יום שבת, 7 בינואר 2012

חזרה לשגרה

לפני שבוע בדיוק חזרנו מביקור בן עשרה ימים בארץ.
הגענו הביתה בשעות הערב וניסינו להחזיק מעמד ערים עד שעה שבה כבר הגיוני ללכת לישון. ובאמת הלכנו לישון בעשר וחצי באותו ערב וכך ניצחנו כמעט מיידית וכמעט לגמרי את הג'טלג. יום למחרת נפלה עליי עייפות בשעות אחה"צ אבל ניסיון לשנו"צ נחתם בכישלון.
בגלל שהלכנו לישון מוקדם ביום שלפני כן, התעוררנו די מוקדם בבוקר יום ראשון. כך, בעשר כבר יצאתי לקניות בקרוגר והגוף שלי היה משוכנע שהשעה שלוש בצהריים. בחצות היום הסיר של המרק כבר עמד על הכיריים ואחה"צ הצטרפו אליו קציצות ברוטב עגבניות שהכנתי בצורה קצת שונה מבד"כ ויצאו פשוט אלוהיות. יומיים אחרי כן שחזרתי אותן בעבודה וגם שם נשמעו קולות אוהדים.

חזרתי לעבודה כבר ביום שני, יום וחצי אחרי שנחתנו ולכן, גררתי איתי איזה רמז של עייפות עד אתמול, עת החל לו סוף השבוע. אני לא יודעת אם יש איזה אדם בעולם שטוב לו ושמח כשהוא עייף, אבל אני מאוד לא מרוצה כשאני עייפה. אני מגיעה לדמעות מאוד בקלות, אני מרחמת על עצמי באופן כללי ואני מרגישה כאילו החיים שלי נגמרו. בשניים מתוך חמשת הערבים בשבוע החולף בכיתי, לפחות קצת ובשלושה בהם לא בכיתי באופן פעיל, רציתי לבכות. הכניסה לשגרה חדשה דורשת התרגלות ואין ספק שאני עוברת משבר הסתגלות קל. אבל אני בטוחה שבקרוב הגוף שלי ידביק את הפער, אני אתרגל ואז יהיה טוב יותר.

אלון בר המזל עוד זכה לבלות כמה ימים בבית, שכן הסמסטר החדש התחיל רק ביום רביעי. ביום שלישי התקשרתי אליו מהעבודה והוא הודיע לי שהוא מתכנן לפרוק את המזוודות שלנו מאוחר יותר באותו יום. התרגשתי מאוד מהמחווה הזאת, גם אם היא לא כוונה אליי במחשבה תחילה. אני שונאת לפרוק מזוודות. איזה כיף שהתחתנתי עם מישהו שלא אכפת לו לעשות את זה! כשחזרתי הביתה היו כמה ערימות קטנות של דברים שלי שאלון סידר בצד כדי שאני אחליט מה הולך לאן.

הביקור בישראל היה מוצלח, גם אם קצר ומאוד אינטנסיבי.
יום אחרי שנחתנו נסענו לקיבוץ וזכינו בזמן מרוכז עם המשפחה של אלון ובמנוחה טובה. השתוללנו עם ליבי, רבצנו בסלון, פתרנו תשבצי היגיון, טיילנו בקיבוץ בלילות, הלכנו לישון מאוחר כל יום והתעוררנו מאוחר בבוקר למחרת. חופשה מושלמת.
שלושת הימים שאחרי סוף השבוע הראשון בארץ הוקדשו לפגישות עם חברים וכמה סידורים ביורוקרטיים שנדרשנו להם, אבל ביום חמישי, יום לפני הטיסה חזרה, התמקמנו אצל ההורים שלי והשתדלנו לזוז כמה שפחות מחיק משפחתי המחבקת, עד הטיסה בלילה שבין שישי לשבת. וכך פתחנו את הביקור במנוחה וחתמנו אותו במנוחה נוספת, עם מאמץ מרוכז באמצעו.
אין ספק שבפעם הבאה נבוא ליותר זמן. עשרה ימים זה קצר מאוד ובמשך שלושת הימים בהם נסענו מהמושב לת"א או לירושלים לפגוש חברים הייתי כל-כך עייפה שהצלחתי, לראשונה בחיי, להביא את המכונית של ההורים שלי "להתנשק" עם קיר בתוך חניון ציבורי ולשרוט את הצבע. החוויה הטראומטית הביאה אותי לדמעות ומאחר ולא היה לי פלאפון איתו אוכל להתקשר לאלון או בעצם לכל אדם אחר ביקום איתו אוכל לחלוק את רגשותיי, היא השאירה עליי רושם עמוק. זה מה שקורה כשישנים מעט בלילה ונוהגים הרבה במהלך היום.

נמל תל אביב בשקיעה

ביום חמישי היה לשנינו תור לשיננית ברמלה ואני גם הייתי צריכה להגיע לבט"ל ולהצהיר על נסיעה לחו"ל. אחרי שסיימנו עם כל הסידורים קנינו לנו ארוחת צהריים מוקדמת בפלאפל "סוף הדרך" שהיא פלאפליה מעולה, בה הלקוח מקבל פיתה עם חומוס ומרכיב לעצמו את המנה. כיבדתי את עצמי בחמישה כדורים, סלט ירקות, כרוב לבן והמון-המון-המון טחינה וכך סיפקתי תאווה שהתבשלה בי לאורך שלושת הימים הקודמים לכן. אחח, פלאפל. פעם בכלל לא הייתי כזאת אוהדת פלאפל גדולה, אבל משהו בי השתנה בשנים האחרונות ועכשיו אני יכולה בהחלט להבין את הקסם שבחצי מנה.

חזרנו מישראל עם כמה פריטים חשובים.
שני הראשונים שבהם נרכשו באותו יום חמישי ברמלה - מגב ושלושה סמרטוטי רצפה.
ביום חתונתנו, בזמן שבירכתי את האורחים שהגיעו לשמוח בשמחתנו, החזקתי את ידיה של אורנה, חברה טובה של אמא שלי, בידיי. אחרי שהיא נתנה לי חיבוק חם, היא שאלה אם אנחנו כבר מתחילים לחשוב על הנסיעה לארה"ב. "קחו איתכם מגב", היא אמרה לי בלהט ואני הייתי בטוחה שהיא צוחקת עליי, אבל אורנה הבהירה שהיא רצינית לגמרי. החודשים חלפו, הטיסה הגדולה הגיעה ואני שכחתי את פיסת העצה שקיבלתי ממורתי לשעבר. ואז הגעתי לארה"ב ונאלצתי להילחם עד דם ויזע במיני "מגבים חכמים" עם זרועות טלסקופיות ושערות מיקרוסקופיות שתוכננו במיוחד ללכוד חלקיקי אבק בלתי נראים ולשבור למשתמש בהם את הגב בעת ובעונה אחת. בעודי מקללת נמרצות, נזכרתי בעצתה הנשכחת של אורנה. כשהביקור בישראל התקרב קראתי, "אנחנו לא חוזרים מישראל בלי מגב!". זה לא שאני רוצה להציף את רצפת המטבח שלי במים ולהעביר שעות רבות בגריפתם, אבל אפילו "להעביר סמרטוט" אי אפשר כאן. לא כמו שצריך. אבל עכשיו יש לי מגב ואני לא חוששת להשתמש בו. אמנם עוד לא עשיתי זאת, אבל הידיעה שהוא מחכה לי בארון, לרגע בו אחליט שהגיע הזמן, הידיעה הזאת ממלאת אותי התרגשות ושמחה. יש לי מגב!

הבאנו איתנו מישראל גם כמה עשרות ספרים שהשארנו מאחור, מפני שבנסיעה הראשונה שנינו נאבקנו לעמוד במגבלות המשקל החלות על כבודתם של הנוסעים במחלקת תיירים. לפני שאלון טס באוגוסט, עברנו על הספרייה המשותפת שלנו ובודדנו מתוכה ארגז אחד של ספרים, במשקל 17 קילו, שחשבנו שנשמח שיעברו איתנו בית. הגענו לישראל עם שתי מזוודות גדולות די ריקות, שאת מעט המקום התפוס בתוכן מילאו מתנות. המתנות כולן נמסרו לבעליהן המאושרים וכך יכולנו להחזיר איתנו את הספרים היקרים לליבנו לאן ארבור. חלק מעבודת הפריקה המשובחה שאלון עשה כלל את סידורה של הספרייה הצנועה שלנו על המדפים שבחדר העבודה-אורחים. נעים לראות ספרים מונחים על המדף ולהרגיש עוד קצת "בית" בדירה שלנו.

ספרייה ביתית. הידד!

בנוסף לכל אלו, קניתי לגבי, התינוקת הפצפונת בה אני מטפלת, ארבעה ספרי ילדים בעברית; תירס חם, מעשה בחמישה בלונים, איה פלוטו והבית של יעל, ושלושה דיסקים קלאסיים; שירי ח.נ. ביאליק, ע.הלל ומרים ילן שטקליס לילדים. אחרי שלא ראיתי את גבי שבועיים, היה ברור לעין שהיא גדלה מאוד והשקילה האחרונה הראתה שאכן כך. דבר נוסף שקרה הוא שהיא הפכה מתינוקת רכה בת שבועיים, יילודית קטנטנית, לתינוקת בת חודש. היא כבר ממקדת מבט על פרצופים וחפצים שונים והיא גם התחילה לגרגר, שזה מגניב מאוד וכיף גדול. כשאני קוראת באוזניה את "איה פלוטו" היא מגרגרת ומקשקשת בתינוקית בתגובה וזה כל כך מתוק. זה עשוי להישמע מוזר, שאני מקריאה ספר לתינוקת בת חודש, אבל איה פלוטו הוא ספרון די קצר ומאוד מוזיקלי ונראה שגבי ממש מקשיבה כשאני מקריאה לה ומגיבה. ברור לי שהיא עדיין לא מבינה את התוכן, אבל היא מקשיבה לניגון של המילים ולחרוזים וכך שומעת עברית.
בחירת הדיסקים הביאה לכך שבימים האחרונים אני כמעט כל הזמן מסתובבת עם שיר של מרים ילן שטקליס או ע.הלל שמתנגן לי בראש. בין הכוכבים העיקריים, "זאת הגברת שפנפנית", "שתי אווזות", "בולבול", "ידידי טינטן" ועוד רבים וטובים. גבי אולי לא מבינה מילה, אבל אני סופגת הכל כמו ספוג יבש והמוח הקל להשפעה שלי לא מפסיק להחזיר לי הכל בהפוכה. בכל אופן, הכל עדיף על "לשיר זה כמו להיות ירדן" איתו התעוררתי הבוקר. אל תשאלו, בחיי שאני לא מבינה מאיפה ולמה.
העבודה כאומנת במשרה מלאה הביאה אותי להתמודד עם סוגיות שלא הקדשתי להן מחשבה כבר די הרבה זמן. בימים אלה אני נאבקת עם נושא השינה במהלך היום. בארה"ב מאוד מקובל לעטוף תינוקות (swaddle) בשיטת הבוריטו, בבושקה, או איך שלא תרצו לקרוא לזה. מאחר והסגנון פחות מקובל בישראל הנושא כולו העלה בי תהיות ושאלות ולכן אני מבלה את סוף השבוע שלי במחקר קטן על היתרונות והחסרונות של עיטוף תינוקות. עוד לא הגעתי למסקנה חד-משמעית ממנה ניתן לגזור דרך פעולה.

דפוס העבודה והיקף והמשרה שלי עודנו מתגבש. ג'וליה, הבוסית שלי, שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד ארבעה או חמישה ימים בשבוע. השבוע עבדתי חמישה ימים והגעתי לסופו של השבוע די מותשת, אבל זה היה שבוע לא שגרתי, מפני שהוא התחיל בטיסה ארוכה וג'טלג קטן. בכל מקרה, סיכמנו שבינתיים נזרום. במרץ ג'וליה חוזרת לעבוד ואז אני מניחה שהדברים יתגבשו קצת יותר ויהפכו יותר קבועים. בינתיים אני נהנית מאוד לבלות שעות כה רבות עם תינוקת כזאת קטנה ומופלאה.
העובדה שאני עסוקה חלק כל כך גדול מהשבוע, לראשונה מאז הגעתי לאן ארבור, משנה מאוד את היומיום שלי והיא דורשת הסתגלות. במהלך השבוע האחרון יצאתי מהבית עוד לפני שאלון התעורר וברוב הימים חזרתי הביתה אחריו. זה מאוד שונה, פתאום. והתוצאה של זה היא שאני מתגעגעת אליו. אלון הגיב מאוד מהר לשינוי ובשבוע האחרון יצא שהוא שטף כלים כמעט בלעדית. היציאה שלי לעבודה בהחלט דורשת חלוקה שונה של מטלות הבית ונעים לראות שחלק מזה קורה מעצמו, בלי שנצטרך לתכנן ולדון בסידור המוצלח ביותר עבור שנינו.

בתוך כל זה אני ממשיכה לטפל בהסמכה האמריקאית וכבר מאוד רוצה להתחיל לעסוק במקצוע שלי. זאת תשוקה קטנה שנמצאת כל הזמן ברקע ולא נעלמת לעולם. אבל אני יודעת שזה רק עניין של זמן, למעשה בערך חצי שנה, עד שאוכל להתחיל להיכנס כאן לעניינים. ובינתיים יש לי אחלה תעסוקה.

הנסיעה לישראל הגבירה את הגעגועים שלי למשפחה בארץ.
ארבעת החודשים הראשונים שלנו כאן היו מלאים בעשייה חיובית של בניית הבית הקטן שלנו ועכשיו הגענו למן פלאטו כזה, פשוט חיים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים והולכים לישון. יומיום קטן ופשוט ונעים ומוכר. הנסיעה לישראל סימנה מעבר בין התקופה הראשונה שלנו כאן לתקופת ההמשך, שבה מבינים שאנחנו כאן וכאן אנחנו נשארים בינתיים.
הביקור בישראל היה משמח ומהנה, זכינו לבלות המון זמן עם האחיינים והמהירות בה הם התרגלו למעבר מתקשורת בסקייפ לתקשורת פנים אל פנים הייתה מפתיעה ומשמחת. נהנינו להיות זמינים, פיזית ומנטאלית, להורים ולאחים, לתפוס שיחות שנתנו הרגשה שאנחנו מגשימים את מטרתו של הביקור. אבל עכשיו חזרנו הנה ואני מרגישה כאילו אני עוברת איזו מן גמילה. גמילה שלא היה לי פנאי להתעסק בה כשרק הגעתי בספטמבר, אבל עכשיו אני פנויה יותר להיות מודעת לה. להיות מודעת לחסרונם של האהובים שלי לצדי, קרובים, זמינים, נגישים.
שמחתי מאוד לחזור הביתה לאן ארבור. הרגשתי שאני חוזרת הביתה. אבל עכשיו, אחרי שחזרנו, כל זה פתאום חסר לי יותר; הזמינות של הקשר עם בני המשפחה, היכולת לשהות יחד באותו מרחב כשרוצים בכך. אני בטוחה שהתחושה הזאת תירגע עם הזמן, אבל כרגע אני מרגישה אותה ביתר שאת וכשהיא מצטרפת לעייפות הקטנה הזאת שמלווה אותי בימים האחרונים, היא מיתרגמת לעצב קל שמדי פעם נוחת עליי ועוטף רגעים מהיום שלי. אני מוצאת את עצמי מחפשת נחמה, אבל בינתיים לא מצאתי את הדבר הזה, המתמשך, שירגיע וינחם. אני בטוחה שהוא יבוא, זה רק עניין של זמן. לאט-לאט.

באוקטובר יצרתי על המחשב שלי תיקייה חדשה של תמונות וקראתי לה October 2011, אליה העברתי את התמונות שצילמתי באמצעות הטלפון שלי באותו חודש. מאז פתחתי גם תיקיית נובמבר ודצמבר והיום חנכתי את התיקייה של ינואר 2012. כך המחשב שלי מזכיר לי מדי פעם שהתאריך מתחלף, חודש אחד נגמר ואחר מתחיל אחריו, הימים חולפים שנה עוברת. הזמן עובר, פעם לאט ופעם מהר ורוב הזמן אני לא סופרת את הימים, אבל לפעמים זה מחלחל פתאום לתודעה ואז אני אומרת לעצמי, "הממ... מעניין". הנה עברו להם ארבעה חודשים בניכר.
. . .

לסיום, כמה תמונות שצילמתי מהמטוס.
בדרך חזרה מישראל טסנו דרך אמסטרדם, עם המתנה של כמה שעות שם ונחתנו ישירות בדטרויט. מסלול הטיסה מאירופה לדטרויט שונה מהמסלול מישראל לנ"י והוא עובר הרבה יותר צפונית מעל הכדור שבו אנו חיים. טסנו בטיסת יום (עזבנו את אמסטרדם בערך בשלוש בצהריים) ובשלב מסוים של הטיסה הקפטן הפנה את תשומת לבם של הנוסעים לכך שאנחנו נמצאים מעל גרינלנד ויש ראות מצוינת. מאותו רגע נדבקתי לחלון ולא השתחררתי ממנו עד שהאיים הלבנים נעלמו לחלוטין מהעין. את המצלמה הוצאתי רק כשכבר היינו ממש בקצה היבשת, אז זה מה שצילמתי.

גרינלנד

אוקיינוס קפוא
בהמשך דרכנו עברנו מעל קנדה. גם כאן, עברנו מעל אזורים בלתי מיושבים, קפואים לגמרי.

קנדה - הקצה
נהרות ואגמים קפואים


נוף ירחי
שני המראות הללו, של גרינלד וקנדה הקפואות הם מהמראות היפים ביותר שראיתי בחיי והתרגשתי מהם מאוד. מסתכלים החוצה מהחלון וכל מה שרואים, מאופק ועד אופק, הוא טונדרה קפואה ומושלגת. "אתה חושב שהמקומות האלה אי פעם מפשירים?", שאלתי את אלון בהתרגשות של ילדה. הוא פסק שחלקים מהם בטח חווים איזשהו סוג של קיץ, גם אם מעט.

יא ירח!
מאמצעה של הטיסה ועד סופה רדפנו אחרי השמש והתחמקנו מהירח בזריחתו. ככה, בין יום ללילה, הקפאנו את הזמן לכמה שעות.

ובסוף הגענו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה