יום שבת, 28 באפריל 2012

הפוסט המאה: חברים, אוכל, קניות ו(עוד)מקרונים

אתמול היה לי יום קשה בעבודה.
לכן, כשאלון אמר לי בשלוש בצהריים שדניס הציעה שנצא יחד לארוחת ערב בדירבורן, זה היה בערך הדבר האחרון שהצלחתי לחשוב עליו. הייתי עייפה ומיואשת ורק רציתי ללכת הביתה ולהתחיל את סוף השבוע שלי בשקט. אבל אז כשהתעכבתי עם התשובה, אלון התקשר. השיחה עזרה לשפר במעט את מצב הרוח שלי ואמרתי - אוקיי. אם יהיה לי מספיק זמן לנוח קצת אחרי שאחזור הביתה, אז יאללה, למה לא. אולי אפילו עדיף לצאת ולהתאוורר קצת, לפגוש אנשים ולהוריד את המסך על השבוע הקשה שהיה ונגמר.

אחרי שחזרתי הביתה ונחתי, דניס וג'ון הגיעו לאסוף אותנו. הם שאלו לאן נרצה ללכת, מה בא לנו לאכול. אני הכרזתי שאני עייפה מכדי לקחת חלק פעיל בקבלת החלטות. הכיוון הכללי היה דירבורן, עיר במישיגן שאחד המאפיינים הבולטים שלה הוא שיש שם קהילה ערבית גדולה. יש שם הרבה מסעדות שמציעות אוכל לבנוני וסורי והמחשבה המקורית הייתה ללכת לאחת מהמסעדות הללו, אבל ג'ון אמר שאולי עדיף ללכת למסעדה "מזרחית" עם הרבה אנשים וכך אפשר להזמין הרבה מנות ולחלוק. השתכנענו. במקום זה, הלכנו ל-Miller's Bar, שגם הוא נמצא בדירבורן. הקטע של הבר הזה הוא שאין להם תפריט. יש תפריט באתר שלהם, אבל בגדול מי שבא לשם יודע מה הוא הולך לאכול ומה לבקש. ג'ון הסביר לנו שמבחינת אוכל, יש המבורגר או צ'יזבורגר. אפשר לבקש לקבל בצל חי עם ההמבורגר. התוספות הקיימות הן צ'יפס או טבעות בצל. על השולחן יש מלפפונים חמוצים, קטשופ וחרדל. באתר גיליתי שיש להם עוד אוכל, אבל אולי כולם יודעים שזה פשוט לא מה שאוכלים כשהולכים לשם. וג'ון הוא מקומי, אז מי אני שאתווכח. ושתייה? מים מינרליים, ג'ינג'ר אייל, בירה אמריקנית או תה קר בפחית. השירות חם, לבבי ומיד-ווסטרני והם עובדים "בשיטת הכבוד" - מלצרית לוקחת הזמנה ומגישה אבל התשלום מתבצע בבר. רק צריך לגשת ולשלם, להגיד מה אכלת ושתית. והם מאמינים.

ההמבורגר היה מוצלח בהחלט. הגבינה האמריקנית הידועה לשמצה דווקא עבדה כאן, כי היא נמסה היטב מתחת לקציצה והוסיפה מרקם קרמי ומפנק לכל ביס. היה טעים, משביע ומספק. אני שתיתי בירת מילר שהיה לה קצת טעם של כלום, אבל אחרי שבוע של עבודה קשה אני לא בררנית לגביי האלכוהול שלי. ג'ון שתה ג'ינגר אייל ולראשונה בחיי טעמתי את המשקה הכה-אמריקני הזה. מצא חן בעיני מאוד.

אחרי שסיימנו לאכול המשכנו לאזור שקצת יותר קרוב לדטרויט, לאכול גלידה. אכלנו את מה שבישראל קוראים לו "גלידה אמריקאית". כאן זה נקרא frozen custard או soft serve. אלון אכל גלידה בטעם וניל ואני לקחתי את ה-flavor of the day: דובדבן שחור. היה טעים מאוד, קרמי, עשיר ומושחת. אחד הדברים המשעשעים בדוכן הוא שמעל האשנב כתוב "no Canadian money please". כאילו כל יום מגיע לשם איזה תייר קנדי ומבקש לשלם עם הכסף המוזר שלו.


חזרנו הביתה מלאים ועייפים וכל מה שנותר הוא להיכנס למיטה וללכת לישון.

ישנתי מעולה.

הבוקר קמתי בעשר וב-11 אלי בא לאסוף אותי. עכשיו ששנת הלימודים נגמרה והוא סיים להגיש את כל העבודות, הוא התלבש על כמה פרויקטים בדירה שלו שחיכו בצד עד שיגיע קצת זמן ויאפשר להתפנות אליהם. לפני שבוע הוא הזמין אותי להצטרף אליו במסע קניות לבית. התחלנו בחנות היד השנייה של Kiwanis, חנות שהגדרתי בצחוק כ"כלבו יד שנייה". זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת בחנות, שמשתרעת על פני שלוש קומות שלמות. הקטע הקצת מוזר הוא שהחנות עצמה פתוחה רק בימי שבת, מתשע בבוקר ועד 12 בצהריים. קיוואניס הוא ארגון בינלאומי שמתמקד בשינוי קהילתי דרך עזרה לילדים וכל ההכנסות מהחנות הן קודש לפעילות הארגון. קניתי:
1. גלויה של ציור של אמנית בשם Sharon Strasburg שתליתי על דלת הארון במטבח.
2. גלויה של ציור של גוגן שהצטרף לגלויה של דפנה ואפולו שתלויה על הקיר שמאחוריי.
3. גלויה-מגנט ששמתי על המקרר.
4. ערכה של magnetic poetry למקרר. תמיד רציתי כזה ועכשיו יש לנו. מגניב.


אחרי החנות, המשכנו לארוחת צהריים "בעגלות", Mark's Carts, מתחם ובו שמונה עגלות שמציעות מגוון של אוכל רחוב איכותי. העגלות פתוחות במהלך האביב והקיץ ולמדתי על קיומן רק אחרי שכבר נסגרו בשנה שעברה. מאז חיכיתי שיפתחו שוב וכשאלי הציע לי ללכת לקיוואניס, שנמצאים ממש ליד העגלות (שנפתחו שוב במרץ), הצעתי שנחבר את הביקור בחנות לארוחת צהריים שם. לאכזבתי הרבה, הבוקר התעוררנו למזג אוויר קר וגשום, שהביא לכך שמתוך שמונה העגלות, רק שלוש היו פתוחות. הפנטזייה שלי על פאייה באחת העגלות התבדתה והתפשרנו על פיצה שהייתה נחמדה ועזרה לנו להתחמם קצת במזג האוויר האפור.

אנחנו אכלנו פיצה Aroooogula
סיימנו לאכול והמשכנו למרכז החנויות של קארי-טאון. ג'וליה ואריאל נתנו לי תלוש שי לכבוד פסח (ומתנת יומולדת מאוחרת) לחנות התבלינים שבמרכז והחלטתי לנצל אותו סופסוף. קניתי לנו קומקום תה קטן, כמו שרציתי כבר מזמן ובכסף שנשאר קניתי גם שקית של תה ארל גריי לחליטה וסוכר וניל יוקרתי.


קנינו לנו קפה והמשכנו בדרכנו, הלאה ל-Home Goods, הום דיפו, Staples, קרוגר ו-Bed Bath & Beyond. כן, היה לנו יום ארוך. חתמנו את המסע המשוגע שלנו ב-Whole Foods, ספינת האם של כל היאפים וההיפסטרים באשר הם. אני הייתי כבר ממש רעבה (כי הפיצה הייתה קטנה ועברו ארבע שעות מאז אכלנו אותה) ואלי הרגיע אותי שהול פודס זה המקום הכי טוב ללכת אליו רעבים, כי תמיד יש המון דוכנים של טעימות. ואכן, טעמנו בערך ארבעה דברים שונים, ביניהם גבינת צ'דר מיושנת בת שש שנים שהייתה מאוד טעימה והחלטתי לקחת איתי הביתה ולעשות איתה משהו מתישהו. קניתי גם זיתים מעולים, מיקס נשנושים ספרדי שמכיל פיסטוקים, חומוס, פול, שקדים ועוד כל מיני טעימים ומלוחים.

מסוכן למנשנשים

אלי החמוד גם נתן לי צנצנת ענקית של גרנולה תוצרת בית שהוא הכין בעצמו, עוד דבר שהוא רק חיכה לקצת זמן פנוי בשביל לעשות. הגרנולה הזאת באה לי בדיוק במקום - כבר כמה זמן שיש לי חשק לגרנולה אבל אני לא קונה בסופר כי אני לא רואה שום דבר שמוצא חן בעיני. אבל גרנולה ביתית מעשה ידיו של אלי, הבשלן-אופה המוכשר? לזה אני לא אסרב לעולם. איזה כיף.


כשאלי החזיר אותי הביתה אכלתי ארוחת צהריים אמיתית והלכתי לנמנם קצת על הספה שבחדר העבודה-אורחים, אתר הנמנומים החביב עליי. התכרבלתי בשמיכה הענקית שזרוקה שם תמיד ונתתי לעצמי לצוף קצת. התעוררתי כעבור שעה של שינה קלה, שתיתי תה ופניתי להכין מקרונים, שוב, כי נשארו לי עוד 100 גרם של חלבונים שכבר ממש היה צריך להשתמש בהם (לקחתי קצת רחוק את המושג "יישון חלבונים"). אחרי שאפיתי את המקרונים הקודמים, חיפשתי תשובה לשאלתי - האם המקרונים אמורים להיות כל כך חלולים? בין חיפושיי הגעתי לבלוג מקסים ביותר, שנקרא Not So Humble Pie. הכותבת של הבלוג מתעסקת הרבה במקרונים ואפייתם והיא כתבה פוסט ארוך ומפורט על פתרון בעיות שקשורות למקרונים - לא תופחים, תופחים מדי, נשברים באפייה, לא מתנתקים מהתבנית וכולי. מסתבר שתופעת ה"חלולים" היא בעיה ידועה ומוכרת. אחד הדברים שכבר הבנתי שדורשים שינוי מהפעם הראשונה הוא משך ההקצפה של החלבונים והפעם אכן קיצרתי את ההקצפה. אבל דבר נוסף שלמדתי מהפוסט רב הערך הזה הוא, שהבעיה לפעמים נובעת מאפייה לא מספיקה, דבר שגם מביא לכך שקשה לנתק את העוגיות מנייר האפייה (בעיה בה נתקלתי בפעם הראשונה שהכנתי מקרונים). הכותבת הבטיחה שאפייה ממושכת יותר של המקרונים יכולה לעזור בפתרון הבעיה. היא גם הרגיעה ואמרה שאמנם האפייה הארוכה יותר מייצרת עוגיות קשות יותר, אבל הדבר נפתר כשהעוגיות סופגות לחות מהמילוי, דבר שקורה בתהליך ה"הבשלה", שבו העוגיות נחות במקרר כיממה ואף יותר (פייר הרמה מצוטט בפוסט כאומר שמקרונים מסוימים מגיעים לשיא שלהם אפילו אחרי שלוש יממות של אחסון בקירור). וכך, אפיתי את העוגיות 18 דקות שלמות. ואכן, העוגיות התנתקו בקלות רבה מהתבנית בסיום האפייה. אלא שעכשיו הן אכן קשות ודורשות הבשלה ארוכה. טעמנו עוגייה אחת אחרי ארוחת הערב (וצינון של שעה וחצי) והיא הייתה פריכה מאוד אבל טעימה. יהיה מעניין לטעום את השיפור במרקם על פני הימים הקרובים.

הכנתי מקרונים במילוי קרם שוקולד לבן-לימון. כדי לקבל את הטעם הלימוני, הוספתי לעוגיות עצמן ככפית גרידת לימון. בשביל הצבע, השתמשתי בצבע מאכל צהוב. המילוי הלימוני יצא מרענן ומוצלח במיוחד, הרבה יותר קליל בהשוואה למילויים האלכוהוליים של הניסיון הראשון. הכנתי גנאש שוקולד לבן בסיסי (ביחסים של 1:2, כמקובל, 2 גרם שוקולד לבן על כל מ"ל של שמנת מתוקה). לתוך הגנאש ערבבתי מיץ מחצי לימון וכחצי כפית גרידת לימון. השתמשתי בשוקולד לבן-וניל של גודייבה, ששיווה למילוי מראה מיוחד בשל הנקודות השחורות הזעירות של הוניל.

אין ספק שבכל הנוגע למקרונים, אין גבול למידת הדימיון והיצירתיות שאפשר להפעיל כשחושבים על מילויים מעניינים וחדשים. נראה לי שהמסע שלי עם עוגיית העילית הזאת רק מתחיל. מה שכן, אמרתי לאלון שבפעם הבאה שאני מכינה את העוגיות הללו אני לא עושה את זה סתם כך, אלא לכבוד אירוע כלשהו, אליו אוכל להביא את כל העוגיות ולטעום מהן אולי אחת או שתיים. אחרת, כשמכינים את העוגיות סתם כך והן יושבות להן בקופסא במקרר, הן מהוות סכנת נשנוש חמורה.

יפות-יפות שבא לבכות

אחרי שהעברתי יום ארוך במנוחה (גם אם פעילה) ורגיעה, מחר היום כולו יוקדש ללימודים. נותרו לי עוד שישה פרקים לסיום הספר ואני מאוד רוצה לגמור עם זה כבר ולעבור לשלב הבא, שלב השאלות והמבחנים, שנהוג לומר שהוא הקריטי ביותר ב"קיבוע" של כל החומר שקראתי בשבועות האחרונים והפיכתו לזמין ברגע האמת - כשיציגו לי שאלה במבחן ואצטרך לבחור את התשובה הנכונה ביותר עבורה.

אני לא מבטיחה שלא אתקרב מחר למטבח, כי בכל זאת, אני רוצה לאפות קלצונה ולהכין אוכל לשבוע הבא, אבל אני גם שואפת, אולי, לסיים את הספר. מדובר בערך ב-50 עמודים סך הכל, כך שזה ממש אפשרי. אבל עד מחר, בינתיים, אולי אנוח רק עוד קצת.

זהו הפוסט המאה שאני מפרסמת בבלוג. בגלל שזה מספר עגול ויפה, חשבתי לציין את זה. אני שמחה על המקום בחיי בו הפוסט הזה מוצא אותי - פעילה, יצרנית, כובשת פסגות קולינריות חדשות ולא יודעת שובע. איך אומרים בפולנית אחרי שמישהו אומר משהו טוב? שרק נהיה בריאים...

שבוע טוב ומשמח לכולם.

2 comments:

  1. וואו. מקסים.
    בעלי מכור גם הוא למקרונים. הוא מחלץ מתכוני מקרונים מתוך ספרי בישול שונים ומנסה את כולם. כרגע השילוב המנצח אצלנו בבית הוא קרמל מלוח (שזה בעצם מקרון קרמל במילוי ריבת חלב + מלח) שזה טעם מדהים, באדיבות פייר הרמה. מסייה הרמה כתב ספר מדהים על מקרונים (עם כל מיני צירופים מטורפים, כמו קטשופ עם דברים) ואני, הילדים, והחברים משמשים כשפני נסיון. תמשיכי!!! (וגם התמונות יפות).

    השבמחק
    תשובות
    1. אני אמשיך בהחלט - אחרי הבחינה :) הבעיה העיקרית היא שאין לנו כאן מספיק שפני נסיונות ובסופו של דבר שנינו אוכלים הכל תוך שבוע. זה שתי עוגיות בממוצע ליום, לאדם. ומה עם הדיאטה??

      לגביי התמונות, אני מחכה ליום שבו תהיה לי מצלמה נורמלית. בינתיים אני מצלמת הכל עם הפלאפון (מאז שעברנו לארה"ב). אני לא מתלוננת, האיכות של המצלמה אחלה, אבל אפשר טוב יותר.

      תודה! :)

      מחק