יום רביעי, 9 ביולי 2014

Adrenalin Junkie

חזרתי לעבודה.

עבדתי ביום רביעי ובראשון, ארבע שעות בכל פעם. אני חוזרת בעדינות, לאט ובהדרגה. המילה הכי מדויקת, אולי, היא שליטה. אני חוזרת למשרה חלקית, רק עשרים שעות בשבוע במקום 36. שתי משמרות של 8 שעות ומשמרת אחת של 4. למשמרות של 12 שעות אחזור כשאהיה משוכנעת לחלוטין שהמשבר הבריאותי האחרון נשאר רחוק מאחור.

לא הצלחתי להתאפק. המשמרת הראשונה שלי הייתה אמורה להיות רק ב-16 ביולי, אבל בקורלציה ישירה לבריאותי המתייצבת, התחיל לשעמם לי בבית. ולא שעדו הוא לא נהדר, רטנתי בצחוק לבני משפחתי, אבל הוא צריך לעבוד על כישורי השיחה שלו. יש גבול עד כמה אפשר לדבר רק על ציצי...

ביום רביעי הוצמדתי לחברה, כדי לחזור בעדינות לעניינים. את השעה וחצי הראשונות של המשמרת הגם ככה קצרה עד גיחוך שלי (בעבודה אנחנו קוראים להן בצחוק Princess shifts) העברתי בשלומים והשלמת פערים. באמת שלא התכוונתי שכך יצא, אבל כנראה שזאת דרך הטבע. כל מי שראה אותי במסדרון שאל מתי חזרתי ואיך התינוק ואיך החיים בכלל. בכל-זאת, כולל הזמן שלפני הלידה, לא הייתי שם חמישה חודשים. בלתי נתפס.

אחרי שעה וחצי לינדזי הציעה שאקח חדר אחד. היא בדיוק שחררה מישהו מ-20 והביאו לשם מטופלת חדשה מטריאז'. היינו במיון הבינוני, שום דבר מסובך מדי - בחורה בהיריון, לא בטוחה עד כמה, שהגיעה בגלל בחילות והקאות. ויותר בדיוק - עבר חודש מאז הבדיקה הביתית החיובית. אין לה תיאבון, הדבר היחיד שהיא מסוגלת לאכול הוא יוגורט עם פירות. הבוקר היא אכלה בייקון והקיאה, פעם אחת. אז היא באה למיון. אחח, אמריקאים.

הכנסנו עירוי, נתנו נוזלים, תרופות נגד בחילה ואקמול לכאב הראש שלה. אחרי שעה נזכרתי שמאחר ועשיתי משהו, כדאי שאני אשאל אם זה עבד, ושאלתי איך הבחילה שלה. היא אמרה שיותר טוב וביקשה מיץ וקרקרים. אמרה שגם כאב הראש חלף עבר לו. הצליחה לשתות ולאכול בלי בחילה או הקאה. קסם.

נזכרתי שאני צריכה להפעיל מחדש את היוזר שלי והתקשרתי להלפ-דסק, שיעזרו לי לעשות את זה. יופי, עכשיו אני לא רק מישהי במדים כחולים עם סטטוסקופ, אני אשכרה יכולה להיכנס למחשב, לסרוק תרופות ולתעד את פעולותיי במיון. כי אם יש משהו שכל אחות יודעת, הוא "לא תיעדת, לא עשית". זה אחד הכללים הראשונים בספר. לתעד, לתעד, לתעד. אז עכשיו אני לא רק playing nurse. או אולי, קצת פחות.

ד"ר פן, שילדה בעצמה את בנה הבכור לפני שמונה חודשים, שאלה איך מרגיש לי לחזור. אמרה שכשהיא חזרה היא הרגישה איטית וטיפשה. חשבתי על זה קצת, תוך כדי שהכנסתי למחשב את ממצאי האומדן הגופני שעשיתי למטופלת האחת שלי. ואז שמתי לב שאני צריכה לחשוב על האיות של כל מיני מילים שמעולם לא הייתה לי בעיה איתן, שאני עושה הכל חוץ מלהתרכז בדברים שאני מקלידה ושבאופן כללי, עניין שאמור לארוך חמש דקות לוקח לי בערך חצי שעה. איטית וקצת טיפשה? כן, ללא ספק.

ביום ראשון עבדתי בטריאז'. היה די איטי ומשעמם, כדרכו של טריאז'. אלון, שמוצא את נקודת האור בכל דבר, אמר שגם זאת דרך טובה לחזור לאט-לאט לעניינים. עד שבעודי ממיינת מטופל שהגיע עם תלונות על כאבי גב, באה אחת הרשמות וקראה לי בדחיפות החוצה - יש שם אדון אחד שסובל מקוצר נשימה.

לקרוא למצב שלו "קוצר נשימה", זאת מחמאה גדולה. הוא פשוט לא נשם. לשבריר שנייה קפאתי. מה אני אמורה לשאול? מה אני אמורה לעשות? אבל שמחתי לגלות במהרה שהאינסטינקטים שהתפתחו אצלי במהלך שנה וחצי של עבודה במיון לא נמחקו כליל תוך חמישה חודשים. ישר שאלתי כמה זמן זה כבר ככה, אם יש לו מחלת נשימה ידועה, אם הוא מחובר לחמצן בבית, האם יש לו משאפים, האם הייתה הקלה עם השימוש בהם. שלפתי את הסטטוסקופ שלי והאזנתי (לא שמעו כלום, הבחור באמת לא הזיז כלל אוויר). ראיתי לפניי מישהו שנאבק באמת - יושב כפוף לפנים, לא מצליח לדבר במשפטים מלאים, עונה לשאלות בכן או לא חנוק ומשתמש בכל השרירים שלרשותו כדי לנשום. לא לשווא קוראים למצב הזה "מצוקה נשימתית".

תוך שניות הבהלתי אותו לחדר במיון הגדול, קראתי לעזרה, חיברנו אותו למוניטור (סטורציה של 76% באוויר חדר היא מספר די מרשים למי שמבין עניין. ולמי שלא, אומר רק שברמה כזאת בדרך כלל מנשימים) ולמסיכת הנשמה, אני, בינתיים, השלמתי את הטריאז' במחשב וכתבתי הערה בגיליון שמסכמת את השתלשלות האירועים. ואז הכל נגמר וכשיצאתי מהחדר, שמתי לב שמרוח לי על הפנים חיוך מאוזן לאוזן. This is the real thing, אמרתי לג'ו, אחת העמיתים שלי, now I remember why I do this.

רכבתי על ההיי של האדרנלין במשך ארבעים דקות בערך. כולם צחקו עליי, אבל אני הייתי מבסוטה. קיבלתי את המנה שלי. לא הייתי ככה לפני שהתחלתי לעבוד במיון! הם יצרו מפלצת...

זה כיף אדיר לחזור ולקבל כל-כך הרבה חיבוקים, פיזיים וסמליים. מספר אנשים אמרו לי כמה התגעגעו אליי, איך התחילו כבר לתהות מתי אני חוזרת. אמרו לי שהתגעגעו לראות את הפנים שלי, התגעגעו לחיוך שלי, לאווירה החיובית שאני משרה, לשטויות שלי, להומור שלי. כיף להרגיש רצויה ואהובה.

קצת מוזר לי להיות בעבודה ולא להיות בהריון. כי הייתי שם ובהריון במשך עשרה חודשים. ופתאום אני לא "זאת שבהריון", אלא פשוט "זותי". אבל כמה אנשים אמרו לי, בצדק, שעכשיו אני בסטטוס אחר - אני אמא. ובאמת, באחת השיחות שמעתי את עצמי אומרת, "my son", וחשבתי שזאת אולי הפעם הראשונה שאני משתמשת בביטוי הזה באנגלית, כי בדרך כלל אני אומרת עדו או the baby. ולרגע עצרתי והסתכלתי על עצמי באיזו מראה מנטלית, מודדת את הביטוי ובודקת אם הוא מתאים לי. זאת הייתה תחושה מעניינת. עולם חדש ומסעיר של שיחות מסדרון נפתח בפניי - על שינה בלילה, חיתולים ובקבוקים, מעון ובייביסיטרים וחום ובייבי טיילנול. אני אמא, גם כשאני יוצאת מהבית אל העולם ועדו נשאר עם אבא שלו.

ועדו?
השובב התהפך לראשונה מהגב לבטן לפני יומיים, בזמן שדיברתי עם אמא שלי בסקייפ. פתאום הסתכלתי עליו והוא היה על הבטן. מה?! הוא מיהר לסובב את עצמו על ציר 180 מעלות ובעזרת הזרועות דחף את עצמו ברוורס מתחת לכורסא. התוצאה לפניכם. נראה די מבסוט.

קרפדי בפעולה

מאז הוא משחזר את המיומנות מדי פעם בזמן הערות, אבל בעיקר מרבה להתהפך בזמן שהוא מנסה להירדם ובאמצע הלילה, מה שהופך את הלילות שלו לקצת פחות שלווים. נו שוין, גם זה יעבור (ואז יבוא משהו אחר). זה לא קל, להיות כזה קטן שכל הזמן גדל!

מחר יום ראשון ב-daycare. שיהיה לנו בהצלחה.

8 תגובות:

  1. איזה פשוש! המון בהצלחה מחר :)

    השבמחק
  2. מהמשמחים שבפוסטים!

    השבמחק
  3. בהצלחה לך ולעדו בסטטוסים החדשים! :-)
    שירי

    השבמחק
  4. מילא האגרופים הנחושים לַרוורס, אבל כשמצרפים לזה את הגומה במרפק השמנמן ואת חיוך ה"עשיתי זאת!" - זה ממיס...

    השבמחק
    תשובות
    1. ספרי לי על זה. הילד הזה הוא שובר לבבות קטן. כולנו נשבינו בקסמיו. נראה לי שגם את ;-)

      מחק