אחת ההגדרות של אושר מתייחסת אליו כאל סוג של מודעות. אדם יכול להיות שמח ברגע מסוים ולשהות בשמחה של הרגע. אושר יהיה המודעות לכך שהוא שמח, כמו מטא-שמחה. אושר הוא לא רק תחושת ההתעלות שאדם חש ברגע מסוים, אלא היכולת שלו לשהות ברגע, להסתכל סביב ולומר לעצמו - עכשיו טוב. אני מסכימה עם ההגדרה הזאת ברובה.
בלילות, בחשכת חדרנו, אני מדברת אל אלון והוא מהמהם בתגובה. אלון נרדם מהר ואני לאט. אני נכנסת למיטה והיום שעבר עליי מתאבך לי כאד בחלל הראש. חלקי שיחות חוזרים אליי, מראות שחלפו לנגד עיני, דברים שקראתי. לפעמים אני שואלת, "אתה ישן?", ולפעמים ישר פותחת ב"נועה סיפרה לי שעלמה...". הוא מקשיב. לפעמים השיחה א-סימטרית, חד-צדדית ואני קצת מרגישה שאני מברברת. לפעמים מתפתחת שיחה של ממש עד שאחד מאיתנו אומר, "טוב, כבר מאוחר", או "באמת כבר כדאי ללכת לישון". ואז אומרים עוד מילה או משפט מסכם. וברגע שיש שתיקה שנמשכת יותר משלוש שניות אני שומעת אותו מפיק צלילים ראשונים של שינה לידי. הנשימות שלו הופכות שקטות, עמוקות וסדירות. עובר עוד קצת זמן, אוויריר ורך כמו צמר-גפן, שאי-אפשר למדוד אותו או לדעת כמה ממנו באמת עובר. אני ממשיכה לשכב, מקשיבה לצלילים שבחוץ ובפנים, עד שהתנוחה הנכונה מגיעה ואיתה השינה שלי גם כן.
הרבה פעמים אני מספרת למישהו סיפור ופותחת במשפט, "אמרתי לאלון". לפעמים זה, "אלון אמר" ורק אז הסיפור מתחיל. אלון הוא האדם שאני מדברת איתו הכי הרבה. לפעמים אני מדברת עם עצמי דרכו. הוא שם כשאני קמה בבוקר ושם כשאני הולכת לישון. הוא בחר בי ואני בו. ועכשיו, מאז שעברנו לאן-ארבור, אנחנו נמצאים יחד רק שנינו, לבד. בלי המשפחות, בלי החברים. בלי שלכל אחד יהיה את המעגל הפרטי שלו, שלא קשור לזוגיות. אנחנו בני-זוג, אנחנו חברים הכי טובים, אנחנו בני משפחה. אנחנו הכל.
לפני כמה לילות אמרתי לאלון שאני חושבת שאני אדם בר-מזל, בגלל שניחנתי ביכולת לחוש אושר, כפי שאני מגדירה אותו. אני מרגישה ברת-מזל על היכולת שלי להסתכל על העולם ולראות את היופי שבו. על היכולת להסתכל על חצי הכוס המלאה, על הפוטנציאל הגלום בדברים, במצבים, באנשים. על היכולת להסתכל סביבי ברגעים שמחים או יפים בחיי ולהגיד לעצמי - עכשיו טוב. אבל בימים האחרונים אני חושבת לעצמי שאולי למטבע הזה שני צדדים. אולי מדובר ביכולת כללית יותר לחוש מנעד רחב של רגשות באופן מלא ומוחשי. אולי יחד עם היכולת לחוש שמחה ואושר מגיעה גם היכולת לחוש עצב באופן חי יותר. אולי אני פשוט אדם רגיש, מורכב, עגול.
ההוויה האנושית היא מורכבת. החוויה האנושית היא מורכבת. אני לא מצפה מעצמי להיות מאושרת תמיד או שמחה כל הזמן (בהנחה שאלה שתי רמות רגש הנבדלות ונפרדות אחת מהשנייה). אבל לפעמים יש לי תחושה שזה מה שאחרים מצפים ממני. אלון, שחי איתי יום-יום מכיר את כל המנעד, את כל קשת המצבים. הוא מכיר אותי עצבנית ומצוברחת, משועממת ומטופשת. הוא מכיר אותי שמחה ועצובה. אבל לפעמים אנשים שמכירים אותי רק במסגרת מסוימת מופתעים כשפתאום אני מגיעה בבוקר בלי החיוך הקבוע על הפנים. או כשלראשונה, הם רואים אותי בוכה.
הבלוג לפעמים יוצר תמונה מעט מעוותת של מציאות-חיי. אמנם אפשר לומר בכלליות שמאז שהגעתי לאן-ארבור אני שמחה, רוב הזמן, אבל גם אם אני מתעוררת בוקר אחד בתחושה שיש עננה שרובצת מעליי, סביר להניח שאתם לא תקראו על זה. אני אעדיף לצאת מהבית, לצאת לרוץ, לדבר עם אלון, לבכות, לראות טלוויזיה. בדרך כלל אני לא אפתח רשומה חדשה ואתחיל לספר על מצוקותיי הנוכחיות. הסיבה הפשוטה היא שזה לא יעזור לי בכלום. ואחרי הכל, אני אדם די תכליתי.
אבל אני לא שמחה ומאושרת כל הזמן. אני לא מתעוררת כל בוקר עם שיר בלב. ואני לא חושבת שיש משהו לא תקין עם זה. להיפך. אני חושבת שזה המצב האנושי הטבעי. אם הייתי כל הזמן רק שמחה וצוהלת, אני עצמי הייתי מתחילה לדאוג.
ארבע השנים האחרונות של חיי עברו עליי בתוך המסגרת המאוד אינטנסיבית של בית הספר לסיעוד. למרות שאני לא אדם שמרבה להתלונן, התלוננתי מדי פעם. חלמתי על היום בו אסיים והכל יהיה מאחוריי. חלמתי על החופש לעסוק בספורט חמישה ימים בשבוע. זה היה החלום שלי עוד לפני שידעתי שניסע לארה"ב והרבה לפני שהתחלתי לרוץ. עוד אז אמרתי לעצמי שעם עבודה מספיק מסודרת בטוח אוכל למצוא זמן לשלב פעילות גופנית בשגרה היומיומית שלי. וזאת רק דוגמא אחת לדברים שחלמתי עליהם אחרי הסיום הנכסף.
כשנגמרו הלימודים הסדירים וכל מה שנשאר הוא הלימודים לקראת בחינת ההסמכה, ניסיתי במשך תקופה קצרה למצוא עבודה. חששתי שבפרק הזמן בין סיום הלימודים לעזיבת הדירה בירושלים, הלימודים למבחן לא יהיו תעסוקה מספקת עבורי. פחדתי שאני אתחרפן, שאטפס על הקירות. בסופו של דבר, כשלא הצלחתי למצוא עבודה דווקא הוקל לי. חלק בי חשש שהעבודה לא תאפשר לי להיות פנויה ללימודים כפי שרציתי. חששתי שארגיש שהעבודה היא עול. הדברים הסתדרו מעצמם בצורה העדיפה יותר עבורי.
ולמעשה, כבר ארבע שנים שהייתי במצב מתמיד של עשייה. וכשלא עשיתי, דיברתי על עשייה, חשבתי עלייה, תכננתי אותה או סיכמתי אותה לאחר מעשה. נכון, לפעמים גם התלוננתי עליה. ופתאום -
ריק.
סופסוף קיבלתי את מה שרציתי, אבל קיבלתי קצת יותר מדי מזה.
וזה לא רק שסיימתי את הלימודים ולא הצלחתי למצוא עבודה, נניח. מצב שהוא כמעט לא סביר בשוק העבודה בישראל כיום, לבוגרי בית ספר לסיעוד שעברו את הבחינה. וזה לא שסיימתי ולקחתי חופש מהעבודה כדי לנסוע לשבועיים לספרד או חודש בתאילנד ואחר-כך לחזור ולהשתלב במהירות לתוך המסגרת שנותרה חסרה אותי.
סיימתי את הלימודים, עזבתי את הארץ והגעתי למקום חדש לגמרי שלא היה בו כלום. והיה צריך להמציא הכל מחדש, כמעט ליצור יש-מאין (או יש-מאיקאה). השבועות הראשונים היו קדחתניים. הצורך לארגן את הדירה, להכיר את הסביבה, להצליח להשאיר את הראש מעל המים. להצליח בתוך המשבר האישי, הדיסאוריינטציה, להמשיך לתקשר עם אלון. לדבר, להקשיב, לעבוד בצוות. לשים לב שגם הוא בסדר, שגם הוא לא טובע בתוך החידוש ועומס המטלות והשגרה התובענית, הטובענית.
ברגע הראשון שיכולתי לקחת נשימה התחלנו להתעסק עם רישיון העבודה, דבר שדרש כמה ימים של התכוננות ועוד כמה ימים אחריהם, של התאוששות. הייתה תחושה שאי-אפשר לעצור לרגע. ואז הצרכים הדחופים טופלו כולם. ונשארה לי רק שגרה די מדומיינת.
אלון החליק לתוך ריקוד די קבוע. קריאת מאמרים אינסופיים, פרקים שלמים מספרים. כמויות של קריאה שהוא לא קרא בשנה שלמה בתואר פתאום נבלעות בסוף-שבוע בודד. לחזור הביתה מיום ארוך באוניברסיטה, לנוח קצת, רק מספיק כדי להתאושש ולפתור תרגיל במתמטיקה או סטטיסטיקה או מחשוב. לסיים עם זה רק כדי להתכונן לשיעור של מחר. ואז השבוע נגמר ושוב מדפיסים מאמרים, לרשימת הקריאה של השבוע הבא.
ואני?
אין לי רישיון עבודה. אין לי חברים כאן, מלבד אלון. ואם כבר עשיתי כביסה וקניות, אם כבר בישלתי ושטפתי כלים, אם כבר ראיתי את הפרק השבועי של האנטומיה של גריי, מה עוד נשאר לי? אני יכולה לצאת לרוץ, אבל גם את זה אפשר לעשות רק פעם ביום. אמרנו שאני אדם חיובי, שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה, על מה שיש ולא על מה שאין? יש לי זמן. יש לי המון-המון-המון זמן. הבעיה היא שלא תמיד יש לי מה לעשות איתו. עם כל-כך הרבה ממנו.
רוב הזמן זה בסדר. בין הדברים הקטנים, השגרתיים, היומיומיים - הכביסה, הבישול, הכלים, הריצה - לא נשאר לי המון זמן ללא-מילוי. ולפעמים המזל מאיר לנו פנים ושנינו מתפנים באותו רגע ממש ואנחנו נהנים מהיכולת להיות יחד, לעשות מה שבאמת היינו רוצים לעשות. להיות סתם.
אבל רוב הזמן אני שולטת בסדר היום שלי, בלוח הזמנים שלי. והתלישות הזאת לפעמים קצת מאמללת אותי. הייתי רוצה את הלוקסוס שבהתלוננות על השגרה המתישה והשוחקת. הייתי רוצה לייחל לחופשה, לשובר שגרה. באחד הימים האחרונים, בהם חוויתי משבר קטן הקשור לחוסר העיסוק שלי ולצורך המתמיד שלי להמציא לי סדר-יום, אמרתי לאלון שפנאי הוא מושג שיכול להתקיים רק בכפיפה אחת עם עיסוק. כמו עבדות וחירות, הגדרת הפנאי מונגדת למצב ההפוך, העיסוק. וכשיש רק זמן פנוי הוא עלול להפוך במהירות לעול. כנראה שידעתי על מה אני מדברת לפני כמה חודשים, כשחששתי שאני עלולה לטפס על הקירות ללא עבודה בתקופת הלימודים למבחן. האינטואיציה שלי הייתה נכונה, התזמון - לא מדויק.
לפני שהגעתי לאן-ארבור, לפני ששנת הלימודים התחילה, תומר ואורלי הגיעו לבקר את אלון. הם תכננו road trip בן יומיים, שסופו באן-ארבור. אלא שההוריקן שעבר בחוף המזרחי כמה ימים קודם לכן הביא לסגירתו של אחד הכבישים המרכזיים המוביל ממזרח למערב. התנועה הוסבה, הדרך התארכה והם מצאו את עצמם נוהגים בכבישים שהג'יפיאס שלהם לא הכיר והתעקש להתכחש אליהם, שעות ללא הפסקה. כמה ימים אחרי שחזרו הביתה תומר שלח מייל סיכום מסע ובו כתב על השעות הארוכות והריקות ברכב. חלק מהמייל עסק בצורך להקציב הכל. לחלק את העיסוקים הקטנים על פני הזמן הרב שצריך למלא. אם יש לך חטיף אחד וברדיו מתנגן שיר יפה, אתה לא תאכל את החטיף במקביל. אתה תקשיב לשיר, תשיר איתו. אחרי שהוא ייגמר תעביר עוד כמה רגעים ותגיד איזה שיר מגניב זה היה, כמה כיף היה לשמוע אותו. הנה, העברת עוד כמה רגעים. ורק אז תפתח את החטיף. וגם אותו תאכל בחוכמה. לא בחופנים גסים. פירור אחד בכל פעם, בנגיסות קטנות, בלעיסות קצובות ואיטיות. רק אחרי שהפה שלך נקי לגמרי והטעם מתחיל להיעלם תיקח ביס נוסף. צריך למלא את הזמן.
אני חושבת על המייל הזה מדי פעם ועל ההבחנה הזאת שתומר ניסח בו, שניתן ליישם בהשאלה לחיים שלי כרגע. גם אני פועלת בשיטת הקצבה. אני עוקבת אחרי ארבע סדרות שבועיות בטלוויזיה-אינטרנט. זמן קצר אחרי שגיליתי את האפשרות לצפות בהן במחשב התחלתי להגביל את עצמי לפרק ביום. צריך לחלק את הזמן נכון. אני כבר לא מרוקנת את הגוגל-רידר שלי. אני מתכננת את הקניות והמכבסה כך שימלאו לי יותר זמן. הסניף של קרוגר נמצא על אותו רחוב של המכבסה. ובכל זאת, אני אסע לקרוגר ביום שלישי ולמכבסה יום למחרת. הנה, מילאתי עוד קצת זמן. היום אחר הצהריים הכנתי בצק שמרים ושעה אחרי זה התחלתי להכין ארוחת ערב. הכנסתי את הבצק למקרר ואופה איתו כבר מחר. גם להכין ארוחת ערב וגם לאפות באותו יום? זאת התנהגות פזרנית, בזבזנית. ככה מתנהגים עשירים. אני צריכה לנהוג בחישוב. אסור לי לתת לפירור עיסוק אחד לחמוק בין הרווחים שבין האצבעות שלי. אני חוסכת.
השנה האחרונה הייתה כולה בסימן המתנה. חיכיתי שהתואר ייגמר וחיכיתי שהמבחן יגיע. חיכיתי לסמן עוד "וי" על לוח התוצאות הגדול. פחות עבודה להגשה, פחות קורס, פחות מבחן. עוד נקודת ציון עברה והיא כעת מאחורינו. חיכיתי לטיסה של אלון ואחריה לטיסה שלי. ואז הגעתי ושארית החיים שלי התחילה, אבל ההמתנה לא נגמרה.
בני-אדם משחקים עם עצמם כל-מיני משחקים מחשבתיים כדי להתל בעצמם ובזמן החולף. בימים האחרונים, כשנהיה לי קצת קשה לסחוב את עול הזמן הדורש מילוי, אלון ואני התחלנו "לקצר זמנים" - "עוד שבועיים את כבר נוסעת לבוסטון ואז תחזרי ויישאר רק עוד חודש עד הנסיעה לישראל ואז נחזור ואישור העבודה שלך כבר יחכה לנו בתיבת הדואר". אבא שלי היה אומר על זה, "כמו בקורס קצינים". כשביום ראשון כבר אומרים שעוד מעט יום שלישי וביום שלישי אומרים שעוד מעט סופשבוע. רק כדי להרגיש שהזמן עובר, שיש לנו השפעה על המהירות בה הוא חולף. זמן הוא דבר חמקמק. אין לנו מרות עליו. יש לנו השפעה רק על התחושה שלנו ביחס אליו.
אתמול אמרתי לאלון שהזמן באן-ארבור עובר בשיהוקים. הוא רץ-טס במשך שבוע ואז פתאום יש יום אחד ארוך כמו שנה. ושוב הוא חוזר לרוץ. כשעזבתי את ישראל לקחתי איתי תרופות לשלושה חודשים. תשע קופסאות ורודות קטנות עם תשעה בקבוקוני כדורים בתוכן. אתמול פתחתי את הבקבוקון החמישי. ארבעה נשארו. גם זאת דרך למנות את הזמן העובר.
על מצבים כאלה אפשר לפעמים להגיד, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". הקושי הרב ביותר מגיע ממש לפני שנעשה קל שוב. אבל הפעם אני חושבת שזה דווקא לא מתאים. כי כרגע לא הכי חשוך. לא הכי קשה. רק קצת לא-קל. בנקודה שאני נמצאת בה עכשיו זה לעיתים בלתי-נסבל, אבל צריך לחשוק שיניים ולזכור שהכל זמני. ושההקרבה הזאת, הקושי הזה, הם לא רק זמניים, אלא הם גם שלב אחד בדרך לעתיד, והעתיד הוא הסיבה שאנחנו כאן.
בצופים שרים שיר שאין לו התחלה ואין לו סוף, "אחרי העליות - מגיעות הירידות, אחרי הירידות - מגיעות העליות" וכן הלאה. היומיום שלנו מורכב מאינספור רגעים מוצלחים יותר ופחות, מעניינים יותר ופחות. ולפעמים פתאום יש איזה בור ונופלים לתוכו. אבל מה שחשוב הוא הסכום בקצה המשוואה. התחושה הכללית, הטעם שנותר בפה בסופו של יום. בסוף היום הזה, יש לי תחושה שיהיה בסדר. אני מקווה שהמשבר התורן כבר מאחורינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה