יום ארוך

אני גמורה.

חזרתי הביתה בשש וחמישה. נשכבתי לשתי דקות על הספה הטובה מאחורי אלון הלומד. עצמתי עיניים לרגע. ואז קמתי והלכתי לשירותים. אחרי שהדחתי את המים החלטתי לנקות את האסלה. לא רוצה להגיד לכם כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה, אבל בימים האחרונים אנחנו אומרים אחד לשני מדי פעם "צריך לנקות את השירותים" וגם חושבים את זה בתדירות גבוהה הרבה יותר ממה שזה זוכה להיאמר.

אחרי שסיימתי לנקות את השירותים והלכתי לחלוק עם אלון את הניצחון הקטן שלי (על השירותים), הבנתי שיש לי כאב ראש קטן. אולי משתייה לא מספקת במהלך היום. אני מחכה עכשיו שהמים ירתחו כדי להכין לי תה בכוס הענקית של איקאה, כמו זאת שהייתה לנו בדירה בפלמ"ח, שאלון שכנע אותי לקנות כשהגעתי לא"א ואמרתי לו שבטח לא אשתמש בה ובאמת בחודשים הראשונים שלנו כאן היא שימשה כמתקן לייבוש סכו"ם, אבל מאז יוני וסמדר היו באיקאה וקנו לנו מתקן תקני לייבוש סכו"ם ואני התחלתי פתאום לשתות בה מדי פעם, בעיקר בימים שאני מרגישה שלא שתיתי מספיק ואני צריכה זריקת נוזלים גדולה. כשיש לידי מים אני שותה אותם.

אחרי שגרים במקום מסוים ארבעה חודשים אפשר כבר להגיד "בחודשים הראשונים שלנו כאן". כי כבר יש פז"ם, והוא יותר מכמה חודשים ספורים. והוא מתארך עם כל יום שעובר. אפשר להגיד "בחודשים האחרונים" ו"בתקופה האחרונה". אפשר להגיד הרבה דברים ואפשר לחלק את הזמן לחתיכות קטנות, ללוש אותו ולשחק איתו, כמו חימר או בצק.

יצאתי לבדוק אם קיבלנו דואר. לא קיבלנו כלום.

אני מחכה לשני ספרים שקניתי באמאזון ואמורים להגיע מחר. אבל חשבתי שאולי הם החליטו להקדים ביום ולשמח אותי. הם ישמחו אותי מחר. אני מקווה.

סיימתי לעבוד כבר בחמש אבל לא חזרתי מיד הביתה.

נסעתי לבנק כדי להוציא צ'ק בנקאי ע"ס 54 דולר, אותו אני צריכה לשלוח למועצת הסיעוד של מישיגן, יחד עם טפסי הבקשה שלי לפתיחה בתהליך ההרשמה לרישיון. משם נסעתי ל-sparrow market, המכולת המגניבה שנמצאת ב-Kerry Town, האזור המגניב של העיר הקטנטונת בה אנחנו גרים.

בא"א המושג-מוסד "מכולת שכונתית" לא קיים ולרוב, אפילו אם רוצים רק קנייה קטנה של השלמות באמצע השבוע צריך לנסוע לקרוגר. יש באחד הרחובות הסמוכים לבית שלנו מן פיצוצייה מאובזרת, שיש בה גם קוואקר אינסטנט, שימורים ומעט מוצרי חלב, אבל כדי לקנות שם צריך למשכן כליה. אני קונה שם רק מיץ תפוזים בבקבוקים גדולים בשביל אחת התרופות שאני צריכה לקחת, כדי שלא אצטרך לסחוב את זה מהסופר, על חשבון מצרכים אחרים שיכולים להיכנס בתיק או בסל. זה וקניות SOS. ובירה.

אבל הייתי יחסית בצפון העיר ובשביל לנסוע לקרוגר "שלנו" הייתי צריכה לנסוע דרומה, לחלוף על פני הבית ולהמשיך לרכב עוד שמונה דקות. לא חכם. ומאחר וכבר הייתי בבנק בכלל הייתי קרובה. בשביל שני מלפפונים, סל של חמש עגבניות קצת עצובות, שקית אורז ושתי קופסאות תה, באמת לא להרחיק עד לסופר אמיתי. ואפשר לשלם את הריבית של הקנייה במכולת היקרה של השכונה היקרה. אז קניתי עגבניות של היפסטרים, תה של היפסטרים ואורז של היפסטרים. ועכשיו אני שותה תה Super Irish Breakfast בכוס הענקית שלי.

בזמן האחרון התחלתי להמתיק את התה שלי קצת יותר.

פעם הייתי שותה תה מתוק-מתוק ואז נכפתה עליי הפסקה מוחלטת מצריכת סוכר באשר הוא. עברתי לממתיקים מלאכותיים. כשחזרתי לצרוך סוכר לבן מעובד, חזרתי להמתיק את התה ואז ניסיתי קצת להפחית בכמויות הסוכר. כפית לכוס במקום שתיים. ואז ניסיתי להפסיק לגמרי עם הסוכר ושמתי לב שאני פשוט לא שותה את התה שלי ככה. הכוס נשארת כמעט מלאה. אני לוקחת כמה לגימות, מתבאסת ומפסיקה.

זה התה השלישי שלי היום שמכיל קפאין. כנראה שאני באמת גמורה. בדרך כלל אני שותה כוס אחת בבוקר וזהו. לאחרונה התחלתי לחזק גם עם כוס אחת בצהריים בעבודה, אחרת נולד לי כאב ראש בסביבות ארבע אחה"צ והוא מלווה אותי עד שאני הולכת לישון. לא כיף.

הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי הביתה, אחרי שהורדתי את המעיל, הכפפות והכובע, היה לפתוח את המקרר ולקחת שוקולד. בצהריים גם אכלתי עוגיה. אולי כי אני עייפה ואולי כי אני מחפשת פיצוי רגשי, אבל השוקולד של השיבה הביתה היה מה שהשתוקקתי אליו עוד מהצהריים. אני מעדיפה להאמין שזה בגלל העייפות.

אני מסריחה מבישולים.

ואני אומרת בכוונה מסריחה ולא מריחה כי זה לא מריח לי טוב. ריח מרוכז של ערבוב של שלל סוגי תבשילים, בצל מטוגן-מקורמל ופלפלים קלויים. היום היה יום הבישולים בעבודה והכל התפקשש לי.

טוב, לא הכל, חלק. מספיק כדי שאני ארגיש כאילו הכל.

הקציצות שרציתי להכין דרשו המון זמן הכנה. המון התעסקות. כנראה הייתי צריכה לקלוט את זה מההתחלה ולהבין שזה לא רעיון טוב. אחרי שהתערובת הייתה מוכנה ונתתי לה לנוח מספיק, ניגשתי לטגן את הקציצות (כמה זמן כבר לא טיגנתי קציצות. כבר שנתיים בערך אני מוותרת על השלב המקדים הזה ופשוט מכינה סוג שיסכים להתבשל ברוטב). קיצצתי בערך שבע קציצות. כבר ברביעית היה לי ברור שהן לא יחזיקו וכשניגשתי להפוך את הסיבוב הראשון ההבנה התבססה מעבר לכל ספק. אולי הטעות שעשיתי היא שבבואי להכפיל כמויות הכפלתי לא רק את כמות הבשר בעיסה אלא גם את כל המרכיבים האחרים. ואולי תפוחי האדמה והבטטות פשוט היו גדולים מדי. ואולי היה צריך עוד ביצה. ואולי ואולי ואולי...

הסתכלתי על העיסה שנותרה בקערה, הסתכלתי על שבע הקציצות האבודות. הן היו כל-כך רכות ופירוריות שברגע אחד גרפתי אותן עם מזלג בחזרה לתוך הקערה. שברתי ביצה נוספת, ערבבתי הכל שוב, ושיטחתי בתבנית. אם לא קציצות, תהיה פשטידה.

אני בטוחה שזה יהיה טעים. יש בזה כל מה שדרוש כדי שיהיה טעים, עם מרקם חלומי. אבל קציצות זה כבר לא יהיה. ועכשיו הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה עם שתי כוסות חומוס מקופסא (לא רציתי להשרות ולבשל חומוס יבש) שכבר פתחתי, שטפתי וסיננתי ועם דלורית אחת שלמה שכבר גלענתי וקלפתי וחתכתי לקוביות יפות. אז אידיתי בצל אחד בינוני בטיפה שמן זית, הוספתי את החומוסים עם כורכום, פפריקה, טיפה כמון וקינמון, ואז גם את הדלעת ושתי כוסות מים ואחרי רגע של מחשבה הוספתי גם כפית רסק עגבניות. בישלתי על הכיריים בערך חצי שעה. בתיאבון.

ג'וליה אמרה שמלכתחילה המתכון הזה נשמע לה מסובך מדי, ממה שאני סיפרתי עליו ובהסתמך על רשימת המרכיבים הארוכה שהיא נדרשה לקנות עבורו בסופר. ובכל זאת היא הביעה את הערכתה אליי על כך ששמרתי על קור רוחי. "את רואה", היא אמרה לי, "את זה אין לי. אין לי את המיומנות הזאת לפתרון בעיות יצירתי במטבח. אם לי זה היה קורה הייתי זורקת הכל לפח ובוכה". אמרתי לה שדווקא שקלתי את האפשרות הזאת בחיוב רב, אבל הבנתי שאני צריכה לחשוב על פתרון יותר קונסטרוקטיבי. כנראה שזה ההבדל, כשמשלמים לי בשביל זה.

כשהפשטידה הספונטנית בתנור, נזיד החומוס והדלעת מתבשל בחדווה לצידו של גיבץ' נינוח (שתפוחי האדמה שבו מיאנו להתרכך) ואפילו הקלצונה כבר פינה את מקומו בתנור לפשטידה (תחתיתו של אחד נפרצה וכמעט כל הגבינה געשה החוצה מבטנו, עוד איקס לרשימת הכשלונות הקטנים של היום) השעה הייתה כמעט שתיים. ואני התחלתי לבשל לפני למעלה משלוש שעות. לארוחת בוקר אכלתי פרוסה עם דבש כי נגמר לנו הקוואקר בבית ולא היה לי זמן לבשל דייסת סולת. החלטתי שמספיק ודי וחיממתי לי את האוכל בקופסא שהבאתי איתי. ישבתי עשר דקות.

בחוץ הגשם המשיך לרדת. מסכים-מסכים של טיפות ענק, כאלה שאפשר לראות איך הם מתקדמים ונעים, עוברים את הבריכה הטבעית שבקצה הדשא של הבית, מטפטפים להם הלאה, עד שהם מגיעים ונוגעים בדק העץ של קומת הכניסה לבית. מזג אוויר כזה הוא תפאורה נהדרת לבישול ולחיים. קמתי.

קלפתי ופרסתי שמונה בצלים, להכנת כמות כפולה ממרק הבצל הצרפתי מהבלוג "פתיתים".

ואז עמדתי שעה, מערבבת ומקללת. לא חשבתי שזה ייקח זמן ארוך כל-כך. לא חשבתי שהידית של הסיר תתחמם ולא תאפשר לי להחזיק קונטרה בזמן שאני מערבבת. לא חשבתי שהבצל יעלה כל-כך הרבה אדים עד שהזרוע המערבבת תתחמם כל-כך.

הורדתי את הסינר. גם את הסוודר. נשארתי בחולצה קצרה, מחזה נדיר בבית בו אני עובדת, בו הטמפרטורה עומדת בדרך כלל על 67 מעלות פרנהייט, שזה בערך 19 צלסיוס. בכל זאת, מעל סיר הבצל המתאדה הייתה סאונה.

ערבבתי וערבבתי וערבבתי. מייחלת לראות איזה רמז לגוון שחום, שזוף, אפילו זהוב, שיופיע. אבל לא. במשך דקות ארוכות לא קרה שום דבר. תוך כדי ההכנה הבנתי שגם את המרק הזה לא אשוב ואכין לעיתים קרובות בעבודה. יותר מדי זמן, יותר מדי השקעה. גם אם זה המרק הכי טעים בעולם, אני מעדיפה לדבוק במנות פשוטות יותר, עם זמני הכנה קצרים יותר. אולי אם הייתי מבשלת לעצמי הסיפור היה אחר.

לא נהניתי היום.

אני יודעת שאי-אפשר כל הזמן ליהנות. החיים מורכבים הרבה יותר מזה.

אבל הרגשתי שאני לא סתם "לא נהנית". זאת אומרת, זה לא היה מצב נייטראלי, מן היעדר הנאה מאוזן ושליו. זה היה מצב שלילי, אקטיבי. עשיתי משהו ולא נהניתי ממנו באופן פעיל. רציתי לגמור עם זה כבר וללכת הביתה. או להיות קצת עם גבי. או לאכול שוקולד.

אני מניחה שרצף הכשלונות הקטנים תרם את תרומתו להרגשה הזאת, אבל גם באופן כללי התחלתי את היום עם מצברוח קצת מפוקפק. כנראה שזאת נבואה שמגשימה את עצמה. או משהו בסגנון.

לא נהניתי היום וגם שכחתי את הטבעות שלי בעבודה. אני לא אוהבת להיות בלי הטבעות שלי ועכשיו אני צריכה לחכות עד מחר בבוקר כדי לענוד אותן שוב.

בשבוע שעבר נהניתי מאוד, מכל המנות שהכנתי. זה היה שילוב של דברים שאני אוהבת להכין, פשוטים מאוד, שתמיד יוצאים לי טוב. איפה אפשר לקלקל שניצלים, מג'דרה, אנטיפסטי או מרק כתום? אי-אפשר. אולי הלקח מכל זה הוא שכדאי לדבוק בדברים הפשוטים שנשלפים לי מהשרוול, שלא דורשים יותר מדי מאמץ או היוועצות במתכונים. במילא זה לא משנה כי אני מבשלת לקהל מאוד נוח, שעבורם האוכל הפשוט והבסיסי שאני מבשלת ביומיום הוא כבר, בפני עצמו, איזו פסגה גבוהה ולא מושגת. אני עוזרת להם להגיע אל ראש האולימפוס. 

אז חזרתי הביתה עייפה, עם גב קצת כואב. ולמרות זאת אני חושבת שלא אעשה היום ספורט. למרות שאני יודעת שזה ייתן לי זריקת אנרגיה קטנה ואולי גם ישפר לי את מצב הרוח. אבל אני רוצה לנוח.

אולי אעשה רק קצת יוגה עדינה, מאוחר יותר, כדי למתוח ולשחרר קצת את הגב. ואולי במקום אמלא לי אמבטיה טובה.

הוצאתי את השאור מהמקרר להאכלה.

לא האכלתי אותו כבר שבועיים. כנראה שזאת עוד תוצאה של היותי עסוקה.

כשאני נזכרת שצריך להאכיל אותו כבר מאוחר מדי ואין זמן להוציא אותו מהמקרר, לחכות שהוא יתאושש לפני שמאכילים, לתת לו לתסוס שוב אחרי ההאכלה. וכך עברו להם שבועיים.

לפני זה היינו בישראל והוא לא אכל בערך עשרה ימים. זה נהדר בשבילו, כי הוא מחמיץ כך יותר ומקבל טעם יותר דומיננטי. אבל אני מתהלכת כאן על חבל דק. מרווחים גדולים מדי יכולים להרוג אותו.

את חצי הכיכר שנשארה, מהשתיים שאפיתי לפני שבועיים, זרקתי היום לפח. רק היום. כיכר של לחם שאור מחזיקה מעמד זמן רב הרבה יותר מלחם תעשייתי. זה בהנחה שמתאפקים ולא אוכלים את כולה כבר בשלושת הימים אחרי שנאפתה. שאור הוא חומר משמר טבעי. שבועיים והיא לא העלתה עובש והיום זה סופסוף קרה.

כשאפיתי את הלחם הזה, ביום שלישי לפני שבועיים, קלטתי כמה השאור שלי התחזק והחמיץ. הריח החמצמץ נשאר לי על הידיים הרבה אחרי שסיימתי ללוש את הבצק. ישבתי מול המחשב ומדי פעם שלחתי את קצות האצבעות אל הנחיריים ורחרחתי אותן. חמוץ ומעניין.

היום, בסוף יום העבודה שלי, ג'וליה הורידה אותי בתחנה המרכזית. ניגשתי לשחרר את האופניים שלי ושמתי לב שמתחיל לרדת... משהו. זה לא היה גשם ולא היה שלג. משהו בין לבין. כדורים קטנים, כמו ברד קטנטן, אבל מאוד לא סדירים בקצב ירידתם. כאילו לוקחים את הזמן. כשעליתי על האופניים ופניתי מהשדרה הרביעית לרחוב וושינגטון, הרוח הטיחה את הכדורונים הקטנים היישר אל הפנים שלי. זה היה הרבה פחות סימפטי. ככל שהשמש שקעה והערב הלך והעמיק המשקעים המוזרים הפכו יותר ויותר דומים לשלג, אבל עדיין זה היה מה שאני קוראת "שלג אגבי". משהו שהוא כמעט מקרי, פתית פה ופתית שם, לא מתחייב ולא בהכרח מורגש. מדי פעם נראה שכן, אבל רוב הזמן לא בטוח. לא נערם על הקרקע ולא מצטבר. לא מספיק קר בשביל זה.

רק עכשיו, כשבחוץ חושך ממש והטמפרטורות צנחו עוד קצת, יש שכבה לבנה דקיקה על האדמה, שבעיקר נראית כאילו מישהו פיזר קלקר בחוץ.

אני הולכת להתקלח, לשטוף מעליי את הריחות של היום הזה, להתחיל את שאריתו של הערב נקייה יותר. מבחוץ ואולי גם מבפנים.

וסליחה על שגיעות אם ישנן וניסוחים קצת מסורבלים. סליחה, אני עייפה.