן, כמעט תולשת את שערות ראשה, הסתובבתי אליה ואמרתי שאני מוכנה להישאר ולעבוד על תקן מזכירה. הרגשתי שכבר דחפתי את עצמי לקצה בשירות החדרים בהם עבדתי, אבל לענות לטלפונים ולקריאות הרדיו ולשלוח ביפר לרופאים - וכל זה בישיבה - את זה אני יכולה לעשות. בתנאי אחד - שנותנים לי לצאת לארוחת צהריים (צהריים-צהריים, השיחה הזאת התנהלה בסביבות 11 בלילה).

בינתיים המשכתי לעבוד. זה היה כבר אחרי שבכיתי פעם אחת בגלל שהרופא של הלילה התנהג אליי כמו מניאק ילדותי והייתי כל-כך מותשת שלא הצלחתי לנער את ההצקות שלו מעליי במשיכת כתפיים. אמרתי לאחות האחראית שאמשיך לעבוד בחדרים שלי עד שההחלפה שלי תגיע מהאזור האחר בו היא עבדה, אותו נאלצו לסגור. בסביבות חצות וחצי האחות האחרת סופסוף הגיעה, נתתי לה דיווח על חדר אחד שלי, לאחות אחרת דיווח על שני החדרים האחרים והעברתי את החפצים שלי כיסא אחד ימינה, לעמדת המזכירה.

לא נשארתי שם הרבה זמן. בשלב מסוים הטלפון צלצל ופקידת הקבלה ביקשה שאשלח פראמדיק לקחת מישהי למחלקת יולדות. מאחר ושני הפראמדיקים היו עסוקים בעבודה שהיא יותר קריטית לתפקידם במיון, הלכתי אני ועשיתי את זה. משם המשכתי לדלג מפה לשם - פעם יושבת עם החולים הפסיכיאטריים בזמן שהפראמדיק שישב איתם מעלה מטופלים לאשפוז במחלקה, אחר כך הולכת לטריאז' לעזור לאחות האחראית למיין חולים, ממשיכה משם עם המטופל שמיינתי לחדר במיון הבינוני ואז פוגשת בגבר מבוגר שמבקש לקרוא לאחות של אשתו כדי שיורידו אותה מהסיר - אז עשיתי את זה בעצמי, כי אני אחות ולכי תמצאי את האחות שלה בכאוס הזה. בקיצור, במשך שלוש השעות שנותרו למשמרת בת ה-16 שעות שלקחתי על עצמי הייתי כלבויניקית.

כשהגיע הזמן ללכת הביתה, אספתי את הדברים שלי ופניתי לכיוון היציאה, הלב שלי עדיין התכווץ. ג'ולי, שהגיעה איתי למשמרת ב-11 בבוקר, כבר אמרה שתישאר עוד שעה וחצי כי המחליפה שלה נתקעה בדרך. כבר שלוש בלילה, את כבר עובדת 16 שעות, מה זה עוד שעה וחצי...

הסופה
השלג אמנם הפסיק לרדת בשתיים ורבע לפנות בוקר, אבל בחוץ חיכו לי ערמות שלג בגובה ברך ורוח קפואה ומצליפה. עכשיו הגיע הזמן לחפור את האוטו שלי החוצה, אחרי שעמד 16 שעות בשלג שירד ללא הפסקה.

לשמחתי, הבחור שמפעיל את המפלסת היה די קרוב. הלכתי אליו בצעדי ג'ירפה, בתוך שלג טובעני ושאלתי אם יסכים לבוא לפלס את השורה בה אני חונה. קיבלתי פילוס אישי. בינתיים התנעתי את האוטו והפעלתי את החימום ואת הפשרת האדים. הוצאתי את מגרדת הקרח שלי והתחלתי לעבוד. החלק הפשוט היה להעיף את 10 הס"מ של השלג שהצטברו על האוטו בעזרת המברשת. אחרי שעשיתי את זה, הייתי צריכה לגרד את הקרח מכל החלונות, מהשמשה הקדמית והאחורית. כשסיימתי עם ניקיון האוטו נותר רק לחפור שני נתיבים באורך חצי מטר בין הגלגלים הקדמיים לכביש המפולס, להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה. העניין כולו ארך קצת יותר מרבע שעה.

הכבישים הצדדיים המובילים אל הכביש המהיר היו מכוסים שלג בעומק 20 ס"מ. יכול להיות שהנוסחה היא שעומק השלג קובע את מהירות הנסיעה. בכל אופן, עד שהגעתי לכביש המהיר לא נסעתי יותר מ-20 מייל לשעה. גם על הכביש המהיר לא נסעתי ממש מהר. אולי 40 מייל לשעה, 50 בשיא המהירות. אבל בסוף הגעתי לאן ארבור.

כשהגעתי הביתה לא הייתה בכלל אפשרות שאצליח להיכנס לשביל הגישה שלנו, שבינו לבין הרחוב הפרידה בריקדה של שלג. המשכתי לנסוע, חושבת שאולי אצליח למצוא חנייה ברחובות הצדדיים. פעמיים עשיתי טעות וניסיתי לפנות מהרחוב הראשי המפולס (יחסית) לרחוב צדדי רק כדי להיתקע באמצע הפנייה ולהעביר עשר-חמש עשרה דקות בג'עג'וע קדימה-אחורה תוך סיבוב ההגה פעם לכאן ופעם לשם ונשיאת תפילה ותחינה לכוח עליון רם ונעלם עד שלבסוף, בדרך נס, נחלצתי והצלחתי לחזור לרחוב הראשי. בפעם השנייה נאלצתי לחפור את דרכי החוצה עם האת הקטנה והמצ'וקמקת שלנו. אז כבר בכיתי. במיוחד כשאיש אחד עצר לידי ושאל אם נתקעתי והתנצל שהוא לא יכול לעזור לי כי יש לו בעיות גב. חשבתי שבחיים לא אגיע הביתה.

השעה הייתה חמש, הייתי ערה כבר עשרים שעות, לא שתיתי ולא אכלתי מספיק במהלך המשמרת והייתי משוכנעת שאם זה ממשיך ככה, אני מסיימת במחלקת יולדות, יומיים לפני שבוע 35. בסופו של דבר, אחרי עוד סדרת חפירות-קללות-תחינות-דמעות הצלחתי להיחלץ, נסעתי חזרה הביתה, התיישרתי מול שביל הגישה שלנו בזוית של 90 מעלות לרוחב הרחוב, לקחתי רוורס, נסעתי פעם אחת עד שנתקעתי, לקחתי רוורס שני ונסעתי, נתקעת הפעם בנקודה מתקדמת יותר על שביל הגישה ולמעשה מפלסת לי דרך בשלג העמוק. אחרי הרוורס השלישי נסעתי, עברתי את חומת השלג שהפרידה בין הרחוב לשביל הגישה, החלקתי במורד ונעצרתי. דוממתי את האוטו, כיביתי את האורות, הרגעתי את עצמי שגם השכן וגם מפלסת השלג יכולים לעבור מאחוריי ועליתי הביתה.

אלון פתח לי את הדלת וישר התחלתי לבכות. סיפרתי לו על הסאגה הממושכת מהרגע שהגעתי לעיר ועד להגעתי הביתה. "ככה היקום גומל למי שעושה את הדבר הנכון?!", תמהתי. שתיתי כוס מים, התקלחתי ונכנסתי למיטה. אחרי שראינו שהשכיבה לא מועילה לבטני המתכווצת, אלון הלך והביא לי עוד כוס מים וגם כוס חלב חם. שתיתי, נרגעתי ונרדמתי. התעוררתי למחרת ב-12 בצהריים.

Polar Vortex
ביום שני האוטו נשאר בדיוק בנקודה בה חניתי והטמפרטורות המשיכו לצנוח. היינו משוכנעים שאין סיכוי שנצליח לצאת מהחנייה עד יעבור זעם. בשני בלילה אלון יצא לפלס את שביל הגישה ולפזר קצת מלח סביב הגלגלים. בשלישי בבוקר הוא ירד, ניסה להתניע ולהזיז את האוטו - ונתקל בסירוב. בכל פעם שהקלאץ' שוחרר המנוע דמם. טלפון קצר למוסכניק שלנו הניב את האבחנה שכנראה הכבל של בלם היד קפא ועכשיו גם כשמשחררים את הבלם בתוך האוטו, הוא למעשה עדיין מופעל. ומה אפשר לעשות? רק לחכות. הטמפרטורות אמורות לעלות ביום שישי.

הבעיה היחידה הייתה שהתוכניות שלי לאותו יום כללו נסיעה לביה"ח לכבוד ה-baby shower שתיכננו לי. מאוחר יותר באותו יום הייתי צריכה גם להגיע לדיקור ובין לבין גם רצינו לנסוע לקרוגר כי הבית הלך והתרוקן מאוכל. אה, ואני גם אמורה לעבוד ברביעי וחמישי. הממ.

בהתחלה חשבנו לקחת זיפקאר, אבל כשהבנו שהאוטו לא עומד להפשיר בן לילה כך שאוכל לנסוע לעבודה למחרת, הבנו שדרוש פתרון ארוך טווח והתקשרנו לחברת השכרת הרכב המקומית. תוך שעה הייתי בדרך לבית החולים ברכב שכור, נוסעת 25 מייל לשעה על הכביש המהיר שבהשראת מינוס 22 מעלות צלזיוס הפך למשטח החלקה על הקרח. בעוברי בדרך ספרתי כעשר מכוניות שמצאו את דרכן אל התעלה שבצד הכביש או אל קיר הבטון המפריד שבמרכזו. אם היה חסר לי עוד תמריץ לנסוע לאט, לא הייתי צריכה לחפש רחוק.

בשביל היציאה מהבית במינוס 22 מעלות לבשתי גטקעס וג'ינס, גופייה תחתונה, חולצה ארוכה, סוודר, פליס ומעיל פוך. לא היו מזיקים לי שני זוגות גרביים בתוך מגפי השלג שלי. ברדיו של האוטו השכור נחתתי על תחנה של דיבורים בה מאזינים מרחבי מישיגן התקשרו לספר סיפורים מסמרי שיער על החוויה שלהם עם הקור שובר-השיאים. חגיגה.

שרדתי את הנסיעה אל ביה"ח ובחזרה בשלום ובגבורה והגעתי לדיקור באיחור של רבע שעה בלבד, הישג מרשים בהתחשב בתנאי הדרך ובעובדה שהנסיעה חזור נעשתה בחושך.

השלל המשמח ביותר איתו חזרתי באותו יום הוא עריסה עשויה עץ אלון שבנה אחד האחים בעבודה מספסלי כנסייה ישנים לפני 33 שנים לכבוד לידת בנו הבכור. מאז שילדיו גדלו הוא מעביר את העריסה מאחות לאחות במחלקה וכל אחת מחזירה אותה בתום השימוש. מדובר ב"עריסת יום", כזאת ששמים בסלון בזמן שהמבוגרים של הבית ערים והתינוק ישן ורוצים אולי להניח אותו לרגע כדי ללכת לעשות משהו hands free. כזאת שאפשר לנדנד עם הרגל. המתנה הזאת ריגשה אותי במיוחד, בגלל המורשת שהיא מביאה איתה, שכבר ספוגה בעץ שעבר מיד ליד כל השנים האלה. תראו איזו יפיפיה.




אתם אולי תוהים אם זה הכל. אז כן, כמעט.

חזרתי הביתה עם עריסה ומתנה אחת.

הפראמדיקית שלקחה על עצמה לארגן את המסיבה לכבודי ולכבוד הצ'יפמנק יצרה אירוע בפייסבוק, אבל לא פרסמה את המסיבה בשום מקום אחר. היא דווקא אמרה לי שתתלה שלט בחדר הצוות, אך זה מעולם לא קרה. וכך, מי שאין לו פייסבוק או מי שאינו חבר שלי או שלה בפייסבוק נשאר באפלה בנוגע לקיומה של המסיבה.

הגעתי למחלקה ביום שלישי, בקור מקפיא עצמות, ברכב שנשכר במיוחד, רק כדי למצוא את כולם מתמודדים עם אחד הימים העמוסים והקשים ביותר שנרשמו במיון עד כה (שני אנשים מתו ממש לפני שהגעתי, שניים נוספים בזמן שהייתי במחלקה ובחדר ההמתנה היו קרוב לעשרים איש, שוב) וכמעט כל מי שראה אותי תהה מה בדיוק אני עושה שם ביום החופשי שלי ובמזג אוויר שכזה.

רוב האנשים שהיו במשמרת באותו זמן לא ידעו שהמסיבה בכלל תוכננה ואלה שידעו, שכחו, כי המארגנת גם לא טרחה להזכיר לאנשים וליצור באזז מינימאלי לקראת האירוע. חזרתי הביתה צרובת עלבון עם עריסה ומתנה אחת שקנו לי שתי חברות. מרוב שהשתדלתי לשמור על רוח טובה בעבודה לקח זמן עד שהודיתי בפני עצמי ובפני אלון עד כמה באמת נעלבתי. בסוף גם בכיתי.

מאז כבר נרקמה יוזמה לפצות אותי במסיבה אחרת, הפעם במסעדה ולא במחלקה. העמיתות שיזמו את הטייק השני מארגנות את העסק ברצינות רבה יותר, ועוד לא יצא לי לפגוש שוב את המארגנת של הסיבוב הראשון ולראות אם היא מעלה על דעתה להתנצל. מעניין איך יהיה המפגש הזה, לכשיתרחש.

צינורות קפואים, צינורות מפוצצים
בשלישי בבוקר התעוררתי, ואחרי שסיימתי את ענייני בשירותים פניתי למקלחת הטקסית של הבוקר. פתחתי את הברז במקלחת... וכלום לא קרה. האסלה, הברז בכיור בשירותים ובמטבח - כולם עבדו. רק המקלחת לא. ניסיתי את מזלי עם הצינור הממלא את האמבט, אבל בינינו, זאת הייתה טיפשות. הרי מדובר באותו צינור! העובדה שרק הצינור הזה קפא העלתה בי את ההשערה שמדובר בצינור שבשלב כלשהו יוצא מחוץ לבית. בכל אופן, מים אין ולו כזית. אין מקלחת. גררר.

אז מילאתי אמבטיה רדודה מאוד בכמה נגלות של מים חמים מהכיור במטבח, נשכבתי באמבטיה, השפרצתי על עצמי ועשיתי קולות של לויתן שנסחף אל החוף (הקרדיט על הבדיחה לאלון, הזוכה בקטגוריית "דברים שלא אומרים לנשים בהריון", שיצא בזול רק בגלל שבאמת מימדיי לא מספיק גדולים כדי שאפילו אשקול להתייחס לזה כאל עלבון). הייתי מבסוטה כי קיבלתי את מה שרציתי, קצת חום מרענן וריח טוב לפתוח את איתו את היום. הכתרתי את החוויה בשם "אמבטיה ויקטוריאנית".

התקשרנו לחברת האחזקות ושאלנו מה לעשות. הנחו את אלון לרדת למרתף, לוודא שמערכת חימום הצינורות (מסתבר שיש דבר כזה) מחוברת לחשמל ולוודא שאף צינור לא התפוצץ. אחרי אישור של שני אלה פסקו שכל מה שאפשר לעשות הוא לחכות להפשרת הצינור הקפוא ולשים לב שכלום לא מתפוצץ ואם כן להרים מיד טלפון, שכן אז מדובר במקרה חירום. וכך, בהינף לילה קפוא ושיחת טלפון אחת נידונו למקלחות צרפתיות עד שהטמפרטורות יתקרבו קצת לאפס מהצד התחתון שלו.

בשלישי בערב חזרנו הביתה מסיבוב סידורים כדי לגלות שצינור המקלחת הפשיר, אבל כשאלון נכנס להתקלח הוא גילה עובדה מכאיבה - רק צינור המים החמים הפשיר וצינור הקרים עוד קפוא, מה שלא מאפשר לווסת את הטמפרטורה של המים. מילאנו את האמבטיה במים רותחים והובלנו סירים של מים קרים מהמטבח עד שאפשר היה לטבול במים מבלי להיכוות. ברביעי בבוקר חזרתי על השיטה לפני שיצאתי לעבודה. אחר הצהריים קיבלתי סמס מאלון שהודיע שהוא חזר הביתה וזכה לביקור מהשכנה שגרה למעלה, שבישרה לו שאחד הצינורות במרתף התפוצץ וחברת האחזקות הורתה לה לסגור את צינור המים הראשי של הבית. הם הבטיחו להגיע לתקן את המפגע בחמישי בבוקר.

בלב המשמרת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני עובדת גם למחרת, ואיך אלך לישון בלי מקלחת אחרי משמרת ארוכה ואיך אתקלח בבוקר לפני המשמרת הבאה. רק אחרי כמה רגעים נפלה עליי הבנה מצערת הרבה יותר - מה אם יהיה לי קקי?!

אלון הלך לליקר סטור שמעבר לרחוב וקנה 4 מיכלי גלון, כדי שנוכל לצחצח שיניים ולמלא את הניאגרה. עברנו לנוהל שדה. צחצחנו שיניים מבקבוק מים מינרליים וכשחזרתי הביתה אחרי המשמרת אספתי קצת שלג מבחוץ, הפשרתי וחיממתי אותו בסיר על הכיריים והשתמשתי במים למקלחת צרפתית.

ביום חמישי התעוררתי קצת לפני שמונה וחצי מהצליל של דלת המרתף שנפתחה בחריקה. ניסיתי ללא הועיל לחזור לישון ומאחר והשעון המעורר שלי עמד לצלצל בין כה, קמתי והלכתי לשירותים. שמעתי קצת דפיקות והתעסקויות במרתף, אבל לא הרשיתי לעצמי להאמין שמדובר בשיפוצניקים, שכן התבדות הייתה מובילה לשברון לב. בעודי יושבת על האסלה, הניאגרה החלה להתמלא במים ולבי התמלא אמונה וגיל. כשסיימתי את ענייניי והדחתי את האסלה ניגשתי בלב חושש אל המקלחת, פתחתי את הברז ו-הידד! מים זורמים, גם חמים וגם קרים ואפשר לכוון את חום המים!

המקלחת ההיא הייתה מהנעימות והמאושרות בחיי, כמו המקלחת הראשונה שעושים כשחוזרים ממחנה של התנועה, אחרי שבועיים רצופים של מקלחות משותפות במים קפואים על בטונדות מגודרות בברזנט.

אחרית דבר
אתמול בשתיים בצהריים, בדרך חזרה מהבריכה, החזרתי את הרכב השכור. מאז אתמול מזג האוויר קצת התחמם ובערב התחיל לרדת גשם. חלק מהשלג הפשיר וזרם מכאן והלאה וחלק הפך לקרח. הבוקר אלון חילץ את האוטו שלנו שהיה קפוא במשך שלושה ימים ובהמשך היום אפילו נסענו לסידורים. אלה אמורים להיות הסידורים האחרונים בהחלט, אלה שסוגרים את המעבר וממלאים את כל הפינות שעוד היה צריך לסגור - שטיח כניסה לבית, מגש פלסטיק למגפיים רטובים או מצופי-שלג, עוד כמה מנורות, מפת שולחן לשולחן הקטן שבפינה שלי ווילונות למטבח.


הפינה החדשה שלי, חביבה וחמימה
בשני הפריטים האחרונים אני גאה ביותר, כי מצאנו אותם בחנות של צבא הישע ובחנות היד השנייה של ה-PTO. רציתי לקנות וילונות תחרה לבנים וקצרים לחלונות החשופים במטבח, כדי שיהיה לי נעים לעמוד ולהסתכל בעדם כשאני מבשלת. הפריט המתאים לתיאור שלמעלה נמצא בטארגט ב-20 ש"ח ליחידה. בחנות של צבא הישע קנינו שני וילונות בשלושה דולר.


בית קטן בערבה סטייל

ומצאתי גם את זה, ביקשתי מאלון רשות לקנות בשביל הצ'יפמנק וקיבלתי. מכל הדברים שקנינו היום, זה המשמח ביותר.


קווילט לתינוק, עם המון חיות חביבות ומצחיקות. ירושה של משפחה אחרת

את המפה שעל השולחן שבפינה שלי קנינו ב-PTO ב-5 דולר. שיחוק.

אפילו זרקנו את המיקרו השבור במרכז המחזור של אן ארבור!

סיימנו את כל הסיבובים בקרוגר, שם קנינו מצרכים לקראת חנוכת הבית שאנחנו עורכים כאן מחר. זה אירוע משולב; baby shower, חנוכת בית, מסיבת חזרה ללימודים ומסיבת new year's מאוחרת. בתפריט - מרק דלעת ופלפלים קלויים, סלט עלים, פריטטה ירקות ואנטיפסטי. תפריט בראנץ' מכובד ביותר. הזמנו כשלושים איש מהקבוצה המורחבת יותר במחלקה של אלון ובערך 15 אישרו הגעתם, רובם חברים טובים וקרובים יותר.

באמת נראה שמכאן והלאה לא נותרו עוד הרבה סידורים שקשורים לבית. ביום חמישי הבא עושים לי עוד שאוור בעבודה, כפיצוי על השאוור הסרוח של יום שלישי. אחרי זה אוכל לכבס את כל הבגדים של הצ'יפמנק, לערוך רשימת מלאי ולקנות מה שחסר ואז נהיה מוכנים להופעת הבכורה של בננו הבכור. סך הכל, נשמע לא רע.


דוגמית מהמלתחה העתידית של הקטון.
מישהו פעם אמר שכל דבר של תינוקות ששמים עליו אוזניים מיידית הופך חמוד יותר.
אני מוכרחה להסכים.

אני תוהה אם היקום תפס את הברכה בה סיימתי את הפוסט הקודם שלי כהתגרות והרגיש צורך להוכיח לי באותות ובמופתים שלא בריאים ולא שפויים, או לפחות לא כל-כך בקלות. אז הפעם רק אסיים בברכת כל טוב.

ואשאיר אתכם עם התמונה הזאת, של משהו שאני בטוחה שלא הרבה עושות בואכה החודש התשיעי להריונן.


הבטן שלי לא ענקית,
אבל בתמונה הזאת היא נראית אפילו קטנה יותר ממה שהיא במציאות

להתראות בשמחות.

3 תגובות:

  1. הבטן שלך דווקא לא נראית ענקית במיוחד. אני שמחה לשמוע שאת בסדר, זכרתי שאתם גרים באזור שיקגו ודי חששתי לשלומך. לגבי בגדים של תינוקות - אני חושבת שכל פריט לבוש מוקטן מקבל נקודות חמידות, אוזניים או לא אוזניים.

    השבמחק
  2. חזקי ואמצי! עמדת בכל התלאות כמו גיבורה :-) מקווה שהדברים יירגעו מעכשיו.
    שירי

    השבמחק
  3. צינורות קפואים שלא מתוחזקים יכולים להתפוצץ

    השבמחק