יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

מקולקלת

אני אוהבת סדרות טלוויזיה רפואיות. זה אחד הז'אנרים החביבים עליי, בערך מאז שהייתי בת עשר והרבה לפני שידעתי שיבוא יום ואהיה אחות. זה התחיל עם "שיקאגו הופ" (הו, מנדי פטנקין ופיטר מקניקול, אהוביי הנצחיים). אחר-כך, כשחיברו אותנו לכבלים, עברתי ל"אי.אר" וראיתי כמעט את כל העונות. יש פרקים שראיתי יותר מחמש פעמים. למשל הפרק שבו ד"ר גרין מת, שבו אני תמיד בוכה למרות שאני יודעת מה עומד לקרות. מה בוכה, ממררת בבכי.

אחר-כך הגיע "האוס" ובמקביל התחלתי ללמוד סיעוד. זה היה אחרי שנפרדנו מהטלוויזיה שלנו, אז הייתי צופה בסדרה אם הייתי מבקרת אצל ההורים שלי ביום בו היא שודרה ולפעמים אלון ואני היינו הולכים אל תומר ואורלי, שגרו אז במרחק הליכה מאיתנו, והיינו צופים בפרק השבועי כולנו יחד.

בתחילת הלימודים לא היו לי כלים מקצועיים שלפיהם יכולתי לשפוט את הסדרות הללו. שמחתי להיחשף למושגים רפואיים ונהניתי מהבידור. אבל כשהתחילה העונה השלישית של "האוס" הלכה והתגברה אי-הנוחות שלי ולפעמים לא הצלחתי להתאפק והייתי אומרת לאלון ולכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שמה שקורה שם כבר מזמן עבר את גבול הסביר. רוב התרחישים שם משתייכים לקטגוריית "לא יעלה על הדעת". בהמשך גם העלילה התחילה קצת לעצבן וזנחתי את הסדרה כליל.

כשעברנו לארה"ב התחברתי ל"אנטומיה של גריי" שגם ככה מוקד עניינה הוא פחות ברפואה עצמה והרבה יותר ברומנטיקה. זאת דרמה-קומית-רומנטית במסווה של דרמת בית חולים. ובינינו, למי אכפת אם הגידול הזה מומצא לגמרי והניתוח שביצעו להסרתו מופרך פי כמה ובלתי סביר שאחרי כל זה החולה שרד. למי אכפת, כשכריסטינה שוב בפוסט-טראומה ואי-אפשר יותר עם המתח הזה - היא ואוון יחזרו בסוף?!

ולפני שבוע, כשחיפשתי משהו לעשות עם כל הפנאי שנחת בחיקי, מצאתי סדרת רופאים חדשה: Emily Owens, M.D. ראיתי את הפיילוט ואת הפרק הראשון ולמרות שחשבתי לעצמי שזאת ממש לא יצירת מופת טלוויזיונית, למעשה די רחוק מזה, החלטתי שלמה לא. מפני שאני ג'אנקי, מכורה, מסתפקת בתחליפים זולים, לא מסונתזים. כל דבר בשביל לקבל את המנה שלי. ויש לי זמן פנוי למלא.

אבל הבעיה עם הסדרה הזאת, אולי, היא שהיא מנסה להיות רפואית מדי, מקצועית מדי. והיום כבר לא יכולתי יותר. אתמול שודר פרק חדש וכשחזרתי היום מהעבודה, אחרי מקלחת רותחת ואחרי שצדתי לי במטבח קערית עם קורנפלקס בחלב, התיישבתי, דרוכה ומצפה, לצפות בפרק החדש. ואז, התחילה סצנה בה עורכים ניתוח לב פתוח תחת הרדמה אפידורלית למטופל שפיתח אלרגיה חריפה להרדמה כללית (עדיין בגבולות הסביר, אולי. ואגב, דומה מדי לתרחיש דומה מאוד מפרק עבר של האנטומיה). ובאמצע הניתוח, כמובן, המטופל מאבד פתאום את ההכרה ועל מסך המוניטור* הופיע קו שטוח. Flat line. מה עשתה הרופאה-שחקנית המיומנת? כמובן! הכניסה את הכפות לבית החזה הפתוח, ומשני צידי הלב, הורתה בקול יציב ובטוח, Shock him! ואז הזמינה את הזרם החשמלי הרצוי, 20 ג'ול.

הקפאתי את התמונה והורדתי את האוזניות. אמרתי לאלון, "די, אני לא יכולה", וגוללתי באוזניו את התרחיש המתואר מעלה. "חבל, כי זה פוגע באמינות". למה? כי לא נותנים מכת חשמל למטופל באסיסטולה, מטופל ללא פעילות לבבית. רק בטלוויזיה עושים את זה, אבל בחיים האמיתיים - לא. מפני שחולה באסיסטולה, שהוא למעשה חולה שהלב שלו לא מתכווץ, הוא חולה מת. פשוט כך. מכת חשמל ניתנת בשני מצבים קריטיים בלבד - פרפור חדרים וטכיקרדיה חדרית, שני מצבים מסכני חיים בהם הקוצב הראשי בלב מנוטרל מסיבה כלשהי וקוצבים "חיצוניים" משתלטים ומנסים לירות לכל עבר. הלב לא מתכווץ בצורה יעילה ולא מזרים דם לכל הגוף והאדם עלול למות אם לא יטופל מיד. מכת החשמל מכבה את כל האותות החיצוניים של הקוצבים ה"פושטקים" שמנסים להשתלט ולעשות בלאגן בסדר, ונותנת לקוצב הלב הראשי, ה-Sinoatrial node, סיכוי להשתלט מחדש על העניינים ולהפיק קצב לב יעיל, שיוביל להתכווצות יעילה ותפוקת לב טובה, שתשלח דם מחומצן לכל הגוף.

אז כן... לא. "You just can't bring back the dead", אמרתי לאלון.

אבל לקחתי נשימה עמוקה, ולחצתי שוב פליי. רק כדי שבסצנה הבאה שוב יראו את אותו מטופל שהוחזר מן המתים, בחזה חשוף ועליו תחבושת לאורך עצם החזה, הסטרנום. פניו חיוורות באופן שגרם לי להפטיר אוטומטית, "איזה איפור גרוע!", כי אני כבר יודעת מספיק טוב בשביל לפסוק שלאף בנאדם אמיתי אין צבע כ-זה, אפילו אם הוא מאוד חולה. הערה למאפרת: יותר מדי אפור, לא מספיק צהוב. המטופל מחובר למוניטור הלבבי, והכבלים שמובילים מן המכשיר אל חזהו ומתחברים אליו במדבקות מיוחדות, איך לא... ממוקמים באופן שגוי. עצרתי שוב את נגן הוידאו ואמרתי לעצמי - די. אני חייבת לכתוב על זה פוסט.

אתם מבינים, הבעיה היא לא בסדרה הזאת כשלעצמה. הבעיה היא בי. אני מקולקלת. מפני שבחרתי להיות אחות ומפני שסיעוד הוא לא רק מקצוע. בעבור מי שבחר לעסוק בתחום הזה ובחירתו נבעה מהמניעים הפנימיים הנכונים, סיעוד הוא דרך חיים. ואחרי זמן מה במקצוע, מתחילים לראות את העולם כולו דרך העיניים האלה, של מי שתפקידו לזהות את הבעיה לפני שהיא נוצרת. ואם היא כבר נוצרה, לזהות אותה נכונה ובזמן ומיד לחשוב על ההשלכות האפשריות, לצפות אותן מראש ולהקדים תרופה למכה, ככל הניתן. תמיד להיות צעד אחד לפני הבלתי-נמנע ולהפוך אותו לנמנע. או בר-טיפול.

סיפרתי כאן פעם על המקרה הראשון בו הבנתי ששטיפת המוח שלי הושלמה? אני חושבת שכן, אבל למקרה שלא: התארחתי אצל אחותי בקיבוץ ולפני שהלכתי לישון, היא שאלה אותי, "את צריכה משהו בשביל שינה?" ואני עצרתי לרגע והיססתי, מנסה להבין למה אחותי מציעה לי כדור שינה. כי זאת משמעות הביטוי כשהוא נשאל בניסוח הזה, בתזמון הזה, בעולם האחים והאחיות. היא, אגב, התכוונה להציע לי פיג'מה. "וואו", אמרתי ולא הוספתי עוד.

אתמול ראיתי יחד את עם אלון את "הדיילי שואו עם ג'ון סטוארט". המרואיין בתוכנית היה היסטוריון שפרסם עכשיו ספר בשם "הפטריארך", על חייו של ג'וזף פ. קנדי, ראש השושלת המפורסמת. ובעוד שצפינו שנינו בראיון והקשבנו רוב קשב, הסתכלתי על השיניים של אותו היסטוריון וחשבתי לעצמי - הוא בטח מעשן, לפי הצבע שלהן. ואם לא מעשן, הוא לא שומר על היגיינת פה. מעניין אם אלה השיניים שלו או תותבות. במקרה הזה דווקא שמרתי את המחשבות שלי לעצמי, אבל לפעמים אני פשוט חייבת לחלוק את הסקופ עם מי שמוכן לשמוע.

אני מסתכלת על אלבומי חתונה ורואה - היציבה של זה, ההבעה של ההוא. ניתוח גב וצוואר, תאונת עבודה, שבץ עם חסכים נוירולוגיים בלתי-הפיכים. זה נהיה טבע שני (או אפילו ראשון), אינסטינקט, אינטואיציה. ובעוד שיכול להיות שזה בדיוק מה שהופך אותי לאחות טובה, יש לי תחושה, שאולי זה הופך אותי לאדם קצת מוזר (אלא אם אני שומרת את המחשבות המוזרות שלי לעצמי. אז אני רק מוזרה בעיני עצמי).

והערה אחרונה בנושא סדרות הטלוויזיה, שהיא קצת מחוץ לעניין בו עסקתי עד כה: למה כמעט כל הרופאות הנשים בסדרות הטלוויזיה העכשוויות הן בכייניות, יפות-נפש, מתוסבכות ותלותיות ואפילו אלה מהן שאמורות להיות "נשים חזקות",לכאורה, הן בעצם סתם בני-אדם קשים שהדוקרניות החיצונית שלהן מיועדת לכסות על איזו פגיעות גדולה או חוסר ביטחון ששוכן עמוק בתוכן? לאן הלכו ד"ר קייט אוסטין וד"ר קארי וויבר?! בתור צופה פמיניסטית שמאמינה שנשים יכולה להיות חזקות, עצמאיות, דעתניות ומצוינוֹת מקצועית גם מבלי "לגדל זוג..." אני מוכרחה לתהות - למה זה צריך להיות ככה? האם תסריטאים חושבים ש"נשים חזקות" הן דמויות שלא ניתן להזדהות איתן?

ועוד שני פכים לסיום:
יש לי סיפור נחמד על המילה הזאת, "מוניטור" (ובגלל זה הצמדתי לה כוכבית מוקדם יותר בפוסט). כשעבדתי במהלך לימודיי ככוח-עזר במחלקה הקרדיולוגית בביה"ח "ביקור חולים" בירושלים, אחד התפקידים שלי היה לחבר את כל המטופלים למוניטור ולוודא כמה פעמים במהלך המשמרת שהחיבורים עדיין במקומם. יום אחד, הגיעה למחלקה מטופלת חדשה וכחלק מקבלתה, חיברתי אותה למוניטור. "מה זה שאת שמה עליי?", היא שאלה, ואני עניתי, "אני מחברת אותך למוניטור". "מוניטור?" היא תהתה, "כן, מוניטור. זה מכשיר שמאפשר לנו לעקוב אחרי פעילות הלב שלך מרחוק", הסברתי לה. "מוניטור", היא חזרה שוב כמו הד, ופליאה דקה בקולה, "איזו מילה מוזרה, אני לא מבינה אותה".

"בעברית קוראים לזה 'משגוח'", אמרתי והופתעתי מעצמי בעת ובעונה אחת. משגוח?!?! מאיפה הבאתי את זה? זאת-אומרת, כן, זאת המילה הנכונה, אבל אף פעם לא משתמשים בה. איזו הקרצה. הצחקתי את עצמי מאוד באותו רגע. כל הכבוד לנכדתה של המורה ללשון.

ופכפוך אחרון, בפינת "הצחוק יפה לבריאות" - כשאני חוזרת מהעבודה, אחרי שאני מבצעת שלל תמרונים ורוורסים וחונה עם האף לכיוון הרחוב, כדי שיהיה קל לצאת בפעם הבאה, עוברות עוד דקות ארוכות עד שאני יוצאת מהאוטו ונכנסת הביתה. אני אוספת אשפה שהצטברה מנסיעתי האחרונה, מחליפה נעליים מנעלי עבודה לנעליים "נקיות", מרוקנת את כיסי המדים ומשאירה את כל הציוד שלי בתא הכפפות, אוספת את התיק והמעיל והצעיף והכוס התרמית הריקה והפלאפון. סורקת את האוטו עוד פעם אחת, נוזפת בעצמי שהגיע הזמן להפסיק לדבר אל עצמי באנגלית כי הגעתי הביתה ובבית ישראלי מדברים עברית, מוצאת את מפתחות הבית ויוצאת מהאוטו סופסוף.

היום, כשהגעתי הביתה ונהיה לי קצת מחניק במהלך ההתארגנות הנצחית הזאת, פתחתי את דלת הרכב ופתאום שמעתי צעקה, "נו, עוד ייקח לך הרבה זמן לצאת מהאוטו? שעה!". מסבתר שאלון היה כבר בבית, ראה אותי נכנסת לחנייה וחיכה ליד הדלת. חיכה וחיכה וחיכה וחיכה, ואני לא יצאתי. עד שפקעה סבלנותו. כשנכנסתי הביתה אמרתי משהו ואלון הגיב וצחקנו שנינו והודיתי שזאת הייתה הרמה להנחתה ואז אמרתי לו, "נו, אין דובים בלי יער". ופתאום שמעתי את עצמי.

וגעיתי בצחוק.

הרי לכם, אמרת השפר החדשה, שמקורה בעייפות החדשה-גם-היא שלי: אין דובים בלי יער. שילוב של "אין עשן בלי אש" ו"לא דובים ולא יער". המשמעות? תחליטו אתם. אני חושבת שזה להיט משוגע. זה הולך לתפוס, אני בטוחה.

7 תגובות:

  1. I guess Alon has the same feeling when he watches a drama show about political scientists...

    השבמחק
    תשובות
    1. Yep :)

      הצחקת אותי על הבוקר.

      אלון אומר שהוא באמת מתפלא - איך לא עשו עדיין דרמה טלוויזיונית על מדעני מדינה?!

      וברצינות, הוא אמר שהייתה לו תחושה דומה מאוד כשראינו בשנה שעברה את Ides of March בקולנוע. אחת הדמויות הראשיות שם הייתה כל כך נאיבית, שהיה קשה להאמין שמישהו שנמצא בעולם הזה כמה שנים לא יודע שככה זה עובד. שנאמר, בחייאת.

      מחק
  2. יש משהו קרוב לדרמה טלוויזיונית על מדעני מדינה. "הבית הלבן" או West" Wing" - סדרה מצוינת, אבל כל כך אוטופית...

    השבמחק
    תשובות
    1. וואלה, נכון. אפשר להחשיב את הווסט ווינג. למרות שאני צריכה לשאול את אלון אם הוא התכוון לסדרה על אקדמאים שחוקרים את התחום (שזה מה שהוא). כי סדרות על פוליטיקה יש גם יש. ואז האנלוגיה פחות מושלמת (אבל אפשר להסתפק בה, בינתיים).

      וזאת בדיוק הטענה כנגד הדברים האלה, בפוסט ובמה שאלון אמר: הכל כ"כ אוטופי, מייצג איזה אידיאל שלא מתקיים אף פעם. אוטופיה נאיבית.

      אם נחזור לרגע לתחום הסיעוד, אני חושבת ש"האחות ג'קי" התקרבה הכי מכולם לייצוגים מדויקים יותר של המציאות. במיוחד באינטראקציות בין אחות ומטופל.

      מחק
    2. Well - If you feel like reading, these two papers are really interesting.

      http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0140673696907473

      http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1460-2466.1985.tb02971.x/abstract


      If you want to read more about the way nurses are depicted in US television hospital shows from the 50's to the present he also has a great book called

      playing doctor

      http://www.google.com/books?hl=en&lr=&id=rSTDDua5zKMC&oi=fnd&pg=PA1&dq=J+turow&ots=uaqCdHK61C&sig=soy2OsUKdfZgy1A56zdZl68Jp60#v=onepage&q=J%20turow&f=false

      Then again, I might be the only one to find this subject interesting...

      מחק
    3. תודה על כל הלינקים, דרור!
      אני תמיד מעוניינת בקריאה נוספת להרחבת הדעת...

      ולא, אתה ממש לא היחיד שמוצא את זה מעניין. לקרוא על סיעוד ואיך שהוא נתפס במדיה? בעיני זה מרתק, גם כי לאינטרנט ולטלוויזיה יש תפקיד לא קטן בעיצוב דעת המטופלים, שהם הצרכנים שמקבלים את השירות אותו אני מציעה.

      חוצמזה, מי לא אוהב לקרוא מה שכתבו עליו ולקבל עוד הזדמנות להתעסק בעצמו. בסופו של יום, בכולנו יש איזה נרקיס... ;-)

      מחק
    4. אבל בואנה, הבחורצ'יק ממש עשה מזה קריירה, אה?

      מחק