יום שישי, 16 במרץ 2012

כמו דלעת, אבל גזר

לפני שלושה ימים חזרתי הביתה מהעבודה והעמדתי על הכיריים סיר מלא גזר גמדי. בישלתי ובישלתי ובישלתי, אולי שעה וחצי. לגזר לוקח המון זמן להתרכך בבישול. ואפילו אחרי שהבישול הסתיים ומזלג ננעץ בגזרים שנדגמו בקלות יחסית, הם שמרו על צורתם. באמת מעולם לא ראיתי גזר שמתפרק בבישול. אולי זה מתחיל לקרות אחרי בישול ממושך מאוד. סיננתי את הגזרים ממי הבישול, העברתי אותם לכוס של הבלנדר וחיכיתי שיצטננו קצת כדי שאוכל לרסק אותם. אחרי שריסקתי אותם השעה הייתה מאוחרת והחלטתי לחכות למחר. אבל לא זכרתי שלמחרת היו לנו תוכניות לארוחת ערב וסרט עם אלי. במשך יומיים חיכה הגזר המרוסק במקרר לשעתו שתגיע.

אתמול חזרתי מהעבודה בחמש וחצי. אחרי שהשבעתי את רעבוני הגדול ניסיתי לנמנם קצת, אבל כנראה שבשעה שש בערב, שעון קיץ, הגוף יודע שהזמן לשנ"צ כבר חלף מזמן. שכבתי ושכבתי, לא נרדמתי. חשבתי לעצמי שלפחות אני נחה קצת, בחדר חשוך, בעיניים עצומות עם שקית הירגעות ריחנית על העיניים. ואז התחלתי לשקוע - והשעון המעורר צלצל. לכל הרוחות.

רציתי להקדיש את הערב לנקיונות בבית.
עכשיו שג'וליה חזרה לעבודה היא מביאה את גבי אלינו לחצי יום בימי חמישי. אחרי שלושה שבועות של חופשה, שחלקם הגדול עבר במחלה, הבית היה צריך טיטוא יסודי, רוב המשטחים דרשו איבוק והרצפה במטבח שיוועה לפגוש איזה סמרטוט לח וריחני. אז קמתי מהשנ"צ הכושל, הכנתי לי תה וללא שהיות - פניתי להכין את הבצק לו הגזר יועד. אמרתי לעצמי - אני אעמיד את הבצק ואז, בזמן שהבצק ישקוד על שמריו אוכל לשטוף כלים ולטאטא. מולטי-טאסקינג.

כשקראתי את הפוסט הזה בבלוג של עלמה מזג האוויר אצלנו עוד היה קר וקודר. יכולתי להזדהות עם תיאורי הכפור ועם הנחמה שמביא איתו מאפה חם וטרי שיוצא מהתנור בזמן ששלג נערם בחוץ. הבטחתי לעצמי שאכין את החלה הכתומה והמיוחדת בהקדם. ואז עבר זמן. ועוד זמן. והחלה נדחקה מאחורי דברים אחרים, דחופים יותר. קניות וכביסה ואוכל לשבוע הבא. ואז אלון חזר מהסופר עם שקית של שני קילו גזר. במשך זמן מה חלמתי על החלה הזאת, בליווי מזג אוויר חורפי. ואז הגיע השבוע הזה, עברנו לשעון קיץ וכאילו מישהו הרים את המתג - האביב הגיע. ביום ראשון האחרון, היום הראשון של שעון הקיץ, הוצאתי את הפח. השתהיתי ליד המדרגות האחוריות - האוויר היה מלא ניחוחות מתוקים של ראשית פריחה. ומאז, כל יום שעבר היה חם יותר. אתמול הטמפרטורות נסקו לשיא של 24 מעלות צלזיוס אחר הצהריים. כשחזרתי הביתה פתחתי את כל החלונות ונתתי לאביב להיכנס. אולי חלת דלורית זה מאפה של מזג אוויר קר ואילו חלת גזר - לאביב.

בזמן שלשתי את הבצק ובתוכו מחית הגזר חשבתי לעצמי, שבעצם למה שזה לא יעבוד. זה כמו להוסיף רסק תפוחי עץ לעוגה כדי שתצא לחה יותר. זה כמו לאפות עם ריוויון או שמנת חמוצה. מחית הדלעת (או במקרה שלי, הגזר) היא למעשה הנוזלים שמכניסים לעיסה. כל עוד יש מסביב לזה קמח, שמרים וקצת שמן - אין שום סיבה שזה ייכשל. אחרי שהבנתי את זה, חשבתי ביני לביני שבעצם אפשר להחליף את מחית הדלעת בכל דבר - במחית קישואים, תפוחי-אדמה, תפוחי עץ. כמות הנוזלים במחית משפיעה על כמות הנוזלים, מים או חלב, שצריך להוסיף לבצק מעבר לכך.

בהתחלה, לא הבנתי את הבצק הזה. לא הבנתי מה הוא הולך להיות, מה הוא רוצה להיות. ואז הוא התחיל לדבר. יש תענוג מיוחד בלישה של בצק שמכיל חמאה וביצים. זה בצק קפיצי ומשיי, כזה שמפנק את הידיים הלשות אותו. והריחות שעולים מבצק כזה, עוד לפני העריכה והאפייה, הם ריחות של בית ושבת. של בצק השמרים התופח בקערה, שיהפוך בהמשך לרולדה ממולאת, ישמח את הלב ויאיר את סוף השבוע בתפנוקים ביתיים. זה הריח של בצק עם תכולת שמרים גבוהה, כזה שקופץ לשמיים תוך חצי שעה של התפחה.


את הבצק שתפח חילקתי לשניים. מחצי אחד קלעתי חלה, ואת החצי השני חילקתי לחתיכות קטנות יותר מהן הכנתי לחמניות. התוצאה שהתקבלה צהבהבה-כתומה עם צבע עז ומרשים, אבל הגזר לא השאיר רושם רב מבחינת הטעם. יכול להיות שעם דלורית זה שונה. אכלתי לחמנייה אחת טרייה וחמימה ובתמורה קיבלתי צרבת מהאגדות. היום, אחרי לילה של מנוחה, הטעם של הלחמניות והחלה היה מאוזן ועגול יותר. המרקם נימוח ואוורירי. באופן כללי התוצאה מקבלת אצלי ציון עשר מעשר.


אתמול אלון נשאר באוניברסיטה עד מאוחר. החופשה נגמרה וחזרנו למרתונים ארוכים של עבודה על תרגילי סטטיסטיקה. כשהוא חזר הביתה בעשר מיד הכנתי לו ביצה בקן, בתוך פרוסת חלה טרייה. ומיד אחר-כך טיגנתי חביתה עם בצל ירוק ומוצרלה (ניצול ראוי לשאריות הביצה מההברשה של החלה) והגשתי אותה בתוך לחמנייה אחת, עם יוגורט ומלפפון חתוך בצד. נרשמו אנחות רמות של סיפוק והנאה.

על תינוקות ומטוסים
השבוע הראשון בעבודה היה לא קל. והוא עוד לא נגמר. מחר אני עובדת עוד יום שלם, nine to five.
קיבלתי חזרה למשמרתי תינוקת מעורבבת. לקח לי רגע להבין מה אני רואה מולי ואז זה היכה בי - גבי סובלת מג'ט-לג. התפלאתי מכך שלא העליתי את זה על דעתי, שגם תינוקות סובלים מג'ט-לג. הם טסו לסן-פרנסיסקו ובעשרת הימים האחרונים של החופשה שלהם היו בהוואי. ישנו הפרש בן חמש שעות בין הוואי למישיגן ובנוסף על זה, הזזנו את השעון קדימה בשעה נוספת ביום ראשון וכך העמקנו את הג'ט-לג של גבי לשש שעות. המשמעות העיקרית היא שהיא הולכת לישון ב-11 וחצי בלילה ומתעוררת רק כעבור 12 שעות, ב-11 וחצי בבוקר. אם היא מתעוררת לפני כן היא מעוכה ולא מתעניינת במשחק, בוכה יותר ובאופן כללי אומללה. היא גם לא מוכנה לישון במיטה שלה במשך היום והנסיונות הספורים לעשות כך ביום הראשון שחזרתי לעבודה גררו בכי ותסכול רב. היא מתעוררת בבכי בכל פעם שהמוצץ נופל לה מהפה. ככל שהיום מתקדם היא הופכת יותר ויותר עייפה ולכן יותר ויותר אומללה. ככל שהיא יותר עייפה, קשה לה יותר להרפות ולהירדם. היא עייפה כשהיא מתעוררת ואז מנסים להאכיל אותה, אבל היא לא רעבה. היא נרדמת על הבקבוק ואז מתעוררת באמצע השינה כשמגיע הזמן לאכול והיא רעבה באמת. מעורבבת, אמרתי?
הפתרון שהגעתי אליו, בינתיים, הוא להוציא אותה הרבה לשמש ולתת לה לישון עליי במנשא במשך היום. ברגע שאני מזהה סימני עייפות אני שמה עליי את המנסארי (wrap), שמה אותה בפנים ומרדימה אותה. נסיונות להרדים אותה מחוץ למנשא גררו בכי והתפתלויות. עוד לא קרה שהיא לא נרדמה תוך עשר דקות מרגע כניסתה למנשא. וברגע שהיא במנשא, הידיים שלי חופשיות. ברגע שהיא נרדמת אני יכולה לשבת ולקרוא, לאכול, אפילו ללכת לשירותים. בינתיים השגתי ככה כמה שינות ארוכות וסולידיות מהן היא התעוררה בדיוק בזמן לארוחה, אכלה ארוחה מלאה והעבירה את פרק העירות הבא שלה מרוצה, מחייכת, מקשקשת ומשחקת.
בינתיים, אני מרוצה מכך שאני משתפשפת על גבי ורוכשת ניסיון בתפעול תינוקות עם ג'ט-לג. ברור שכל תינוק הוא אחר אבל בגדול - אני מפצחת את הקוד. כשיהיו לנו תינוקות משלנו, אני מניחה שניסע איתם כמה פעמים לישראל וטוב להתחיל לרכוש ניסיון והיגיון בריא שקשור לזה כבר עכשיו.
אני כן תוהה מתי כל זה ייגמר ומתי היא תתיישר סופית על שעון מישיגן וגם תחזור קצת יותר לעצמה, החייכנית, הרגועה והמרוצה באופן-כללי. בינתיים אני מנסה לתת לה את התנאים שהיא צריכה - שינה מספקת, שגרה וסדירות. אני מקווה שבקרוב העקביות וההתמדה שלי יתחילו לשאת פירות.

על טורנדו וסופות אחרות
מסתבר שהאביב באזור האקלים שלנו הוא מופע משוגע. אלון אמר לי שהיום אחר הצהריים צפוי לרדת קצת גשם. בסביבות חמש שמעתי תותחים רחוקים ותהיתי אם מדובר ברעמים. כעבור עשר דקות הרעמים התקדמו והגיעו אלינו. התחילה סופה מטורפת של ברקים מסנוורים ורעמים מחרישי אוזניים שגרמו לכל הבית לרעוד. כשהגשם רק התחיל, הוא לא היה מאוד חזק, אבל כל טיפה הייתה בגודל כוס. ואז הגשם התחזק והפך לדליים שנשפכים מהשמיים. ואז, למרות שבחוץ היו בערך 17 מעלות, התחיל לרדת ברד. ואז אלון התקשר לספר לי שיש אזהרת טורנדו במישיגן. חשבנו להיפגש בעיר להמבורגר, אז דחינו את התוכנית עד להודעה חדשה. אחרי שעתיים סוערות ומרשימות מאוד, הגשם נרגע והעננים המשיכו הלאה. הלכתי העירה בחולצה קצרה ומגפי גשם.

הטבע מתעורר. בבריכות שמאחורי הבית של ג'וליה ואריאל שטים ברבורים וברווזים ופס הקול העיקרי שמלווה את ימי העבודה שלי הוא קול הגעגוע של עופות מים שונים שעפים מעל לשמורת הטבע הקטנה שלידה אני עובדת. היום שמתי לב ששומעים הרבה יותר ציוץ ציפורים. חלק מהעצים התחילו לפרוח, אחרים מצמיחים ניצנים ראשונים. כאילו מישהו הרים מפסק. זה נפלא. אם נתעלם לרגע מגל האלרגיה שהגיע אליי יחד עם הפריחה שבחוץ, יש תחושה של התחדשות. כאילו אנחנו מתחילים להשיל מעלינו את תרדמת החורף ונכנסים לתקופה של התעוררות כללית. אומרים שהחורף שעבר היה קשה מאוד ושהחורף הזה קל יחסית, אבל אני לא יודעת. אני רק שמחה ששרדנו את החורף הראשון שלנו כאן וזה לא היה בלתי אפשרי. זה אפילו לא היה כל-כך מאתגר. זה לא הרגיש כמו מאבק מתמיד ולא הרגשתי כאילו החורף נמשך נצח. היו ימים בהם ייחלתי לאור שמש, אבל סך הכל אני יכולה להגיד שזה היה בהחלט נסבל ולעיתים מופלא ומשמח. והנה עכשיו הגיעה העונה הבאה.


אז בסוף לא היה טורנדו, אבל זאת הפעם הראשונה בחיי בה אני נמצאת באזור בו יש אזהרת טורנדו. כמה מגניב! בזכות כך שהסופה דילגה עלינו, זכיתי בהמבורגר עם צ'יפס וכוס בירה. ישבנו עם דניס וג'ון אז הרשינו לעצמנו להתפנק בקינוח. זה הרגיש מושחת באמת. בינתיים, שבוע מאז שהתחלתי לקחת אימודיום אני יכולה להגיד שהבטן שלי כבר מסוגלת להתמודד עם אכילה בחוץ, עוד נקודת אור משמחת מאוד. הנה, אני חוזרת לעצמי. והקיץ בא. ועוד חודש וקצת שנת הלימודים נגמרת. ועוד ארבעה ימים יש לי יומולדת. כיף!
. . .

אתמול בערב הוצאתי מהמקפיא כוס מהאוכמניות שקניתי בקוסטקו והקפאתי זה מכבר. תכננתי לאפות לאלון את המאפינס האהובים עליו, אבל בין החלה לנקיונות פשוט לא הגעתי לזה. אז הכנסתי את האוכמניות למקרר והבטחתי שמחר. הבוקר התעוררתי בשמונה ובזמן שחיכיתי שג'וליה תביא את גבי, ערבבתי עיסה למאפינס. כשג'וליה הגיעה המאפינס כבר היו בתנור ועשרים דקות לאחר מכן הבית היה מלא בריחות מתוקים של אפייה. כמה כיף לפתוח כך את היום.

5 תגובות:

  1. ברכות על האביב!

    נכון שתינוק במנשא זה כיף?

    המאפינס שלך הזכירו לי את המאפינס של לזלי שלא אכפת לי שהילדות יאכלו לפני האוכל כי הם לגמרי אוכל (היא שמה בפנים קינואה ועוד כלמיני. כל טוב).

    תודה הרעיון לשימוש בבשר דלעת שבדיוק יש לי במקרר. יש לי מתכון מעולה לעוגת דלעת (של לזלי, נו מה) אבל יש לי גם שני כיכרות כאלה בפריזר ואי שליטה עצמית מול העוגה הזאת אז נראה לי שחלה זה כיוון טוב.

    נעמה

    השבמחק
    תשובות
    1. אלה באמת מאפינס נפלאים. בזמן האחרון התחלתי לקחת איתי מאפינס לעבודה, כארוחת ביניים. זה עובד מעולה.

      תינוקות במנשא זה כיף אדיר, זה נעים לשתינו, אבל אני קצת נלחמת בעצמי בשאלה, האם לא כדאי שהיא תלמד לנמנם במיטה במהלך היום? האם אני לא פוגעת בה בכך שאני מרגילה אותה למן פינוק שכזה? מצד שני, היא כל כך רגועה כשהיא עליי, היא ישנה כל כך טוב. והשינה כל כך חשובה לרווחתה. אבל אולי אני מנציחה הרגל רע, שבו היא תצליח לישון רק ככה במהלך היום? ומה יהיה עוד שלושה חודשים, כשהיא תיכנס למעון? אפשר להגיד שלא צריך להיות לי אכפת, כי אז זה יהיה כאב הראש של מישהו אחר... אם היה מדובר בתינוקת שלי הייתי מרגישה יותר בנוח להחליט כך או אחרת בנושא. הייתי יותר שלמה עם ההחלטה, כי אני גם הייתי זו שמתמודדת עם ההשלכות. וההורים שלה לא מראים העדפה ברורה, מצד אחד. מצד שני, הם אומרים בקול רפה שאולי זה טוב יותר לכולם אם היא תדע להירדם במיטה. אבל אני זו שצריכה ללמד אותה! ואתמול ניסיתי וזאת הייתה מלחמה איומה שנמשכה כמעט שעה בכל פעם. זה מעייף את שתינו ואני מתחילה לפקפק בצדקת דרכי... אולי אני צריכה להפסיק לקחת את העבודה כל כך ברצינות, באופן כל כך אישי... אבל זה קשה!

      מחק
    2. כשהיא תהיה במסגרת, ילמדו אותה שם מה שהיא צריכה לדעת (למשל - לישון במיטה). יכולה לתת לך בתור דוגמא את קשת שלא שינה בצהרים כבר כמה שנים ועכשיו כשהתחילה ללכת לגנון ליום שלם (9-4) היא ישנה בצהרים עם כולם.

      תינוקות משתנים כל הזמן ואני לא מבינה למה למנוע מהם טוב עכשיו בגלל שאולי אחר כך לא תהיה אפשרות לתת להם את זה.
      תעשי מה שמתאים לשתיכן (כמובן, אלא אם ההורים מתנגדים מפורשות. בסופו של דבר הם מחליטים).

      מחק
    3. קיוויתי לקבל ממך עצה טובה (אני תופסת ממך, שלא תחשבי) ומה שכתבת התעלה על הציפיות שלי ועוד קצת יותר.

      אני חושבת שאת צודקת מאוד. אני גם חושבת שהתחלתי להסתבך עם עצמי, לרדוף סביב הזנב הדמיוני שלי בתוך הראש שלי, להעלות טיעוני-בעד וטיעוני-נגד ולריב עם ההורים שלה - גם זה הכל אצלי בראש. וחיפשתי אצלם את הקומון-סנס וה-straight forward אבל הם לא סיפקו...

      כבר אתמול בלילה חשבתי ביני לביני (ובקול עם אלון) שאני צריכה קצת להתנתק רגשית מכל הסיפור ולא לקחת את זה כל-כך אישית. אבל זה קשה לי, כי אני אדם שנהיה מעורב רגשית, ורגשי זה אישי.
      עזרת לי לסדר ולהאיר טיפה יותר.

      תודה!

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק