אתמול הלכתי לישון צהריים בשעה שש וחצי בערב. סתירה פנימית - צהריים בערב. ניסיתי לנמנם.
ביום רביעי שעבר קיבלתי תאריך למבחן ועכשיו הזמן הפך קצוב רשמית. יש לי עד ה-7 ביוני ולא יותר. חודשיים שהולכים ומתקצרים בכל יום. אז אני משתדלת להגביר את קצב הלימודים, דבר שלא הופך קל יותר כשבמקביל הפרקים בספר הסקירה שלי מתארכים, עם שיא של 38 עמודים לפרק בקרדיולוגיה.
בימים האחרונים גיליתי שהקצב הממוצע בו אני קוראת הוא עשרה עמודים לשעה. עשרה עמודים דחוסים ועמוסים ברשימות מכולת של מחלה-סימנים וסימפטומים-התערבות וחינוך מטופל (או לקוח, גם המטופל הוא קליינט במדינת הצרכנים). ככל שהפרק ארוך יותר, הקוצים בטוסיק מתרבים ולכן אני צריכה להמציא לעצמי שיטות תגמול וריכוך המכה - אני אקרא עשרה עמודים ואז ארשה לעצמי... לקום מהכיסא, ללכת לבשל, לנקות את הבית, לאכול צימוקים.
במהלך סוף השבוע, בכל פעם שסיימתי לקרוא עשרה עמודים קמתי מהכיסא, הסתובבתי קצת בבית. לפעמים הייתה לי מטרה מוגדרת ולפעמים סתם חילצתי עצמות. ומדי פעם הפלתי את עצמי על המיטה, על הבטן, הפנים כלפי מטה, עוצמת עיניים ונושמת עמוק ומנסה למצוא בי את הכוחות לקום ולחזור להמשיך לקרוא את הרשימות האינסופיות שמהן מורכב הספר שלי.
ושלשום, בסביבות שש בערב, אחרי שסיימתי עוד עשרה עמודים וקמתי והלכתי ונשכבתי על המיטה, תיקנתי קצת את התנוחה שלי, שמתי כרית מתחת לראש ונשמתי עמוק. ואז גם הורדתי משקפיים. נהיה לי קר ברגליים אז דחפתי אותן מתחת לפוך. ולפני ששמתי לב נרדמתי, לא בהכרח לשינה עמוקה מאוד אלא למן ציפה מתוקה, לא מתחייבת, שמדי פעם נמזגים לתוכה שברי חלומות ולכל אורכה אתם לא בדיוק בטוחים אם אתם יותר ישנים או יותר נחים. ההתעוררות הייתה טבעית באותה מידה. פשוט התהפכתי מהצד לגב, מצמצתי פעמיים, התיישבתי במיטה, קמתי בהחלטיות וחזרתי לשולחן העבודה ולספר שלי.
איכשהו, סביב השינה האגבית הזאת, הספקתי לקרוא שני פרקים וחצי (בערך שישים עמודים), לנסוע לקניות, לבשל מרק עוף וקניידלך, להכין עוף בתנור עם תפו"א ושלל ירקות, לספר את אלון ולהפוך את העוף המכובס לממרח עוף מעולה שמלווה אותי לעבודה כל יום השבוע. גם אפיתי לחמניות, אבל עכשיו פסח, אז לא מדברים על זה.
שינות אגביות כאלה הן הסוג המתוק ביותר שישנו, בעיני. לא מתכוונים לישון, אבל העיניים מאוד שורפות. לפעמים אפילו לא זה. לפעמים סתם שוכבים לרגע. ואז נכנסים בדיוק לתנוחה הנכונה ברגע הנכון, העפעפיים נהיים קצת כבדים, הנשימה נהיית עמוקה ולפני שיודעים ישנים. לפעמים זאת שינה עמוקה וקצרה מאוד, לפעמים דווקא שינה קלה, מרפרפת. תמיד אלה שינות מחיות וממריצות. לא כמו השינות האלה שיושבות עליך אחר-כך כמו בטון, מסרבות להרפות, לוותר ולתת לך לחזור לעולם הערות. עד היום אני זוכרת כמה שינות מנצחות מהסוג הזה. אחת מלפני שש שנים, לא ייאמן שאני זוכרת שינה בת שש. נסעתי לבדי על הקטנוע שלי כל הדרך מכפר שמואל לכנרת. על כביש שש, עם אוהל קשור בגבי ושק שינה על המשטח של הרגליים. גזייה ופינג'ן מתחת לכיסא. יום למחרת הגעתי קניתי לי כוס בירה ושקית ביסלי גריל. שתיתי את הבירה במהירות. היא הייתה צוננת ומרווה בחום הכבד של הכנרת בתחילת ספטמבר. סיימתי את הביסלי, נשכבתי אחורה, וכך, חצי גוף בתוך האוהל וחצי בחוץ - נרדמתי. מצחיק שאני זוכרת שינות, ששמורה להן פינה חמה בלב שלי. היו גם כמה שינות חטופות ובלתי מכוונות בסלון של ההורים שלי, על הספות הגדולות. חוויות נעימות הן משהו שנחקק בזיכרון הפיזי. אני נזכרת בשינות האלה ומחייכת.
ואתמול, באופן מכוון, נכנסתי למיטה לנמנום בשעה שש וחצי בערב.
חזרתי מהעבודה, מיום בו גבי כמעט לא ישנה. אולי אלה החיסונים שקיבלה ביום חמישי שעבר ואולי היא סתם מבשלת איזה דילוג התפתחותי. על כל פנים, היא ישנה חצי שעה בבוקר, עוד חצי שעה קמצנית בצהריים ובסוף היום שלפתי את נשק הדין, המנשא, ובזכותו היא ישנה עליי כמעט שעה. ואז הייתי צריכה ללכת הביתה. כבר ביום ראשון חשבתי לעצמי, שעכשיו כשאני צריכה ללמוד יותר באינטנסיביות, אני צריכה לעשות הכל כדי ללמוד. ואם זה אומר לחטוף שינה קצרה בשש וחצי בערב, כדי שבשבע וחצי אוכל להתיישב ולקרוא, במקום להעביר ערב שלם בבהייה ריקה בחלל - זה מה שאעשה. אם המחיר שאשלם על כך הוא שארדם קצת יותר מאוחר בלילה ואשן קצת פחות, יהיה זה כך. זה משחק של איזונים עדינים ואין לי ברירה אלא לנסות ולשחק אותו באופן הטוב ביותר.
בשבילי, הלימודים למבחן הזה מבטיחים את העתיד אבל הם גם מן חזרה אחורה. חזרה לתקופה שלפני המבחן הישראלי, למנטליות הזאת של הדחיפות. הכל צריך לעבור תהליך של מיון ובירור ולקבל מדרגה בסדר העדיפויות - צרכים בסיסיים מגיעים ראשונים במעלה אבל מיד אחריהם מגיעים הלימודים. ישנתי, אכלתי, קדימה לקריאה ותרגול. הכיור מלא כלים? אסור להסתכל. הרצפה זקוקה לטיטוא ושטיפה? אפילו לא פזילה לכיוון.
זה קשה לי מאוד. אני נמצאת במצב דיסוננטי. אני רוצה לשטוף כלים. אני רוצה לטאטא את הבית, לבשל שלושה דברים שונים ובמקביל לאפות שניים, אבל אני יודעת שהכל בא על חשבון - ללכת עכשיו לקניות במקום ללמוד. לישון במקום ללמוד, לבשל במקום ללמוד, לצאת לרוץ במקום. ולכן אני משתדלת להיות עירנית וקשובה - האם אני מרגישה חדה מספיק בשביל לעסוק בפעילות אינטלקטואלית? אם כן, אני יושבת ללמוד ולא משנה עד כמה אני רוצה לעשות משהו אחר במקום אחר. אם לא, אני משתדלת להספיק כמה שיותר דברים שאפשר לעשות גם במצב הכרה חלקי - עבודות בית, בעיקר.
הקושי מתגבר כשמדובר בדברים שדווקא כן דורשים יכולת שכלית, כמו למשל כתיבה בבלוג. אני כותבת בתדירות נמוכה ממה שהייתי רוצה, כי אני לא מצליחה לכתוב כשאני עייפה. אבל כשאני לא עייפה הזמן שלי שייך למשהו אחר. והנה, עכשיו אני יושבת בעבודה וכותבת (צריך לנצל את האפשרות שהאוטו מייצר עד תום) ואני מודה בפה מלא שזה בא על חשבון קריאה בספר הלימוד. וכשהחשבון מונח לפני בבירור שכזה, אני מרגישה קצת אשמה.
קשה להימנע מהאשמה, אבל לפעמים צריך להדוף אותה בכוח - גם הנפש צריכה קצת מזון. מדי פעם צריך לעצור ולנוח ולא רק כשהגענו לאפיסת כוחות, לקוצר נשימה. כמו למשל ארוחת הערב אצל ג'ון ודניס ביום חמישי שעבר, כשקבוצת הסטטיסטיקה של אלון נפגשה לעבוד בבית של דניס. ג'ון הכין זנב שור והוזמנו גם בני-זוג. באתי עם האוטו והבאתי איתי את הספר שלי, על כל מקרה. כשאלון וחבריו ישבו ועבדו על התרגיל בסטטיסטיקה, למדתי גם אני. אחרי האוכל חזרנו כולנו ללמוד. ככה זכיתי בטוב משני העולמות. וכמו ארוחת הערב במסעדה עם מייקו וחבר שלה שנמצא בעיר לכמה ימים. אלון הציע לה שנעשה דאבל דייט וכך עשינו. בשבת בערב נפגשנו במסעדה שאלון ואני עוד לא ניסינו - The Earle. למדתי במהלך היום כולו כדי שבערב לא ארגיש אשמה מדי. במסעדה אפילו הרשיתי לעצמי לשתות שתי כוסות יין ונהניתי מכל ביס מהאוכל. זה משחק של איזונים עדינים בין מאמץ ומנוחה, בין עבודה ופנאי. לשמחתי, החשבונאות הזאת לא תימשך לעד. המבחן מתוכנן לעוד פחות מחודשיים. בינתיים, אני צריכה ללהטט בין הדברים וכל הזמן לבדוק - האם אני עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון.
אני רוצה לסיים במילה אישית לכל הקוראים הגלויים והסמויים שלי: אני יודעת שתדירות העדכונים בבלוג קצת פחתה והיא גם לא צפויה או קבועה. אני משתדלת לכתוב כמה ומתי שאני רק יכולה. אני מעריכה מאוד את הסבלנות והנאמנות שלכם שמתבטאת בכך שאתם ממשיכים להיכנס לבלוג ולעקוב אחרי מה שאני כותבת.
וגם - כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנה וקצת ייעדתי אותו למשפחה וחברים. הנחתי שאחרי המעבר לארה"ב הבלוג ישמש כלי כדי לשמור על קשר ולעדכן בקורותינו. לא תיארתי לעצמי שכעבור שנה אני אתחזק בקביעות בלוג שהתפוצה שלו מגיעה לכמעט אלף אנשים בחודש. אני יודעת שלא מדובר בטראפיק בסדר גודל של אתרי חדשות או בלוגים מרכזיים ומצליחים, אבל יחסית לכך שזה בלוג אישי ויחסית לציפיות ההתחלתיות שלי, בשבילי כבר מזמן פרצתי את הגג ואני ממשיכה לנסוק אל השחקים. תודה שאתם קוראים אותי, אני שמחה על הזכות לגעת בחייכם עם המילים והתמונות שלי.
ובנימה זו - התינוקת התעוררה (משינה של חצי שעה, אלא מה) ולי יש עוד ארבעה פרקים שלמים לקרוא בסיעוד המבוגר, שמסתכמים יחדיו ל-64 עמודים. אחר כך אני נכנסת לעולם התענוגות הבלתי נגמר של פרמקולוגיה. עברתי את החצי ואני רואה כבר את סוף הספר באופק. one day at a time.
ואתמול, באופן מכוון, נכנסתי למיטה לנמנום בשעה שש וחצי בערב.
חזרתי מהעבודה, מיום בו גבי כמעט לא ישנה. אולי אלה החיסונים שקיבלה ביום חמישי שעבר ואולי היא סתם מבשלת איזה דילוג התפתחותי. על כל פנים, היא ישנה חצי שעה בבוקר, עוד חצי שעה קמצנית בצהריים ובסוף היום שלפתי את נשק הדין, המנשא, ובזכותו היא ישנה עליי כמעט שעה. ואז הייתי צריכה ללכת הביתה. כבר ביום ראשון חשבתי לעצמי, שעכשיו כשאני צריכה ללמוד יותר באינטנסיביות, אני צריכה לעשות הכל כדי ללמוד. ואם זה אומר לחטוף שינה קצרה בשש וחצי בערב, כדי שבשבע וחצי אוכל להתיישב ולקרוא, במקום להעביר ערב שלם בבהייה ריקה בחלל - זה מה שאעשה. אם המחיר שאשלם על כך הוא שארדם קצת יותר מאוחר בלילה ואשן קצת פחות, יהיה זה כך. זה משחק של איזונים עדינים ואין לי ברירה אלא לנסות ולשחק אותו באופן הטוב ביותר.
בשבילי, הלימודים למבחן הזה מבטיחים את העתיד אבל הם גם מן חזרה אחורה. חזרה לתקופה שלפני המבחן הישראלי, למנטליות הזאת של הדחיפות. הכל צריך לעבור תהליך של מיון ובירור ולקבל מדרגה בסדר העדיפויות - צרכים בסיסיים מגיעים ראשונים במעלה אבל מיד אחריהם מגיעים הלימודים. ישנתי, אכלתי, קדימה לקריאה ותרגול. הכיור מלא כלים? אסור להסתכל. הרצפה זקוקה לטיטוא ושטיפה? אפילו לא פזילה לכיוון.
זה קשה לי מאוד. אני נמצאת במצב דיסוננטי. אני רוצה לשטוף כלים. אני רוצה לטאטא את הבית, לבשל שלושה דברים שונים ובמקביל לאפות שניים, אבל אני יודעת שהכל בא על חשבון - ללכת עכשיו לקניות במקום ללמוד. לישון במקום ללמוד, לבשל במקום ללמוד, לצאת לרוץ במקום. ולכן אני משתדלת להיות עירנית וקשובה - האם אני מרגישה חדה מספיק בשביל לעסוק בפעילות אינטלקטואלית? אם כן, אני יושבת ללמוד ולא משנה עד כמה אני רוצה לעשות משהו אחר במקום אחר. אם לא, אני משתדלת להספיק כמה שיותר דברים שאפשר לעשות גם במצב הכרה חלקי - עבודות בית, בעיקר.
הקושי מתגבר כשמדובר בדברים שדווקא כן דורשים יכולת שכלית, כמו למשל כתיבה בבלוג. אני כותבת בתדירות נמוכה ממה שהייתי רוצה, כי אני לא מצליחה לכתוב כשאני עייפה. אבל כשאני לא עייפה הזמן שלי שייך למשהו אחר. והנה, עכשיו אני יושבת בעבודה וכותבת (צריך לנצל את האפשרות שהאוטו מייצר עד תום) ואני מודה בפה מלא שזה בא על חשבון קריאה בספר הלימוד. וכשהחשבון מונח לפני בבירור שכזה, אני מרגישה קצת אשמה.
קשה להימנע מהאשמה, אבל לפעמים צריך להדוף אותה בכוח - גם הנפש צריכה קצת מזון. מדי פעם צריך לעצור ולנוח ולא רק כשהגענו לאפיסת כוחות, לקוצר נשימה. כמו למשל ארוחת הערב אצל ג'ון ודניס ביום חמישי שעבר, כשקבוצת הסטטיסטיקה של אלון נפגשה לעבוד בבית של דניס. ג'ון הכין זנב שור והוזמנו גם בני-זוג. באתי עם האוטו והבאתי איתי את הספר שלי, על כל מקרה. כשאלון וחבריו ישבו ועבדו על התרגיל בסטטיסטיקה, למדתי גם אני. אחרי האוכל חזרנו כולנו ללמוד. ככה זכיתי בטוב משני העולמות. וכמו ארוחת הערב במסעדה עם מייקו וחבר שלה שנמצא בעיר לכמה ימים. אלון הציע לה שנעשה דאבל דייט וכך עשינו. בשבת בערב נפגשנו במסעדה שאלון ואני עוד לא ניסינו - The Earle. למדתי במהלך היום כולו כדי שבערב לא ארגיש אשמה מדי. במסעדה אפילו הרשיתי לעצמי לשתות שתי כוסות יין ונהניתי מכל ביס מהאוכל. זה משחק של איזונים עדינים בין מאמץ ומנוחה, בין עבודה ופנאי. לשמחתי, החשבונאות הזאת לא תימשך לעד. המבחן מתוכנן לעוד פחות מחודשיים. בינתיים, אני צריכה ללהטט בין הדברים וכל הזמן לבדוק - האם אני עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון.
אני רוצה לסיים במילה אישית לכל הקוראים הגלויים והסמויים שלי: אני יודעת שתדירות העדכונים בבלוג קצת פחתה והיא גם לא צפויה או קבועה. אני משתדלת לכתוב כמה ומתי שאני רק יכולה. אני מעריכה מאוד את הסבלנות והנאמנות שלכם שמתבטאת בכך שאתם ממשיכים להיכנס לבלוג ולעקוב אחרי מה שאני כותבת.
וגם - כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה לפני שנה וקצת ייעדתי אותו למשפחה וחברים. הנחתי שאחרי המעבר לארה"ב הבלוג ישמש כלי כדי לשמור על קשר ולעדכן בקורותינו. לא תיארתי לעצמי שכעבור שנה אני אתחזק בקביעות בלוג שהתפוצה שלו מגיעה לכמעט אלף אנשים בחודש. אני יודעת שלא מדובר בטראפיק בסדר גודל של אתרי חדשות או בלוגים מרכזיים ומצליחים, אבל יחסית לכך שזה בלוג אישי ויחסית לציפיות ההתחלתיות שלי, בשבילי כבר מזמן פרצתי את הגג ואני ממשיכה לנסוק אל השחקים. תודה שאתם קוראים אותי, אני שמחה על הזכות לגעת בחייכם עם המילים והתמונות שלי.
ובנימה זו - התינוקת התעוררה (משינה של חצי שעה, אלא מה) ולי יש עוד ארבעה פרקים שלמים לקרוא בסיעוד המבוגר, שמסתכמים יחדיו ל-64 עמודים. אחר כך אני נכנסת לעולם התענוגות הבלתי נגמר של פרמקולוגיה. עברתי את החצי ואני רואה כבר את סוף הספר באופק. one day at a time.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה