ביום שלפני המבחן

החלטתי שאני לא לומדת. אומרים שזה הדבר הנכון לעשות. גם ככה בערך מאז יום שני הרגשתי שככל שאני לומדת הביטחון שלי רק הולך ומתערער (ואז בשביל לתקן את התחושה קיבלתי 92 במבחן לדוגמא האחרון שתרגלתי ביום שלישי). רציתי שזה ייגמר. מאז סוף השבוע ספרתי את הימים כפונקציה של מספר המבחנים שעוד נותרו לי לתרגל. חשבתי לעצמי שהמבחן האמיתי יהיה קלי-קלות אחרי כל זה...

אז אתמול בבוקר קמתי, שתיתי את התה שלי וקראתי קצת באינטרנט, אבל לא משנה מה עשיתי הרגשתי שאני כל הזמן רוצה לפתוח את ספר הלימוד - רק לבדוק שאני זוכרת מה קורה כש... ושאני יודעת מה התוויות הנגד לתרופה הזאת ועל מה צריך להסתכל כשנותנים תרופה אחרת. הבנתי שאין לי ברירה. אם אני רוצה להפסיק ללמוד לא מספיק לשים את הספר בחדר האחר. אני צריכה לצאת מהבית. מזל שכבר הרבה זמן תכננתי מה אעשה ביום שלפני המבחן.

ממש לפני שיצאתי מהבית בדקתי וגיליתי לשמחתי שקיבלתי את החבילה לה חיכיתי. איזה כיף זה לקבל הביתה ספרים שקניתי לעצמי במתנה.

אחד ספרות מקצועית ואחד הכנה לביקור בלונדון הקיץ בו נלך לראות את המחזמר "מתילדה"

נסעתי לביה"ח לבדיקות דם שגרתיות ומשם המשכתי לקניון. צעדתי היישר למכון המניקור-פדיקור. אחרי שבחרתי לק, התיישבתי על כורסת העיסוי שלמרגלותיה ג'קוזי לרגליים. בפעמים הספורות שעשיתי פדיקור בישראל זה היה אצל קוסמטיקאית. מעולם לא הייתי במכון שלם המוקדש כולו לעניין. האמת? אני מעדיפה את הגרסה הישראלית, האינטימית יותר, שפחות מרגישה כמו פס ייצור. אבל מה, זאת הפעם הראשונה בחיי שאני יושבת על כורסת עיסוי. אפילו אף פעם לא התיישבתי על הכורסאות שבקניונים או בתחנה המרכזית. בתור חובבת עיסויים מושבעת אני חייבת לפסוק שהתפקוד של הכורסאות האלה די מרשים. זה היה נעים. העניין היחיד שצריך להתגבר עליו הוא המודעות לכך שכל הנוכחים במכון רואים מה קורה לחלקים הפחות מהודקים בגוף שלכם כשהספה עוברת מתנועת "לישה" לתנועת "ניעור". לא נראה שזה הטריד את האישה עבת הבשר שישבה לידי. הגוף שלה רקד בשמונה מקצבים שונים והיא ישבה בעיניים עצומות ונתנה לו ללכת עם הקצב.

במכון המצ'וכלל עם הספות המצ'וכללות יש מאווררים מיוחדים עם מנורת UV שמייבשים את הלק ברגליים ובידיים. זה החלק הכי משעמם במני-פדי, כשצריך לשבת עשר דקות ולחכות שהלק יתייבש. אחרי שכפות הרגליים שלי קיבלו אמבטיה מבעבעת, שפשוף ועיסוי ממריץ ונזכרו שהן בעצם ורדרדות ומלאות חיוניות מתחת לכל מה שהצטבר בתשעת החודשים בהן הן בארה"ב ואחרי שגם הציפורניים בידיים כבר עטו אדום ישבתי עשר דקות מתחת למאווררים המיוחדים ובהיתי בטלוויזיה ששידרה זבל אמריקאי מצוי. למרות הייבוש הרציני, כשניסיתי לנעול את הסנדלים שלי, חירבתי את הלק בשלוש מתוך עשר הציפורניים בידיים. המניקוריסט הפרפקציוניסט לא הסתפק בתיקון הציפורניים המפוקששות בלבד והתעקש להסיר את הלק משש ציפורניים שלמות (!) ולמרוח אותן מחדש. אחרי כמעט חצי שעה של סיבוב חוזר במכונת הייבוש הגעתי למסקנה שכבודה של הטכנולוגיה במקומו מונח, אולי, אבל יש דברים שפשוט דורשים זמן.

העם הצביע אדום כשביקשתי צבע שמשדר "ביטחון והצלחה"

אחרי ההתגנדרות והפינוק הנובורישי שמתי פעמיי לתחנה הבאה בתוכנית - שוקו ועוגה בסטארבקס. אך אויה! הגעתי למתחם האוכל במרכז הקניון ולדאבוני במקום סניף סטארבקס עמדה לו חדרון בעל קירות לבנים אטומים. משפצים. השעה הייתה אחרי חמש אחה"צ וכל מה שאכלתי מאז הבוקר זה דייסה וקצת בייגלה. רעב לי. וכאן התגלתה פנינה אמיתית: בעברו השני של מתחם האוכל ניצב דוכן שבמבט ראשון סתם נראה כמו מקום של גלידה או יוגורט עם תוספות, אבל אחרי שהתקרבתי מספיק בשביל שהמוכרת תחייך אליי, היא סיפרה לי שזה דוכן smoothies ופרוזן יוגורט וכל גלידות היוגורט שלהם הן דלות שומן. כשביקשתי לטעום קצת מהשוקולד המוכרת אמרה שדווקא הטעם הזה קצת יותר שמן. שאלתי אם היא יודעת להגיד לי כמה בדיוק ובתגובה היא שלפה טבלה מנוילנת ואמרה לי בדיוק כמה גרם שומן יש בכל אחת המכוסות. גרם אחד של שומן בכוס הקטנה ביותר? הידד לי והידד לבטן שלי! קניתי פרוזן שוקולד ופיזרתי מעל מגוון תוספות. בדיוק מה שהייתי צריכה.

אחרי הפסקת האוכל הקלה וזריקת האנרגיה שבאה איתה הלכתי לעשות מסאז' אצל הסינים. אחרי שעה של פירוק גב רציני ועיסוי גוף מלא התקשרתי לאלון ואמרתי - במהלך העיסוי לא הרגשתי שאני נמסה, אבל עכשיו אני מרגישה כל כ----ך רגועה!

בהמשך הערב, כחלק מתוכנית הרגיעה והסחת-הדעת-מזה-שמחר-מבחן ראינו את הסרט Puss in Boots של דרימוורקס, שהוא ספינאוף על הדמות של החתול מ"שרק". אני חייבת לומר שהסרט התעלה על הציפיות שלנו. הדיבוב של אנטוניו בנדרס פשוט מעולה (כמו גם בסדרת הסרטים המקורית), התזמונים הקומיים של הבדיחות מדויקים ומוצלחים, העלילה מותחת והקטעים "המרגשים" לא דביקים מדי. עם כוס יין מוסקט שקנינו במיוחד בקרוגר וקיררנו מראש זאת הייתה ממש חגיגה. היה חסר רק פופקורן, אבל במחשבה קדימה על מצב הבטן שלי, זה היה עדיף.

בכל האתרים באינטרנט שמרכזים טיפים לגביי ה-NCLEX ממליצים לא לשתות אלכוהול ולא להשתמש בסמים (חוקיים או לא) בערב שלפני המבחן. לי היה ברור שלאור העובדה שכבר שבועיים לפני הבחינה התקשיתי להירדם, אין שום סיכוי שבערב שלפני אני מצליחה לעשות את זה בלי כוס יין ובנדריל לפני השינה. ואכן, השימוש המתון בשני משרי השינה החוקיים פעל את פעולתו. אמנם נכנסתי למיטה כבר בחצות ונרדמתי קצת אחרי אחת, אבל ישנתי טוב כל הלילה.

והיום היה המבחן.

למעט התברברות קצרה ולא מאוד משמעותית בדרך הלוך, הגענו למרכז הבחינה מהר ובקלות. אלון איחל לי הצלחה ליד הדלת שעליה שלט, "רק נבחנים מעבר לדלת זו". התנשקנו ונפרדנו.

הייתי לחוצה. בטח שהייתי לחוצה. מאוד. ובכל זאת סיימתי את הבחינה במספר השאלות המינימאלי, תוך שעה ועשרים. יצאתי מהמבחן בתחושה לא טובה. היה לי קשה. הרגשתי שאני לא יכולה אפילו לנסות להעריך אם עברתי. שיש סיכוי לא רע שלא עברתי. אבל אז נסענו בחזרה לאן ארבור והחזרנו את האוטו ליוני וסמדר. למרות שיוני הציע להקפיץ אותנו הביתה, העדפתי ללכת ברגל, לשחרר קצת את הגוף והלחץ. עצרנו באספרסו רויאל, קנינו לי שוקו קר ולאלון מיץ תפוזים ונרגענו קצת במזגן בזמן שהתכתבנו עם אבא של אלון ודיברנו עם תומר בטלפון. אחרי זה המשכנו הביתה וכשהגענו אכלנו קרטיב. ואז שכבנו במיטה ועצמנו קצת עיניים, לנוח מהיום המעייף ולעכל קצת את העובדה החדשה הזאת, שזהו - זה עבר, זה מאחוריי. אני אחרי!

אלון נרדם ואני שכבתי וחשבתי על הבחינה. לאט-לאט נזכרתי בעוד ועוד שאלות ובהדרגה הבנתי שדווקא עניתי נכון על לא מעט שאלות. אז אולי זה לא היה רע כמו שאני מרגישה. אולי זה אפילו היה טוב. ואולי באמת, כמו שאלון אומר, היה לי קשה בגלל שזה computer adaptive test, שמתאים את רמת הקושי של השאלות לרמה של הנבחן. אולי קיבלתי שאלות קשות אובייקטיבית, בגלל שעניתי נכון. עכשיו אני מרשה לעצמי לטפח אופטימיות זהירה.

אחרי שהתעוררנו והתאוששנו פתאום קלטתי שאין לנו מה לאכול לארוחת ערב. מזל שאתמול קנינו שוקי-עוף בקרוגר. מיד הדלקתי את התנור וערבבתי בתוך שקית קוקי את כל המרכיבים של העוף המעולה והחגיגי בשזיפים שלי. סיפרתי לכם פעם על העוף בשזיפים שלי? הכי פשוט, הכי טעים:

מקל קינמון שלם
עלה דפנה
קצת טימין
שש שיני שום (לא חייבים לקלף)
ארבעה-חמישה פלפלים שחורים שלמים
מלח לפי טעם
כף-שתיים דבש
רבע כוס בלסמי (אני פשוט מוזגת בלי למדוד)
ארבע כפות שמנ"ז
15 שזיפים מיובשים בלי גלעין - חלוטים ומושרים וגם חצי כוס מהנוזלים של ההשרייה
שעה וחצי בתנור על 180-200 מעלות. והיידה.

כשחזרנו מהליכה קצרה העוף כבר היה מוכן. את האורז בישלתי לפני שיצאנו. אחרי שאכלנו וליקקנו אצבעות אמרתי לאלון ששכחתי כמה העוף הזה טוב. איך יכול להיות שזאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותו בארה"ב?

אז מה עכשיו?

מחכים 48 שעות (סופרים מ-13:20 היום בצהריים).

במישיגן יש שירות תוצאות מהירות וממחקר קצר שעשינו באינטרנט, זה עובד גם בסופ"ש.

בשבת בצהריים אכנס לאתר ואבדוק את התוצאות.

ואז אני מקווה לצאת במחולות.

מנוחת הלוחמת

נכון הכל נראה יותר טוב עם לק?
וגם: לבשתי את החולצה הזאת כי מישהי אמרה לי שהיא גורמת לי להיראות מלאת ביטחון. נכון?

Good Night and God Bless

יוגה חבלים ומדע פופולארי

אתמול הלכתי לשיעור יוגה, לראשונה מאז הגענו לארה"ב. בעצם, מאז שעברנו בהזדמנויות שונות חשבתי לחפש מקום לתרגל בו יוגה, אבל בשום שלב לא הוצאתי את הרעיון מהכוח אל הפועל. אתמול בבוקר שוב הרגשתי את המתח הגדול ברום עמוד השדרה שלי. השבועות האחרונים כללו הרבה ישיבה מול המחשב או רכינה מעל ספר ובימים האחרונים אני מרגישה עד כמה הגב העליון שלי קפוץ, עד כמה הכתפיים שלי סגורות, עד כמה הכל קשה ומאובן. אז על הבוקר, אחרי ששתיתי את התה שלי ולפני שיצאתי מהפיג'מה, פרשתי את מזרון היוגה שלי על השטיח הגדול ותרגלתי קצת נשימות, קצת תרגילי חימום בסיסיים של קונדליני יוגה וסיימתי בחמש ברכות שמש עם וריאציות. חצי שעה של תרגול מתון ובסיסי הזכירה לי איזו השפעה אדירה יש ליוגה על הגוף והנפש. מיד אחרי התרגול הקצר הרגשתי איך הכתפיים שלי פחות מתוחות, איך הנשימה קצת יותר נינוחה, פחות עצורה ולכן מיהרתי למחשב וחיפשתי לי מקום ללכת לתרגל בו יוגה. לא היו לי הרבה דרישות, בעיקר מחיר הוגן וקרבה יחסית לבית.

במרכז העיר, ליד CVS תלוי שלט שמזמין אנשים להיכנס לסטודיו ולנסות Rope Yoga. אלון ואני צחקנו על זה כמה פעמים כשעברנו בסביבה, אבל האמת שזה סיקרן אותי. אז אחרי שחיפשתי סטודיו קרוב לקונדליני יוגה ולא מצאתי (למרות שבפעם האחרונה בה השתתפתי בשיעורי יוגה בישראל הייתה של יוגה קלאסית יותר, הרגשתי שדווקא קונדליני יתאים לי עכשיו), החלטתי להיכנס לאתר של "יוגה חבלים" ולבדוק במה מדובר. ואחרי שגיליתי שהסטודיו המקומי מאפשר להגיע לשיעור מבלי להירשם מראש, ששיעור בודד עולה רק 10 דולר, שיש שיעורים כל יום, מה שמאפשר פשוט להגיע ולתרגל ושהסטודיו נמצא מרחק 7 דקות באופניים מהבית, החלטתי שאני הולכת על זה.

כדי "להרוויח" את הזכות לצאת מהבית וללכת לשיעור, תרגלתי מבחן בן 150 שאלות וקצת לפני שש יצאתי מהבית.

מסקנות?

אתחיל מהסוף: עם תום השיעור קניתי כרטיסייה לארבעה שיעורים. כי היה מוצלח והחלטתי שאני רוצה לחזור. התוכנית שלי היא ללכת לשיעורים בתדירות גבוהה עד יום המבחן (עוד שבוע, חה!). כדי לא להכניס את הגוף שלי לשוק, החלטתי שאלך יום כן-יום לא. אז אתמול כן והיום לא.

אז מה זה יוגה חבלים?
זה לא קרקס, כמו שאפשר אולי לחשוב. לא נתלים מהחבלים במהופך ועושים תרגילי אקרובטיקה מורכבים. או שזה לפחות לא היה המצב בשיעור בו השתתפתי אתמול. לכל משתתף יש חבל, שתלוי מקופל באמצעו מעוגן בתקרה ושני קצותיו משתלשלים עד הרצפה. חלק מהתנוחות במהלך השיעור, שהן תנוחות יוגה מוכרות, משתמשות בחבל ומאפשרות למתרגלים להיכנס לתנוחות שאולי לפעמים המגבלות הפיזיות שלהם לא היו מאפשרות להגיע אליהן ללא אביזר חיצוני. החבל עוזר לבחון את גבולות הכוח והגמישות והוא מאפשר למתרגל להוציא את הכוח שנמצא בתוכו ולהשתמש בו כדי להיכנס לתנוחה. אני יודעת שזה נשמע קצת מעורפל, אז אולי סרטון יעזור להסביר קצת יותר טוב למה אני מתכוונת.

בסוף השיעור מוצע למשתתפים צ'אי חם ומעט חטיפים - בוטנים וקשיו קלויים ומומלחים עם חמוציות, פירות יבשים וקצת שוקולד. דרך נעימה לסיים את התרגול ולהעביר לאט ובעדינות את הפוקוס בחזרה מבפנים לעולם שבחוץ.

אחרי השיעור נפגשנו עם דניס וג'ון במרכז העיר, ב-ABC, מבשלת הבירה המקומית שאנחנו מחבבים. שתיתי בירה אחרי כמה שבועות טובים בהם לא בא משקה אלכוהולי לפי. השילוב של הבירה והרגיעה מהיוגה אפשרו לי להיכנס למיטה קצת לפני 11, להירדם צ'יק-צ'ק ולישון עמוק וטוב עד הבוקר. זה בדיוק מה שאני צריכה בשבוע שנותר עד הבחינה כדי לשמור על שפיות.

ולמשהו אחר לגמרי:

הבוקר אלון ואני ראינו יחד שני פרקים של The Colbert Report. האורח שהגיע להתראיין בפרק האחרון היה השחקן אלן אלדה, ששיחק ב-M*A*S*H. אלדה הגיע לתוכנית כדי לקדם את פסטיבל המדע העולמי, שהוא שותף בהקמתו וניהולו ומתקיים זו השנה החמישית ברציפות בניו-יורק. אלדה סיפר בראיון על פרוייקט שהם יזמו השנה בפסטיבל, במסגרתו התבקשו מדענים לענות על השאלה "מהי להבה?" באופן שיסביר את התופעה לילדים בני 11. המניע ליוזמה, לדברי אלדה, היה העניין שלו במדע כילד והתסכול שחש כאשר לא קיבל הסברים מספקים לתופעות שסיקרנו אותו. התחרות התקיימה בין למעלה מ-500 הסברים שונים והשופטים בתחרות היו 6,000 ילדים בני 11 מרחבי העולם. במהלך הפסטיבל יוכרז המנצח. באתר flamechallenge.org אפשר לראות את ההסברים של ששת הפיינליסטים בתחרות. אנחנו הכי אהבנו את הסרטון של מתמודד מספר 800. הרעיון מאוד מצא חן בעיני, אני חושבת שזה פרוייקט מגניב ביותר ואני ממליצה להיכנס לאתר, לצפות בסרטונים ולהתרשם.

כבת של מורה, אני אוהבת לראות אנשים אחרים מנסים להסביר משהו למישהו ואוהבת לראות איך אנשים שונים מלמדים בדרכים שונות (וכל אחד גם לומד אחרת). נחמד לראות איך מדענים מנסים לפרק הסבר מדעי למושגים בסיסיים שכל אחד יכול להבין. מקווה שגם אתם תיהנו.


ועכשיו, זה הזמן למבחן היומי. בהצלחה :)

Technicolor Meatloaf

ביום ראשון אלון חזר מקרוגר עם מגש גדול של בקר טחון, בדיוק כמו שביקשתי. חשבתי להכין רוטב בולונז שיספיק לנו לשבוע לפחות, אולי אפילו להקפיא חלק. אבל אז באו יומיים של שרב כמו-אמצע-הקיץ עם שיא של 33 מעלות אתמול וחשבתי לעצמי שאי-אפשר לאכול בולונז בכזה מזג אוויר. לא בלי מזגן. הרי אפילו את חזה העוף בקוקי שהכנתי בשבוע שעבר התקשינו לאכול ואחרי כמה ימים בהם מצאנו את עצמנו שרועים ללא יכולת תזוזה אחרי ארוחת הצהריים, עברנו להשתמש בו חתוך לקוביות כתוספת חלבון לסלט. בימים כאלה הטמפרטורה המקסימאלית של כל דבר אוכל צריכה להיות טמפרטורת חדר, לא יותר. כבר יומיים שאני מתקלחת במים פושרים על גבול הקרים ממש, לא מסוגלת לחשוב על משהו חם יותר. לפחות היום יש קצת רוח שנכנסת הביתה.

לאור כל זאת, הצעתי לאלון שאסב את תוכנית הבולונז לחלופה חביבה לא פחות - קציץ-loaf. ומאחר ויחד עם הבקר הטחון אלון קנה גם גזר, קישוא וסלרי שיועדו לבולונז, גם הם נכנסו לתערובת. כי אחרת מה נעשה איתם? פתחתי גם קופסת שימורים אחת של קוביות סלק במיץ. טחנתי הכל יחד במעבד המזון, עם שתי שיני שום. היה אפשר יותר. במקום פירורי לחם הוספתי סולת דקה. שמרתי על תיבול בסיסי של מלח-פלפל. תוך כדי חשבתי על הקציצות האלה של נעמה, שמאוד מצאו חן בעיני אבל מעולם לא הגעתי להכין ועכשיו אין להן סיכוי, כי כל דבר שדורש עמידה ממושכת ליד מקור חום הוא מוקצה.

אני מעריכה שהיחסים בין הבקר לירקות היו אחד לאחד, כמות שווה מזה ומזה. בזכות הסלק, התקבלו שתי כיכרות בעלות צבע עמוק. טעימה ראשונה מלמדת שהן בעלות טעם דומיננטי של גזר, רכות ונימוחות אך גם יציבות מספיק בכדי לאפשר חיתוך. אחרי שיתקררו לגמרי בטח יתייצבו יותר במרקם ובטעם ואז נוכל להכין כריכי קציץ-בשר ולצאת לאכול אותם בחוץ על איזה דשא בצל, איפה שהרוח נושבת.

תמונה מהטיול של יום שישי. כי קציץ-בשר זה לא פוטוגני

בימים האחרונים קצת ירדתי במספר השאלות ליום, בעצם ממש חתכתי בחצי - ממאתיים למאה. ההבדל הגדול הוא שהפסקתי כמעט לגמרי לפתור שאלות עם חומר פתוח ועכשיו אני מתרגלת רק מבחנים עם חומר סגור.  למרות הרתיעה הראשונית שלי מבחינות לדוגמא, בימים האחרונים מצאתי שזה חוסך זמן. מה שאני יודעת - אני כבר יודעת. מה שאני לא יודעת, יש סיכוי שאנחש נכון או שאטעה. בין כך ובין כך, בתום המבחן אני עוברת שוב על כל השאלות ובודקת איפה טעיתי ואיפה צדקתי, איך ומדוע. כשעושים את זה עם ספרים פתוחים זה מאוד מאט את התהליך, בלי המון ערך מוסף.

לפני שהתחלתי ללמוד, עוד לפני שאפילו קראתי בספר, עשיתי את המבחן המקדים שבדיסק המצורף לספר, כדי לקבל הערכה על רמת הפתיחה שלי. קיבלתי 75, ציון מאוד מרשים בהתחשב בכך שלא נגעתי בחומר האמור כחצי שנה. מאז בכל פעם שפתרתי מבחן, בין אם נעזרתי בחומר ובין אם לא, הציונים שלי סבבו את הציון הזה. קצת התבאסתי מהעדר ההתקדמות הנראית לעין. אבל אז מצאתי בפורום NCLEX באתר allnurses.com מקורות שאומרים שציון מעל 65% במבחנים באחד הדיסקים שברשותי, הוא מנבא די חזק למוכנות לבחינה. יש גם תיאוריות שאומרות שמי שפותר לפחות 4000 שאלות לדוגמא לפני הבחינה מבטיח לעצמו הצלחה. גם העובדה שסיימתי את הלימודים לפני שנה ונבחנתי בישראל לפני תשעה חודשים עומדת לצידי.

ואז אתמול פתאום קיבלתי 83. רוחי התרוממה - כנראה שאני באמת מוכנה. לכן, עם כל כמה שאני יורדת על עצמי על כך שאני כותבת פוסטים, עונה למיילים או אופה מאפינס במקום ללמוד, כנראה שאני יכולה להרשות לעצמי. כל עוד אני לא מרפה מהלימודים לחלוטין.

ואחרי שאמרתי את זה - אני הולכת ללמוד.

Stay cool.

Procrastination

אתם מכירים את המילה הזה, Procrastination? למדתי אותה באדיבותו של בעלי היקר, שיחד עם הקבלה ללימודי דוקטורט בארה"ב קיבל חבילה גדולה של רגשות אשם. בעברית - דחיינות. אבל בואו נודה שפרו-קרס-טי-ניישן זאת מילה הרבה יותר מרשימה. כמעט אונומטופאה.

דחיינות זה לכתוב פוסט בבלוג עשרה ימים לפני הבחינה, כשהתעוררתם לפני שלוש שעות וחצי וכל מה שעשיתם מאז זה לדבר בטלפון, להכין ארוחת בוקר, להכין אייס קפה במחשבה שאחרי כל אחד מהדברים הללו תתיישבו סופכלסוף ללמוד. אבל אז מתיישבים והמחשבה נודדת לכל הדברים האחרים שאפשר לעשות במקום. לנקות את הבית. לסדר ניירת. להכין עוגה. לשטוף כלים.

דחיינות זה לצלם את הפתקים שעל המקרר שלכם ולחשוב שיש להם משמעות, יותר מהמשמעות שיש להורוסקופ היומי. ובכל זאת-

הפתק העליון היה בתוך עוגיית המזל שלי בפעם ההיא שהלכנו עם אלי לאכול במסעדה הסינית בעיר, ב-13 במרץ. אני התלהבתי - שלושה חודשים מהיום, בטח אז פחות או יותר יהיה המבחן שלי! אז עוד לא היה לי תאריך. אלי ואלון שניהם צהלו - עוד שלושה חודשים בדיוק זה תאריך יום ההולדת שלנו. בטוח יהיה טוב! ובכל זאת... לא סתם הצמדתי את הפתקים הללו למקרר עם שני מגנטים. ידעתי שיבוא יום והם יתנו לי כוח. והנה הגיע היום.

אני לא כזאת דחיינית בדרך כלל. אני דווקא די ממושמעת. עושה הרבה במעט זמן. אבל קשה לי. לא ממש ישנתי הלילה. גם לא לפני שני לילות. מה שהביא אותי לכתוב את הסטטוס הבא בפייסבוק היום בצהריים

לחצו להגדלה

לפני שני לילות חלמתי חלומות מוזרים. כל הלילה הוצגו בפני סיטואציות יומיומיות, לקוחות מתוך החיים האמיתיים ואני הייתי צריכה לבחור את התשובה הנכונה ביותר מתוך אפשרויות מרובות. זאת הייתה שינה טרופה, קלה, לא מרעננת. והלילה אותו דבר, רק שהלילה הייתי מיילדת. יותר מזה אני לא זוכרת דבר. רק את ההתהפכות במיטה בין מחזור שינה אחד לבא אחריו, פליאה על כך שהציפורים כבר מתחילות לצייץ בחוץ והאור מתחיל להתגנב ולהבריח את החושך החוצה מהיום החדש. ואז השעון המעורר מצלצל בדיוק כשאתם מרגישים שנרדמתם. בכל לילה אותו סיפור - מכבים את האור ואני מתעוררת. לא משנה כמה הייתי עייפה לפני שנכנסנו למיטה. לפעמים עוברת שעה עד שאני סופסוף נרדמת. אז אני מנסה לא לשתות קפה בשעה מאוחרת מדי, לא לעסוק בפעילות מעוררת. אתמול אפילו הלכנו לטיול ארוך במיוחד - שעה וחצי והייתי בטוחה שהוא יביא איתו שינה טובה, אבל לא. תהיתי לעצמי, מתי השינה הטובה שלי תחזור אליי ומיהרתי לענות - אחרי המבחן. בינתיים, בשתיים לפנות בוקר, בארבע ובחמש, בטיולים הליליים שלי לשירותים לעוד פיפי ועוד אחד, זה רק אני והאולקוס שלי, מארחים זה לזה לחברה.

עכשיו אלון בחדר השני משפץ את קורות החיים שלי. מסתבר שיש משרות בבית החולים שמאפשרות לאחיות ברמת פתיחה (graduate nurses, שרק סיימו בית ספר) להגיש מועמדות. ויותר מזה, למשרות מסוימות מוכנים לשקול מועמדים שיעברו את הבחינה תוך 45 יום מהקבלה לעבודה. אני כבר עונה על הקריטריון הזה. הבוקר ניהלנו שיחה רצינית על המחלקות בהן ארצה לעבוד ועל אלה בהן לא אסכים בשום אופן. העברנו את מחלקת ילדים מקטגוריית "לא ולא" לקטגוריית "שווה לבדוק". כנראה שזאת תהיה המשרה הראשונה אליה אגיש מועמדות.

לפני יומיים הכנתי לנו פיצה. החשק התעורר בעקבות צפייה בסרטון אחד ביוטיוב. חיש-מהר העמדתי בצק שמרים חצי לבן-חצי מלא. הכנתי כמות מרובעת, מקילו קמח. את הבצק שנותר אחרי שהכנתי פיצה אחת מ-400 גרם בצק, חילקתי לשלושה כדורים, עטפתי בניילון נצמד ושלחתי למקפיא. בפעם הבאה שיתחשק לנו ככה פתאום יהיה אפשר להפשיר ולהתפיח, בלי הצורך להכין בצק מאפס.

הרוטב בסיסי - רסק עגבניות עם תבלינים בסיסיים - אורגנו, מלח-פלפל, טיפה חומץ בלסמי, קצת דבש ושן שום אחת. מעל טבעות בצל, טונה מקופסה אחת והמון מוצרלה. היה טעים.

טוב, נמרחתי כאן מספיק. עכשיו אלך למצוא משהו אחר לעשות. אולי אפילו משהו שקשור ללימודים.

עוגת שוקולד-תפוז עם ביצה אחת

כל היום אני נלחמת ברצון לאפות עוגיות. בקופסת הפלסטיק נשארו עוד שני מאפינס מהחבורה שאפיתי בשבת וחיישן מאפי-הבית שלי מתחיל לצפצף - צריך להתכונן לפינוק הבא. אבל אפיית עוגיות היא לא דבר שעושים בתקופה בה מתכוננים לבחינה. אפיית עוגיות דורשת זמן וגם אם זה נראה כמו דבר מהיר ופשוט בסוף זה תמיד מתברר כפרוייקט. לא. צריך פשוט. ובכלל, אני לא אמורה לאפות עכשיו. אני אמורה ללמוד. לשקוד על הספרים יומם וליל ולהתאפק. כן, בטח.

התחלתי ללמוד היום די מאוחר. השעון המעורר שצלצל כרגיל בעשר בבוקר קרע את שנינו משינה עמוקה. היום לראשונה הצטערתי באמת על קיומו. קמנו ויצאנו לעיר, להדפיס כמה דברים ולקנות לי תרופות. כשחזרנו הביתה כבר היה זמן לארוחת צהריים ואחריה פשוט היינו חייבים לשים קצת ראש ולעצום עיניים. אז עד ש ועד ש... נהיה שלוש וחצי בצהריים.

גירדתי את עצמי מהמיטה, הכנתי קפה והתיישבתי ללמוד. פתרתי מקבץ של 75 שאלות. סיימתי אותו, עברתי על השאלות השגויות, רקדתי קצת וחזרתי למקבץ נוסף. רגע, מה? רקדתי? כן. זה מה שאני עושה בתקופות מבחנים כשאני צריכה להתרענן. אני שמה שיר feel-good במחשב, קמה ומנערת את עצמי טוב-טוב. זה משחרר אחלה.

למשל, זה מהיום (שהיה ברשימת המוזיקה בחתונה שלנו):

כשסיימתי את המקבץ השני יצאנו להליכה וכשחזרנו - ארוחת ערב ומקלחת. למרות העייפות (מאיפה, בחיי) הייתי צריכה לחזור ללמוד. רק עוד קצת. התחלתי מקבץ שלישי של 75 שאלות אבל בשאלה התשיעית שמתי לב שאני עייפה וסתם עושה טעויות טיפשיות. אז עצרתי רגע והחלטתי להפחית את מספר השאלות. מצוידת בכוס תה צמחים שאלון הכין לי, השלמתי 50 שאלות וחתמתי את היומית ב-200 שאלות סך הכל. לא רע.

תראו איזו תלמידה רצינית אני, taking notes and everything

השעה עוד הייתה קצת לפני 11 בלילה ועוד לא התחשק לי ללכת לישון אז החלטתי לאפות עוגה. לא מאפינס, לא עוגיות. עוגה. כבר הרבה זמן לא הייתה כאן עוגה. כזאת שחותכים ממנה חתיכה לפני שאוכלים, שלא נאפתה מראש מחולקת למנות אישיות.

אז חיפשתי בגוגל "עוגת שוקולד" ומיד הגעתי למתכון "בבצק אלים" שנראה מבטיח, לעוגת שוקולד בשנייה. כבר העתקתי את החומרים לדף, חילקתי את הכמות בחצי, אבל אז ניגשתי למקרר והמציאות טפחה על פניי - יש לי רק ביצה אחת. חזרתי לגוגל וביקשתי שייתן לי מתכון למאפינס שוקולד. לא יודעת למה, אבל הייתה לי תחושה שאמצא הרבה מתכונים למאפינס שדורשים רק ביצה אחת. נכנסתי ללינק הראשון שהבטיח "מאפינס שוקולד נמס בפה". מי יכול להתווכח עם זה. העתקתי את המרכיבים וכבר לקחתי את תבנית השקעים והנחתי אותה על הדלפק ואז אמרתי לעצמי, לעזאזל, רציתי עוגה!

רציתי עוגה, תהיה פה עוגה.

קבלו את המתכון והצצה לתוצאה הסופית.

מערבבים את כל היבשים בקערה אחת ואת כל הרטובים בקערה שנייה. מוסיפים רטובים ליבשים, מערבבים עד הטמעה. העוגה הייתה מוכנה אחרי 30 דקות ב-180 מ"צ.

כהרגלי המקולקל בקודש, הכנסתי כמה שינויים במתכון. אני מתחילה לחשוב שזאת קומפולסיה שאני לא יכולה להתנגד לה. אז מה שיניתי?

לפי כלל היחסים בין קמח לבין אבקת אפייה שמתי כפית וחצי של אבקת אפייה ולא רק כפית אחת.

החלפתי את כוס המים בחצי חלב-חצי שמנת להקצפה, כי למה-מי-מת מים בעוגה? ז"א, אם לא צריך פרווה וכאלה. ולא צריך. תודה.

אין לנו בבית אבקת שוקולית, אז השתמשתי בקקאו רגיל. אחרי שטעמתי את הבלילה הלא-אפויה וגם את התוצאה הסופית אני חייבת לפסוק שאין צורך בשוקולית. העוגה מספיק מתוקה גם ככה.

לא השתמשתי בתמצית רום. במקום זה, לקחתי את העוגה לכיוון התפוזי, עם חצי כפית תמצית טעם תפוז וכפית קוואנטרו. הוספתי גם כפית תמצית וניל. עוד דחף כפייתי שלי - לכל דבר אני מוסיפה וניל.

כאמור, במקום מאפינס אפיתי עוגה. השתמשתי בתבנית 20*20 אותה ריפדתי בשתי שכבות נייר אפייה שהנחתי בשתי וערב (קריס-קרוס). שימנתי את התבנית בספריי שמן מתחת לנייר האפייה וגם את השכבה העליונה של נייר האפייה שבאה במגע עם העוגה. אחרי האפייה העוגה נשלפה בקלות מהתבנית. הידד.

לראשונה מזה הרבה זמן ערבבתי ידנית ולא הפעלתי את הקיצ'ן-אייד לרגל המאורע. לפעמים זה נעים, לעשות את הדברים בדרך הישנה והפשוטה. כמה שאני נהנית מאפייה וכמה שהיא משמחת אותי. במהלך ההתרוצצות במטבח מפה לשם שמתי לב שאני מדברת לעצמי ומדי פעם מצחקקת בקול. וזה בחינם. שווה.

במהלך האפייה אלון ניגש ואמר "בא לי משהו". לדעתי אלה היו ריחות האפייה שזחלו אל חדר העבודה שלו, דגדגו אותו בבטן וקראו לו לצאת למטבח ללקט תופינים. אמרתי לו שיש עוגה בתנור והוא אמר, "אה, נכון. איזו עוגה זאת?"

עניתי: "שוקולד תפוז""

והוא התעקש: "אבל איזו עוגה?"

התנצלתי: "לא יודעת, נו, עוגת שוקולד"

והוא דרש: "אבל לא עוגה כבדה כזאת, נכון? אני לא אוהב עוגות שוקולד כבדות".

התגוננתי: "לא יודעת, זאת הפעם הראשונה שאני מכינה אותה, אבל לא נראה לי שהיא תצא כבדה"

הטועם המלכותי אישר שהעוגה לא כבדה. בטעימה ראשונה הוא ניסה להסביר את עצמו שוב, "יש בזה שוקולד צ'יפס? את מכניסה אותם עכשיו לכל דבר, הא?". צודק. הוא קנה שקית חדשה של נטיפי שוקולד ביום שבת והיום המפלס כבר ירד לפחות משמינית שקית. לאן הם נעלמים כולם?

שאלתי, "זה טוב?" והוא ענה, "כן, לא כבד. אני לא אוהב שכל העוגה היא כאילו כמו...", "פאדג'?", הקדמתי והצעתי. "כן, אז היא לא ככה. היא טובה. והתפוז ממש מוסיף".

יש!

יצאה עוגה קצת מתפוררת, אבל יכול להיות שזה יעבור לה אחרי שהיא תתקרר, אם רק ניתן לה להגיע לשלב הזה בלי לחסל הכל. ואם אתם לא כמו אלון ובכל זאת אוהבים שהעוגה קצת פאדג'ית, קחו סיכון ותקצרו את האפייה בחמש עד עשר דקות. ספרו לי איך יצא.

אני, יש לי הרגלים רעים אני. לרוב, אני לא מסדרת ומנקה מיד אחרי האפייה. אני אומרת לעצמי שאעשה את זה אחר-כך, אבל זה מושג כללי ומאוד מעורפל. לרוב אני מגיעה לזה כמה ימים מאוחר יותר. אולי זה בגלל שאבא שלי פינק אותי כשעוד גרתי בבית. אני הייתי אופה או מבשלת והוא היה מנקה אחרי. באופן יוצא דופן, הערב הגדלתי לעשות ומיד החזרתי הכל למקום ושטפתי לא רק את הקערה בה השתמשתי, אלא גם את כל הכלים האחרים שהיו בכיור והיה להם מקום על המתקן לייבוש כלים. וגם העברתי סמרטוט על המשקל הדיגיטלי שלי שהתלכלך ועל שולחן ההכנות שלי. אחח, כמה גאווה ונחת אני מסבה לעצמי. שנאמר, אם אין אנילימילי.

מחר נוותר על השעון המעורר ונתעורר ביקיצה טבעית, כי די, מספיק, זה מכאיב. ואחר כך נחזור.

עוד שבועיים למנאייק.

This & That

כמתוכנן, יום שישי היה יום העבודה האחרון שלי ומאז יום שבת אני מתרכזת בלימודים.
הנחתי קצת לשיטת פומודורו ועברתי לעבוד לפי הספק שאלות יומי, כי הרגשתי שאני לא זקוקה להפסקה כל 25 דקות. להיפך, הרגשתי שהטיימר תולש אותי החוצה מהרצף ולא מאפשר לי להיכנס לריכוז מקסימאלי. בינתיים אני מאוד מרוצה משיטת העבודה החדשה. בכל יום אני שואפת לפתור לפחות 200 שאלות תרגול. בעוד שבוע בערך, 10 ימים לפני המבחן, אתחיל גם לתרגל בחינות לדוגמא עם "חומר סגור".

אני מתעוררת כל בוקר עם שעון מעורר בשעה 10. זאת שעה שנוח לי איתה והשעון הפנימי שלי אוהב. בימים האחרונים הרגשתי איך אני משלימה שינה ומפצה קצת על העייפות שהצטברה בתקופה האחרונה שכללה עבודה די אינטנסיבית ושילוב של לימודים בסופ"ש. אתמול נשכבתי במיטה רק לרגע וישנתי שעה. אין לזלזל בערכה של המנוחה הטובה לקידום לימודים.

אז חשבתי שאכתוב פוסט קצר ומהיר בזמן ארוחת הצהריים שלי אבל הנה נגמר לי האוכל בקערית ואני רק בתחילתו של הפוסט. אז כמה דברים מהירים וקצרים לפני שאני חוזרת למקבץ השאלות הנוכחי.

כשהיינו אצל אלי ביום חמישי שעבר הוא שלח אותי הביתה עם שני ספרים מומלצים "לקריאת קיץ". שניהם ספרי בישול, כמובן, ושניהם מתמחים בקינוחים. יהיה פה שמח אחרי הבחינה.

עוד הוכחה לכך שאין תחליף לאור טבעי בצילום

בשבת בבוקר אפיתי מאפינס. רציתי לאפות מאפינס שוקולד צ'יפס, בסיסיים ובטוחים וגם פשוט משהו שמתבסס על חומרים שכבר יש בבית. להפתעתי, לא מצאתי הרבה מתכונים ברחבי הרשת (ואולי הייתי צריכה לחפש באנגלית, עכשיו כשאני חושבת על זה). שעשע אותי מתכון אחד באתר נענע10 שביקש 3/4 חמאה, אבל לא ציין 3/4 מה. בסופו של דבר מצאתי איזה מתכון. טמפרטורת האפייה נראתה לי קצת גבוהה אבל שיתפתי פעולה. בדקתי את המאפינס אחרי 10 דקות והם כבר נראו מוכנים (לפי מבחן הקיסם) אבל משום מה החלטתי לאפות אותם עוד חמש דקות, כפי שהמתכון מורה. בתמורה הם יצאו קצת יבשים. מגיע לי. בפעם הבאה? אולי להוסיף קצת גרידת תפוז או ליקר תפוז, בשביל העניין. וגם קצת יותר לחות. יש למישהו מתכון טוב למאפינס שוקולד צ'יפס?

נכון חמודים? הבלוריות החצופות של חלקם אומרות רק דבר אחד - הגיע הזמן לקנות כפית עוגיות כדי שאוכל לעצב בצקים קשים קצת יותר בקלות. טוב, אני מודה, רק חיכיתי לתירוץ.

אתמול הכנתי עוף, סידרתי וניקיתי את שולחן האוכל ואת המטבח. כשהבית נקי ומסודר יש גם (קצת יותר) סדר בראש וזה נעים לי.

אני מקווה שנתראה שוב בקרוב, למרות שהזמן קצר והמלאכה רבה ובכל יום שעובר המבחן מתקרב בעוד יום... כל התקופה הזאת היא בעצם שיעור שנועד ללמד אותי איך לכתוב פוסטים קצרים. אני לא חושבת שבאמת אצליח לשנות את הלכותיי.

ועכשיו אני הולכת להכין לי קפה ולחזור ללמוד כי כל החומר הזה לא ידחס לתוך הראש שלי מעצמו.
נו, הזורעים בדמעה ברינה יקצורו וזה...

פנקייקס

אתמול, ממש לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי - מה אעשה עם הריוויון שנשאר אחרי הכנת המילוי של הטארט? אולי אופה מאפינס בבוקר. ואולי...

כן. פנקייקס. רעיון מעולה! הדבר המושלם לבוקר עצל כששנינו נמצאים בבית ואפשר לקחת את הזמן וליהנות מכך שלא צריך ללכת לשום מקום. אפשר פשוט להיות. כשגבי נרדמה לנמנום השני שלה היום ב-12 בצהריים, התחיל להתעורר בי הרעב. העוגייה היחידה שאכלתי לארוחת בוקר כבר לא הספיקה. אפרופו עוגייה יחידה לארוחת בוקר - מדהים איך בגיל 28 הרגלי האכילה של בנאדם יכולים להשתנות כל-כך. אולי אלה חילופי העונות ושינויי מזג האוויר.

התבססתי על מתכון שפורסם בביסים לפני כמעט חודש. במקום יוגורט השתמשתי בחצי כוס ריוויון ועוד רבע כוס מיץ תפוזים. אחרי שהוספתי את הקמח הוספתי עוד קצת ריוויון לבלילה שהרגישה לי סמיכה מדי. הוספתי פנימה גם ככפית גרידת לימון וקצת תמצית וניל. לא יכול להזיק.

והפטל שנשאר לנו במקרר.

אף פעם לא אכלתי פנקייקים עם פירות יער. היום גיליתי לראשונה עד כמה השילוב הזה מוצלח. ועם יוגורט ודבש? בכלל.

תענוג.

. . .

ארוחת הערב אצל אלי הייתה מדהימה, תודה ששאלתם. אוכל טוב, מזג אוויר טוב, חברה טובה וקצת אלכוהול. מה עוד צריך בנאדם בחיים האלה.

הלכנו ברגל כי חששנו שהטארט לא ישרוד נסיעה באופניים. מזג האוויר האביבי והנפלא התאים בדיוק והפך הליכה של חצי שעה לבילוי. וכמו תמיד, כשהרגליים זזות הלשון משתחררת. היה לנו הרבה על מה לדבר.

לא ידענו מה אלי מכין לנו. כשטיפסנו במעלה המדרגות לדירה שלו, הבטן שלי דילגה בשמחה כשעטף אותנו ענן סמיך של ריח של אוכל טוב. בתוך המטבח החם חיכה ברווז שנצלה בשלמותו בתנור ומתחתיו תפוחי אדמה שלמים שרק חיכו לקלוט את כל הטוב שטפטף ממנו. ציפורים צלויות פעמיים בפחות משבוע? I'll have some of that, please!

ערכנו את השולחן שבחצר וישבנו לארוחה נפלאה, אוכלים בידיים, מתענגים על הבשר העסיסי ונהנים מהויתור הזמני על נימוסי השולחן שלנו. השמש ששוקעת רק בתשע העניקה לנו מאורה לאורך כל הארוחה. את הקינוח כבר אכלנו בפנים. והטארט יצא מ-עו-לה. בעל טעם לימוני מתון ועדין שהשתלב באופן מושלם עם החמצמצות העדינה של הריוויון. הקלתית יצאה פריכה וחמאתית והשילוב בין המילוי לבין הפטל היה מופלא ומדויק. אלון כבר הכריז שזאת העוגה שהוא רוצה ליום ההולדת שלו. אחרי שכל אחד מאיתנו אכל פרוסה אחת, המשכנו ליישר את העוגה לאט-לאט, תוך כדי שיחה. בסופו של דבר בתוך שעתיים אכלנו יחד כמעט טארט שלם. נשארה אולי שמינית עוגה שחולקה באופן שווה בין אלי ואלון.

אני אוהבת את אלי והיה לי כל-כך כיף. ועכשיו אני יכולה ללכת לישון שמחה, שבעה ומסופקת.

הי-דד.

ריפוי באפייה

בשבוע שעבר אלי שלח לנו מייל עם הזמנה לארוחת ערב ביום חמישי הזה, רגע לפני שהוא עוזב את העיר לחודש. כמובן שנענינו בשמחה ושאלנו מה להביא. הופקדנו (זאת אומרת, הופקדתי) על הקינוח.

בהתחלה מחשבתי נדדה דווקא לכיוון קינוחי השוקולד ממשפחת הגנאש המוקצף, אבל משהו במזג האוויר של אביב על גבול הקיץ ביקש קינוח קליל ופירותי. ברוח הלימוניות השורה על מטבחי לאחרונה - עוגיות, מקרונים, עוגה - בחרתי לאפות טארט לימון ופטל אדום. החלטתי לאפות את הטארט היום כדי לתת לו זמן להצטנן כראוי ולהתייצב מבחינת טעם ומרקם. little did I know שהולך להיות לי יום כל-כך מרוקן רגשית, אבל דווקא לאור כך, הצורך לקפוץ לקרוגר מיד אחרי העבודה כדי לקנות מצרכים וההתעסקות במטבח פחות או יותר מהרגע שהגעתי הביתה היו בבחינת תרפיה מתוזמנת היטב. בקרוגר גם מצאתי פתאום משמשים סמוקי-לחי שגרמו ללבי להחסיר פעימה ולדלג בשמחה. מיד אספתי שלושה לסל ואחד מהם נאכל כבר בדרך לאוטובוס.

במשך היומיים החולפים חיפשתי ברשת את ה-מתכון ה-מנצח. התלבטתי רבות בין קלתית בצק פריך לקלתית פירורי עוגיות ובין טופינג של פטל בלבד לבין פירות יער מעורבים. בסופו של דבר השתמשתי בקלתית מהמתכון לפאי לימון מהבלוג "אוכל זה טעים". זוהי הקלתית המנצחת מפני שלמרות שמדובר בבצק פריך, הטריק הגאוני של מרת'ה סטיוארט חוסך את מלחמת הרידוד הנוראית. הרעיון פשוט: אחרי צינון הבצק מגררים אותו על פומפיה גסה ומהדקים לתבנית. מושלם.

זאת הפעם הראשונה בחיי שאני אופה אפייה עיוורת. הלך אחלה. רק בפעם הבאה אני חושבת שניתן לקצר את אפיית הקלתית בנפרד מהמילוי, כי השוליים בטארט הסופי נראים לי קצת שחומים מדי. אני מקווה שזה לא יורגש בטעם (נגלה מחר בערב).

את המתכון למילוי לקחתי מההבלוג kiss my spatula, שהצטערתי מאוד לגלות אותו באיחור של שנה בערך, היות וסיבוב קצר באתר גילה לי שהבלוג כבר לא מתעדכן. חבל. בשונה ממתכונים אחרים המתכון הזה משתמש בלימון כמוסיף ומשביח טעם ולא כמרכיב מרכזי. בעוד מתכונים אחרים מבקשים כמות נכבדת של מיץ לימון, המתכון הזה עושה שימוש בשתי כפיות מיץ וגרידת קליפה מלימון שלם. הארומה והטעם משתחררים באפייה ומפעילים את קסמם על המאפה כולו. הכמויות שבמתכון מניבות יותר מילוי ממה שנחוץ למילוי הקלתית עד שפתה ולכן מילאתי כלי פיירקס קטן במילוי הנותר וכחצי שעה מאוחר יותר נהנינו מפודינג לימון חמים, היישר מהתנור.

בהשראת המתכון לטארט דובדבנים מ"ביסים" (כמובן שגם לשם הגעתי במהלך חיפושיי אחרי המתכון המושלם), פיזרתי על הקלתית החמה נטיפי שוקולד לבן מיד בתום האפייה ולפני הוספת המילוי. מחר נמצא אותם מסתתרים בנגיסות מזדמנות מהטארט והם ישמחו אותנו מאוד.

במקרר הייתה לנו קופסת פטל אחת שקנינו ביום ראשון והיום בקרוגר קניתי עוד שתי קופסאות, שלא יחסר. במהלך הרכבת הטארט שמתי לב שהפטלים החדשים כהים יותר משמעותית מאלה שחיכו במקרר מאז סוף השבוע. ואז גיליתי שקניתי בטעות פטל אורגני. יקר יותר, כהה יותר ועם טיפה פחות טעם. נו, מילא. בפעם הבאה אני אשים לב יותר.

ואם מותר לי, הנחתום, קצת לדבר בשבחי עיסתי - כמה סיפוק, עונג, חדווה וגאווה יש כשמצליחים על הפעם הראשונה. נכון, עוד לא טעמנו, אבל רק מאיך שזה נראה, אני מוכנה להמר שהצליח לי.

אחרי היום שעבר עליי, נעים לסיים בתיקון.

Flashbacking

כשהתעוררתי בטיפול נמרץ לא ידעתי איפה אני. שכבתי במיטת בית חולים ושמעתי צפצופים של מוניטור. על הקיר מול העיניים שלי היה שעון. ניסיתי לקרוא למישהו אבל לא הצלחתי להפיק קול. נרדמתי. התעוררתי שוב ושוב ניסיתי לקרוא. הפעם הצלחתי להפיק לחישה ואחריה קריאה צרודה. אחות אחת ניגשה. שוב נרדמתי ושוב התעוררתי. ובראש כל הזמן התנגן לי "בשבחי הסמבה" של אריק איינשטיין. עד היום אני מנסה להבין איך, מכל השירים בעולם, דווקא השיר הזה הסתנן פנימה דרך מסך הערפל הסמיך של סמי ההרדמה שהחזיקו אותי ישנה במשך כמה יממות.

בתוך ענני חומרי ההרדמה שהתחילו להתפנות החוצה מהגוף שלי, התעוררתי ושקעתי שוב בשינה עמוקה לסירוגין. שינות חטופות, עמוקות, שבאות והולכות כאילו לחץ מישהו על מתג, מדליק ומכבה את האור שבתוך הראש שלי. השינה עמוקה אבל תמיד טרופת חלומות שמרגישים כמו מציאות, כל-כך מוחשיים שאפשר לגעת בהם, אבל גם דמיוניים כמו ג'לי שקוף, שרוטט ומעוות את התמונה שנשקפת דרכו. כשהתודעה שלי כבר עיבדה את עובדת היותי ביחידה לטיפול נמרץ, חלמתי שבמיטה לידי שוכבת שרית וינו-אלעד. מכל האנשים בעולם. היא לבשה שמלת קטיפה בצבע ירוק בקבוק ולצווארה היה צעיף נוצות צהוב או זהוב, כמו לזמרת בקברט. היא סיפרה לי על העבודה שלה בזנות, על ההיריון וההפלה שהכריחו אותה לעבור. בגלל זה היא כאן.

מכל האנשים בעולם, מכל השירים בעולם.

כמה חודשים אחרי שחזרתי הביתה מאותו אשפוז התפלאתי ביני לביני, איך זה שלא לקחתי איתי מוזיקה לבית החולים. ואיך זה שלא ביקשתי שיביאו לי. אני זוכרת איך שתיתי דרך נקבוביות העור את המוזיקה הגרועה שבקעה מהטלוויזיה בתשלום של השותפה שלי לחדר. בעיקר MTV ולפעמים ערוץ 24, דנה עדיני שרה "אין לי מקום" בשיר של פרויקט מטרופולין ואני, חולקת חדר עם עוד שתי נשים, רוצה הביתה. ובבקרים המוארים, הצלולים, של המחלקה הכירורגית באסף הרופא, הלכתי לאט סביב-סביב במסדרונות המחלקה, משתדלת להחזיק את הבטן ששכחה שפעם היו לה שרירים ואני מזמזמת לעצמי, "השחר מתקלח במקלחת של צבעים" ואמא שלי מתפלאה על המצברוח הטוב שלי. העצב הגדול יגיע מאוחר יותר.

רציתי לדעת מה קרה בזמן שישנתי ויום אחד אמא שלי אמרה שיודה ונינט נפרדו. "באמת?" - לא. הם עדיין יחד. כלום לא השתנה.

בשום שלב מאז אותה תקופה, ספטמבר 2007, לא הוגדרתי רשמית כסובלת מ-PTSD, רק בגלל שהיה חסר לי סימפטום אחד כדי לענות על הקריטריון של ה-DSM - לא סבלתי מהפרעה משמעותית בתפקוד. כלפי חוץ, בחברה, הייתי ממש בסדר. אבל כשהייתי לבד, זה כבר היה סיפור אחר. את הפלשבק הראשון המלא שלי חוויתי בשנה הרביעית של התואר, הרבה אחרי שסיימתי בהצלחה טיפול קצר מועד, בן 12 מפגשים, באמצעות EMDR ודה-סנסיטיזציה. לפני זה היו לפעמים ריחות שסימרו את עורי וגרמו לי רתיעה, אבל אף פעם לא פלשבק מלא.

נסענו בדרך חזרה מאסף הרופא לירושלים, אני ועוד כמה חברים ללימודים. דיברנו על הסטאז' במחלקות השונות והחלפנו רשמים וחוויות. דיברנו על הביקורת שיש לנו בנוגע למה שנחשפנו אליו. על הפער בין התיאוריה לפרקטיקה שרואים בשטח. עבור רובנו זה היה המפגש הראשון עם הפער הזה. אחת מהחברות שלי התחילה לתאר את האופן שבו רוחצים את החולים ביחידה לטיפול נמרץ בה היא עשתה את הסטאז' ובאפי עלה הריח של הספטול, אותו סבון אנטיבקטריאלי שנפוץ כל-כך בשימוש בבתי חולים ציבוריים בארץ. ביקשתי שנחליף נושא ועדיין, באותו רגע, לא הבנתי מה קורה לי. מאוחר יותר באותו יום, באוטובוס בדרך לסוף שבוע בקיבוץ, אמרתי לאלון - "אני חושבת שהיה לי היום פלשבק" והתחלתי לבכות. זה העניין עם פלשבקים. יש איזה טריגר שמפעיל תגובה ואתה נשאב פנימה ברגע אחד. לפעמים רק שעות מאוחר יותר תבין מה בכלל קרה. למה כל היום היית חסר סבלנות, למה הרגשת עייף או עצבני יותר מהרגיל.

אין לי הרבה אירועים כאלה, שאני חוזרת למה שקרה לי באותו ספטמבר. הטיפול נתן לי את האפשרות לחזור לשם מנטאלית, בלי לחוות בכל פעם מחדש את הרגשות הנוראיים שליוו הכל. אבל לפעמים, פתאום, ממקום לא צפוי, משהו קורה ואני שוב שם. לבד. יש שלל רגעים שאני זוכרת. רגעים קטנים, שברי תמונות שחוזרים אליי לפעמים בצבעים חיים, מלווים בריח וקול. לפעמים אני זוכרת משהו שמישהו אמר לי, לפעמים משהו שמישהו עשה, שאני עשיתי או הרגשתי. במהלך הטיפול בניתי נרטיב של מה שקרה באותו ספטמבר, ניסיון לתאר את רצף ההתרחשויות הסיבתי; מה הוביל לאירועים שהיו, מה קרה "בזמן שישנתי", מה קרה אחרי שהעירו אותי ואיך באורם של כל אלה אוספים את שברי החיים וחוזרים לנהל יומיום. אבל מחוץ לסיפור המסודר, הכרונולוגי, השיטתי, ישנם פירורי הזכרונות. גזרי אירועים ושברי שיחות שנשארו מונחים על רצפת חדר העריכה. ולפעמים הם חוזרים בלי התראה ובאלימות השייכת ללוחם גרילה תובעים את מקומם בסיפור, המקום שנגזל מהם וניתן לסיפורים אחרים שהתאימו יותר לקו העלילה שרציתי לרקום.

נועה הייתה אז בהיריון עם עלמה. כל-כך מזמן זה היה. אלון ואני רק התחלנו לצאת. היינו אז יחד שלושה חודשים בסך הכל.

ביום בו העלו אותי בחזרה למחלקה הכירורגית מטיפול נמרץ, נועה הייתה איתי. באותו ערב היא עזרה לי לקום מהמיטה לראשונה והושיבה אותי על כיסא גלגלים של מקלחת. היא חפפה לי את הראש והשתמשה במרכך פעמיים. לראשונה אחרי כמה ימים היא הברישה את השיער שלי. עד היום אני זוכרת את התחושה הזאת. מהרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ כל מה שרציתי הוא לשבת על אסלה ולהבריש את השיער. דברים כל-כך קטנים שמשנים כל-כך הרבה. כמה ימים אחר-כך, אחרי שראו שאני יציבה, העבירו אותי לחדר אחר, מרוחק יותר מתחנת האחיות. באותו יום בצהריים נועה הייתה איתי. עם בטן של חודש שישי וחולצת צווארון ה-V האדומה שאני נתתי לה, היא בדיוק חזרה מהעגלה של הקפה עם סנדוויץ' גבינה צהובה. כשהיא עזרה לי להתיישב במיטה, כשהזדקפתי, הראש שלי היה בדיוק מול מפתח הלב שלה. נשמתי רגע ונשענתי עליה, פיזית ורגשית. אני זוכרת את הרגע הזה בחיות רבה. הבוקר, חיממתי לגבי בקבוק וחיכיתי איתה שהאוכל יהיה מוכן. היא שכבה על הבטן על השטיח ואני ישבתי לידה. לרגע היא נטתה קצת הצידה והראש שלה נגע לי ברגל. היא נעצרה ונתנה לראש שלה לנוח על הרגל שלי, מתמסרת לחום ולנעימות שבמגע. שעתיים וחצי מאוחר יותר החלפתי לה חיתול והתחלתי לבכות. עד אותו רגע רצו לי בראש סרטים ומשפטים. שברי תמונות וזיכרונות מהתקופה האומללה ההיא שהיו בה רגעים של חסד, רגעים שבזמן הטיפול בטראומה נאחזתי בהם כמו אדם טובע.

אלון היה עסוק אז התקשרתי לנועה. רציתי לדבר איתה על דברים אחרים, להסיח את דעתי מהמחנק הנוראי הזה שאחז לי בגרון, אבל ברגע ששמעתי את הקול שלה בצד השני של הקו התחלתי לבכות. דיברנו קצת והשיחה הקלה עליי. בעיקר לדעת שאני לא לבד. במיוחד לדבר עם עוד מישהו שהיה איתי שם ומבין, אפילו רק חלק. ואז גבי הייתה צריכה לנמנם ובישראל כבר הייתה השעה למקלחות של הילדים ונפרדנו. אלון כבר סיים את עיסוקיו ואחרי שהרדמתי את גבי ירדתי למטבח, שתיתי קצת מים והתקשרתי אליו. הרגשתי כאילו עבר עליי מכבש. מרוקנת לגמרי מאנרגיה. שרפו לי העיניים ויותר מהכל, עדיין הרגשתי מחנק נוראי. אלון אמר שזה כמו שמתעוררים מחלום ונשארים רק עם ההרגשה הלא נעימה, משהו מציק ולא יודעים בדיוק מה. הסכמתי איתו. לא יכולתי לחשוב על דימוי מדויק יותר.

אמא שלי אומרת שבשביל אנשים חזקים, אמפתיה היא הטוב הכי רע שיש. בתקופות שהיא עוד לימדה ואני הייתי מאושפזת היא הייתה מסתדרת יופי, עד שמישהו היה שואל אותה מה נשמע וגם באמת רוצה לשמוע את התשובה. ככה זה. כל עוד אף אחד לא מתייחס אליך, אתה יכול להמשיך להציג את החזות החזקה, אבל טיפה אחת של רוך וכל החומות נופלות. הדבק שהחזיק את השברים שהם אתה עד לאותו רגע מתמוסס ואתה הופך לערימה מבולגנת של רסיסי-אדם.

הפלשבק יכול להימשך כמה שעות עד כמה ימים. וכל הזמן הזה אתה מתנהל בתוך איזו הזייה, חלקך במציאות הקיימת וחלקך נשאב ונשלף החוצה מתוך איזו מציאות אלטרנטיבית, שדה קרב מעשן. היום למדתי שפלשבק בעבודה זה תענוג מפוקפק מאוד. במיוחד כשהעבודה היא טיפול ביצור קטן שזקוק לתשומת הלב שלי חלק גדול מהזמן. לעומת זאת, גם למדתי שאת רוב הדברים שכרוכים בטיפול בתינוק אפשר לעשות על אוטומט. ולפעמים דווקא חיוך מחמם לב של תינוקת שאוהבת אותי ללא תנאי הוא כל מה שצריך כדי קצת לרכך את הקושי הפתאומי. ובסופו של כל יום עבודה מגיע הרגע בו הולכים הביתה וכבר ברגע הזה יש איזו הקלה.

אז מה עושים?
כדי למנוע, דואגים לישון מספיק בלילה (עייפות היא הטריגר הכי חזק אצלי).
דואגים לשתות ולאכול כמו שצריך. מונעים סטרס באופן כללי.
ואם כבר קרה, נושמים עמוק, שוטפים פנים ושותים מים.
מדברים עם מישהו אוהב ואהוב שינפץ את בועת הבדידות העבה והחונקת של הטראומה. כותבים.
אוכלים שוקולד, שותים תה עם הרבה סוכר ובגדול - מתרכזים בפחמימות, כמו שתי המיני-פיתות עם הדבש שהכנתי לי אחרי ארוחת הצהריים כדי קצת להמתיק את המלח של הדמעות.
יוצאים החוצה, להרגיש את הרוח והשמש על הפנים. כל דבר שיפעיל את החושים ויזכיר את גבולות הגוף.
ואם אחרי כל זה המחנק עדיין נשאר, מחכים שייגמר יום העבודה. חוזרים הביתה, מתחבקים, מתקלחים, הולכים לישון וקמים למחרת ליום בו השמש שוב זורחת. תמיד.

חשקים, פינוקים ועוגה אחת: מבישולי סוף השבוע

מחר מתחיל שבוע העבודה האחרון שלי לפני היציאה לחופשת טרום הבחינה. ביום שישי הבא, עת יכה השעון חמש (או חמש וחצי, תלוי מתי ג'וליה תחזור הביתה), אפשוט את מדי האומנת הדימיוניים שלי ואתמסר כל כולי ללימודים לבחינה. בינתיים, עד שיגיעו הימים בהם אצטרך לחשוב על האופן בו אני מנהלת כל דקה מזמני, כל עוד הלימודים על אש קטנה יחסית למה שיהיה פה בשלושת השבועות שקודמים לבחינה, אני משתדלת לצבור כמה שיותר זמן מטבח, כדי שהגעגועים בתקופת ההתנזרות החלקית לא יהיו קשים מנשוא.

סוף השבוע החולף היה סופשבוע של חשקים.

מתחילת השבוע הסתובבתי עם חשק להמבורגר שלא בא על סיפוקו. באחד הימים, כשאלון הלך לעשות קניות, סיפרתי לו על ההמבורגרים שמוכרים בקרוגר, שהם בעצם פשוט בשר בקר טהור, רזה, מחולק מראש ל-4 קציצות. זה לא היה ברשימה אז הוא שכח, כי אלון קונה לפי רשימות. לא כמוני, שקונה לפי הרשימה, אבל גם לפי העין והלב.

כך חלף שבוע וביום שישי מיד אחרי העבודה קפצתי לקרוגר וקניתי את ההמבורגרים המדוברים, שמיניית לחמניות המבורגר ומלפפונים חמוצים אמריקאיים. הגענו הביתה והדלקתי את הגריל החשמלי. בינתיים הכנסתי את הלחמניות לקלייה קצרה בגריל, חתכתי ירקות לקוביות גדולות וערכתי שולחן. לכבוד סוף שבוע העבודה גם פתחתי בקבוק בירה וכך התחלנו את סוף השבוע ברגל ימין.

ביום חמישי, כששכבתי במיטה לפני שנרדמתי וחשבתי שאלך לקרוגר בשישי אחרי העבודה, נזכרתי שבסניף הגדול יותר שקרוב לבית של ג'וליה ואריאל מוכרים עוף מוכן בגריל וגם עוף מטוגן וחשבתי לעצמי שאולי כחלק מההקלות שאני עושה לעצמי בתקופת הלימודים אקנה לנו עוף בגריל. ומיד חשבתי לעצמי - לא עדיף כבר להכין לבד ושיצא טוב יותר? אז ביום שישי פצחתי במחקר אינטרנטי וקראתי בעבודה קצת מתכונים ל-rotisserie style chicken ובקרוגר אספתי לעגלה גם עוף שלם אחד, אותו אכלנו לארוחת ערב אתמול.

מסתבר שאפשר לקנות מכשיר רוטיסרי ביתי, עם שיפוד ענק עליו משפדים את העוף וכך הוא מסתובב תוך כדי צלייה. ממש-ממש. אבל מצאתי מתכון שפשוט המליץ להפוך את העוף כל 25 דקות וכך עשיתי. זה גם אפשר לי לשבת ולפתור רצפי שאלות בין סיבוב לסיבוב וגם אפשר לעוף להיצלות מכל צדדיו. מנפלאות המולטיטאסקינג. הלכתי על התיבול הקלאסי לעוף ג'ינג'י בגריל - קמצוץ פפריקה חריפה, שתי כפיות פפריקה מתוקה, כף מלח שום, כפית פלפל שחור. לא הצלחתי להתאפק והכנסתי לתוך העוף לימון שחרצתי את קליפתו, ענף רוזמרין וענף טימין. את הכל ערבבתי לתוך שתי כפיות של חמאה מומסת ועשיתי לעוף מסאז' טוב. הכנסתי אותו לתנור ב-400 מעלות פרנהייט (200 צלזיוס) וכל 25 דקות הפכתי אותו, הרטבתי אותו במעט מים באמצעות שפריצר ובאמצעות מברשת סיליקון הברשתי אותו בנוזלי הצלייה שנקוו בתחתית התבנית. בתחתית התבנית פיזרתי שיני שום שלמות וגם תפוחי אדמה קטנטנים שחתכתי לחצי לאורכם. תפוחי האדמה נחרכו בתחתיתם, נאפו והפכו נימוחים בליבם וגם ספגו את נוזלי העוף המתובלים. פשוט מעדן. יצא עוף שחום וחתיך במיוחד, עסיסי ומלא טעם, שלא נפל בדבר מהמוצר שמוכרים בסופר. גם קלעתי בול לטעם של עוף קלאסי בגריל ולא הייתה מאושרת ממני, כי אני כל-כך אוהבת עוף בגריל!

מאחר ועוף שלם מספק בערך חמש מנות לסועדים רעבים, היום נותרנו עם מנה אחת בלבד, שתלך איתי מחר לעבודה. לפיכך, כבר היום שחזרתי את היצירה בשינוי קל - שוקיים במקום עוף שלם. בתום הצלייה, כשנשנשתי תפוחי אדמה מתחתית התבנית קלטתי שיש להם בדיוק את הטעם של ה"פוטטוס" שמוכרים במקדונלדס. פיצוח מגניב.

ולפינת המתוק - ביום חמישי לפני שבוע וחצי אלון ואני ישבנו יחד בסטארבקס ללמוד וליהנות קצת מהמזגן שלהם. אחרי שגמרתי את הקפה הקר שלי ופתרתי 50 שאלות קמתי לקנות לנו משהו מתוק. קניתי פרוסת עוגת לימון ומאפין אוכמניות אחד. נזכרתי כמה אני אוהבת עוגות לימון בחושות ובכלל עוגות מיץ למיניהם. אחת העוגות האהובות עליי ביותר בעולם כולו היא עוגת התפוזים שאמא של אלון אופה, שהיא בכלל שווה בגלל שהיא עוגת ספוג (עם חלבונים מוקצפים) והיא אוורירית ועסיסית ונפלאה. אני צריכה לזכור לבקש כזאת לפעם הבאה שאנחנו בישראל.

לגמרי במקרה, אתמול אמא שלי שלחה לי מייל ובו העבירה לי את הניוזלטר של בית הקפה "תמולשלשום" בירושלים. היה שם קטע מספר שהיא חשבה שאני אוהב וגם מתכון לעוגת לימון של גיל חובב. מהרגע שקראתי את המתכון הזה היה לי ברור שאני חייבת לנסותו בהקדם. הערב יצאנו להליכה בשכונה ותכננו אותה כך שתיגמר בקרוגר כדי לקנות לימונים. הכנתי רק חצי מכמות העוגה, כי שש ביצים ותבנית 28 לשני אנשים היה נראה לי קצת מוגזם, למרות שתמיד אפשר להקפיא. בגלל שהכנתי רק חצי כמות אפיתי בתבנית רבועה, 20 על 20 והיא יצאה קצת נמוכצ'יקית, אבל מה אכפת לנו? אנחנו אוהבים נמוכים.

המתכון מורה לאפות את העוגה עד שהיא מזהיבה היטב, אבל בתנור שלנו החום הוא תחתי בלבד ולכן תחתיתה של העוגה הזהיבה היטב ופניה נשארו בלונדיניים למשעי.  עשיתי בשכל שקיצרתי את זמן האפייה בהתאם להפחתת גודל העוגה - היא הייתה מוכנה כעבור 30 דקות בדיוק. למרות שהמתכון לא מורה לעשות כן, בישלתי קצת את מיץ הלימון והסוכר הנוספים לסירופ, עד שהסוכר נמס. חששתי שהעוגה תידבק לתבנית ואפילו חשבתי לרפד אותה בנייר אפייה, אבל בסופו של דבר רק שימנתי וקימחתי כפי שהמתכון מבקש. העוגה קצת מתכווצת באפייה ומתרחקת מדפנות התבנית והיא נפרדת בקלות רבה מהתבנית אחרי צינון ואפילו צינון חלקי, כי בינינו, למי יש סבלנות לחכות שתתקרר לגמרי לפני שטועמים?

יצאה עוגה מאוד ריחנית ולימונית ורכה-רכה-רכה-רכה, עובדה שאני זוקפת לזכות החמאה. אני מרוצה מאוד.

וזאת ההזדמנות להשוויץ בתבנית שקניתי עם אלי, לבראוניז ועוגות רבועות אחרות

ועכשיו - אפשר להתחיל את השבוע.