יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

שעון חורף


הלילה מחליפים שעון בישראל. ז"א, מאחר והשעה כאן כבר אחרי חצות, כבר החליפו שעון בישראל באמצע הלילה הישראלי.

 

לפני כמה שנים, בזמן המעבר לשעון חורף, הייתי מאושפזת בבית חולים. זה היה אשפוז ארוך וממושך ומסובך. מלא חוויות נוראיות יותר או פחות. חלקן זכורות לי יותר בבירור וחלקן נבלעות אל הרקע. אני עדיין זוכרת את הלילה בו הזיזו את השעון. הלילות בבית חולים הם ארוכים ומלאי-עשייה. באותו זמן קיבלתי שלושה או ארבעה סוגים שונים של אנטיביוטיקה דרך הוריד. כמו בכל לילה, האחות אלכסנדרה נכנסה לחדר בשעה עשרה לשתיים והתחילה לתלות את בקבוקי האנטיביוטיקה על עמוד האינפוזיה. אחרי עשר דקות, בשעה שתיים, הזיזו כולם את השעון שעה אחורה ואני החלפתי מבטים עם אבא שלי. עוד שעה?! עוד שעה בלילה בבית חולים שקולה לתקופת חיים בחוץ. שעה היא המון זמן. אני לא מאמינה שעכשיו הלילה הזה התארך בשעה. עוד שעה עד הזריחה, עוד שעה עד ביקור רופאים, עוד שעה עד היום הבא. שעה. דקות שנמתחות, מחוגים שזוחלים, זמן שהופך דביק וצמיגי ובולע לתוכו הכל, כמו ביצה טובענית.

ארבעה ימים לפני הטיסה שלי, ארבעה ימים לפני המבחן, ביקרתי בפעם האחרונה כמעט-בהחלט אצל הגסטרואנטרולוג שלי בישראל. רופא אחד שקשרתי איתו קשר כמו שלא היה לי מעולם עם רופא, כחולה כרונית. מעולם קודם לכן לא הייתי חולה מבוגרת, ברמיסיה, שהיא גם סטודנטית לסיעוד ועוד הרבה דברים אחרים, עם המון ניסיון עם קרוהן בכלל ועם המחלה הפרטית שלי בפרט. אבל הקשר איתו היה ייחודי לא רק בגלל נקודת הזמן בחיים שלי שבו הוא התחיל וממנה הוא המשיך להתקיים ולא רק בגלל האירועים שהביאו להתמסדותו והמשכו. הקשר שלנו היה מיוחד גם בגלל האדם שבצד השני. אדם, שלפני שהוא רופא הוא בן-אדם. לפני הכל ודבר ראשון. רופא שמכיר בחשיבות של איכות חיים גם אצל חולה בת 24 שבדיקות הדם שלה מושלמות אבל יש כמה דברים קטנים שעדיין מפריעים לה והיא חושבת שזה לא צריך להיות ככה ומאמינה שאפשר אחרת. רופא שרואה את האדם שבתוך החולה. והשיחות שהיו לנו בפגישות אצלו במשרד היו שיחות שבין שני בני-אדם, בלי כובע-סטטוס או תפקיד חברתי-מקצועי. אני הייתי אדם עם בעיה והוא היה אדם שיכול לעזור לי לנסות ולפתור את הבעיה שלי. וזאת הייתה המהות, התמצית, נקודת המוצא של כל התקשורת בינינו.

שלושה חודשים לפני כן הגעתי אליו אל מה שחשבתי שתהיה הפגישה האחרונה, אבל הוא ביקש שאגיע שוב, עוד פעם אחת אחרונה לפני שאני נוסעת. בערב של אותו ביקור אלון ואני יצאנו לסתם ארוחת ערב בעיר ואמרתי לו, שמכל הפרידות שאני צפויה לעבור סביב הנסיעה לארה"ב, האחת הזאת מעציבה אותי כמעט הכי מכולן. כי מעולם לא היה לי קשר שכזה עם רופא. כמעט אף פעם לא פגשתי אדם כזה. רגיש, נבון, בעל יכולת הקשבה. ואולי יותר מהכל ובהחלט יותר מרופאים אחרים שהכרתי – צנוע. מישהו אחר אולי היה בוחר לכנות אותו – מענטש.
הייתי עצובה באותו ערב, הייתי עצובה ביום שבו עזבתי את המשרד שלו ארבעה ימים לפני המבחן והטיסה ואני עצובה עכשיו, בחושבי על אותה פגישה מקדימה לפרידה ואותה פגישת פרידה.

תאריך הביקור האחרון אצל הרופא היה כבר אחרי הטיסה של אלון. ביקשתי מאמא שלי שתצטרף אליי. עוד נסענו בבוקרו של אותו יום לפתח-תקווה ומשם לירושלים. אכלנו בראנץ' בקפה הלל. ואז חשבתי שאולי אני צריכה ורוצה להביא לערן מתנת פרידה. וקניתי בקבוק יין. הוא התרגש מאוד, ניסה להגיד משהו אבל קצת נחנק והעיניים שלו נצצו מדמעות של הפתעה ורגש. לפני זה הוא אמר לאמא שלי, "את בטח יודעת שיש לך בת יוצאת-דופן". ולי הוא אמר שלא סתם יצא שהוא ואני בחרנו במקצועות קרובים. והוסיף שאולי אני חושבת שהוא עזר לי, אבל האמת היא שאני עזרתי לו לא פחות. ולימדתי אותו הרבה. הסמקתי והתרגשתי. התחבקנו. הוא שוב השביע אותי שאבוא לבקר. שוב תבע להתעדכן, כמו שבפגישה הקודמת, שדיברנו על היריון, אמר שהוא מצפה לקבל במייל תמונות מהאולטרא-סאונד.

במהלך הפגישה האחרונה דיברנו על "מה שעברתי". מישהו אמר משהו על התאריך ופתאום קלטתי שתאריך הפגישה, הרביעי בספטמבר, הוא היום בו הבהילו אותי לניתוח חירום ארבע שנים מוקדם יותר. אמרתי את זה לאמא שלי שהבינה ישר. הסברתי לערן שהרים אליי עיניים בהפתעה וחייך חיוך עדין שאומר - תראי מה זה. והנה, ארבע שנים מאוחר יותר, אני יושבת במשרדו של הרופא הטוב ביותר שהיה לי אי-פעם ונפרדת לשלום. נכון, זה רק צירוף מקרים, אבל אחד סמלי ביותר. "דפי, איזה איש מיוחד", אמרה אמא שלי בטון משכנע, בהתרגשות אמיתית, מלאת התלהבות מהוסה, כשיצאנו מהמשרד. "כן, מיוחד באמת. חד-פעמי. אני חושבת שאף-פעם לא יהיה לי עוד רופא כזה".
האיש שהרים אותי מאשפתות. שעזר לי לעזור לעצמי. שנתן לי לא רק את הרמיסיה הארוכה ביותר שהייתה לי בחיי, אם לא היחידה, אלא גם אמונה. האיש שלימד אותי שאפשר לקוות ליותר, שמותר לדרוש איכות חיים, גם עם מחלה כרונית, גם עם מעי כל-כך מקוצר. שלא צריך לוותר על זה. ושאף אחד לא יגיד לי אחרת. איפה הייתי אז ואיפה אני היום, אה?

לפני ארבע שנים וקצת יותר, חגי תשרי. הבטחתי לעצמי ולכולם שאהיה בבית לראש השנה. כשהתעוררתי ביחידה לטיפול נמרץ לא ידעתי כמה זמן עבר. לא ידעתי מה התאריך. השעון שהיה תלוי גבוה על הקיר שמול העיניים שלי ידע לומר רק את השעה. לא ידעתי איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. לקח הרבה זמן עד שההכרה הזאת חזרה. תקופה ארוכה נאבקתי בנתק שנוצר אז ביני לבין הגוף שלי. אחרי יומיים של ערות בטיפול נמרץ, שאלתי את אחת האחיות לתאריך. היא השיבה ואני הבנתי שנותרו עוד יומיים עד ראש השנה ושאני כבר לא אגיע הביתה לחג. לא השנה.
ראש השנה הגיע וחלף. נציגי תא חב"ד בבית החולים הגיעו ותקעו בשופר. מצווה לשמוע תקיעה. כמה ימים לפני יום כיפור העבירו את השעון שעה אחורה, והלילה שלי, אחד מיני לילות רבים שנמשכו ונמשכו, לילות של שינה מופרעת, של כאבים ושיכוכם, של חלומות רעים – אותו לילה התארך בשעה אחת נוספת. ואז גם הוא נגמר. וכמו בכל בוקר, יצאתי למרפסת החיצונית במחלקה שבקומה שלישית והשקפתי החוצה על צמרות העצים. שמעתי את מכסחת הדשא של העובד במחלקת הגינון והנוי, את הטרקטור שמוביל את ארוחת הבוקר למחלקות השונות, הארוחה ממנה לא אטעם עד יום שחרורי מבית החולים. הרחתי את האוויר הטרי, השקוף של הבוקר, ולרגע לא חדלתי מהתגעגע הביתה.

את סוכות כבר חגגתי בבית, עדיין מחוברת לצינורות, עדיין לא אוכלת ולא שותה. באותה שנה, סוכות היה ראש השנה שלי.

שנה ושנתיים אחר-כך, ציינתי ביני לביני את רצף התאריכים שנקשרו באירועים של אותה תקופה. ברגשות הולכים ודהים, אבל עם קיומה של איזו מידה של מודעות. בא ועבר והנה עדיין אני כאן. ועם הזמן כל ציוני התאריכים פסקו. למדתי להתעסק בהווה, לחיות אותו, לחוות אותו, ליהנות ממנו. ופתאום השנה הוא הפתיע אותי. והלילה הישראלי המתארך בשעה הפתיע אותי גם הוא, שלושה ימים אחרי ראש השנה הראשון שלי לא בבית, מאז. ארבע שנים אחרי הזזת השעון ההיא, שגזרה עליי שעה נוספת של גיהינום בחיים, שעברתי דרכו בגאון. וחייתי כדי לספר. אני עדיין חיה.

..חיים...

תגובה 1:

  1. breathe on, sister breathe on

    I can see no reason for it to fail...

    השבמחק