יום שני, 17 באוקטובר 2011

צ'ולנט - זה לא אוכל של אלופים: חדשות הריצה

מאז שהגעתי לא"א, אני והריצה שלי היינו קצת מבולבלת. היחסים שלנו היו במן מיני-משברון קטנטון.
למעשה, הבעיה התחילה עוד לפני שהגעתי, בכלל לפני הטיסה. שינוי הסביבה שהיה כרוך במעבר להורים שלי, הקדחתנות שבהתארגנות לנסיעה של אלון, הצורך לדגור על הספרים, לפתור מאות שאלות ביום בזמן שאהובי נמצא מעבר לים. אני במזרח ולבי במערב.
השתדלתי לצאת לרוץ מדי כמה ימים כדי להתאוורר, אבל בפועל, בעצם לא הייתי במושב כל-כך הרבה זמן והמבחן כבר הגיע ומיד אחריו הטיסה ואחריה הג'ט-לג, ההתאקלמות בדירה החדשה, בעיר חדשה, בהכל חדש. הצורך להתחיל לגמרי מאפס. ללמוד את הסביבה, להכיר את הסוּפר הקרוב, את קווי האוטובוס, את שמות הרחובות והדרך הנכונה הביתה. גם לבטן לקח זמן להתרגל, מה שלא הקל על ההחלטה לנעול נעליים ולצאת להכיר את הרחובות דרך הרגליים. אם כי חשוב להודות, למען ההגינות, שקצת קשה להבדיל כאן בין סיבה ומסובב, שהרי כולנו יודעים שהריצה מיטיבה עם הבטן שלי והיעדרה לא מרע באופן ישיר אך בודאי לא מסייע. התנועה חשובה להומאוסטזיס שלי. פשוט כך.

הייתי עייפה. אולי לא עייפה מכדי לרוץ, אבל עייפה מכדי לחשוב על סדר הפעולות הנדרש - חזיית ספורט ועוד אחת, בגדי ריצה, נעליים, שרוכים, נגן, לנעול את הדלת מאחוריי. לא היה לי כוח להזיז את עצמי, אבל שורש הבעיה לא היה נעוץ בפן הפיזי אלא בפן המנטלי, וספציפית בסוגיה מאוד סבוכה של הנעה. לכל אחד קשה לשכנע את עצמו לצאת מתוך חמימות הבית, מליטוף הטרנינג וחיבוק הכיסא. איך יסתדר הפייסבוק בלעדיי? ההבטחה של האופוריה שאחרי, הודיית הגוף, הלאות הנעימה בשרירים - היא נראית רחוקה, היפותטית ומאוד לא מוחשית. מישהו יכול באמת להבטיח לי שיהיה לי נעים אחר-כך? והאם הנעימות של אחרי בכלל שווה את זה?

הסוד הוא בהתמדה. כשרצים שלוש-ארבע פעמים בשבוע, או יותר, נהיה קל יותר לצאת. כי קל יותר לזכור את התחושה הזאת, של הגוף הגמיש, הזריז, המגיב. הגוף הטבעי. ויש שיגידו שריכוז האנדורפינים בדם נשאר גבוה באופן קבוע וההתמכרות היא זו שדוחפת אותך לנעול את הנעליים ולצאת. כך או כך, ככל שעושים את זה יותר, כך זה נעשה קל יותר.
וכאן אנחנו כבר לא מדברים רק על היציאה מהבית אלא גם על הריצה עצמה. הפעמים הראשונות בהן יצאתי לרוץ אחרי שהגעתי היו קשות ומגומגמות. היה לי קשה מאוד לומר שנהניתי, כי היה לי קשה. לא היה לי שעון דופק ואני שונאת לרוץ בהתבסס על תחושה. אני תמיד דוחפת רחוק מדי, שנייה אחרי הנקודה בה הייתי צריכה להאט, לעבור להליכה, לעצור. אני מאבדת שליטה על הנשימה ועל המקצב ובמקום להרגיש את החגיגה שבמפגש עם שפתו של הגוף, אנחנו הולכים ומתרחקים זה מזו. מבאס.
אחרי שקניתי את שעון הדופק שלי יצאתי לרוץ פעמיים או שלוש והפעם האחרונה הייתה התעקשות מטופשת. זה היה ביום חמישי לפני שבוע וקצת. היינו בעיצומו של גל חום-יחסי. באותו ערב הייתי צריכה להיות בפגישה ולפיכך החלטתי לצאת לרוץ בצהריים כדי לא לפספס את היום כולו. אמנם רצתי במסלול שרובו מוצל, אבל היה לי חם ודי סבלתי. בחלקו האחרון של המסלול, בדרך חזרה הביתה, הייתי מבושלת-היטב ועברתי להליכה. בשביל מה אני צריכה את זה?!
אחרי זה לא רצתי כמעט שבוע מרוב טראומה.
ביום שלישי, חמישה ימים מאוחר יותר, החלטתי שדי. אני חייבת להתחיל לנסות לחזור לשגרה של אימונים ואוכל. אחרת אני אהפוך ללביבה חמה ומתוקה. אין לי ספק שכבר עליתי חזרה את שני הקילו שהורדתי בארץ, אבל תאמינו לי שזה בכלל לא מעניין אותי. מה שמשנה זה העגלגלות הזאת בפנים, עודף הסנטר. אני אוהבת את הפנים שלי רזות קצת יותר ומראה הפנים שלי משקף באופן ישיר את מצבו של הגוף כולו.
ביום רביעי לא רצתי כי סבלתי ממקרה קשה של "Too Much of a Good Thing Syndrome".
אני מחשיבה את עצמי לבנאדם שמצליח לשמור על איזון ומידתיות בחייו. אני מאמינה שבגדול, יותר מדי מכל דבר-שהוא זה לא רעיון מוצלח. אבל מול צנצנת הכרוב הכבוש שאלי נתן לאלון השלכתי את כל העקרונות שלי דרך החלון הקרוב ביותר. ולמחרת שילמתי על זה בריבית-דריבית, כשעד הצהריים הייתי חמש פעמים בשירותים וכשזה מיצה את עצמו, הייתי כל כך סחוטה ועייפה שכל התוכניות לנקות את הבית ירדו לטימיון ונותרו רק כיור ריק ומתקן מלא כלים מתייבשים כדי להוכיח שבכל-זאת השתדלתי. ואז קרסתי על המיטה לשנ"צ של שעה ואחר-כך גנבתי עוד קצת שינה כשאלון חזר הביתה.
ביום חמישי התעקשתי ואספתי את עצמי חזרה ורצתי וכך גם בשישי. אתמול נחתי והיום רצתי שוב, מתעלמת מהקור, הרוח והשרירים הקצת דואבים. I mean business!
הגוף שוכח מהר. כשרק התחלתי לרוץ אבא שלי הבטיח לי שאם אתמיד, תוך שלושה חודשים אוכל לרוץ ברצף ללא הפסקות. בפעם האחרונה שרצתי בישראל, רצתי חמישים דקות מבלי לעבור להליכה אפילו פעם אחת. עכשיו אני שוב עוברת להליכה. אחרי הריצה ביום שלישי, בזמן המתיחות, שמתי לב עד כמה הגמישות שלי פחתה. זה מדהים. כמו גומיה אלסטית שעוזבים אותה לרגע והיא חוזרת למצב המקורי שלה. אמנם לא חזרתי למצב בו הייתי לפני שהתחלתי בכלל לרוץ, אבל מדהים לראות עד כמה התחזוקה השוטפת היא חשובה ואיך בכלל הפסקה קטנה מתרחשת רגרסיה, גם אם עדינה וכמעט בלתי-מורגשת. הצד השני של המטבע הוא הרגעים בהם הגוף פתאום נזכר, למרות ההפסקה הארוכה והניסיונות הלא סדירים לחדש את שגרת האימונים. הרגע בו פתאום הכל מתחבר והריצה הופכת קלה ונעימה וטבעית וזורמת. הרגעים הקטנים האלה שווים הכל ולפעמים הם כל מה שמחזיק אותי מפעם לפעם. התחושה המעולה הזאת והידיעה שיש מקום עמוק בפנים בו הרכיב הסודי הזה מתחבא ובהינתן ההזדמנות הוא מוכן לפרוץ החוצה.
אז עכשיו אני משתדלת מאוד. לחזור לרוץ ארבע פעמים בשבוע, לא לוותר לעצמי. ביומיים האחרונים אפילו חזרתי קצת יותר להקפיד על אוכל ולנסות להיצמד לתפריט שבניתי עם אבא שלי לפני כמה חודשים. זה נורא קשה. אפילו יותר מהחזרה לריצה. כשהייתי בישראל הייתה לי כזאת נחישות, ופה... איפה. וזה לא שהבית מלא שטויות וממתקים. אבל השגרה שנרכשה במאמץ רב נשברה והחזרה אליה דורשת גמילה מחודשת וזה קשה נורא. אבל אני משתדלת. בחיי.

אחרי קערית גדולה ומלאה של צ'ולנט היום בצהריים, היישום של כל הדיבורים היפים האלה לא היה פשוט. אכלנו צהריים בשלוש וקצת ואז פשוט היינו חייבים לנמנם קצת. כשקמתי אכלתי עוגייה וחשבתי שבטח ממש עוד מעט ירגיש לי פחות כבד. אבל לא. עברו שעתיים ועדיין - לא. ובשש וחצי החלטתי שדי ואני יוצאת לרוץ ויהי מה. הישיבה מול המחשב עייפה אותי והרגשתי שאם אני לא זזה אני פשוט נרדמת.
כל הדרך הלוך וחזור הצ'ולנט רץ איתי. רוב הזמן זה היה בסדר, למעט כמה רגעים בהם הוא ממש התעקש להשתתף באופן פעיל בריצה ואז בחיי שיצאה לי הנשמה. אבל אז הוא ירד בחזרה למקומו הטבעי והכל היה שוב בסדר. בימים הבאים אני מוותרת על צ'ולנט כארוחת צהריים ומשאירה אותו לערב. בצהריים אני אוכל סלט. משהו קל. כל לא-צ'ולנט שהוא יעשה את העבודה.

ולמרות הצ'ולנט, הריצה הייתה מעולה. כבר מצאתי לי מסלול די קבוע שנותן לי ריצה של ארבעים דקות בערך. מדי פעם אני בוחרת ברחוב צדדי אחר, אבל התוואי הכללי אותו תוואי. לפעמים אני הופכת את הכיוון. מסתכלת על בתים וחצרות. על הקישוטים שכולם כבר הציבו לקראת ליל כל-הקדושים. בתים רדופים ודלעות מרוקנות, קורי עכביש על עצים ושלטי "Keep Out" מצמררים בכתב יד של מכשפות. כל זה מגניב אותי מאוד, בהיותי ישראלייה-לא-נוצרית. מגניב ביותר.

אני בוחרת לי בכל פעם מוזיקה אחרת ונותנת לקצב להנחות אותי. נותנת לרגליים שלי למצוא מחדש את המקצב הנוח, המדויק, בו הרגליים מתחילות להתגלגל מעצמן והדופק נשמר בטווח הנכון. ככה, לאט-לאט, אגיע שוב למצב בו אני לא צריכה לעצור. אני חוזרת להרגיש את השמחה והשחרור שבריצה. והנגישות האדירה שביכולת פשוט לנעול נעליים, לסגור את הדלת מאחוריי ולעבור לעולם מקביל של בריאות גופנית ונפשית. איזה כיף.

אחרי מתיחות ומקלחת, הכנתי לנו ארוחת ערב. סלט עם חזה עוף, כי מה עוד אפשר לאכול אחרי הכובד של הצהריים? צריך קצת ירוק וטרי ובריא. גם אספרגוס שקנינו היום בקרוגר. ואז אפיתי מאפינס. שיבולת שועל ואוכמניות.
אני חושבת על מאפינס כבר הרבה זמן. במקור, חשבתי שהם יכולים להיות רעיון מוצלח בתור "המשהו הנוסף" בשקית האוכל של אלון, להחליף את חטיף nature valley. אבל לא הייתה לי תבנית שקעים. היום עשינו מעשה ובדרך חזרה מחנות היד-השנייה (שכבר סיפרתי עליה כאן) נכנסנו לקרוגר וחטפנו אחת מהמדף, יחד עם סל מלא מצרכים למאפינס האלה, מהבלוג של רחלי, "פשוט מבשלת". רחלי היא כוהנת מאפינס גדולה, אם כי בזמן האחרון היא אופה הרבה יותר קאפקייקס (רק אתמול ביררתי מה באמת ההבדל בין שני המאפים האישיים). זכרתי את אלה הספציפיים שהיא פרסמה ממש לאחרונה. כשגרים בארה"ב וקונים בסוּפרים בהם יש פירות-יער טריים כל הזמן - איך אפשר שלא?

רואים את המאפין המדמם בפינה השמאלית? זה מיץ-ריבת אוכמניות :)

שיניתי מעט את המתכון, ובמקום להשתמש בשיבולת שועל שלמה בלבד, החלפתי חצי מהכמות בשיבולת שועל אינסטנט. יחד עם רסק התפוחים והריוויון (קפיר) התקבלו מאפינס קפיציים בעלי מרקם נימוח. האוכמניות האפויות הפכו לריבה נפלאה והן מזכירות לי קצת שזיפים, שזה נפלא, כי אני אוהבת ריבת שזיפים ועוגות שזיפים. בזכותם של החביבים גם חנכתי את רשת הצינון שלי. ועכשיו, בנוסף לפתיחת עונת המרקים, הצ'ולנט והלחם, אני גם פותחת מעבדת מאפינס. הצעות מקוריות למאפינס מלוחים ומתוקים יתקבלו בברכה ובשמחה.

שיהיה שבוע נהדר ומתוק.

2 comments:

  1. אם כבר מדברים על חמין-בלונדיני אז שלשום יצא לנו לאכול אותו לארוחת הערב (חלקנו. היתה אחת שאמרה שהעוף חום לה מדי ואחותה שעושה כל מה שהיא עושה חזרה אחריה. אין בעיה, תמשיכו לקבל עוף מכובס). היה מצויין. היה טעים.
    ואני חושבת שפיענחתי מה לא טעים בחמין. זה התפוחאדמה שנותן טעם רע בבישול יתר. ממש הרגשתי את היעדרו!
    אני חושבת שעם כל החימומים הגענו לבישול של 4 שעות ועדיין היה תבשיל נטול טעמי לוואי וגם לא הרגשנו אחר כך כבדים (יותר מבדרך כלל...).

    גרעיני הכוסמין יצאו מתפצחים והשעועית יצאה טעימה להפליא.
    הביצים יצאו בטעם של ביצי חמין. מבושלות מדי. מזל שיש מי שאוהב את זה (לא אני).

    אז שוב, תודה :-)

    נעמה

    השבמחק
  2. ההנחה שלך לגביי תפוח האדמה מעניינת ומסקרנת אותי. אולי בפעם הבאה שאבשל אחד אנסה בלי.
    אני שמחה שהוריאציה שלך עמדה בהצלחה במבחן החימום החוזר.

    לסיר האחרון הכנסתי שבע ביצים. חשבתי שאני לגמרי מגזימה. הן נעלמו כלא היו אחרי יום וחצי. פרוסות, עם אבוקדו ועגבנייה פרוסה בתוך לאפה של פיתות מחבת - זה מעולה-לה. אבל כמו שאמרת - יש מי. על טעם ועל ריח וכו'.

    בשמחה ובהנאה :)
    דפ.

    השבמחק