יום שבת, 22 בדצמבר 2012

צלילי המוסקה

לפני כמה ימים החלטתי שאני צריכה להכין מוסקה. צריכה.

כבר כמה שבועות שכל מה שאני מבשלת זה עוף מכובס. אני קונה בקרוגר פרגיות, שהן למעשה שוקי עוף ללא העור והעצמות, מבשלת אותן ממש כמו מרק - עם גזר, סלרי, בצל ועלה דפנה. הבשר, שהוא שמן יותר מחזה עוף, יוצא רך ונימוח וככה, כמו שהוא, אני מועכת אותו קצת עם מזלג לתוך לחמנייה טובה שכובדה במיונז, חרדל וכרוב כבוש. אלה ארוחות הצהריים של אלון ושלי בשבועות האחרונים.

בפעם האחרונה שהייתי בקרוגר חשבתי שאולי בפעם הבאה אכין שניצלים ואז, אינני יודעת למה ואיך, אולי בגלל שראיתי את החצילים במחלקת הפירות והירקות, הבזיק רעיון במוחי - מוסקה!

מעולם לא הכנתי מוסקה. למעשה, רק בשנתיים האחרונות אני מתחילה להיפתח לרעיון של חצילים, בכלל. לפני זה לא אכלתי חצילים. שנאתי אותם וחששתי מפניהם. הם נראו לי חשודים. אבל איפשהו במורד הדרך הסכר נפרץ. אולי זה מה שקורה כשחיים מספיק זמן עם חובב חצילים ופטריות ומה לא. עם הזמן, ההשפעה של אלון הפכה אותי נוחה להתנסויות בתחום.

אני חושבת שזה היה בביקור בלונדון לפני שנתיים וקצת, כשאורי לקח אותנו לשווקים של יום ראשון ואכלנו צהריים במסעדה טורקית אחת. במאזטים הוגשו חצילים במיונז, שיותר מהכל היה להם טעם של מיונז מעושן. אני מאוד אוהבת מיונז וגם טעמים מעושנים אינם מרתיעים אותי. כך הכל התחיל ומאז הייתי סלחנית וקצת יותר מאפשרת כלפי חצילים. אבל בין לאכול אותם בזהירות במסעדות מזרחיות/בלקניות לבין ממש להכניס אותם אליי למטבח ולהעיז בהם ישנו איזה פער.

מתי בישלתי לראשונה חצילים? אולי לפני כמה חודשים, כשהכנתי את גלילות החצילים הממולאות בגבינת עזים. בכל אופן, בביקור הקיץ בישראל הוזמנו, או קצת הזמנו את עצמנו, לארוחת ערב אצל דודה שלי, שהיא בשלנית בחסד והדבר היחיד בעולם כולו שהוא טוב יותר מהאוכל שלה הם הקינוחים שלה. בין מבחר המנות הייתה מוסקה, שכל ניסיון לתאר אותה במילים יחטא למופלאותה. שם כבר לא היססתי, מפני שידעתי - חצילים או לא חצילים, אם דליה הכינה את זה אני מוכרחה לאכול, כי בטוח יהיה טעים.

ביום חמישי הייתה המשמרת אחרונה לפני יציאתי לחופשה בת שבעה ימים. עם תועפות הזמן הפנוי שנפל לחיקי, חשבתי שיכול להיות נחמד להעמיד איזה תבשיל "אמיתי", שישבור קצת את שגרת הסנדביצ'ים הקבועה שלנו. חצילים הם תמיד בחירה טובה אם אני רוצה לשמח את אלון על הדרך. אחרי השבועות העמוסים שעברו על שנינו, הרגשתי שאני רוצה לבשל לו איזו הפתעה, מן אוכל מנחם שיעשה לו נעים בפה ובבטן. אז אתמול קניתי חצילים ומגש של חצי קילו בקר טחון והיום, אחרי חיפוש נרחב ברשת, השוואת מתכונים והתייעצות מקוונת עם אמא שלי, ניגשתי למלאכה.

פרסתי שני חצילים לפרוסות בעובי קצת-יותר-מסנטימטר וחתכתי שוב במרכז כל פרוסה, כך שהתקבלו שתי פרוסות מחוברות בבסיסן. פיזרתי מלח על החצילים והשהיתי במסננת כעשרים דקות, שיתרככו ויגירו נוזלים. בינתיים פניתי למילוי: טחנתי במעבד המזון חצי בצל ותפוח אדמה קטן וערבבתי אותם עם הבשר הטחון, בתוספת מלח, פלפל, פפריקה מתוקה וחריפה, קצת כורכום וטיפטיפה אגוז מוסקט ועלי טימין יבשים. הנחתי את המילוי בצד ופניתי להכין את הרוטב: פרסתי את חצי הבצל הנותר ואידיתי עד שקוף. הוספתי שתי שיני שום כתושות רק לרגע ואז הוספתי קופסא קטנה (400 גרם) של עגבניות קלופות מרוסקות. תיבלתי לטעמי וכיסיתי חלקית, לבישול קצר על אש קטנה.

ובחזרה לחצילים - שטפתי אותם היטב מתחת לזרם מים פושרים וייבשתי היטב באמצעות נייר סופג. מילאתי כל פרוסת חציל בקציצת בשר שטוחה. קימחתי את הפרוסות הממולאות, טבלתי בביצה טרופה וטיגנתי עד השחמה, משני הצדדים. את הפרוסות המטוגנות העברתי לצלחת שעליה נייר סופג. בתום הטיגון העברתי את כל החצילים הממולאים לרוטב ובישלתי במשך 40 דקות.

הייתי מוסיפה תמונות של התוצאה המוגמרת, אבל לצערי, מוסקה בסגנון הזה - המצופה והמטוגנת - היא לא המאכל הפוטוגני ביותר שישנו. הטעם, לעומת זאת, מופלא. אם אתם אוהבי חצילים ובשר, כל דקה נוספת שעוברת מבלי שרצתם לבשל לכם את התענוג הזה היא בזבוז מצער. באשר לי, אני חושבת שבפעם הבאה אנסה את הגרסה האפויה, ללא טיגון, מפני שבינינו - טיגון זה מסריח!

וגם לא מאוד בריא, אבל זה כבר סיפור אחר...

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר למוסקה.
באדיבות גוגל תמונות

ונסיים בחדשות משמחות מאוד - הבוקר אלון ואני התבשרנו שנולדה לנו אחיינית חדשה. הקטנטונת לקחה את הזמן ונשארה בבטן של אורלי, אחותו של אלון, אחד-עשר יום מעבר למצופה. היא אפילו לא התפתתה לצאת אתמול, כדי לבדוק אם השמועות בדבר סוף העולם נכונות הן ובכך גנזה מאלון את האפשרות לספר אינספור בדיחות הקושרות את שמה (שעוד לא נחשף) לסוף העולם (למשל, שאפשר היה לקרוא לה אפוקליפסה). ועכשיו ברצינות - היא לקחה את הזמן, כאמור, אבל עכשיו כשהיא בחרה סופסוף לצאת אנחנו מאוד שמחים ומתרגשים.

מסתמן שהביקור הבא בארץ יהיה כולו בסימן תינוקות קטנטנים - עד כה נולד לרעות חברתי הטובה בנה הבכור, אורלי ילדה היום בת בכורה ועד שנגיע צפויים להיוולד (בבריאות טובה, אמן ואמן, חמסה-חמסה) עוד שלושה תינוקות לבני משפחה וחברים טובים. זה בהחלט משהו לייחל, לצפות ולחכות לו. שרק נהיה בריאים ונזכה לחזות בפלא.

3 תגובות:

  1. כמה נחמד לגלות פתאום את הבלוג שלך. איזה כיף לי, הוספתי אותך לגוגל רידר שלי

    השבמחק
    תשובות
    1. כיף לי כפליים! וזה הדדי :)

      תודה!

      מחק
    2. אגב, בחושבי על אחד מהפוסטים האחרונים שלך, ההוא על החמין המאוד-מבושל שלך (שהפיק ממני געיות צחוק רמות) - אולי תמצאי את הפוסט שלי על צ'ולנט מעניין...

      מחק