יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

שלג ראשון באן ארבור

חיכיתי בסבלנות והנה הוא בא.



נכון, הוא עדיין חצי-קרח ובינתיים השכבה על הקרקע ממש רדודה, אבל בערוץ מזג האוויר אמרו שבין שתיים לחמש לפנות בוקר תהיה מכה רצינית. אמרו גם שצפויים להצטבר בין שניים לארבעה אינץ'.


קשה מאוד לצלם שלג בחושך, עם פלאש של מצלמה. ובלי הפלאש לא רואים כלום (אלא אם מצלמים את מנורת הרחוב). גיליתי את זה כבר בביקור שלנו כאן במרץ. אז אני מקווה שמחר בבוקר, כשאצא מהמיטה, עוד יהיה קר מספיק בחוץ כדי שלא כל כולו יימס.

אז הנה, אמרו שבשלישי הוא יתחיל וימשיך לתוך הלילה וגם קצת לרביעי בבוקר. הנה, משאלותיי התגשמו. אני יודעת שעוד יהיה כאן מספיק שלג ואולי מתישהו אני אפילו ארצה שהוא כבר יילך. אבל שלג ראשון זה משהו מיוחד. אני מתרגשת לכבודו. וכמו שאני מכירה את עצמי, שלא נמאס לי מסנאים (למרות שאמרו לי שבשלב כלשהו מפסיקים להתלהב מהם) ומזיקוקים (אפילו שעוד מעט אני בת 28) - כנראה שגם שלג ימשיך להלהיב אותי למשך עוד איזו תקופת מה.

ואני רק חושבת כמה חבל שאבא שלי, חובב מזג האוויר, ישן עכשיו בישראל בשעון שדוהר שבע שעות לפנינו. אחרת הייתי יכולה לדווח לו בלייב והוא היה גם מתלהב איתי :)

שלג שמח לכולם!


. . .

ועדכון בוקר
בבוקר השלג עדיין פה, אבל השמש כבר יצאה.
רואים את הכיוון בו השלג ירד - צד אחד של עמוד החשמל בחוץ מכוסה כולו בשלג (מצפון לדרום), הצד השני שלו חשוף ובצבע טבעי.

יא רבי, איזה שמיים!


המדרגות התמלאו מחדש במהלך הלילה (כולל שטיחון הכניסה הרטוב שסתם קפא) והפעם היה זה אלון שהשאיר טביעותיו, עם המגפיים האוסטרליים המעולים שלו. צריך לזכור לקנות עוד גרביים טובות לקראת החורף שבפתח.

Redback

וזאת אותה החצר האחורית של אתמול בלילה, הפעם באור מלא. ואפילו קצת שמש.







ושני מבטים מהמרפסת הקדמית. רק ממנה, כי אני בכפכפים ופליס ולא מתכוונת לאלף את הרגליים שלי עכשיו לעמידות לקור.



אתמול גיליתי מהו ספורט החורף המקומי. זה היה בזמן שיצאתי למרפסת הקדמית לראות שהשלג לא התחרט ושהוא עדיין יורד (ירד, ירד). ראיתי בחור אחד יוצא מהבית ומנסה להגיע בהליכה למכונית שלו. הוא החליק בגמלוניות כל הדרך עד אליה, ידיו מגששות באוויר אחרי איזו נקודת אחיזה נעלמה. גבירותיי ורבותיי, קבלו את ענף ספורט החורף החדש - סקי ליצנים!
אני בטוחה שנראה עוד הרבה מזה כאן, אני רק מקווה לא לקבל את מדליית הזהב בתחום הנפילה האומנותית. ייאמר לזכותי שיש לי שיווי משקל לא רע וחושים מחודדים. אמן.

פה פעם היה דשא. הוא יחזור מאוחר יותר.
בחוץ כבר שומעים את השלג נמס והופך למים ומטפטף מטה-מטה, עם כיוון הכבידה. אבל לא נורא, יבוא אחר במקומו. אפילו בתחזית של יום חמישי מצויירים כמה פתותים :)

יום שני, 28 בנובמבר 2011

הסלט המוזר עם הטונה

שוב יורד גשם.
אני רואה בזה עניין ראוי לציון רק בגלל שאתמול בלילה הגשם נפסק והבוקר אפילו הייתה שמש בחוץ כשקמתי. אחרי עשר דקות בערך היא הסתתרה ולקראת השקיעה התחיל רסס קל באוויר. לא הרבה מאוחר יותר, כשכבר החשיך, שמעתי את המכוניות על הכביש בחוץ עושות "וווש" של מים. אמרתי לאלון שכבר יורד גשם של ממש. אחרי חמש שעות רצופות הוא כבר מדנדנן לנו במרזבים ודופק על הגגון שליד חלון חדר השינה. אני אוהבת את מגוון צלילי הגשם. את המוזיקה המורכבת שהוא מייצר.

היום בישלתי בבית של אנשים אחרים ולראשונה בחיי, בישלתי בתשלום.
זאת דרך יצירתית לספר לכם שמצאתי עבודה. אני עדיין נזהרת, מפחדת להרתיע את הפרפר הנדיר שנחת על כף ידי, שיתעופף ולא יחזור שוב. אבל אני אספר, כי זה כבר די סגור ולא נעים לי לשמור מכם סודות. כשהייתי בבוסטון פנתה אליי מישהי בפייסבוק. היא יהודיה-אמריקאית ובעלה ישראלי. הציגה את עצמה, סיפרה שעברה לאחרונה לא"א ושאלה אם אני מעוניינת ב-Childcare opportunities. היא בהיריון, התינוקת אמורה להיוולד בעוד כמה שבועות והם מחפשים מישהי שתוכל לעזור איתה וגם קצת בבית. בהתחלה הייתי קצת חצויה לגביי זה, אבל אחרי כמה ימים מופלאים בחברתו של התינוק גבריאל ואחרי ששלחתי עוד כמה קורות-חיים למשרות כח-עזר וסייעת לאחות בביה"ח ולא קיבלתי כל סימן חיים בתגובה, חשבתי שאולי בעצם אני לא אתנגד לטפל בתינוקות קטנטנה. מה גם שאין לי הצעות ממשיות יותר על השולחן כרגע. שווה להיפגש עם הבחורה, לראות מי היא ולשמוע מה בדיוק הם מחפשים.
אז ביום שישי, מיד עם חזרתי מבוסטון, נפגשתי איתה. היא מצאה חן בעיני, הייתה אחלה כימיה והיה נראה שאנחנו משדרות על אותו גל. התברר שה"קצת עזרה בבית" שהם מחפשים היא בעיקר בבישול ולא בניקיון (משהו שבהחלט לא הייתי מעוניינת לעשות בשביל אחרים. אפילו את הבית שלי אני לא מאוד אוהבת לנקות). נותר רק לפגוש את בעלה ולראות אם יש כימיה גם איתו. קבענו פגישה נוספת אחרי סוף השבוע. הגעתי אליהם אחרי הסופ"ש ופגשתי את הבעל, שגם ממנו התרשמתי לטובה. עכשיו רק נותר לחכות שהתינוקת תיוולד (תל"מ - 29/11. משמע, מחר היא נכנסת לשבוע 40. הכי הרבה, נצטרך לחכות עוד שבועיים. אבל לא יותר מזה).
הצעתי שעוד לפני שהתינוקת תיוולד, אבוא אליהם ואמלא להם קצת את הפריזר, שיהיה להם אוכל שיחכה להם כשיחזרו מביה"ח אחרי הלידה. אז היום נסעתי ובישלתי אצלם. הכנתי מרק כתום, שניצלים, קציצות עוף ברוטב אדום ופשטידת זוקיני ופלפלים מאולתרת לגמרי, כולן מנות שתוכננו לשרוד את ההקפאה, ההפשרה והחימום החוזר. אני כבר לא רגילה לבשל לא רק לאלון. בטח ובטח לא רגילה לא לקבל משוב מיידי על האוכל. אז לא התאפקתי ונתתי להם לטעום קציצה אחת. התגובות היו אוהדות ואני שמחתי שקלעתי לטעם. אחר-כך שטפתי כלים והקפיצו אותי חזרה הביתה.
נהניתי לא להיות בבית יום שלם ולהיות במקום אחר, עסוקה ופעילה. כשנכנסתי הביתה, קצת לפני חמש אחה"צ, אמרתי בקול רם, "שלום בית! מה שלומך? איפה אתה היית כל היום?!". כן. בהחלט נחמד לצאת ולחזור אחרי יום עבודה. התגעגעתי לזה. ועכשיו מחכים שהתינוקת תיוולד. כבר אמרתי את זה, אני יודעת. אבל אולי אם אגיד הרבה פעמים זה יזרז את הלידה ואז תהיה לי עבודה. בינינו, לא באמת יודעים מה גורם ללידה להתחיל, אז יכול להיות שלחשיבה המכוונת שלי יש עכשיו איזו השפעה קוסמית שלא ניתן להוכיחה, אך גם לא להפריכה. מחכים.

אחת המשמעויות של כך שמצאתי עבודה היא שבקרוב אצטרך להתחיל לשלם מיסים. וכדי לשלם מיסים צריך להוציא Social Security Number וגם כרטיס. זה אומר שיש כל מיני דברים שאני צריכה לעשות, אבל במקום זה אני כותבת פוסט. שימו לב שאני מדברת בצ', דבר שאני לא נוהגת לעשות הרבה. בגדול, אני לא אוהבת להגיד "צריך" ומעדיפה להגיד "רוצה". אני רוצה לאפות קלצונה, אני רוצה לשטוף כלים, אני רוצה ללכת להתקלח. שמעתי פעם מישהו אומר שהשימוש בשורש ר.צ.ה הוא חיובי יותר. הוא גם מדגים איזו מידה של בחירה חופשית. דברים ש"צריך" לעשות הם בדרך כלל מטלות ואנחנו תופסים אותם כעול. משהו ש"צריך" להוריד מהגב, לפנות מהדרך, לגמור איתו ולהתקדם הלאה. לכן, גם אם אני לא ממש משתוקקת לשטוף כלים, אני מעדיפה לא להגיד צריך. והכלל הזה תקף לגביי פעילויות שאמורות להיתפס בעיני כמהנות יותר. אני לא תמיד מצליחה, אבל כשאני שמה לב, אני משתדלת.
אבל SSN אני צריכה להוציא, ואני ממש לא משתוקקת או מצפה לכך. וכדי להוציא SSN אני צריכה להיכנס לכמה אתרים ולהבין מי נגד מי, להבין איזה טפסים אני צריכה להדפיס ומה אני צריכה לכתוב איפה, אילו מסמכים אני צריכה להביא איתי ובאילו שעות אני צריכה לנסוע למשרדים של ביטוח לאומי האמריקאי. אז בינתיים אני כותבת פוסט. אולי מחר, כשאקום בבוקר רעננה וחדשה, אחקור את הנושא יותר לעומק.

אתמול התחלתי ללמוד ל-Toefl, ה-English Proficiency Test שאני צריכה לעשות כחלק מהתהליך ההסמכה לעסוק כאן בסיעוד. אמנם משרד הבריאות בישראל לוקח את הזמן, ובגדול, עם כל מה שקשור להנפקת הרשיונות שלי ושל כל מי שנבחן יחד איתי, אבל אני מנסה להתקדם עד כמה שאני יכולה עם התהליך. אחת מהדרישות היא להיבחן כדי להוכיח שאני יכולה לתקשר ברמה סבירה בשפה המדוברת המקומית - אנגלית. אתמול תרגלתי מבחן אחד בחלק הקריאה והיום תרגלתי חלק אחד של שמיעה. השמיעה שעשעה אותי, הקריאה השאירה אותי עם הלשון בחוץ. אין ספק שיכולת הריכוז שלי ירדה משמעותית מאז שאני קוראת בעיקר בלוגים ורובם בעברית. סיימתי את חלק הקריאה השלישי כשאני רוקדת בכיסא כמו משוגעת וגרוני ניחר מרוב שקראתי לעצמי בלחש בניסיון להתרכז בכתוב. המזל הגדול הוא שהבחינה היא בשבת בבוקר, ז"א, לא צפויים לי חודשים ארוכים של התכוננות לבחינה מטופשת שרוצה לבדוק שאני מבינה למה מתכוון הדובר כשהוא משתמש במקבילה האמריקאית ל"אם זכרוני אינו מטעה אותי". גם זו נחמה.

ואיך הבטן?
הרבה יותר טוב, תודה לכל המתעניינים. המעבר החד לתזונה שמרנית, דלת-עד-נטולת שומן הראתה את אותותיה כבר אתמול והיום התוצאות היו אפילו יותר ברורות. לא בחילה, לא כובד או נפיחות, לא כאבי בטן ולא ריצות לשירותים. לפעמים הקלה כל כך משמעותית תוך זמן כה קצר גורמת לי לחזור מיד להרגלי האכילה הרגילים שלי, אבל הפעם המשכתי לאכול רגוע גם היום.כשנסעתי לבישולים הצטיידתי בכריך שהכנתי לי בבית, כדי שלא אתקע בלי כלום ואהיה רעבה ואגלוש לתחליפים שאינם מותאמים לצרכי. הקשקוש היחיד שאכלתי היום היה שקית Fun Size של אמממז (שהם m&m's בשפת הדפנה-המטופשת המצויה), בה השתמשתי כתמריץ ללמוד לבחינה. זה עבד.
לארוחת ערב בישלתי אורז ואחרי שהטבעתי חלק ממנו במרק הסגול-זרחני שבישלתי אתמול, אכלתי עוד קצת בסלט הטונה המוזר שלי.

סלט הטונה המוזר נולד לפני ארבע שנים, כשהייתי בטיפול אצל איזה מטפל אלטרנטיבי חוזר בתשובה, אליו הופניתי באדיבותה של חברה ותיקה של המשפחה. היא טיפלה אצלו בהצלחה בסוכרת שלה, שהופיעה בזמן ההיריון ונשארה גם אחריו.
אותו מטפל שילב טיפול תזונתי עם רפלקסולוגיה מאוד אלימה וקצת אוסתיאופתיה. הטיפול התבסס על ההשערה שקרוהן הוא תוצאה של חומציות לא מאוזנת בקיבה ובמעי. שלילת מזונות חומציים מהתזונה אמורה לעזור למעי להפסיק לפגוע בעצמו ולהתחיל בתהליך של ריפוי הדלקת הכרונית. בהיותי אדם חושב שדוגל בשיטות מדעיות-אמפיריות, הודיתי שלא נוח לי עם ההשערה הבלתי מבוססת עליה הטיפול כולו נשען, אבל הייתי במצב של "כלו כל הקיצין" ובאמת שלא היה אכפת לי אם הוא היה אומר לי שהקרוהן הוא תוצאה של העיניים החומות שלי, כל עוד הטיפול שהוא מציע יעזור.
זאת הייתה דיאטה מאוד תובענית ומחמירה שבעצם קצת מזכירה דיאטה לטיפול בקנדידה. התפריט שלל צריכה של שמרים בכל צורה שהיא (ולכן גם בירה ויין), סוכר, דבש וכל מזון המכיל סוכר מעובד. גם ירקות ופירות ממשפחת הסולניים (כולל תפוחי אדמה) הוצאו מהתפריט. נאסר עליי לחמם שמן בכל צורה שהיא, מה ששלל כליל את האפשרות של טיגון מזונות (גם מטוגן הוא חומצי, כך מסתבר. שיהיה). ניתן היה לאדות, לבשל או לצלות כל מאכל ולהוסיף לו שמן אחרי הבישול. אחרי הניפוי הראשוני נשארתי עם תפריט שהיה מורכב בערך מ-15 פריטים בסיסיים, רובם בצורת הכנה מאוד פשוטה.
אכלתי דייסת דוואקר לא ממותקת לארוחת בוקר, טונה (רק במים), אפונה ירוקה, מלפפון ירוק (לא חמוץ, חס וחלילה), תפוחי עץ (רק רסק, הבטן שלי לא מסתדרת עם תפוחים בצורתם השלמה), בננות, עוף, בטטות, אורז לבן, אורז לבן ואורז לבן.
כך נולד סלט הטונה המוזר. כשהייתי צריכה לקחת איתי אוכל לעבודה או לבילוי הייתי קולפת מלפפון וחותכת אותו, פותחת קופסת טונה ומסננת. מוסיפה כוס אורז לבן, שמן זית בנדיבות ומלח. בתיאבון.
על אף רשימת המרכיבים הקצרה וההכנה הפשוטה, זה יוצא מאוד טעים (למי שאוהב טונה, כמובן). לא מדובר במנה בעלת טעמים עשירים, אבל היא משביעה, יש בה שילוב מושלם של חלבון, פחמימה וירק, היא קלה להכנה ונוחה לאכילה. מה רע?

את הדיאטה התובענית זנחתי מזמן. למרות שהמטפל התחיל להציע לשלב בטיפול גרסאות משונות של ריברסינג, תקשור ושתיית חלב אם (אנושי, כן-כן. אני הזדעזעתי), זה עבד. לראשונה, אחרי תקופה שבה סבלתי מ-20 שלשולים ביממה, שרובם העירו אותי בלילה והפכו את הלילות שלי לסיוט ממושך, הרגשתי טוב. הבטן שלי נרגעה והמגורים בחדר השירותים הפכו לזיכרון רחוק. אבל היו קצת חריקות, כאבים שהתחילו להעיר אותי באמצע הלילה ובדיקות הדמייה שהראו שהסיבה היא היצרות משמעותית בכמה מוקדים במעי הדק. כשהתאשפזתי באוגוסט 2007 לאותו ניתוח שאח"כ הסתבך והביא אותי לטיפול נמרץ, עוד התעקשתי להקפיד על התפריט הבלתי אפשרי גם בין כותלי בית החולים.
אבל אחרי כמה ימים ההתעקשות שלי נחלשה ובאותו יום גורלי, שבערבו הובהלתי לניתוח חירום, שתיתי את חומר הניגוד של ה-C.T עם תרכיז פטל עמוס סוכר ואפילו אכלתי מנה כפולה של קוסקוס ושווארמה הודו לצהריים. ביני לביני לחשתי לעצמי מילות פיוס, שאולי אנסה לחזור שוב לדיאטה אחרי שאחזור הביתה. אבל בתוך בית החולים זה פשוט מסובך מדי.
כמה שבועות אחרי השחרור מביה"ח, אחרי פרק בטיפול נמרץ וחודשיים או משהו של הזנה על-ורידית ללא כל מזון או שתייה דרך הפה, החלטתי שאני עם דיאטות קיצוניות גמרתי. בעיקר כי למדתי שחיים רק פעם אחת ואחרי שהפעם האחת שלי הייתה תלויה על חוט השערה, חשבתי כמה מטופש זה לשלול מעצמי תחום חיים שלם שאני שואבת ממנו כזאת הנאה אדירה. לאט-לאט חזרתי לאכול ואחרי תקופה ארוכה של סגפנות הרשיתי לעצמי לשתות בירה וסופסוף יכולתי גם לשבת במסעדה בלי להסתפק רק בכוס של תה צמחים לא ממותק.

רק הסלט המוזר עם הטונה נשאר מאז (ועוד כמה צלקות על הבטן, מתחת לחולצה) והוא חוזר לככב מדי פעם, בעיתות שלום ומלחמה בגזרת הבטן למודת הסכסוכים שלי. כי שפה פשוטה, שמדברת במנות של שלושה מרכיבים, היא מבינה בקלות. אמן.

לבשל מרק עם החלונות פתוחים

לפני כמה ימים קראתי את הפוסט הזה בבלוג של אראן האהוב עליי כל-כך. היום, כשהתחלתי לבשל מרק, נזכרתי באותו פוסט והחלטתי לפתוח את החלונות. בחוץ אפור וגשום ובפנים חם. פתחתי חריץ בחלון שקרוב אליי ונתתי למטבח החם להצטנן קצת בעזרת האוויר שנכנס מבחוץ. זה נחמד ככה, לשתף את השכנים במתרחש במטבח שלי, לגרות להם את הדימיון ואת בלוטות הטעם.

חלון המטבח שלי

הגשם שהתחיל לרדת אתמול אחר הצהריים לא הביא איתו קור ראוי לציון. אתמול בערב יצאתי למכבסה בלי מעיל ולקחתי עליי רק צעיף סמלי. גם היום בצהריים, עם טמפרטורה של 14 מעלות צלזיוס בחוץ, חשבתי כמה מזג אוויר הוא עניין של הרגל והתרגלות. בשנה שעברה בתקופה הזו של השנה התחלתי את הסטאז' בשערי צדק. אני זוכרת שיצאתי מהבית יום אחד בצהריים ובחוץ היה מן אבק והשמיים היו חומים-אפורים. אתר ירושמיים שנהגתי להיוועץ בו כמעט בכל פעם שיצאתי מהבית גילה שבחוץ שבע מעלות והגדיר את מזג האוויר "קור כלבים" ואני התעטפתי בסוודר, מעיל, כפפות וכובע וכרכתי סביב הצוואר את הצעיף הכי צמרירי שמצאתי בבית.  יצאתי החוצה, כמעט נעלבת מהקור הקיצוני שפקד את ירושלים. אני נזכרת ביום ההוא וחושבת - כמה מעט ידעתי אז וכמה הרבה השתנה בתפיסה שלי את מזג האוויר בחודשים הספורים שאני נמצאת באן ארבור. והשינוי הזה הוא דווקא מאוד לטעמי.

החצר האחורית שלנו, שטופת גשם

עבר עליי יום מוזר.
אתמול, אחרי שחזרתי מהמכבסה, ביקרתי בשירותים שש פעמים ברציפות בתוך ארבע שעות. כל הצהרות הגבורה שלי נוסח, "לא מפריע לי זה" ו"לא אכפת לי זה" נמוגו כעשן. מצאתי את עצמי יושבת באחת וחצי בלילה על האסלה ותוהה מה עשיתי רע, למרות שידעתי את התשובה טוב מאוד - אכלתי בלי להיזהר. ועכשיו אני משלמת את המחיר. מהאסלה דילגתי ישר למקלחת. אחרי יום קשה-קשה בגזרת ה"מתחת לחגורה" המעט שאני יכולה לעשות עבור הגוף שלי הוא לשטוף אותו בקצת מים חמים שיעזרו להרפיה, יזכירו איך לנשום וגם ידאגו שלא יתפתח לי איזה זיהום לא סימפטי באזורים רגישים, בנוסף לכל הצרות. אחרי שעמדתי דקה במים היה נראה לי הגיוני יותר למלא אמבטיה. שוב חשבתי איזה מזל שאנחנו גרים בבית עם אמבט. התיישבתי במים החמים ובזמן שהבטן שלי געשה בעוד ערבול קולני, הבנתי שעוד לא סיימתי את היומית. יצאתי מהאמבטיה החמה, התנגבתי מהר והתיישבתי שוב על האסלה. לא נעים.
אחרי עשרים דקות במים, יצאתי והתכוננתי להיכנס למיטה. הייתי עייפה כבר לפני שלוש שעות אבל המחשב משך אותי להמשיך. מצאתי המון בלוגים חדשים לאחרונה שאני נהנית לקרוא בהם ולפעמים קשה לעצור. אבל לגוף שלי היו תוכניות אחרות. לרוע מזלי האמבטיה עוררה אותי ולא עזרה לי להתמסטל. בשתיים וקצת כיבינו את האור ואמרנו לילה טוב, אבל אני המשכתי לשכב ערה עד שלוש, משלוש עד ארבע נרדמתי לשינה קלה מאוד ורק בארבע, אחרי שחזרתי למיטה מפיפי שלישי, נרדמתי על אמת.

הצגת התכלית של אתמול בערב הבהירה לי שהגיע הזמן למעשים. ולכן, היום היה יום טיהור. פתחתי את הבוקר בכוס תה ענקית ובננה, המשכתי עם רסק תפוחי-עץ ודייסת קוואקר וצימוקים. אחר כך עוד בננה, חצי תפו"א מבושל עם קצת מלח, כוס מיץ תפוזים וכוס מים גדולה. זה היה התפריט שלי, בגדול, רוב הבוקר והצהריים. ללא טיפת שומן, אפילו לא לחם עם אבוקדו. בסיסי-בסיסי. בארבע אחה"צ, עת סגרתי את המכסה על הסיר של המרק, התפניתי לכרסם את שלל כנפי העוף שהתכבסו בציר העוף שבישלתי עבור המרק. זה היה החלבון המשמעותי הראשון שלי היום. בזמן הזה כבר הספקתי להסתחרר כמה פעמים, חלקן הגדול בעודי יושבת.
הגוף שלי מצחיק. הוא יודע להביע את מחאתו רמה כשאני אוכלת שטויות ולא מקפידה על תזונה, בעיקר כשמדובר במזון עתיר שומן. אבל גם כשאני פתאום עושה סיבוב פרסה ועוברת לאכול הכי טוב וממושמע הוא מתבלבל לגמרי. בעיקר, הוא מציג שלל תופעות שיותר מהכל מזכירות גמילה מפחמימות וזה מוזר, כי כאמור, אכלתי שתי בננות ותפוח עץ וצימוקים ובדייסה היה גם דבש. אבל אפשר גם לייחס את הסחרחרת למיעוט שעות השינה בלילה (אני כבר לא רגילה להסתפק בשבע) ולמרתון השירותים של הערב הקודם שבהחלט גבה מחיר. ההיבט הנחמד של הדיאטה המטהרת היה לראות עד כמה מהר הכליות שלי מתגייסות למשימה ומתחילות להפיק מים בערך מכל דבר שנכנס לי לגוף. גם המהירות בה חלפה הבחילה ובמקומה הגיעה תחושת תיאבון בריא שימחה אותי מאוד. אין אפס - כשאני מתנהגת יפה לגוף שלי, הוא מחזיר לי באותה מטבע (לא לפני שהוא ממש מבהיר את הנקודה שלו, שהייתי לא בסדר ואכלתי משוגע ונונונו לי וכל זה).

על אף התשישות הקלה שאפפה אותי במהלך הבוקר, התעקשתי לבשל מרק. בקניות של יום רביעי אספתי את כל המרכיבים הדרושים להכנת מרק כרוב-סלק, לראשונה מאז הגעתי לארה"ב. תיארתי לעצמי שבשלב מסוים אשתעמם מהתפריט השמרני-אנמי ואחפש משהו מעט מורכב יותר והעדפתי להיות מוכנה עם מאכל שהוא מספיק מעניין, אבל גם לא מזיק או הרסני. הרבה יותר טוב מ"שובר שגרה" בדמות פרוסת לחם עם אבוקדו, חביתה ועגבנייה.
בישלתי את המרק עם חלונות פתוחים ונהניתי מהקשר עם החוץ הגשום. זזתי לאט במטבח, לא מסדרת אחרי כל שלב, משאירה דברים לאחר-כך. נהניתי מההיכרות הראשונה עם הסלק המקומי, שהגיר סגול כהה לכל עבר ברגע שהסכין נגעה בו. מאוחר יותר הוא התגלה כמתוק הרבה יותר מאחיו הישראלי. מי יודע, אולי סלק כזה לא יהיה אכפת לי לאכול גם במנות אחרות.

צילום ידי הבשלנית באדיבות הסטודנט אלון
בחמש ועשרה כיביתי את האש מתחת לסיר המרק. החלפנו בגדים ויצאנו אל הקור הרטוב, לאסוף את אלי משדה התעופה. אלון אמר שאני לא חייבת להצטרף, אבל צדק כשניחש שהיציאה מהבית תעשה לי טוב. מכיר אותי טוב, הבחור שלי.
בדרך דיברנו על ההבדל בין הכבישים בישראל לאלה האמריקאיים. וגם שוב נזכרנו כמה אנחנו אוהבים לשבת יחד במכונית נוסעת, משוחחים ושותקים חליפות ונהנים מהזמן העובר במרווח שבינינו.
כשאספנו את אלי נהניתי להרגיש את השמחה האמיתית שכולנו חשנו על המפגש. שמחתי באמת לראות אותו ונראה שגם הוא שמח לפגוש אותנו. הוא שאל על סוף השבוע שלנו וסיפר על שלו ושמחתי מאוד כשנעתר להצעתי לקפוץ אלינו הביתה לקערית ספונטנית של מרק.

אתמול, לפני שאלון נרדם ואני המשכתי להיות ערה לידו, הוא הזכיר שמחר צריך לחשוב על אוכל לשבוע הבא. סוף השבוע הארוך השכיח ממני את המציאות הזאת, של השבוע שמגיע מיד אחרי החופשה. עם רמת המעיכות בה סיימתי את הערב והיעדר כל השראה לגביי התפריט של השבוע שלפנינו, המהמתי בהסכמה שקטה וניסיתי לא לחשוב על אוכל. אלון הזכיר שיש שוקיים של עוף במקפיא ואמר שאפשר אולי להכין אותם בתנור ולהסתפק ב"סתם סנדביצ'ים", שזה מה שהיינו עושים פעם, בירושלים, לפני שנהייתי עקרת בית חסרת עבודה ובעלת כל הזמן שבעולם (להכין בו קלצונה). אני נזכרתי למה אני אוהבת להקפיא עוף, שיהיה. בסוף הוא שם בדיוק ברגע שצריך אותו, ממש כמו סופרמן.
בצהריים הוצאתי את העוף מהמקפיא ואחרי שאכלנו מרק ואלי הלך, שלפתי שקית קוקי מהארון והעמסתי לתוכה את השוקיים. העיניים שלי נחו על ארבע האשכוליות האדומות שקניתי עוד לפני שטסתי לבוסטון ושורדות כבר שלושה שבועות. אין מה להגיד, לפירות הדר יש כושר עמידות. כבר בשבוע שעבר שיחקתי עם הרעיון להכין עוף במיץ אשכוליות אדומות (כי לאכול אותן כמו שהן אני לא יכולה במצבי, למורת רוחי ולמגינת לבי). אחרי חיפוש מתכונים עקר ברחבי הרשת החלטתי להעביר את הרעיון למגירה. אבל הערב הבנתי שבעצם אני ממש לא צריכה מתכון. ממתי בכלל צריך מתכון לעוף?
סחטתי אשכולית אחת לתוך השקית ואחריה עוד אחת, כי היה נראה לי שאפשר קצת יותר מיץ. הוספתי בערך כף דבש, שליש כוס שמנ"ז, מלח פלפל וקצת בלסמי (כן, אני שמה בלסמי בההההכל). והמון שום, כמובן. את הראש האחרון שהיה בבית. אחרי חצי שעה בתנור הבית התחיל להתמלא בניחוח פרדסים. אחרי שעה ועשרים של צלייה התקבלו שוקיים שזופים וריחניים והבשר יצא ורדרד ורך. החיבור בין עוף ופירות הדר הוא קסם. המיץ מרכך את בשר העוף וגם החלקים הפחות שמנים הופכים עסיסיים. נפלא.
אז עכשיו יש מה לשים בתוך הכריך, אבל ממה נכין את הכריך, בדיוק? אתמול בלילה, באותה שיחה חסרת מעוף (מצדי. נראה שדווקא כשאני במצב כזה אלון מפצה ונולדים לו רעיונות חדשניים), אמרתי שאולי פשוט אכין לחמניות קטנות מהבצק בו אני משתמשת לקלצונה. אבל הבוקר נזכרתי בפעם האחת בה ניסיתי להכין מאותו בצק לחם. זה יצא נחמד, אבל היה קצת דחוס מדי. אין מה לומר - זה לא שאור.
אז אחרי שהעוף נכנס לתנור נכנסתי אני לאתר "הנחתום" בחיפוש אחרי מתכונים ללחמניות. כל המתכונים באתר דרשו בצק מקדים והתפחה של שמונה שעות במקרר. מאחר ולא היה לי "יום קודם", חיפשתי הלאה. נכנסתי לאתר של קרין גורן. אמנם אני לא מתה עליה ובד"כ לא מחפשת אצלה מתכונים, אבל היא באה לי בטוב. במקום לחמניות, קיבלתי רעיון גאוני אחר - פיתות מחבת, או בשמן הלא-פוליטקלי-קורקט: פיתות עירקיות!
הלכתי על זה.
הבצק מאוד קל להכנה, שעה התפחה והוא נוסק לשמיים בגלל כמויות השמרים המטורפות. הפעם חרגתי ממנהגי ולא הפחתתי את השמרים בחצי ולכן הבצק התנהג כמו שהתכוון המשורר. ראיתם? אפילו אני מצליחה לכבוש לפעמים את היצר. בזמן שהבצק תפח והעוף נצלה סיפרתי את אלון. איזו יעילות, אה? עם איך שהיום שלי התחיל, לא הייתי מאמינה שככה הערב שלי ייראה. אחרי התספורת חילקתי את הבצק לכדורים והנחתי בצד להתפחה שנייה, עשרים דקות נוספות. בסופה של ההתפחה השנייה חיממתי מחבת טפלון גדולה והתחלתי לרדד כדורי בצק לפיתות שטוחות. צד אחד עד שנוצרות בועות, צד שני חצי דקה, הופ - לצלחת ולכסות במגבת. הרגשתי לגמרי עיראקית, מרחפת מהמחבת לשולחן הלישה-עריכה שלי, שוב למחבת והכיסוי במגבת והכל. גיליתי את השורשים העיראקיים שאין לי.
התקבלו כמעט עשרים פיתות בגודל צלחת גדולה, ממש בכלום מאמץ. אחרי שהכנתי לאלון ולי לאפה/ראפ עם טחינה, חסה ופולקע אחד של עוף באשכולית אדומה לארוחת לילה מושחתת (זה הזיוף הראשון שלי היום והרשיתי לעצמי רק בגלל שהבטן הייתה בוב'לה מאז הצהריים), סיכמנו שאפשר ואף רצוי להכניס את החביבות לרפרטואר הקבוע. עכשיו רק נותר לראות איך הן ישרדו הקפאה והפשרה.

לאפה אמריקאית וערמה של פיתות (גם מתחת למגבת התכולה)

עוד הספקנו היום לתכנן בקווים כלליים ביותר את הביקור שלנו בישראל. תפתחו יומנים - נוחתים ב-20/12 בבוקר ועוזבים בין שישי לשבת (31/12) לפנות בוקר. הצעות למפגשים, ארוחות שחיתות, מסעות בעקבות הגביע הקדוש ושחזורים של מלחמת היהודים ביוונים אנא שלחו למייל של אלון או שלי. אנחנו מתכננים לחלק את זמננו בין הקיבוץ למושב והולכים להיות לנו עשרה ימים עמוסים ומלאי התרחשות. אבל חשוב לנו לפגוש את כולכם, אז השמיעו קול!

את השנה האזרחית החדשה נקבל כבר באן ארבור. אני מקווה שכשנחזור מישראל כבר יהיה שלג הגון ולא סתם חצי פתית לעשרים קילומטר רבועים. אבל אמרו לי כבר להיזהר במשאלותיי. אז אני לא נזהרת, פשוט שומרת אותן לעצמי.

ועכשיו, לפני שאני הופכת לדלעת... יש עוד חצי מטבח לנקות (קצת פחות כי אלון המופלא שטף את הכלים שאני לכלכתי) ואני גם צריכה מקלחת.

שבוע טוב!

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

Thanksgiving & Stuff

ביום חמישי חל חג ההודיה, חג הקציר האמריקאי. לכבוד המאורע לא אכלנו תרנגול הודו וגם לא ניצלנו את המבצעים המטורפים של יום שישי השחור, אבל אלון יצא לחופשה מהאוניברסיטה כבר ביום רביעי וזכינו בסופ"ש ארוך. כרגיל, כמובן, יש תרגילים לפתור ומאמרים לקרוא, אבל לפחות יכולנו להרשות לעצמנו קצת לבלות בין לבין.

Dinner & a Movie
בשבילי, אין בעולם שילוב מוצלח יותר לבילוי משותף עם אלון. לפעמים אנחנו פשוט נשארים בבית, אוכלים ארוחת ערב מושקעת יחד (לפעמים סתם חביתה וסלט יכולים להיות מאוד מפנקים) וצופים ביחד בפרק האחרון של אחת הסדרות האהובות עלינו. אבל בתחילת השבוע אלון הציע שנלך לראות סרט באחד הערבים וביום רביעי התחשק לנו לאכול בחוץ, וכך אחד הצטרף לאחר. יצאתי לרוץ וכשחזרתי הייתי מוכנה להמבורגר שלי. למרות הקור המתגבר בימים האחרונים בחרנו לרכב לעיר על האופניים שלנו. זה בעצם ממש לא נורא לרכב בקור. אם רוכבים בעלייה - מתחממים מהמאמץ. אם רוכבים במישור - אין רוח. ואם רוכבים בירידה? טוב... לפחות זה נגמר מהר. כשהגענו הביתה בחזרה הייתי חייבת להודות בפני אלון שהירידה עד הבית הייתה פחות נוראית ממה שחשבתי שתהיה. באמת לא נורא. אני מרוצה מעצם כך שאפשר עדיין להמשיך לרכב על האופניים. אנחנו מוצאים את עצמנו מתפייטים מדי פעם על הקלות, הגמישות וההנאה שבזמינות של האופניים. ואפשר גם להוסיף לזה את נקודות הזכות של הידידותיות לסביבה והתועלת הבריאותית.
רכבנו בדרך המועדפת עלינו והתרשמנו מהעיר המרוקנת. חג ההודיה הוא חג משפחתי ומאחר ואנחנו חיים בעיר של סטודנטים, המון חבר'ה פשוט נסעו הביתה לסופ"ש. חלק גדול מהבתים היו חשוכים, רק פה ושם איזה חלון מואר. הרחובות היו ריקים ממכוניות חונות ואנחנו היינו כמעט היחידים ברחוב. זה מראה מאוד מיוחד בעיר שבדרך כלל שורצת תלמידי קולג'. בינינו לבינינו ניחשנו שבטח ככה העיר תיראה לפני שניסע לישראל, רק עם שלג וקישוטי חג-מולד. אנחנו טסים חמישה ימים אחרי שהסמסטר נגמר וכולם בטח ימהרו לברוח מיד בסיומו ונישאר רק אנחנו ועוד כמה חסרי-מזל שלא הצליחו להשיג כרטיס לתאריך מוקדם יותר.
בחרנו מסעדת גריל אמריקאי שנמצאת די קרוב לבית הקולנוע. אני אכלתי את ההמבורגר המצוין שלהם שאני מפנטזת עליו כבר שבוע, ואלון אכל cheese steak sandwich בלחמניית ג'בטה טרייה וטובה. זאת הייתה הפעם השנייה בה בחרנו לאכול ב-Red Hawk ומאחר ועבר כבר חודש מאז הפעם הראשונה בה ניסינו את המקום, הספקנו לשכוח. שמחנו להיזכר שהם די טובים. המנות הבשריות שלהם גדולות ומפנקות והן מוגשות על לחמניות טריות. ההמבורגר שלי ונתחי הסינטה בכריך של אלון בלטו שניהם בטעם הבשרי המובהק שלהם, שלא מותיר מקום לספק בנוגע לאיכות הבקר בו השתמשו. והכיף הגדול הוא שהם גם לא יקרנים. היה מאוד כיף להיזכר כמה הם מוצלחים והבטחנו לעצמנו שהפעם לא נשכח כל-כך בקלות.
אחרי האוכל עברנו בבית מרקחת כדי לקנות לי כדורים נגד אלרגיה והמשכנו ישר למישיגן תי'אטר, בית הקולנוע המפואר יותר בין השניים הנמצאים במרכז העיר. הלכנו לראות סרט חדש בשם Descendants בכיכובו של ג'ורג' קלוני. למרות שזה עתה יצאנו מארוחת ערב במסעדה, חשקה נפשו של אלון בפופקורן ואני הסכמתי להיכנס שותפה. אבל לי התחשק גם ממתק, אז קניתי צימוקים מצופים שוקולד של נסטלה, הממתק האולטימטיבי מבחינתי. הסרט היה טוב והוא היווה המשך מוצלח לערב הנעים שבילינו יחד. ניצלתי מספר הזדמנויות במהלך הסרט כדי להודות לאלון שיזם את הבילוי המשותף וש"הוציא אותי" לערב בעיר.

אני רוצה מכונית
לא. לא באמת. אבל זאת אחלה כותרת פתיחה לקטע שיעסוק במכונית.
יש בחור בשם אלי, יהודי אמריקאי, שלומד עם אלון במחזור. הוא עבר בעקבות המנחה שלו מאוניברסיטת "בראון" ויצא לנו לבלות איתו כמה ערבים יחד, בארוחת ההיכרות המחלקתית שנערכה ביום שהגעתי, בארוחת שבירת הצום במוצאי יום כיפור ובעוד ערב אחד שקבענו להיפגש עם עוד כמה חבר'ה לסתם ארוחת שישי. אחרי אותה ארוחת שישי אלי שאל אם יש לנו תוכניות לחג ההודיה וסיפר שהוא נוסע לבקר את אחיו במסצ'וסטס. הוא שאל אם נסכים להסיע אותו לשדה התעופה, לשמור על האוטו במהלך סוף השבוע ולבוא לאסוף אותו מהשדה כשהוא חוזר. אמרנו שבטח. באותו ערב אלי גם הציע לי שיכתוב מייל למכרה שלו מאן ארבור ויבקש את עזרתה במציאת עבודה עבורי. הוא כתב את המייל כבר ביום למחרת וכיתב גם אותי עליו, כך שיכולתי לראות באילו מילים חמות וסופרלטיבים מחמיאים בחר לתאר אותי. התרגשתי.
כשהייתי בבוסטון אלי הציע לאלון להצטרף אליו לנסיעה למכבסה והשניים בילו יחד שעתיים נעימות בזמן שהכביסה עשתה את שלה. כשאלון סיפר לי על ההצעה של אלי בנוגע למכבסה, התרגשתי שוב. כשהגענו לארה"ב סיפרו לנו שהאמריקאים הם אגוזים קשים לפיצוח. שרובם לא ששים לעשות טובה לאדם אחר, אלא אם הוא חבר קרוב מאוד או בן משפחה. שברוב המקרים, היחסים עם רובם קורקטיים ומרוחקים. והנה בא לו אלי, ומתנהג לגמרי אחרת. אז נכון, הכללות הן דבר בעייתי ותמיד יש את היוצא מן הכלל. ונכון, אולי חלק מזה נובע מכך שהוא יהודי. אבל עדיין, אני מנחשת שחלק מהעניין הוא פשוט שיש כאן מישהו שקצת "סימן" אותי ואת אלון כ-His kind of people והחליט שהוא ישמח שנהיה חברים. ולכן, בלי טקסיות מיותרת או הכרזות רשמיות, הוא פשוט מתנהג כמו חבר. הוא חושב עלינו, הוא עושה עבורנו דברים בשמחה, הוא אומר "בואו נעשה משהו יחד מתישהו" ומתכוון לזה. וזאת תחושה נעימה, להרגיש מחוזרת חברתית. לא להיות חלק מריקוד מאוד א-סימטרי ולא הדדי, שבו ברור מי מעוניין יותר, מי נותן ומי מקבל.
אז ביום רביעי הסענו את אלי לשדה"ת עם הרכב שלו ומאז אנחנו בעלי רכב. זה אפשר לנו לנסוע מיד אחר-כך לקרוגר לעשות קניות לפני החג. קפצנו גם לחנות היד השנייה ומצאנו שרפרף קטן ומעולה כמו שחיפשנו כבר כמה זמן, כזה שמיועד במקור לעציצים, אבל ממלא בדיוק את החלל שליד כורסת הקריאה של אלון והוא מושלם בדיוק כדי להניח עליו כוס תה. הידד!
אמנם הקטע הזה נושא כותרת שקשורה למכוניות, אבל הוא בעצם על חברות. אם נראה לכם שאני מתעסקת בזה הרבה לאחרונה, אתם צודקים. בגיל 27, אני כבר לא רגילה להיות במצב הזה, של אי-ודאות חברתית. כשישנו הצורך לקרוא נכונה את המפה החברתית, להבין מי בעדך ומי סתם עושה בכאילו. אני חושבת שהפעם האחרונה בה הרגשתי כך בכזאת חדות הייתה בכיתה ז'-ח' ואני עדיין מתפלאת על עוצמת הרגשות שהמצב הזה מעורר בי ועל יכולתו לערער את הביטחון העצמי שלי. ובתוך המצב הזה, של התלישות החברתית, ההיסחפות בנהר שוצף ללא כל נקודת אחיזה, כל אדם שכוונותיו טובות והוא מבטא אותן בישירות ובבהירות הוא כמו קרן שמש חמימה. או כמו ליטוף על הלחי. משהו מרגיע, משרה ביטחון. כזה שמאפשר לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, ולו לרגע. כזה שלרגע משקיט את המים הסוערים ומאפשר לי לזהות את הבבואה של עצמי במים השקטים שמולי ולהיזכר - נכון, זאת אני.
כשעזרתי לאלון ללמוד לבחינת ה-GRE שיננו יחד את המילה "emollient", שמשמעותה הפשוטה היא קרם או חומר המרגיע את העור. אבל בהשאלה, משמעות המילה היא להרגיע ולרכך. נזכרתי במילה הזאת אתמול, בהקשר המושאל. היא התאימה מאוד לתיאור התחושה שלי בתגובה לכל גילוי החברות האותנטיים האלה. אני מרגישה שהנפש שלי נרגעת כמו עור יבש שנכווה בשמש וזה עתה מרחו עליו קרם מרגיע, קריר ונעים.

סטייקים ותפוחי אדמה בתנור
ביום שבת לפני שבוע החלטתי שהגיע הזמן להסתפר. בפעם הקודמת שהייתי זקוקה לתספורת לא רציתי להתחיל לחפש ספר מקומי ולכן סיפרתי את עצמי בבית, אקט שהוכתר כהצלחה חלקית וגם זה רק אחרי תיקון זוחל שנמשך יומיים אחרי התספורת המקורית. הפעם הבנתי שאני צריכה עזרה מאיש מקצוע. מה תעשה הבחורה הפשוטה שהגיעה לעיר רק לפני חודשיים והשאירה מאחור בישראל את הספר הטוב שמצאה, גם אם שמרן במקצת? פתחתי גוגל, כתבתי hair stylist Ann Arbor והתחלתי לסנן את התוצאות. רציתי להסתפר באותו יום וכך הזוכה המאושר היה המקום שהיה פתוח בשבת וגם היו בו תורים פנויים.
אחרי התספורת (המאוד מאוד מוצלחת!) קפצתי לבקר את יוני וסמדר כדי לאסוף מהם משהו קטן שחיכה לי שם. דיברנו על תוכניות לחג ההודיה וכולנו אמרנו שאין לנו כאלה, בעצם. סמדר ואני השתעשענו קצת ברעיון להכין תרנגול הודו שלם ואמרנו שאולי נאכל יחד ארוחת ערב בחמישי. ביום שלישי הטלפון שלי צלצל ויוני היה על הקו ובפיו הזמנה לארוחת ערב. הצעתי שאני אסגור את הפרטים הנוגעים לתפריט מול סמדר במייל, שם היא הודתה שבעצם תרנגול הודו זה סתם מסובך ומאחר ואין לנו חובה לכבד את המסורת המקומית, אולי פשוט נלך על סטייקים ותפו"א בתנור, שזה ללא ספק טעים יותר. בקניות של יום רביעי קניתי מצרכים לקלצונה גבינות ואנטיפסטי, הוריאציה החביבה עליי לאחרונה. לארוחת הערב הבאנו סלט, קלצונה ושעועית ירוקה מוקפצת. 
לאחרונה אני מתבלת את הבצק של הקלצונה בעלי טימין יבשים ומדי פעם מוסיפה גם קומץ ציפורן, שהוא תבלין די שנוא אצלי במשפחה, למעט אמא שלי שאוהבת אותו אהבת אמת חסרת גבולות או מעצורים. זה יוצא טעים וריחני ומעניין, אבל יותר מהכל התפעלתי בפעם האחרונה מהיופי המתקבל כשעורכים את הבצק.


משובץ יהלומים


כשעל הצלחת שלי נחו להם יחדיו סטייק, תפו"א צלויים, שחומים וריחניים וערימה חביבה של שעועית ירוקה, נאנחתי בנחת ותענוג - השילוש הקדוש. ככה צריך לאכול סטייק.
אבל היה לי חוב לא סגור, והייתי צריכה לפרוע אותו.

Some Drinks and a Stuffed Something
סמדר החליטה לרדת מרעיון תרנגול ההודו הממולא אחרי שאני כבר נכנסתי לאמביציות. במקפיא שכב לו עוף שלם, תמים, לא חושד בדבר. קניתי אותו מלכתחילה כדי שיהיה "לשעת הצורך", בעיקר למקרה שארצה להכין מרק עוף וכל המצרכים יהיו בנמצא בבית, חוץ מעוף. השיחה עם סמדר הזכירה לי שבעצם אף פעם לא מילאתי עוף (תרנגולת רגילה, לא הודו), עובדה די מוזרה בהתחשב בכך שאלון אוהב את העוף הממולא שאמא שלו מכינה מדי פעם. העובדה הזאת (שאני נהנית להכין לאלון מאכלים שהוא נהנה לאכול) בצירוף החג האמריקאי המצווה לאכול חיה מכונפת שלמה וממולאת וצלויה בתנור, גרמו לי לרקום מזימה. ולכן, כבר בחמישי בבוקר העברתי את העוף השלם מהמקפיא למקרר, שיפשיר לו לאיטו.
אחד החבר'ה הפחות שגרתיים שלומד עם אלון הוא בחור (איש, אדון, גבר) בשם רוב. רוב נמצא בשנות החמישים לחייו והוא פרש לאחרונה מצבא ארה"ב והחליט לחזור לאוניברסיטה ולעשות דוקטורט במדע המדינה ויחב"ל. בתחילת השבוע הוא הזמין את אלון ועוד מישהי מהקבוצה שלהם אליו הביתה למשקאות ושיחה מול האח בשישי אחה"צ. מאחר ולא הוזמנו לארוחת ערב, התוכנית שלי נדמתה גאונית - נלך לשתות וקצת לנשנש, נחזור הביתה בדיוק בזמן כדי להכניס את העוף לתנור ונאכל עוף ממולא חגיגי לארוחת ערב. אז זהו, שלא בדיוק.
מסתבר שאשתו של רוב היא בשלנית מדופלמת. ישבנו לשולחן ליד האח, כמובטח. והוגשו משקאות. ואז אן התחילה להצעיד לשולחן שורה של מאפים בכל צבע וצורה, כולם בגודל של ביס בערך. אז נכון, לא הוזמנו לארוחת ערב, אבל מהר מאוד התברר שמכאן לא נחזור רעבים. ואמנם הוזמנו לשעה ארבע אחה"צ, אבל הערב התקדם ונהיה גם ברור שלא נחזור הביתה עד שש ולא נשב לשולחן בשמונה ונחתוך את העוף הריחני שלנו. כמה פעמים במהלך הערב, כשקצת איבדתי את הקשר לשיחה ובהיתי באש המתפצפצת באח (הבאז העדין של היין עזר לי) עברה לי המחשבה בראש - מה אני אעשה עם העוף שהפשרתי? להקפיא בחזרה אי-אפשר, אבל אנחנו כבר לא נאכל אותו הערב. לזרוק? חבל...
החלטתי שאצלה אותו כמעט לגמרי ולמחרת אשלים את הצלייה וגם אשחים אותו.
כשהגענו הביתה בתשע בערב, אחרי שרצתי לשירותים (שלוש פעמים ברצף) כדי לתת לבטן שלי לבטא את מחאתה הרמה על תפריט ארוחת הערב שהורכב ממבחר מאפים עתירי שומן, נעמדתי ומילאתי את העוף בתערובת אורז לבן, צימוקים, שקדים ובצל מטוגן. מאוד נהניתי ממילוי העוף הראשון שלי ותפרתי את העור ביד אומן, כדי למנוע מהמילוי לברוח החוצה בזמן הצלייה. תוך כדי התהליך השחלתי גם בערך שמונה שיני שום במגוון נקודות אסטרטגיות בין העור לבשר. אחרי שהעוף בילה חצי שעה בתנור הבית החל להתמלא בניחוחות משכרים. "כמה חבל שאנחנו לא אוכלים אותו כבר הערב", אמרתי לאלון, "איזה בזבוז".
היום בצהריים הדלקתי את התנור והכנסתי את העוף לשעה. אחרי חצי שעה הורדתי את הכיסוי כדי שהעור קצת ישחים וכעבור עשרים דקות נוספות העברתי את התנור למצב גריל. כשסיימנו את שיחת הסקייפ השבועית עם המשפחה של אלון חיכה לנו עוף שחום ומבריק, חם ומהביל ומדיף ניחוחות שום ורוזמרין. יחסית לכך שזו הפעם הראשונה שלי, אני מכתירה את הניסיון כהצלחה גדולה. קצת חששתי לייבש את העוף אם אצלה אותו יתר על המידה ולכן הגבלתי את הצלייה לשעה וחצי אתמול ועוד שעה היום, בהתבסס על מגוון מתכונים שמצאתי ברחבי הרשת ובעיקר על האינטואיציה המטבחית המפותחת שלי. לאור כך שהחלקים היותר פנימיים של בשר העוף התקשו להיפרד מהעצם, אני חושבת שיכולתי להרשות לעצמי לצלות אותו אפילו שעה נוספת. איישם את זה בפעם הבאה. מאחר והעוף הוא לא עוף המיועד למילוי (לא נקי מעצמות וחלקים פנימיים) הצלחתי לדחוף לתוכו רק כוס של מילוי והוא יצא קצת מלוכלך ולא מאוד מעורר תיאבון (לטובת קוראיי הצמחוניים, אני נמנעת מתיאורים גרפיים יותר). לפיכך, החלטתי גם שבפעמים הבאות אסתפק במילוי שבין העור לבשר וב"מילוי" המפוזר בתחתית התבנית וקולט אליו את כל המיצים הנפלאים שהעוף מגיר במהלך הצלייה.


now I got you where I want you!

האורז עצמו יצא מעודן בטעמיו וריחני בניחוחותיו. כבר אתמול אחרי הצלייה המקדימה גנבתי ממנו רבע כפית ואמרתי לאלון שיש לו טעם חגיגי. ואכן, הגרסה בה בחרתי היא בת-דודה קרובה של האורז החגיגי שהיו מכינים במטבח של הקיבוץ לכבוד החגים. זאת הייתה ארוחת צהריים מאוד מפנקת והרגשתי מאוד מושחתת, לשבת רק עם אלון סביב עוף שלם. בתום ארוחת הצהריים פירקתי את העוף שנשאר וזרקתי את העצמות והעור, שיהיה יותר קל לאכול מהשאריות בימים הבאים. מיד אחר כך סימנתי לאלון בעדינות שאני הולכת למיטה. אנא, אל תעבירו לי שיחות בשעות הקרובות. נפלתי שדודה לשעתיים של שנ"צ. התעוררתי באמצע, אחרי שעה בערך וחשבתי לעצמי שאני בטח ישנה כבר המון זמן ושלא שמתי לי שעון ושהפה שלי מאוד יבש ושאולי כדאי שאקום ואשתה משהו, אבל הגוף שלי תרגם את כל המחשבות האלה כהוראה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון. אפילו חלמתי כמה חלומות, כולם מאוד מוזרים, כיאה לשינה על בטן מלאה. קמתי בחמש וחצי אחה"צ, הלומת שינה וסהרורית. הכנתי לי כוס ענקית של תה והתיישבתי להתאושש מול המחשב. עד כה נרשמה הצלחה חלקית.


אחרי החגים
כשחזרתי מקיימברידג' אמרתי לעצמי ולאלון שצריך לחזור לשגרה, בעיקר בשביל הבטן. אבל כוונות לחוד ומעשים לחוד. הייתי תמימה. לא נורא אכפת לי שהבטן שלי נפוחה. אפילו לא מאוד אכפת לי מהריצות לשירותים ומחוסר היכולת לעזוב את הבית לזמן ממושך מדי ולהסתכן בהתרחקות משירותים סבירים (אני משקרת, זה מציק ומעיק וכואב גם בטוסיק ומאוד לא נעים או נוח).
הבעיה שהכי מטרידה אותי כרגע היא העייפות האדירה שמתלווה לשלשולים (וסליחה על השימוש במילה המדויקת. לרוב אני משתמשת ביופמיזם ותיאורים מעורפלים, אבל כולנו מבוגרים, כן? זה לא נעים אבל זה מה יש). ישנתי הלילה תשע שעות והתעוררתי ישר לשלושה סבבי שירותים. עם כל הכבוד להשפעה הממסטלת של עוף צלוי לארוחת צהריים, היה כאן יותר מסתם ארוחה כבדה. ריצות חוזרות ונשנות לשירותים הן פעילות מאוד תובענית. מה גם שמהר מאוד מצטרפת להכל התייבשות קלה שמביאה איתה בחילה, שזה אף פעם לא נעים,  ויש גם סכנה להפרה במאזן המלחים בגוף וזה בכלל לא רצוי (בעיה שלכם שאני מדברת ככה, אתם שלחתם אותי ללמוד אחיות).
ולכן, ממחר דיאטה. אני מקווה. אני רוצה. אני אשתדל.
זה מצב מורכב, הבטן שלי ואני. דבר ראשון, אמנם אני חולת קרוהן, אבל כבר די הרבה זמן (טפוטפוטפו) אני מאוזנת תרופתית. כל הטפוטפו ונגדעינהרע הם יופי, אבל חשוב להגיד שללא התרופות שאני מקפידה ליטול בשמרנות כמעט דתית כבר כמה שנים כל זה לא היה קורה. אז אני למעשה חולת קרוהן בלי קרוהן פעיל ורוב התופעות מהן אני סובלת הן תוצאה של המעי הקצר שנותר אחרי כל הניתוחים שעברתי. לפיכך, הבעיה העיקרית היא עם ספיגה של שומנים ואני אפילו לוקחת תרופה שאמורה לעזור לי בזה (עד רמה מסוימת). המשמעות של זה היא שאני יכולה מאוד בקלות "לזייף" באוכל ולחשב ביני לביני אם מתאים לי "לשלם את המחיר". ואני יכולה גם באותה קלות להגיד לעצמי - נקלקל עכשיו, נתקן אח"כ. זה הופך למשחק של עלות ותועלת והשאלה העיקרית היא האם המחיר שווה את הרווח. לרוב ישנם רצפים של "תשלום" אחריהם אני מחליטה שדי, זה כבר לא שווה את זה. ואז אני חוזרת להיות ממושמעת לתקופת מה. אז עכשיו זאת התקופה. מחר אני מתכננת לבלות יום על טהרת הדייסה וגם לבשל מרק כרוב פולני-רוסי שינחם קצת את הבטן המסוכסכת. צריך רק כוח רצון והפסקה בחגים ובארוחות השחיתות המתלוות אליהם.
לשבור שגרה זה אחד הדברים הקלים יותר בעולם. לבנות שגרה זה קשה ולפעמים אני חושבת שלבנות מחדש שגרה שכבר הייתה ונשברה זה קשה שבעתיים. זה קשור גם למשמעת הבטן, אבל גם לסדרי ניקיון בבית, ימי כביסה וכאלה. בלי עבודה או מסגרת שתסדר לי את היומיום, כשרק אני קובעת על עצמי, העוגנים האלה חשובים, אבל הם נוטים להיסחף ולהעלם אל מעבר לאופק בקלות מפתיעה. אם כך, אני ניצבת בפני אתגר. מזל שאני אוהבת אתגרים.
. . .

הבוקר התעוררנו לקול שאגות בני התשחורת הדרים בשכנות אלינו. אמנם רובם נסעו הביתה לחג, אבל כולם הקפידו לחזור בזמן למשחק הפוטבול נגד אוהיו סטייט שהתרחש במגרש הביתי ולשלל המסיבות המקדימות אותו והמתקיימות אחריו. היה נשמע כאילו 20 בחורים שזה עתה התחלף להם הקול עומדים ליד חלון חדר השינה שלנו ושואגים, "GO, GO, GO, GO". לא הבנו על מה ולמה, היות והשעה הייתה קצת לפני 11 בבוקר והמשחק מתחיל רק ב-12.
מיכל אמרה שהיא מעריצה אותי על היכולת לגור בלב שכונת ילדי הקולג' ואני משכתי כתפיים בתגובה. לא ממש מרגישים אותם רוב הזמן. לוגית, זה אומר שבחלק מהזמן הם דווקא כן מורגשים. לרוב, כל עוד המוזיקה נפסקת לפני שתיים לפנות בוקר (אתמול זה היה בשכנוע קל מטעם המשטרה המקומית), אנחנו מצליחים להתייחס להכל בחיוך. אני מניחה שאם היה לנו בבית תינוק קטן שהצעקות והבאסים היו מעירים אותו לא הייתי מתייחסת לזה בכזאת סלחנות, אבל בינתיים רק שנינו כאן וכנראה שהמיטה שלנו נוחה מספיק כדי שנירדם גם כשחשכת הלילה משובצת צהלות נעורים.

לאור הפסקה יחסית ברצף השירותים החלטתי להחליף בגדים ולנצל את קיומו הזמני של האוטו שברשותנו כדי לנסוע למכבסה. אין לי חשק בכלל בכלל, אבל לפעמים עם האוכל בא התיאבון (יבוא לך דינה).

קדימה הפועל!

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

שיר אשיר בגשם

הבוקר התעוררתי לבוקר אפור, עם סיכוי עז לגשם. הצבע של השמיים והנראות של הלחות באוויר הבהירו שהפעם החזאי צדק. ואכן, בתוך שעתיים בערך, השמיים התחילו להמטיר.
עד עכשיו יצא לי לראות כאן כל מיני סוגים של גשם. אלון אומר שיש כאן מנעד הרבה יותר רחב מאשר בישראל, והוא צודק. הגשם כאן לובש צורות רבות ומגוונות, והוא יכול לנוע מריסוס קל באוויר, דרך טפטוף קל, גשם קל ועד מבול של ממש. בינתיים רוב הימים הגשומים לא היו סוערים מדי. אולי אני טועה, אבל נראה לי שהיום הגשם היה רציני יותר. הוא ירד ללא הפוגה מאחת בצהריים והוא עדיין ממשיך באותו עוז והוא גם לווה ברוח, עוד תופעה שלא ראיתי הרבה ממנה בחודשיים וכלום מאז שהגעתי. ברוב ימי הגשם לא נושבת רוח רצינית, למעט מסדרונות מועדים לפורענות במקומות נבחרים ברחבי העיר. והיום דווקא הייתה הרבה רוח, לפי הפעילות הערה של פעמוני הרוח שלי שתלויים במרפסת האחורית. אולי אני לא נמצאת באן ארבור מספיק זמן כדי לנסות לגזור איזו הכללה מתוך חוויותיי עד כה, אבל הבטן שלי אומרת שאני צודקת. ולבטן אני תמיד מקשיבה.

היום שלי נפתח בהוצאת השאור מהמקרר להתחממות. קצת חיפפתי לגביו לאחרונה. על אלון הוטלה המשימה להאכיל את המחמצת פעם אחת בהיעדרי והוא עמד בה בגבורה, כאילו רק כדי שאחזור ואתחיל לנצנץ. זה התחיל מזה שיחד הבנו שבעצם שכחתי להגיד לו לזרוק כוס מהעיסה לפני שהוא מתחיל עם ההאכלה. לא נורא, לא אכפת לי אם המחמצת תחמיץ עוד קצת, היא בינתיים מאוד מעודנת. אבל אחר-כך כבר ממש הגזמתי. הוצאתי את הכלי מהמקרר בעשר בערב מתוך כוונה להאכיל את השאור שעה מאוחר יותר. בוקר למחרת, כשהכלי עדיין עומד על שולחן העץ במטבח, הבנתי ששכחתי. טוב, אז אאכיל אותה עכשיו. אבל הייתי צריכה לצאת לפגישה על הבוקר ולא היה לי זמן להתעסק עם זה. כשחזרתי הביתה בעשר וקצת המחמצת כבר הייתה מלאה בועות גדולות, כמו אומרת, "לא תאכילי אותי, אני אראה לך כמה אני חזקה. אני עוד אגלוש מהכלי ואמלא פה את כל המטבח!". האכלתי אותה ועד הערב היא נשארה על השולחן, מחכה שאחליט אם אני רוצה לאפות. ברבע לשבע בערב הסתכלתי על השעון. אם אתחיל ללוש עכשיו, ההתפחה תתחיל בשבע, עריכה והתפחה שנייה מתשע וחצי עד אחת עשרה וחצי בערך, ואז אפייה של ארבעים דקות. מאוחר מדי. אטמתי את הכלי והחזרתי אותו למקרר.

אז הבוקר הוצאתי שוב את השאור ובשתיים עשרה התחלתי לערבב וללוש. הכנתי כמות כפולה מזו שבמתכון, עם חצי קילו שאור וקילו קמח. המתכון המקורי אמור להניב שתי כיכרות, כך שהייתי אמורה לקבל ארבע כיכרות, אבל החלטתי לאפות הכל ככיכר אחת גדולה.

ששש... בתהליך תפיחה.

הגשם ירד כל היום בלי הפסקה, אבל אחרי שערכתי את הלחם, חצי שעה לפני החושך, הבנתי שעכשיו או לעולם לא - אני חייבת לצאת מהבית. בבוסטון נשארתי עם אורלי בבית ימים שלמים וזה לא הפריע לי. הייתי עסוקה ולא הרגשתי כלואה או חנוקה. אבל היום, אחרי שבמשך ארבע שעות של התפחה ישבתי וראיתי מבחר פרקים מסדרות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת, הרגשתי שאני חייבת להזיז את עצמי קצת. לא התחשק לי לצאת לרוץ, כי שילוב הרוח-גשם לא נראה לי מזמין במיוחד. לעומת זאת, עדיין לא העמדתי למבחן את מגפי הגשם שקניתי. איזו הזדמנות! לבשתי את מעיל שק השינה שלי, נעלתי את המגפיים ויצאתי החוצה להתמודד עם הסערה. בדרך ראיתי שני רוכבי אופניים שנראו מאוד מסכנים, אבל פרט להם, כמעט ולא חלפו על פני הולכי רגל אחרים. הגשם מבריח את כולם פנימה.
הגשם היום שונה גם מימי הגשם הקודמים מבחינת הטמפרטורה. עד עכשיו היה קר, אבל לא נורא. מאז שחזרתי מבוסטון יש כאן רצף די מכובד של ימים קרים באמת. המעיל שלי קיים את הבטחתו ועוד יותר, והיה לי חם ונעים בתוך הפוך המבודד מקרסול ועד קודקוד. אבל מגפי הגשם, אויה. יש איזו טענה לפיה מגפי גשם, בשילוב עם הגרביים הנכונות, יכולים לשמש גם כמגפי שלג. למרות גרבי הסקי שגרבתי בתוך המגפיים, הזרת והקמיצה הקפואות בכף רגל ימין שלי ישמחו להפריך את הטענה הזאת וכרית כף הרגל תגיע לתמוך בפעולת ההפרכה. או בקיצור - זה שקר. שקר וכזב. אבל לא נורא. לפחות למדתי משהו. המגפיים האלה הם לטיולי גשם באביב. לא בשתי מעלות צלזיוס. למרות הקור והקפיאה החלקית באיברי, שמחתי למראה המדרכות המוצפות ונהניתי לדרוך בכוונה בתוך כל שלולית שנקרתה בדרכי.

פעם ראשונה בים?

חשבתי לצאת לטיול ללא יעד מוגדר, אבל במקום זאת בחרתי ללכת למחסני צבא הישע לראות מה התחדש. לא קניתי כלום, אבל נהניתי למשמש קצת כלים עם שיק וינטג'. בשונה מהביקור הראשון, הפעם התרשמתי מהמחסנים יותר לטובה. הם מסודרים וקל להתמצא בהם. בפעם הקודמת גם ממש לא נתתי את דעתי על האזור של כלי הבית והפעם התמקדתי דווקא בו. התרשמתי מאוד מהיצע סלסלות הקש שלהם ובהחלט אחזור לשם למטרה זו בדיוק, שכן אני צופה שבקרוב מאוד ארצה להכין שתי סלסלות שי עמוסות מאפים ביתיים לשתי מכרות שעתידות ללדת בעוד זמן לא רב.

חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי להדליק את התנור לקראת האפייה, ובשבע ועשרה יצאה ממנו כיכר ענקית ומפוארת של לחם אגוזים ריחני.

נולדה במשקל שני קילוגרם

אחרי שהלחם התקרר קצת פרסתי את הנשיקה וטעמתי. אני לא רוצה לצאת בהכרזות, אבל בכל-זאת; אני חושבת שזה הלחם הכי מנצח שאפיתי עד כה. עם בועות בגודל הנכון בדיוק, עם מרקם מושלם, בין דחוס לאוורירי ובעל טעם עדין של אגוזי המלך המשובצים בו. עם הציפוי הקלאסי של הקמח והחריצים שהפעם לא חששתי לחרוץ אותם עמוקים מספיק, יש לו מראה מושלם של לחם-אומן. אני מרוצה.

בדיוק. בגודל. הנכון.

היעד הבא שלי הוא לחם עם תוספות אחרות - עגבניות מיובשות, זיתים, בצל מטוגן. בינתיים קראתי היום בבלוג של עלמה על חלת דלורית מתוקה שנראית יפה וטעימה ואני חייבת לנסות.

ההתבקעות בצד הכיכר מספרת את הסודות של מה שבפנים
אל תלכו לשום מקום, הולך להיות כאן מעניין מהסוג הטוב ביותר, כזה שמריח כמו בצק שמרים טרי ולחם שאור שרק יצא מהתנור. עכשיו רק צריך איזה מרק עשיר שילווה את הכל בחדווה. איזה כיף זה חורף.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

לבוסטון וחזרה בעשרה ימים

ביום חמישי חזרתי מעשרה ימים נהדרים בקיימברידג', מסצ'וסטס.
נסעתי לבקר את תומר ואורלי וקצת לעזור עם התינוק החדש (יחסית) גבריאל. בהתחשב בכך שנפגשנו כשמלאו לגבריאל חודש ימים, אני יכולה להגיד שביליתי במחיצתו שליש מחייו, תקופה די מרשימה ומשמעותית בהחלט.
הטיסות הלוך ושוב עברו בנחת ובנעימים. בבוקר הטיסה חזרה לא"א, שמחתי לגלות שאני די זוכרת את הדרך בחזרה מהארוורד סקוור לשדה התעופה, וזה אחרי שעשיתי אותה רק פעם אחת לפני למעלה מחצי שנה, בביקור שלנו במרץ. אני מתגאה בזיכרון שלי.
כשרק נחתתי בבוסטון, ביציאה משדה התעופה, בירכו את פניי שמיים מרהיבים של שקיעת-שעון חורף. כן, גם אלינו הוא הגיע ולא, עדיין לא התרגלתי לחשכה המוקדמת הנופלת עלינו כל יום בסביבות חמש אחר הצהריים (לא ערב!). ולא, אני לא מתנחמת בעובדה שהשמש זורחת מוקדם יותר בבוקר, בשבע במקום בשמונה. אולי אם אמצא עבודה בה אעבוד במשמרות בוקר אתחיל להעריך את זה.
בדרך חזרה מהבית של תומר ואורלי לשדה, ביום חמישי האחרון, תפסתי הצצה מחלון הרכבת אל הנהר, שהמסילה עוברת על הגשר החוצה אותו. במשך שהותי אצל אורלי ותומר יצאתי מהבית לבד מעט מאוד. רוב הזמן גבריאל העסיק אותי וזה היה לי נעים ומספיק בהחלט. אורלי הציעה לי לצאת כמה פעמים, אבל באמת שלא הגעתי אליהם עם שאיפות תיירותיות. גם העובדה שנסעתי בלי אלון לא הפיחה רוח תיירותית יתרה במפרשים שלי. ופשוט היה לי כל מה שהייתי צריכה בדירה שלהם - אוכל, מים זורמים, תינוק בן יומו וחברים טובים. הכי טובים.

בערב יום שני בו הגעתי תומר בישל לנו חזה עוף ברוטב שמנת וענבים (ענבים!), שחזור חלקי של מנה דומה מאוד שאכלנו אצלם בביקור במרץ, עם תפוזונים במקום הענבים. השחזור היה מוצלח כמו המקור. למחרת בישלתי אני מרק עוף שהתאים מאוד לשקדי המרק של אוסם שסחבתי איתי במזוודה כל הדרך מקרוגר אן ארבור ועד המטבח של ההורים הטריים. כשהגעתי אורלי גם הכריזה שהיא רוצה שאעזור לה להיפטר מחרדת השמרים שלה, אז אפינו עוגת שושנים לפי המתכון המשובח שאבא שלי סיפק. למחרת גם התפחנו בצק לקלצונה שמולא בגבינות ואנטיפסטי והמשיך לשמח אותנו (ולעצבן את הבטן שלי) עוד כמה ימים אחר-כך. בין לבין גם הספקתי להכין ניוקי שקצת התפקששו והפכו דומים קצת יותר לבצקניות, אבל עדיין שיחקו אותה לגמרי עם רוטב שמנת עגבניות שהכנתי וקצת פרמז'ן מגורר מעל. מנה שאחותי הייתה מתה עליה.
יום לפני הנסיעה שלי נכנעתי לדחף שליווה אותי כמה ימים ואפיתי עוגיות שוקולד צ'יפס. סיפרתי על כך לאלון בטלפון בקול רועד. אלון מאוד אוהב עוגיות שוקולד צ'יפס והוא כבר ביקש ממני כמה פעמים שאכין לו כאלה. אני תמיד עונה שמאוד קל להכין עוגיות כאלה ושבהזדמנות... אבל ההזדמנות מעולם לא נקרתה בדרכי והנה אני עומדת במטבח של חברים, מרחק 1,300 קילומטר מא"א, מכינה עוגיות כאלה בדיוק. הרגשתי שאני עושה מעשה בלתי יסולח. אלון אמר שזה בסדר גמור ואין בעיה, ואני פשוט אצטרך לשחזר את כל הדברים הטעימים שאני מכינה לתומר ואורלי כשאחזור הביתה. אז הבאתי איתי שתי קופסאות של עוגיות כשחזרתי הביתה והיום אפיתי קלצונה ברוח ההוא הקיימברידג'י.

לקחתי איתי לקיימברידג' נעלי ריצה ובגדים מתאימים ואפילו את מד הדופק שלי, אבל יצאתי לרוץ רק פעם אחת. עשיתי טעות של טירונים ולקחתי בגדים שמתאימים לריצה בעשר מעלות ומטה, אותם בגדים בהם אני רצה בבית. אלא שברוב הימים של שהותי שם הטמפרטורות נעו סביב ה-18 וידעתי שאם אנסה לרוץ בבגדים שהבאתי איתי אתבשל. החלפתי את הריצה בצעידה הלוך ושוב בסלון של תומר ואורלי, מחזיקה את גבריאל על הידיים. זה אולי נשמע לכם כמו עניין של מה בכך, אבל תאמינו לי שאחרי עשר דקות מתחילים להרגיש את השריפה בשרירי הזרוע, הדופק עולה ואגלי זיעה מתחילים לבצבץ. היום יצאתי לרוץ, לראשונה מאז שחזרתי. היה נראה שהבטן שלי מתחילה להשתפר ובמקביל התחילו להצטבר לי קוצים בטוסיק, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות. להפתעתי, הריצה הייתה קלה ומהנה. חשבתי שבעשרה ימים הגוף שלי ישכח לגמרי והסתבר לי שלא. עכשיו רק צריך לחזור לשגרה.

תינוקות קטנים הם פלא. לגבריאל יש ריח של עוגת שמרים טרייה. מן ריח כזה, מציף ומלטף, של מאפה טוב שרק יצא מהתנור. גם הטמפרטורה שלו מזכירה אחד כזה. אורלי ואני דיברנו על המיתוס לפיו קקי של תינוקות יונקים אמור להיות לא-מסריח. "זה מיתוס, שקר", אורלי פסקה. אני חייבת להודות שגם אם לא מדובר בריח טוב, אני מחבבת אותו. אולי זה רק בגלל שהלב שלי נשבה בקסמיו של בית החרושת האנושי ממנו הוא מגיע. והבל הפה שלו, אללי. ריח עדין של חלב קצת חמוץ. זה עלול להישמע כמו סתירה פנימית, אבל לתינוקות יש מן ריח חמצמץ שהוא הריח הכי מתוק בעולם. הריח שלהם והעור העדין והחלק שלהם שווים את החיים כולם. כשמחזיקים תינוק בידיים, שרים, מהמהמים ומזמזמים לו, כשמנענעים וטופחים ולוחשים "שששש..." בלחישות קצובות ופתאום מגיע הרגע הזה, שהנשימות שלו הופכות עמוקות וסדירות יותר, העיניים זזות מתחת לעפעפיים העצומים והשפתיים מתעקלות בחיוך מתוך שינה - מעט מאוד רגעים בחיים אוחזים בתוכם כל-כך הרבה קסם. וכשהוא נרדם ומרפה סופסוף את כל השרירים, כבר לא מחזיק את עצמו אל מול כוח הכבידה, וכל ארבעת הקילוגרמים הקטנטנים שלו נחים על הכתף או היד החובקת, זאת תחושה פשוט מופלאה. אני תמיד שוכחת כמה הם קטנים בגיל הזה. אני תמיד מוצאת את עצמי מופתעת מחדש.

מה עוד שווה לכתוב אחרי הפסקה הקודמת?
אני שמחה שנסעתי לקיימברידג', ולא רק בגלל גבריאל.
תומר ואורלי סיפקו לי מנה הגונה של זמן איכות חברי כמו שלא הייתה לי מאז עזבתי את ישראל. היכולת לשהות באותו חלל עם אנשים שמדברים באותה שפה רגשית, שנהנים מאותו הומור, שמתעניינים באותם הדברים. שבאופן כללי הם אנשים מתעניינים, בהכל. והם יודעים להקשיב ויש להם מה להגיד. שהתקשורת איתם זורמת ונינוחה ורגועה, שהיא לא מאבק מתמשך. חברים אמיתיים. שלא צריך להסתיר מהם או לייפות את הדברים. שאפשר לדבר איתם על הכל ולשתוק איתם על הכל. שאפשר לנהל איתם שיחות זוחלות, שנקטעות אלף פעמים באמצע אבל חוזרות למסלול רק כדי לקפוץ ממנו למסלול מקביל ולחזור שוב ושוב לתעות הצידה. בלי התחלה ובלי סוף. אבל כל הזמן עם מרחב נשימה אדיר. חברים. כאלה שכבר עברתי את האישור שלהם והם עברו את שלי. בלי מסכות ובלי העמדות פנים, בלי ריקודי חיזור מעייפים. בפשטות, בטבעיות. אחחחח. הרגשתי שחזרתי לנשום. וזה היה מרענן כמו מעין צונן באמצע המדבר. עד כדי כך, כן, עד כדי כך. בתוך כל העייפות והבלבול של להיות פתאום הורים, הם עדיין אותם אנשים. יציבים, עקביים, משרים ביטחון ומעוררי אמון.

הנסיעה גם נתנה לי הזדמנות להתגעגע קצת (המון) לאלון. לא שאני לא מתגעגעת אליו כשאני כאן. מהרגע שהוא יוצא מהבית בבוקר ועד שהוא חוזר מוקדם בערב, אני מתגעגעת. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל בעצם מאז שנפרדנו כשאלון נסע ואני נשארתי בישראל והצטרפתי כעבור שבועיים - אנחנו כבר חודשיים יחד בלי הפסקה. ופתאום חזרנו שוב לדבר רק בטלפון או בסקייפ. וכמו תמיד, רק כשחזרתי הביתה וראיתי אותו הרגשתי עד כמה התגעגעתי אליו באמת. כי הגעגוע האמיתי הוא תמיד לקרבה הפיזית. לטבעיות של הנוכחות והמגע.
הדבר המשמח שקרה, מלבד הגעגועים המובנים אל אלון, הוא שהתגעגעתי אל אן ארבור. התגעגעתי לבית שלי כאן, שאני בהחלט יכולה כבר לקרוא לו בית ולהתכוון לכל אות ולכל הברה. התגעגעתי לשלכת ולרחובות המוכרים, למזג האוויר הקר שמפתיע אותי עד כמה הוא מתאים להעדפות האישיות שלי. והתגעגעתי להוויה שלי בתוך כל זה. שמחתי לגלות שבעיני רוחי, אן ארבור היא המקום אליו אני רוצה לחזור ושם נמצאת השגרה שלי. פה הרוח נושבת ופעמון הרוח שלי עונה לה בצלצולים. ופה השם שלנו על תיבת הדואר. אני חושבת שאני כבר מתחילה להרגיש שייכת למקום הזה וזה משמח אותי מאוד.

אתמול החלטתי שזהו ודי והגיע הזמן שוב להסתפר. זאת הקללה המוטמעת בתספורות קצרות, שהן דורשות רענון מתמיד. שלושה שבועות אחרי תספורת ואני כבר מרגישה שהשיער מכביד לי על העורף וצריך לקצוץ ולהוריד ולקצר ולאוורר. אחרי שבפעם האחרונה סיפרתי את עצמי בבית, הבנתי שהפעם אצטרך למצוא מישהו מקצועי שיעשה את זה. גוגל עזר לי למצוא מספרה קרובה מספיק הביתה ולשמחתי היה להם תור פנוי באותו יום. אחרי עשרים דקות של המתנה וקצת יותר משעה של תספורת, יצאתי משם מחודשת. השיער שלי כרגע קצר כמו שהוא לא היה מאז כיתה ח' - ואני מתה על זה! סופסוף התשוקה שלי ללכת על קצר באה על סיפוקה.
בדרך חזרה הביתה על האופניים, בחושך הסמיך הזה של שעון חורף, שכבר בשבע בערב נותן תחושה של אחרי חצות, דיוושתי נגד הרוח. כשהגעתי הביתה התפלאתי להרגיש איזו חמימות במשב. אחרי שביום שישי התעוררנו לבוקר של מינוס שש מעלות, אתמול בערב הטמפרטורה טיפסה עד 12 מעלות. זה הרגיש כמעט-מדברי. אני עדיין מחכה לשלג, אבל בינתיים נהנית ממה שבא.

יש לי כל מה שאני צריכה.

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

Our House


היום סידרתי וניקיתי את הבית. אחרי רצף של כמה ימים בהם קצת התעצלתי לחסל אחרי כל פעם בה בישלתי וגם קצת ניצנצתי עם סידור המצרכים בארונות כשהגעתי מקניות, המטבח היה הפוך, וזאת רק ההתחלה. על השטיח הגדול שבכניסה לבית נחה לה המזוודה שקניתי בטארגט ביום שני ומסביבה פזורות דוגמיות של שמפו, קונדישינר, קרם גוף ועוד, שקניתי כדי שאוכל להעלות את המזוודה שלי איתי למטוס, על תכולתה המלאה, כולל תיק כלי רחצה. ובשביל זה צריך שכל בקבוק ובקבוק לא יעלה על נפח של 100 מ"ל. ליד המזוודה היו כמה שקיות ריקות, נייר משי בשלל צבעי הקשת שקניתי כדי לעטוף כמה מתנות, קופסה זהובה מקרטון. בלאגן. הבוקר ספרתי חמישה זוגות נעליים שלי פזורים באזור שולחן האוכל. חמישה!
האמת היא שתכננתי לצאת למכבסה מיד כשאגמור את התה והדייסה של הבוקר, אבל אז אלון אמר שהוא קבע שיחת סקייפ עם המשפחה שלו ולא רציתי לפספס. במקום לברוח מהבלאגן אל המכבסה, הייתי צריכה להתעמת איתו. עברתי חדר-חדר. ושוב חשבתי לעצמי, כמה אני נהנית לסדר את הבית הזה, כמה בכלל לא אכפת לי לנקות אותו.

כשעברנו לבית במושבה הגרמנית, די מיד הרגשתי בבית.
בשונה מאלון, גדלתי בבית יחסית גדול. אחרי כמה שנים של מגורים בדירות שכורות ובמיוחד אחרי חצי שנה של מגורים בשכונת נחלאות, בקופסת סרדינים המתיימרת להיקרא דירה, כשעברנו הרגשתי שהנשמה שלי יכולה סופסוף להתרחב ולמלא מחדש את המימדים אליהם הורגלה בשנות ילדותי ונעוריי. אבל אחרי שלושה חודשים הודיתי ביני לביני - אני קצת מתגעגעת למשקופים הצבועים בצבע שמן לבן, לתריסי הגלילה שנתקעים בחצי הדרך למטה, לארון החורק במטבח. לדירות בבתים ישנים יש סיפור, היסטוריה. יש להן אופי. אפשר לאהוב את האופי הזה או לא, אבל הוא שם.
לפני שעזבנו את ירושלים, כשסיפרנו לאנשים שכבר יש לנו דירה באן-ארבור, כולם הביעו דאגה, "איך תסתדרו בבית קטן אחרי שנתיים בטירה...". לכולם עניתי אותו דבר - אני דווקא חושבת שאני אוהב את זה. כי התגעגעתי לתחושת החמימות שמגיעה עם בית קטן, שפעמים רבות מלווה בתחושת ביתיות. וצדקתי. אני נהנית מכל רגע. למרות שהרצפה במקלחת-שירותים מוכתמת, למרות שבמטבח יש רצפת לינוליאום ולא מרצפות, למרות שחצי מהחלונות לא נשארים פתוחים וצריך לתקוע בהם קרטון שיחזיק.
כמובן שאי-אפשר להתעלם מאלמנט ההשקעה והמעורבות הרגשית. להבדיל מהבית במושבה, בבית הזה אני בחרתי את הרהיטים, את התמונות על הקירות, את השטיחים, הוילונות וכלי האוכל. הבית הזה הוא שלי. מה גם שקל יותר לנקות ולסדר בית בן 70 מ"ר, כשכל התהליך, מההתחלה עד הסוף, אורך שעתיים לכל היותר. כולל מיון כביסה. כולל חיסול מטבח יסודי. לא כולל שירותים. ובסוף, כשהבית נקי ומסודר, אני מסתכלת על הכל ויודעת שאני עשיתי את זה. לבד. זה כיף.

. . .

מפה לשם, יש לנו מדף תבלינים די מפואר. זה התחיל במלח-פלפל, אבן הפינה של כל אוסף תבלינים ומשם זה התקדם לעלי דפנה ופלפל שחור שלם שהיו דרושים להכנת מרק עוף, המשיך לפפריקה מתוקה וחריפה (קציצות), קינמון (דייסה בבוקר), ג'ינג'ר, אגוז מוסקט וציפורן טחונים (עוגת דבש בראש השנה), פלפל לבן (שפרדס פאי) ופתיתי צ'ילי (מאפינס טונה ותירס). ביום רביעי האחרון הסתפחתי אל מיכל לסיבוב קניות וקניתי גם כורכום וכמון, כדי שאוכל להוסיף אותם לתיבול המג'דרה שהפכה ל"מנה בקערית" הכי אהובה עליי לאחרונה. וכך, על המדף שמעל הכיריים שלנו עומדות זקופות וגאות 12 צנצנות תבלין. וזה לא כולל את המלח-פלפל והטבסקו.
יותר מהכל, אני אוהבת את זה שאוסף התבלינים הזה נבנה בצורה אורגנית לגמרי. זה לא שהתעוררתי יום אחד, הלכתי לסופר ואמרתי, "עכשיו אני הולכת לקנות את כל התבלינים שאי-פעם אצטרך". קניתי אחד או שניים בכל פעם, לפי הצורך, התבשיל וההשראה, על פני שבועות רבים, והנה - כעבור כחודשיים בא"א, אני הבעלים הגאה של מבחר תבלינים מכובד בהחלט. זה ממלא את לב הבשלנית שלי בנחת.

ואם כבר זרקתי לחלל "סיבוב קניות עם מיכל", אז אלחש לכם בסוד: נעלי ריצה חדשות (כי באמת הגיע כבר הזמן) ומגפי הגשם הכי מגניבים ביקום. הכל נקנה ב-DSW, רשת "מחסני-נעליים", אם תרצו, בה מוכרים במחירים מצחיקים נעליים שבמקום אחר היו עולות פי שניים או שלושה. ברצינות, איפה עוד בעולם הייתי קונה נעלי ריצה של Saucony ב-30 דולר? הפרויקט הבא הוא למצוא מגפי שלג טובים, נוחים ומחממים. בהנחה שהשלג יגיע לכאן מתישהו בקרוב. אני מחכה...

בחייכם, מאממים או מה?

. . .

אחרי ארוחת צהריים קלה, שיחת סקייפ עם המשפחה ועוד שיחה בהפתעה עם אוסנת, הייתי מוכנה לצאת למכבסה. השעה הייתה ארבע אחר-הצהריים והיו לנו מקומות במסעדה לשמונה בערב, אז באמת שהייתי צריכה לזוז. חשבתי שדווקא הפעם תהיה מעט כביסה ובסוף יצא שנסעתי עם התיק הכי גדוש שאי-פעם לקחתי, וזה עוד בלי מצעים. היו שם שלושה זוגות ג'ינס של אלון ושישה סוודרים בערך ועוד המון כל-מיני. הרגשתי מאוד גאה בעצמי על שאני מצליחה לסחוב את כל זה על הגב. הגעתי למכבסה עם שטר של 20 דולר בלבד, אז ניגשתי לקופאית וביקשתי Two rolls of quarters. בכל אחד יש ארבעים מטבעות רבע-דולר. עשרה דולר במטבעות.

מגניב, הא?

אחרי שהעברתי את הכביסה מהמכונה למייבש, ישבתי וקצת השתעממתי. אז החלטתי לנסוע ל-PTO, חנות היד-שנייה שאני לא מפסיקה לברבר עליה ונמצאת ממש שתי דקות רכיבה מהמכבסה. חשבתי שהגיע הזמן לחפש עוד איזו צלוחית בודדת לעוגה שתתאים לי לחטיפים הקטנים שלי. לא מצאתי צלחות מעניינות, אבל כן לקחתי צלוחית קטנטנה, בדיוק בגודל המתאים שאוכל להניח עליה את הכף בזמן שאני מבשלת (בדיוק כזאת אני צריכה!) וגם אספתי ארבע כפיות מגניבות עם ניחוח וינטג'. כאלה שעושות חשק לשתות תה בחלב עם עוגיות או לאכול קינוחים מושחתים. אני אוהבת את הקונספט של מגירת סכו"ם שיש בה כל מיני יצורים יתומים שלא שייכים לאף סט אבל יש להם קסם של ענתיקה וסטייל של בית תה פריזאי. זה מעולה לסטיילינג של מנות. תראו איזה יפיפיות!

No Two Are The Same

חזרתי הביתה מהמכבסה קצת לפני שבע. התחשק לי לנשנש משהו אבל חיפשתי משהו קל, שלא יפריע לי ליהנות מהארוחה במסעדה. האשכוליות האדומות שקניתי בקרוגר במסע הקניות עם מיכל קרצו לי. קלפתי ופילטתי אחת, והיישר לקעריות קטנות, חצי אשכולית לאלון המצונן, בשביל הויטמין C, וחצי בשבילי. פינוק.


. . .

רכבנו למסעדה על האופניים. יצאנו מהבית קצת אחרי עשרים לשמונה והגענו תוך פחות מרבע שעה. שוב התענגנו על האופן בו האופניים הופכים הכל לנגיש וזמין. אפילו בקור היחסי של תחילת נובמבר, הרכיבה היא חוויה משמחת ומעוררת חושים. בזמן שחיכינו ליוני וסמדר, ניגשנו למארחת בקפה זולה ואמרנו שיש לנו הזמנה לארבעה איש לשעה שמונה. היא, בתגובה, כיבדה אותנו במבט מבולבל וביקשה את השם שלי שוב. ושוב. הלכה למנהלת וחזרה עם תשובה מעניינת, אולי מומצאת, "אתם מופיעים לי כאן בשעה חמש". לא, לא-לא. אני אולי חשבתי שאני מזמינה מקום לשמונה, אבל מסתבר שהבחורה החביבה איתה דיברתי מוקדם יותר היום חשבה משום-מה שאני מבקשת להזמין מקומות לשעה חמש, זאת על אף, אתם מוכרחים להסכים איתי, שאין שום דימיון, ולו הקלוש ביותר, בין המילים five ו-eight באנגלית, אבל מה אפשר לעשות.
מסתבר שבארה"ב שמעו על הכלל, "הלקוח תמיד צודק", אבל אף אחד לא ממש שם עליו קצוץ. ולכן הואילו המארחות ברוב טובן להעביר אותנו לרשימת המתנה וחיכינו כחצי שעה עד שהתפנה שולחן. אלון, אני, יוני וסמדר ההרה. כשהתיישבנו כאב לי הגב מהעמידה הממושכת ואני יכולה רק לתאר לי איך סמדר הרגישה, כשהיא סוחבת בטן של שבוע 32 פלוס.
אני מודה שהאוכל הנהדר שזרם לשולחן מהרגע שהזמנו ועד ששילמנו היווה פיצוי ראוי על עוגמת הנפש, אם כי עדיין היה לי קשה לקבל את היחס של המנהלת, כמו גם את העובדה שלאף אחד לא היה באמת לא נעים וכל ההתנצלויות שהציעו לנו היו מהפה ולחוץ ולא הרבה יותר מזה. בסופו של דבר, יצאנו משם כשהם עדיין משוכנעים שהפאשלה הייתה שלנו. עוד נחזור לשם, למרות זאת, כי זה באמת אחד המקומות הכי טובים בעיר ומקומות כאלה, מה לעשות, הם מועטים באן-ארבור הקטנה.
רק כדי לעניין אתכם קצת - אלון אכל short ribs בציר בקר ויין אדום וחזרת אדומה, עם פטריות וכרוב ניצנים על מצע פירה. הצלעות בושלו בקדרה והן החליקו מהעצם והיו שמנמנות ורכות להפליא. כרוב הניצנים (עוד חולשה ישנה שלי) היה מופלא וחמאתי. נמסתי.
אני בחרתי להישאר באזור הבטוח ואכלתי חצי עוף בחמאת לימון ועשבי תיבול, על מצע פירה וכרישה מאודה בליווי ירקות העונה - אספרגוס. זאת מנה לא מורכבת שאולי נשמעת פשוטה ויכולה הייתה להיות סתם, אבל כנראה שאין "סתם" בקפה זולה. המנה הייתה עשויה באופן מושלם והיה לי כל-כך טעים שהייתי צריכה להתאפק ולא לאכול את העוף בידיים אחרי שכבר אכלתי את כל הבשר שהיה אפשרי לחלץ תוך שימוש בסכין ומזלג. יוני אכל סטייק פילה וסמדר טעמה עגל מתוך מבחר המנות המיוחדות של הערב ונראה היה ששניהם מאוד מרוצים מהמנות שלהם. קינחנו בעוגת גבינה אפויה סטייל "ניו-יורק" שהייתה נפלאה. שווה כל סנט. כשתבואו - ניקח אתכם!

. . .

לא ברצף הכרונולוגי: אתמול בערב אכלנו עם שלושה חבר'ה מהלימודים של אלון. אחרי שסיפרו לנו מה התפריט המתוכנן הצעתי להביא מרק כתום וכך היה.

כן, הצלחתי לחתוך גם את עצמי. שוב.

כשרק הגעתי לא"א ונסענו לאיקאה ולטארגט, הסתפקנו בשלושה מוצרי חשמל בסיסיים למטבח - מיקרו, קומקום חשמלי וטוסטר. הנחתי שאם וכאשר נידרש למכשירי חשמל נוספים, ניסע לקנות אותם בהתעורר הצורך. לפיכך, ביום שישי נסעתי למאייר וקניתי בלנדר מוט, או בפי אחותי (המפגרת) - מוט'קה. קניתי גם את כל המצרכים הדרושים להכנת המרק. הצלחתי לשחזר מהזיכרון את המתכון למרק דלעת ופלפל קלוי שהכנתי בפעם האחרונה לפני שנתיים לפחות. הוספתי לציר הירקות שבישלתי כבסיס גם פתיתי צ'ילי והתקבל מרק מוצלח ביותר שגרף מחמאות כנות. מישל אפילו ביקשה את המתכון. הבאנו איתנו גם שמנת חמוצה, בהשראת צורת ההגשה של המרק הכתום של מיכל מארוחת חג שלישי. היה טעימטעים. נשאר לנו מספיק כדי ליהנות ממנו עוד קצת בבית ואפילו קניתי שקדי מרק. ח-גי-גה.
בנוסף, קניתי במאייר המון פירות יער וגם שוקולד צ'יפס, הכל מתוך מחשבה על פסטיבל האפייה שאני מתכננת למחר. בגלל שאני נוסעת לבוסטון ביום שני אני מתכננת להכין מחר כל מיני אוכל להשאיר לאלון. בתוכנית - פשטידת פסטה עם זיתים וטונה, ארבעה סוגים שונים של מאפינס (את חלקם אקח איתי לבוסטון) עליהם עוד יסופר, מאפים אישיים עם תרד וחזה עוף שיהיו לאלון לימי הלימודים בימים שלא אהיה פה ולחם שאור אחד. מחר יהיה שמח במטבח שלנו. תמיד שמח במטבח שלנו. הידד.

. . .

ולסיום - אורות:
אלון ואני חולקים חיבה לאורות קטנים מנצנצים. ביום שני האחרון כבר החליפו את הסחורה של ליל-כל-הקדושים בתצוגת קישוטי חג המולד. מיד אחרי שקניתי את המזוודה בטארגט, הלכתי למאייר וקניתי לנו שרשרת אורות בפחות מ-3 דולר. כשהגעתי הביתה תליתי אותה מסביב לחלון שליד פינת האוכל, אבל אמרתי לאלון שאני חושבת שהיא תתאים יותר על דלת חדר השינה שלנו. החמוד הפרטי שלי העביר אותה לשם בעצמו בזמן שאני רצתי וכשחזרתי הביתה היא כבר חיכתה לי שם, בהפתעה. זאת תוספת עיצובית מעולה לדירה. אנחנו מדליקים אותה כל ערב והיא משמחת אותנו מאוד.

Twinkles

אני חושבת שהכל מוכן ואנחנו כבר יכולים להזמין אורחים לארוחת ערב ובכלל.
מתי תבואו?