"חבל שאין עוגיות", אלון אמר לי הבוקר, אחרי שהתעורר ומיד התיישב לעבוד על מבחן הבית בסטטיסטיקה. אלון אוהב עוגיות. במיוחד בזמן שהוא לומד, כשמדי פעם הוא קם ומטייל למטבח. עוגיות הן נשנוש נחמד.
באמת חבל שאין עוגיות, חשבתי לעצמי. העוגיות שהכנתי בשבת שעברה שרדו שבוע. אתמול אכלנו את הארבע האחרונות - אני לקחתי איתי שתיים לעבודה ואלון אכל בבית את השתיים הנותרות. שבוע זה פרק זמן מכובד, אבל יותר משהוא מעיד על כוח הרצון והאיפוק שלנו, הוא מוכיח שהיו הרבה עוגיות. מספיק כדי שנוכל לאכול כמה כל יום ועדיין ליהנות מהן במשך שבוע שלם.
כבר לפני שאלון הצטער על היעדרן של עוגיות (ומיהר להבהיר שהוא לא רומז כלום) חשבתי להוציא חמאה מהמקרר, אבל לא ידעתי אילו עוגיות אני רוצה להכין. שלפתי מהמדף את ספר העוגיות הגדול שאורי קנה לי ליומולדת בשנה שעברה והתחלתי לדפדף בו. דפדפתי על פני מתכונים שונים, כמעט כולם דורשים שימוש במצרכים שאין לנו בבית. עד שמצאתי מתכון אחד שכל מה שהוא ביקש יכולתי לתת. הכנתי לאלון פרוסה עם חביתה ואחרי שסיימתי לטגן, כשהכיריים עוד היו חמים, הוצאתי שני מקלות חמאה מהמקרר והנחתי אותם על שולי הכיריים החמים, שיתרככו מהר יותר.
עברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה שאפיתי עוגיות מתוך הספר הזה. אז, זה היה המתכון השני בלבד שניסיתי מתוך הספר ואחריו די נעצרתי. חודשיים וחצי לאחר מכן עברנו דירה, ניגשתי למבחן, עברנו לארץ אחרת. המון דברים קרו. הכל תירוצים, כמובן. עכשיו שאני גרה בארה"ב, אני כבר לא צריכה להמיר את המידות המצוינות במתכון. חצי כוס חמאה שקולה למקל חמאה אחד וכך זה מגיע באריזה. המשקל שלי מדבר בפאונדים והתנור בפרנהייט אז גם הם מבינים את השפה של הספר. ואפשר לקנות פה בחנויות shortening, שהוא חומר בסיס די פופולארי במתכונים אמריקניים רבים (לא במתכון הזה, למזלי). וגם יש לי קיצ'ן אייד שבכלל הופך את העסק לקלי-קלות.
בחרתי במתכון מיוני 1948, לעוגיות Jelly Centers. אלה לא עוגיות ריבה רגילות, שכן את הריבה מוסיפים רק אחרי האפייה, לפני ההגשה. כשקרצתי את העוגיות החלטתי לסטות קצת מהמקור ונעצתי נטיף שוקולד בכל אחת (במקום ליצור שקע באמצעות הזרת ולמלא אותו בריבה אחרי האפייה). בתום האפייה, אחרי שהנגלה הראשונה הצטננה, הנחתי שלוש עוגיות על צלחת קטנה והלכתי לתת לאלון מנחה. "אני חושבת שאפיתי עננים", אמרתי לו. לא פלא, עם יחס של כמעט 1:1 בין קמח וחמאה, שהעוגיות הללו יוצאות כל-כך רכות. עם זאת, הן לא מתפוררות בכלל. יש להן חוץ חזק ותוך רך ונימוח. אושר.
תוך כדי ההתעסקות היום החלטתי שאולי הגיע הזמן ואני מוכנה להתמסר לספר הזה ולהתחייב לו באופן יותר סדרתי. החלטתי שאני הולכת לנסות את כל המתכונים שבספר, 69 במספר, אחד-אחד. אני הולכת לקנות את החומרים הדרושים במיוחד ולנסות מתכון אחד שונה כל שבוע, לפי הסדר הכרונולוגי בו הם מוצגים בספר. זה הולך להיות אתגר מעניין, אבל אני שמחה על כך שבזכותו אני גם אזכה להתנסות במתכונים שבאופן רגיל אולי לעולם לא הייתי אופה.
מאחר והספר מציין כמה עוגיות המתכון אמור להניב, ספרתי את כל העוגיות שיצאו מהתנור. לפי הספר, אמורים היו להתקבל 11 תריסרים של עוגיות. לי יצאו רק 62, משמע - גודלן של העוגיות היה אמור להיות מחצית מהגודל בו גלגלתי אותן בפועל. כנראה שלי ולכותבי הספר יש תפיסה שונה של המושג "Large Marbles".
מתכון שדורש שישה חלמונים. והחלבונים - לאן?
אפשר להכין חביתת חלבון ולהרגיש סופר בריאים. ואפשר גם ליישן את החלבונים כמה ימים ולנסות להכין מקרונים בפעם הראשונה. מה דעתכם?
Jelly Centers
מעבדים כוס חמאה (226 גרם) לקרם אוורירי ובהיר. מוסיפים בהדרגה כוס אחת של אבקת סוכר ומעבדים היטב אחרי כל הוספה. תוך כדי ערבוב מוסיפים 6 חלמונים, אחד-אחד, קורט מלח וכן מיץ וגרידת לימון מחצי לימון. מוסיפים בהדרגה 3 כוסות קמח מנופה* ומעבדים או לשים את הבצק עד שהקמח נטמע בו לגמרי. מצצנים במקרר לפחות שעתיים.
--- בידיים מקומחות מעט, מגלגלים מהבצק כדורים אחידים בגודל גולת משחק ומסדרים אותם על תבנית מכוסה בנייר אפייה, במרווחים של 2.5 ס"מ זה מזה. באמצעות הזרת, לוחצים גומה קטנה במרכז כל כדור, תוך שמקפידים לא לסדוק את שולי הגומה. מברישים את העוגיות בחלמון ביצה טרוף וזורים עליהן שקדים מולבנים קצוצים דק וסוכר (ויתרתי על החלק הזה כליל, לכן יצאו לי עוגיות חיוורות יחסית). אופים כ-12 דקות בתנור שחומם מראש ל-180 מ"צ, עד שהעוגיות זהובות. לפני ההגשה, ממלאים את הגומות בריבת משמש או כל ריבה עזת צבע אחרת.
*מילה לגביי ניפוי קמח: בתחילת הספר יש כמה עמודים שדנים בשיטות הכנה, טכניקות וחומרים. בחלק שנוגע לקמח הם כותבים שא', אין לנפות קמח אלא אם המתכון דורש זאת וב', במתכון הדורש ניפוי, יש למדוד את כמות הקמח הרצויה לאחר הניפוי. זאת נקודה חשובה, כי היא משפיעה מאוד על כמות הקמח בה תשתמשו. כשניגשתי להכין את העוגיות היום מדדתי שלוש כוסות קמח ואז ניפיתי אותן לקערה נפרדת. מדדתי שוב שלוש כוסות מתוך הקמח המנופה וראו זה פלא - השארתי בערך כוס וחצי קמח מאחור! בתהליך הניפוי אנחנו מאווררים את הקמח. קמח מנופה מכיל הרבה מאוד אוויר ולכן אנחנו למעשה מגדילים את הנפח שלו. יש למדוד את הכמות הדרושה רק אחרי הניפוי, כדי שלא נשתמש ביותר קמח מן הדרוש (ונקבל תוצאה יבשה ומבאסת).
לעניות דעתי, הלימון עושה את כל העוגייה הזאת (טוב, ונהרות החמאה בה השתמשנו). מתקבלות עוגיות בעלות חמצמצות מעודנת וארומה לימונית נהדרת. הטוויסט השוקולדי בו אני בחרתי חמוד, אבל בעוגיות שהשארתי ריקות ומילאתי בריבה אחרי האפייה היה אפשר להבין מדוע זה המתכון המקורי - ריבת התות בה השתמשתי, שהיא בעלת חמצמצות טבעית, הלמה היטב את טעמן הלימוני של העוגיות. נראה לי שזה מתכון ממנו שתי בנות משפחתי חובבות הלימון - אמא שלי ואחותי - היו שמחות לטעום ליד הקפה/תה שלהן או סתם כך.
יאללה, לכו לרכך קצת חמאה ותמלאו איזו צנצנת בחמדמדות האלה!
ועוד דבר אחד: כבר כמה ימים אני חולמת על רוטב בולונז. הכל התחיל ביום רביעי, כשבישלתי בעבודה. הכנתי קיש פטריות ורוטב בולונז עם הודו טחון. טעמתי את הרוטב כדי לבדוק תיבול וזהו, נפלתי חזק. איכשהו, בקניות של יום חמישי הייתי מכוונת קציצפל ושכנעתי את עצמי שאת המצרכים לבולונז אקנה למחרת. אך אויה! אתמול כשסיימתי לעבוד ירד גשם-מבול והתוכנית שלי לעבור בקרוגר טורפדה. היום נסעתי לסופר וקניתי מגש ענק של בקר טחון. חזרתי הביתה ובמקביל לאפיית העוגיות העמדתי בולונז לתפארת. לארוחת ערב אכלנו ספגטי בולונז מלוא הקערה ובתום הארוחה, כשמצמצתי שפתיים בהנאה, אמרתי לאלון שככה זה - דברים שמחכים להם הרבה זמן בכזאת ציפייה תמיד יהיו טעימים יותר.
קופסת העוגיות מלאה שוב ויש לנו סיר מלא בולונז.
אפשר להירגע.
שיהיה שבוע נפלא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה