ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

עוד חצי שעה כבר אשכב במיטה. בשיניים מצוחצחות, בעיניים עצומות. מכשיר אדים מזמזם חרישית, מבעבע בצליל שמזכיר מתקן מי-עדן במשרד של רופא שיניים, מאיר את החדר באור ירקרק וחלוש. מדי פעם עולה שריקה של המדחס של מערכת החימום שמתכוננת לפעולה ואחר-כך משב אוויר קולני אבל יציב וקבוע, הרעש הלבן שבדרך כלל נושא אותי הלאה אל עולם של שינה, מעלים את חריקות הכיסא של אלון שיושב בחדר הסמוך וכותב עבודה או מסכם מאמר. בולע בתוכו את הצעדים של השכן מלמעלה שלפעמים נדמה כי התחביב העיקרי שלו הוא להלך לי מעל הראש בשעות הקטנות של הלילה. ואחת עשרה בלילה זה בכלל לא קטן. במושגים מסוימים, יחסיים, זה אפילו די מוקדם.

חזרתי היום לעבודה אחרי הפסקה של שישה ימים וזה היה נעים. אמנם לא הייתי במיון ממש, זה היה היום האחרון של ישיבה בכיתה והאזנה בפעם המי-יודע-כמה לאנשים אחרים שאומרים את אותם הדברים - כללי רחצת ידיים ומניעת זיהומים, ערכי הליבה של הארגון, מדדי איכות שירות - אבל שמחתי לפגוש את החבורה שלי, חמשת הבנות שהתחילו יחד איתי במיון ועוד שתיים שהולכות ליחידות אחרות אבל התחברו אלינו. אנחנו חברה עליזה וקולנית ונראה שיש לנו דעה כמעט על הכל. אני מתחילה להאמין בעצמי לאמונה הרווחת לפיה האנשים שעובדים במיון הם לא רגילים. הם המורדים, אלה ששוברים את הכללים, שבועטים במערכת ובמוסכמות. ילדי המחששה של התיכון, שחוזרים אחרי חופשת הקיץ עם קעקוע חדש ובפסח הם עושים פירסינג בעוד איזה מקום בגוף. ילדי ה-A.D.D שלא מצאו את עצמם בשומקום אחר ופתאום פה הם מרגישים בבית, כי יש המון תנועה, אקשן. אני מתחילה לקנות את הסיפור הזה שמספרים עלינו, על הזן הזה שאני עכשיו מוסמכת אל שורותיו, אבל במקביל מפקפקת במוסכמה וחושבת שאולי, בעצם, זאת נבואה שמגשימה את עצמה. אולי אנחנו כאלה כי אנחנו יודעים שזה מה שמצופה מאיתנו.

ואיכשהו יוצא, שאני תופסת תפקיד של "ישראלית" כמעט קלאסית בחבורה שלנו. לא שאני גסה או פוגענית, אבל הבנות קופצות בחדווה על הישירות שלי, על ההערות הכאילו-לא-נאותות, הפחות מכובסות שיוצאות לי מהפה. וג'ודי אומרת לי שוב ושוב, Dafna, you just crack me up! והקול שלה מביע מן חוסר אמונה מעורבב בשובבות כזאת, כאילו שוב תפסו אותנו מבריזות משיעור ספורט.

היום דייב, המנהל שלי, הציג אותי בפניי בחור אחר שלא קלטתי את שמו, שהוא מנהל הטראומה במיון והוא אמר לי ברוכה הבאה ולדייב אמר, מעל הראש שלי, "היא נראית מתלהבת. זה טוב, אנחנו צריכים יותר התלהבות פה". המיון על הקרשים ואנחנו נקראנו להושיע. ייקח זמן עד שנוכל לעבוד לבדנו, ללא השגחה, אבל כבר עכשיו, כך אומרים לנו, מתחילים להרגיש שאנחנו משפיעות על רוח הדברים במחלקה. משנות את האיזונים העדינים, דוחפות אנשים החוצה והרחק מהאזור הבטוח שלהם. למה לא.

בדרך חזרה הביתה תהיתי שוב - איך זה שהדרך חזור תמיד נראית קצרה יותר? גם אם אני נוסעת בדיוק באותה מהירות ואפילו, לפעמים, לאט יותר - בגלל עומס התנועה והעייפות - תמיד נראה לי שהרגע בו אני מרימה את הראש ורואה את יציאה מספר 187, תמיד זו יציאה 187, איכשהו תמיד נראה לי שהוא מגיע מהר יותר מאשר הרגע שבנקודת הציון המקבילה בדרך הלוך. האם זה בגלל שבבוקר אני מנומנת יותר? או אולי בגלל שאני מתוחה יותר, בגלל הצורך להגיע למשמרת בזמן והחשש שמשהו יעכב אותי בדרך והדרך נראית כאילו היא נמשכת ונמשכת ומה, אני נוסעת כבר שעה בתחושה שלי, איך יכול להיות שעברו רק 15 דקות ושהגעתי רק ליציאה 190? בסוף אני תמיד מגיעה עשרים דקות מוקדם יותר וחושבת שבפעם הבאה אולי אני יכולה לצאת מהבית 45 דקות לפני הזמן ולא שעה שלמה לפני, אבל אז אני יוצאת שעה מוקדם יותר, בכל-זאת, כי אבא שלי לימד אותי שתמיד צריך לקחת מרווח ביטחון. ואני יודעת שהוא צודק וגם יודעת שבפעם היחידה שבה אחליט לחרוג מהמנהג הבטוח שלי מרפי יצחק ויעשה לי דווקא. חשבתי היום על המשפט הזה, "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", וחשבתי שאולי אני לא לגמרי מסכימה איתו.

אני עובדת יומיים ואז הפסקה של יום ואז ארבעה רצופים ואחד לא אחד כן שניים לא... דיברתי עם אמא שלי אתמול והיא אמרה לי, שזה מוזר והיא לא יודעת למה, אבל היא דווקא חשבה שאני אעבוד יום-כן-יום-לא. הסברתי לה שלא כך זה עובד. מקסימום הימים שאני יכולה לעבוד ברצף הם שישה והמקסימום שאני יכולה לא לעבוד הם שמונה ובין זה לזה יש טווח די גדול למשחק וזה דורש סידור מאוד קפדני שכרגע גם ככה אין לי השפעה עליו, מפני שאני עובדת מה שעובדת החונכת שלי וזהו-זה. אבל היום, כשקיבלתי את הלו"ז לחודש הבא הסתכלתי עליו והלב שלי דילג שני דילוגים של שמחה, כי מסביב לערב חג המולד ויום החג שלמחרתו, יושבים לי צפופים-צפופים שבע ימים חופשיים בסך הכל ובתוכם בשני ימי החג אני מקבלת תשלום מבלי שאצטרך לעבוד. ובזמן הזה אלון יהיה כבר בחופשת החורף שבין שני הסמסטרים ונוכל להרפות יחד וזה משמח כל-כך. כמה נחמד זה תנאים סוציאליים. כמה נחמד זה עבודה אמיתית.

חזרתי הביתה והייתי עוד רעננה מששת ימי המנוחה, גם אם היו פעילים. אז לא ישנתי בצהריים ובמקום ישבתי ולמדתי קצת לקראת המבחן המעשי שמחכה לי מתישהו בשבועיים הקרובים (התאריך עוד לא ידוע) ועוד הספקתי להכין עוף בתנור ואוכל למחר ולשטוף את כל הכלים ולהשאיר כיור ריק, יום רביעי ברצף. ותוך כדי ששטפתי כלים שמתי לב שאני מחזיקה את הפה קפוץ, סגור, מהודק. וזה עובר לכתפיים. אני עושה את זה הרבה בזמן האחרון וכשאני שמה לב, אני מנפחת את הלחיים כמו קופיף ונושפת אוויר החוצה. ואז עושה קצת תנועות מצחיקות, כמו בחימום בשיעורי משחק, או כאילו אני לועסת מסטיק גדול מדי. מעניין איפה אנשים אחרים מחזיקים כשהם מתוחים.

היום תרגלתי על אלון. לתרגיל קראו "דפנה משחקת בלהיות אחות באנגלית". המדריכה הקלינית של המיון (שאני והיולדת החלטנו פשוט לקרוא לה "המכשפה", כי זה חוסך מילים ובעוד שיש אחרות שעונות לשמה האמיתי, מכשפה יש רק אחת) שלחה לי היום מייל שמודיע שבגלל, שכידוע לי, לא עברתי את ה-Head to Toe Assessment עליו נבחנתי ביום רביעי לפני שבועיים, היא תגיע באחד הימים בהם אני עובדת, תשלוף אותי מהמחלקה ותבחן אותי בשנית. הערכתי מאוד את העובדה שהיא לא השתמשה במילה "נכשלת", אלא כתבה, "לא עברת". אבל נלחצתי קצת. ממש כמו שנלחצתי באותו יום בו נערך המבחן הראשון ועמדתי בחדר ובו בובת תרגול אחת, מוזרה ועצית, שתמיד גורמת גם לי להרגיש מוזרה ועצית בעצמי ומשכיחה ממני לגמרי את זה שאני בעצם אחות ואני יודעת טוב מאוד מה לעשות כשאני נדרשת לכך במצבי חיים אמיתיים.

אז אחרי שביקשתי מאלון שישחק איתי בחולה ואחות לטובת הצלחתי המקצועית והבהרתי לו שאני מעדיפה לדבר אנגלית כדי לדמות כמה שיותר את המצב האמיתי ועשיתי הכל כמעט מבלי להשמיט דבר וסיכמתי בעצמי, עוד לפניו, שאני דווקא עושה הכל טוב מאוד... הודיתי שיותר מהכל, אני חוששת מהמכשפה. מפני שהיא טיפוס קצת מטיל אימה, אחת שאוהבת לדבר בשבחי עצמה ולהסביר לכל האחרים עד כמה הם נחותים ומקולקלים וכמה עבודה תידרש להם כדי בכלל להתחיל להתקרב לרמה שהיא מחשיבה סבירה או נסבלת. big-shot, עאלק.

ואני, לבושתי הרבה, נותנת לה לנגן לי בדיוק על מיתרי ה"עלה נידף-עלה חדש" וקונה את כל השואו שהיא מוכרת. היא סתם בריונית, עושה הרבה רוח ואני מנסה להזכיר לעצמי את זה. מנסה וממשיכה לעשות חזרות על אלון ולהתפלל שברגע האמת אני לא אקפא ואצליח לשחק אותה אחות. לאן הלכה השחקנית שהייתי בתיכון? לאן נעלמת השחקנית-פלרטטנית שהיא אני רוב הזמן, בסיטואציות חיים אמיתיות בהן אני נינוחה ובטוחה ואני-עצמי? איפה האני הצחקנית והרגועה שהייתה שם רק לפני רגע, עד שהדלת נסגרה וחמש דקות מאוחר יותר קלטתי שלא לקחתי סימנים חיוניים, דבר שהייתי צריכה לעשות בדקה הראשונה למפגש עם חולה שבאופן ברור מאוד סובל ממצוקה נשימתית ומי יודע מה עוד. "זה כמו ברקס בטסט", אלון אמר לי היום כשסופסוף סיפרתי לו מה קרה בפעם הקודמת, בניסיון להסביר לו איך נכשלתי כישלון שהרגיש לי כל-כך מבלבל וצורב.

וזה בדיוק הפתח שלה, של המכשפה, לנבכי נשמותיהם של אנשים, זה הפתח למניפולציה שהיא הלחם והחמאה שלה. כי אם שכחתי לקחת סימנים והתבלבלתי כי הבובה הייתה בדיסאוריינטציה. וכששאלתי אותה, "ג'ון, אתה יודע איפה אתה נמצא?", והוא ענתה לי, "בגן החיות" ולא עצרתי וחשבתי על האפשרות לשאול את "המשפחה" מה קרה. פשוט המשכתי הלאה באומדן שלי והגעתי עד האצבעות ברגליים ולא הצלחתי להבין מה לא בסדר עם המטופל שלי (פרט לעובדה שהוא בובה ואין לו באמת לב, אלא מכשיר שמשמיע קולות בכאילו והדופק שלו הוא בכלל תוצאה של לחץ הידראולי משתנה וכל התפקודים הגופניים שלו עשויים מתוכנת מחשב). לפחות נתתי לו חמצן במסכה ובתגובה המכשפה אמרה, You fixed him. עאלק.

אבל זה בדיוק הפתח שלה, כי אז, אחרי שהתבלבלתי וטעיתי ומהדקה הראשונה זה התגלגל במורד הגבעה כמו כדור שלג, או-אז היא יכולה להסביר לי שזה שדה קרב שם במיון. תופת. והם זורקים אותנו ישר לתופת. ושם יש מטופל קריטי שמגיע באמבולנס ואני צריכה לייצב אותו כי בקשר כבר מודיעים על הקריטי הבא שבדרך ואני צריכה לעשות סדרי עדיפויות ברגע ולחשוב על התמונה הגדולה. ותוך כדי יש כבר קול קטן שנובט בי ואומר - על מי את עובדת, חצי שנה עכשיו הולכים לרפד אותי ולהכניס אותי לזה לאט-לאט, אף אחד לא הולך להשאיר אותי לבד ואני לא התקבלתי לתפקיד מנהלת המיון. אבל הקול הוא קטן והמכשפה - גדולה וחזקה.

ולמרות זאת, בפעם הבאה זה כבר לא יעבוד עליי. לפחות לא באותה עוצמה. כי בשבועיים שעברו, כבר הייתי במיון. ועבדתי. וראיתי שהקצב לא איטי, אבל גם לא קטלני. וראיתי שרוב החולים לא מתעקשים - ואפילו לא מנסים - למות. חלקם באים אלינו עם כאב גרון כי אין להם ביטוח בריאות ואין להם לאן ללכת כדי לקבל מרשם לאנטיביוטיקה. ולחלקם יש כאבים בחזה אבל זה רק בגלל שהם הרימו משהו כבד מדי. וגם חולי המיון "האמיתיים", אלה שבאמת ראויים לדרגת דחיפות גבוהה יותר, אלה ש"מרוויחים את זה", גם איתם, עם  רובם, לפחות, אני יודעת בדיוק מה לעשות. כי אני אחות. ומפה לשם, כבר יש לי אינטואיציות.

אז בפעם הבאה זה לא יעבוד עליי. אני רק צריכה לשים לב ולעבוד מסודר. לא להיבהל ממנה (למרות שמכשפות הן מפחידות), לא לתת לה להשתלט לי על המחשבות. ולנשום.

הכי חשוב לנשום.

(23:17. דווקא ממש התכוונתי ללכת לישון עד אחת-עשרה. לילה טוב.)