יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

טעויות קטנות וחדשות מחזית העורף


זהו. חלפו להם ארבעה ימים רצופים של עבודה ועכשיו מתחיל רצף של שישה ימים חופשיים. איזו מתנה! אתמול שמחתי כל-כך לעזוב את העבודה אחרי שמונה שעות בלבד. אחרי רצף של יומיים בהם עבדתי 12 שעות בכל פעם, שמונה שעות הרגישו כמו קייטנה אמיתית. חצי יום.

הגעתי בשבע בבוקר וב-11 כבר התחלתי לתכנן את השנ"צ שאעשה כשאגיע הביתה. את ארוחת הצהריים שלי, סנדביץ' עם חתיכות עוף בפטריות, אכלתי בדרך הביתה וכך יכולתי להגיע, להתקלח ומיד להיכנס למיטה. כשיצאתי מהמקלחת שמעתי שהשכן מלמעלה מנקה - מזיז רהיטים, מפעיל ומכבה את השואב. קיוויתי שהרעש לא יפריע לי להירדם ולישון ונחשו מה? כלום לא הפריע לי. אין לי ולו בדל זיכרון מארבעים הדקות שחלפו לאחר מכן. כשהשעון המעורר צלצל נאבקתי להתעורר ולצאת מהמיטה. אם הייתי מתעלמת ממנו ומתהפכת לצד השני אין לי ספק שהייתי יכולה להמשיך לישון לתוך הלילה ועד הבוקר שלמחרת. בכל זאת, קמתי אתמול בחמש והבוקר בעשרה לשש, אז למה לא לישון 14 שעות אם אפשר?

אבל זה טוב שהצלחתי לקום. שתיתי תה והתאוששתי ואז נסעתי למכבסה, מפני שכל המדים שלי היו מלוכלכים והייתי צריכה עוד סט להיום. בזמן שהבגדים היו במייבש נסעתי לטארגט וקניתי עוד חולצות תחתונות, פליס שחור (מתאים לקוד הלבוש של ביה"ח) וגרביים. אחרי שהמייבשים סיימו, נכנסתי לקרוגר כדי לקנות סלרי, שאוכל להכין מרק. אז הבזיק רעיון במוחי - קניתי שלל ירקות חתוכים מראש - קופסא אחת של תערובת בצל וסלרי, אחת של קוביות בטטה, אחת עם דלעת חתוכה, שקית של גזר גמדי, אחת של פרחי כרובית ואחת של ברוקולי. כשהגעתי הביתה, קצת לפני שמונה, זרקתי את כל הירקות לסיר עם קצת שמן זית ואידיתי אותם. במקביל בישלתי שוקי-עוף ואחרי שסיימו להקציף שפכתי את המים וצירפתי אותם לסיר עם הירקות המאודים. בישלתי הכל יחד וקיבלנו מרק עוף עם ירקות עשיר, חם ומשביע. בתום הבישול פירקתי את השוקיים והחזרתי את הבשר המפורק לסיר. זרקתי פנימה גם כוס של אפונה ירוקה קפואה. בישלתי אטריות ביצים קטנות וזהו. מרק חתוך מראש, הפתרון המושלם לאשת הקריירה העסוקה שלא רוצה לוותר על אוכל ביתי טרי ובריא. בזמן שהמרק התבשל הספקתי גם לשטוף כלים וגם לנוח קצת מול הטלוויזיה וכך סיימתי את היום עם תחושה טובה, שאני מצליחה בהחלט לשלב בין העבודה לניהול משק הבית.

ההתעוררות אתמול בבוקר הייתה מאבק של ממש. הרגע שבו השעון המעורר מצלצל הוא תמיד המאתגר ביותר. אחרי המקלחת והתה זה כבר נהיה קל יותר. באמצע המשמרת אמרתי לג'ני, האחות אליה התלוויתי, שכל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה ולהרים קצת את הרגליים. כל הגוף שלי כאב ואמרתי לה שעבר כל-כך הרבה זמן מאז שעבדתי כך, שנראה לי שהגוף שלי צריך לבנות את כל הסיבולת מחדש. ואולי פשוט הזדקנתי? אבל אז הגעתי הביתה והמשכתי לזוז ולעשות. אמרתי לאלון שגם בשבת וגם בראשון הרגשתי כאילו אני עדיין במשמרת כשהגעתי הביתה כי גם בבית, לא הפסקתי לזוז עד שהלכתי לישון. אתמול הצלחתי ליצור חיץ מוצלח בגלל שישנתי ממש כשהגעתי הביתה וזה עזר לי להוריד הילוך.

מסתבר שביום ראשון עשיתי טעות קטנה אותה גיליתי אתמול. ממש לא משהו רציני ולשמחתי לא משהו שקשור ישירות לטיפול. רק לא תיעדתי בגיליון המטופלת משהו שהיה צריך להיעשות ולא נעשה. ניסיתי לדבר היום עם המדריכה הקלינית של המיון כדי להבין מה עושים, אבל היא לא החזירה לי צלצול וגם לא הגיבה לביפר ששלחתי לה, התנהגות שמאפיינת אותה, לצערי (היא מתהדרת בכך שהיא זמינה 24/7, כשלמעשה, עד כה היא רק מוכיחה עד כמה היא האדם הכי לא זמין מכל מי שאנחנו צריכות להיות איתו בקשר). למרות המכשול הקטן הזה, הצלחתי לקבל עצה טובה ממדריכה אחרת ויצרתי קשר עם האחות איתה עבדתי באותה משמרת שהרגיעה אותי, אמרה שזאת ממש לא טעות נוראית ושכולם עושים עכשיו טעויות בגלל העבודה עם המערכת החדשה שנכנסה לשימוש רק לפני שבועיים. היא גם הרגיעה אותי ואמרה שהיא תגבה אותי אם יהיה צורך.

התשובה שלה קצת הרגיעה אותי אבל בכל זאת חשתי צורך לברר את זה הלאה ולמצוא מענה מוצלח יותר לתהייה העקרונית שלי וגם לבעיה הקונקרטית שעוד הייתה לי - תיעוד חסר בגיליון מטופלת, שישוב ויופיע אצלי עד שלא אשלים את החסר. דיברתי עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המיון שביררה עבורי את העניין ובסוף יום הלימודים, היום אחה"צ, נסעתי ממרכז הלמידה לבית החולים כדי להשלים את התיעוד בגיליון של המטופלת, כדי שהדבר לא יצטרך לחכות שבוע, עד הפעם הבאה שאני מגיעה לעבודה.

כבר אתמול כשעליתי על הטעות ודיברתי על זה עם ג'ני, הבנתי כמה דברים ובראשם - אני תמיד צריכה לקרוא את הגיליון של המטופלים שלי ביסודיות, להבין מה נעשה איתם לפני שהם הגיעו אליי ולא משנה באיזה שלב של התהליך במיון הם נמצאים. זאת, כדי להבטיח את הזיהוי של טעויות או חסרים בתיעוד ולהשלים את התמונה כך שתשקף את המצב הנוכחי. תמיד אומרים, וצודקים, שלעולם אין לסמוך על כך שמי שהיה לפניי עשה את זה, רק בגלל שהוא היה אמור. מאוד קל להיסחף אחרי אחים ואחיות שעובדים כבר הרבה זמן ואימצו הרגלים רעים, קיצור תהליכים ו"עיגול פינות". אבל דווקא בגלל שאני חדשה לגמרי וזאת הפעם הראשונה שאני עובדת עם המערכת הזאת ומשתמשת בגיליון ממוחשב, זאת ההזדמנות שלי לבסס הרגלי עבודה טובים עבור עצמי, שילכו איתי הלאה בעשייה המקצועית.

אז לשמחתי, הבעיה הזאת נפתרה די מהר ובנוסף, קיבלתי כמה טיפים טכניים בנוגע לדרך הכי קלה ומהירה לראות אם השמטתי או שכחתי לתעד או לשאול את המטופל משהו חשוב וזאת לפני שאני עוזבת את המשמרת, כך שלא אצטרך שוב, כמו היום, לתעד באיחור או אפילו לנסוע במיוחד לביה"ח כדי להשלים גיליון חסר.

אתמול לראשונה גם קיבלתי סקירה קצת יותר מסודרת, הגיונית ומובנית בנוגע לגישה השונה למטופלים השונים במיון, לפי חומרת מצבו ואופי תלונותיו. הבנתי אילו בדיקות ואומדנים אני צריכה לבצע עבור כל מטופל לפי מידת הדחיפות והבנתי את ההבדל בגישה בין רמות הדחיפות השונות. חוץ מזה, נחלתי הצלחה בהחדרה הראשונה של עירוי באמת הזרוע של מטופל אחד, אלטרנטיבה עדיפה בהרבה על החדרה בחלק הפנימי של המרפק. הייתי גאה בעצמי מאוד.

היום היה יום הלימודים האחרון במסגרת האוריינטציה. מעתה והלאה יהיו רק משמרות בליווי החונכת שלי, עד אמצע אפריל, אז אצא מהצד השני של ההכשרה ואהיה אחות מן המניין. לפי קצב ההתקדמות שלי בשלושת הימים הרצופים בהם עבדתי, אני בטוחה שאוכל לעבוד באופן עצמאי די מהר ורק אשתמש בחונכת שלי כמקור נוסף לידע ותמיכה. אחרי הכל, אני כבר אחות. כל מה שחסר כדי להפוך אותי לאחות המצוינת שתמיד נועדתי להיות הוא ניסיון ואת זה משיגים דרך הרגליים ודרך שימוש בשכל וחשיבה ביקורתית.

במהלך היום רשמתי לי על דף נייר רשימת מטלות לימים הקרובים. חשבתי לעצמי שזאת תהיה דרך טובה לארגן את הזמן בימים בהם אין לי מגבלות חיצוניות. עכשיו אני יודעת בדיוק מהם הדברים שאני רוצה לעשות עד שאני חוזרת לעבוד ביום שלישי הבא ואני שמחה כי אני מרגישה שהסדר והמבנה שברשימה נותנים לי ביטחון בכך שאצליח למלא את הזמן שלי בעשייה חשובה ומשמעותית ולא רק אתבטל בזמן החופשי שלי (רק קצת).

בדרך חזרה הביתה הפגנתי תושייה וחסכתי לעצמי עוגמת נפש - לפני שבוע וחצי נתקעתי בפקק בדרך לעבודה ואיחרתי למשמרת הראשונה שלי בחצי שעה, דבר שממש לא הוסיף לי שלווה. הדבר חזר על עצמו גם בדרכי חזרה באחד הימים והביא לכך שאיבדתי חצי שעה יקרה שיכולתי להשתמש בה לשינה חשובה, שכן קמתי מוקדם למחרת. כל זה בגלל עבודות בכביש, שהן הגורם מספר אחת לפקקים נוראיים בכבישים המהירים באזורנו, שנדמה כי עבודות התשתית בהם לא נגמרות לעולם. אין בעולם כולו דבר נוראי כמו להיתקע בפקק בדרך חזרה הביתה, אחרי משמרת ארוכה ומעייפת, כשכל מה שרוצים זה לפשוט את המדים ולהיכנס למיטה.

אחרי התקרית המצטערת ההיא אלון הציע שתמיד אבדוק בגוגל מפות מה מצב התנועה בתוואי בו אני מתכוונת לנסוע. אלא שכשיצאתי מבית החולים היום ממש לא חשבתי על זה. ירידה אחת לפני הירידה לאן ארבור פתאום התנועה הואטה מאוד והבנתי שאני נוסעת לקראת פקק שעלל לעכב מאוד את הגעתי הביתה. ברגע אחד סטיתי מהמסלול וירדתי מהכביש המהיר יציאה אחת מוקדם יותר. נסעתי בדרך חלופית, שאמנם אינה מהירה ומרובת רמזורים היא, אבל לפחות נסעתי ולא עמדתי כמו צמח. הייתי מרוצה מאוד מכך שהתגובה האינסטינקטיבית שלי הוכיחה את עצמה.

זוכרים שלפני כמה פוסטים ביקשתי המלצות לספרים? הייתי רצינית! הכבשה היא היחידה שהמליצה לי על ספר אחד. אז בבקשה, הולך להיות לי עכשיו הרבה זמן פנוי ואשמח לבלות חלק ממנו בקריאה של סיפורת איכותית. הטעם שלי די מגוון ואני רוצה לקרוא ספרות מקור בעברית או אנגלית. אין טעם במתורגם מאנגלית, כי אני יכולה לקרוא בשפת המקור, אבל מתורגם משפות אחרות - בהחלט.

קראתם לאחרונה ספר טוב שממש נהניתם ממנו? להמלצתכם אודה!

ועכשיו, לישון, כי עשרים הדקות בהן עצמתי עיניים ונרדמתי עמוק כשהגעתי הביתה לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן ואני כבר מרגישה את עצמי הולכת ונכבית.

6 תגובות:

  1. הבעיה הגדולה עם המלצות ספרים זה שאני לא ממש יודעת מה הטעם שלך :)
    כלומר כן אני יכולה להמליץ לך על המשכוכית של קוני ויליס (נפלא וקצר ועם פואנטה מתוקה כל כך בכלל, קוני ויליס היא הגשר (כמעט כתבתי gateway drug) לעולם המדע בדיוני. יש גם את הזקן שיצא מהחלון ואת פרשת ג'ין אייר וכמובן את משחקי הכס. אבל שוב השאלה מה את אוהבת , כלומר איזה ספר מאד נהנית ממנו ? (כמה יהודי לענות בשאלה על שאלה -ועל איזה ספר את ממליצה ?)

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, אני יודעת שזאת בעיה. אבל זאת הדרך היחידה לקבל רעיונות.
      מעולם לא נכנסתי למדע בדיוני/עולמות מקבילים ודווקא חשבתי לאחרונה שאולי הגיע הזמן... סדרת הארי פוטר הייתה הדבר הקרוב למדע בדיוני שקראתי.

      הזקן שיצא מהחלון, נכון! רציתי לקרוא את זה.

      מה אני אוהבת? אני אוהבת מאוד את מאיר שלו, דוד גרוסמן. לאחרונה קראתי את "ויהי בוקר" של סייד קשוע ומאוד נהניתי ממנו. גם את "גוף שני יחיד" שלו אהבתי מאוד.

      אני אוהבת סיפורים. קשה להגיד. אני אתן לכל דבר צ'אנס ואם לא יהיה לי נעים אפסיק באמצע...

      מחק
  2. נו אז נסי את מה שהמלצתי (המשכוכית כאמור מעולה :Bellwether). לגרוסמן (חוץ ממישהוא לרוץ איתו שאני משערת שכבר קראת :)) ושלו אני ממש לא מתחברת. אבל לקשוע יש גם את ערבים רוקדים שאת יכולה לנסות (לא קראתי) בעיניני מתח מאד אהבתי את הנערה עם קעקוע של דרקון ואת כל ההמשכים.

    השבמחק
    תשובות
    1. נו, אני אנסה :)
      את מישהו לרוץ איתו קראתי לפחות חמש פעמים והוא הקבוע שלי, אליו אני חוזרת כשמתחשק לי ממתק רגשי-מנטלי. That makes any sense?
      את שניהם אני אוהבת מאוד, גם גרוסמן גם שלו. שניהם כותבים בשפת הנפש שלי, כך אני מרגישה. מה לגביי "אישה בורחת מבשורה"? קראת? אני חושבת שהוא ספר חשוב וכתוב היטב. והוא פחות "גרוסמני", אז הוא טוב גם לאלה שהם פחות מעריצים שרופים ממני.

      אני חושבת שמתח זה לא בשבילי. ושמעתי שכל הסדרה של "נערה עם" היא די אכזרית.

      מחק
  3. כן, מאד, מהמעט (או הרבה ) שהבנתי מקריאת הבלוג שלך "מישהוא לרוץ איתו" צריך לגעת בך מאד ( ניסית פעם ללכת במסלול שמתואר בספר ?)
    נערה עם קעקוע אכזרית מאד אבל הטובים מנצחים וזה מה שחשוב :)
    וזאת הסיבה שלא קראתי את אישה בורחת מבשורה (אחת הסיבות, אני לא מתה על יוצרים ישראלים), אני הבנתי שהסוף רע, רע מאד ואני לא מסוגלת לקרוא ספרים עם סוף רע.

    השבמחק
    תשובות
    1. מגניב שהכתיבה שלי גילתה לך את זה :)

      אני אוהבת מאוד ספרות ישראלית. לפחות חלקים מסוימים בה. בינתיים לקחתי מהספרייה שני ספרים - "נוילנד" של אשכול נבו ו"הדודה אווה" של אמנון דנקנר. וקיבלתי גם רשימת המלצות מכובדת מאמי. נראה כמו משהו שיחזיק אותי כמה שבועות ואפילו חודשים, כי עוד נראה כמה אני מספיקה לקרוא במקביל לעבודה במשרה מלאה...

      מחק