יום ללא עצמאות - ומקרונים

אתמול בערב היה ערב יום הזיכרון. היום, ערב יום העצמאות.

מוזר לי לא להיות בארץ, בלי ללכת לטקס בבית הספר התיכון בו למדתי, בלי לראות בטלוויזיה את הדלקת המשואות בהר הרצל ואת ה"סטאר אוף דיוויד" ולנסוע לרדוף אחרי זיקוקים. בשנה שעברה היינו בפראג בזמן יום הזיכרון ויום העצמאות. ושנה לפני כן הייתי חולה. כשיצאנו בזהירות מהבית בערב יום העצמאות ירושלים לא הציעה מגוון מלהיב מדי של פעילויות וחזרנו הביתה די מהר. השנה אני נמצאת במדינה שבה חוגגים יום עצמאות אחר. הזיקוקים שלנו יגיעו ב-4 ביולי.

אז מה נשאר מיום הזיכרון ויום העצמאות ממרחק 9,000 קילומטרים מישראל? בעיקר הסטטוסים של החברים שלי בפייסבוק, שבמהלך היממה החולפת ציטטו מגוון שירים "עצובים". עם או בלי קשר, אני כבר שבועיים שרה לגבי בזמן ההרדמה את "שיר אחרי מלחמה" ואת "הנסיך הקטן". אלה פשוט שני שירים שאני מצליחה לשיר בסולם נמוך יחסית והויברציות שמייצר הקול הנמוך מקדמות את כבדות העפעפיים בקרב אוכלוסיית היעד שלי. ככה אני בוחרת את הרפרטואר שלי.

ובכל זאת, בעודי צועדת אחה"צ בדרך חזרה מהתחנה המרכזית, חשבתי לעצמי שהייתי מאוד שמחה לאכול "על האש" לארוחת ערב. זאת ההתניה החברתית שהשתרשה בי עם השנים, התגובה המותנית לסימון "יום העצמאות" בלוח השנה. לא סתם בשר על הגריל, לא ברביקיו. על-האש. פרגיות וקבב והמבורגר, לא במסעדה. עם הנפנופים והפיתות והחומוס וסלט הירקות החתוך דק-דק. ומלפפונים חמוצים. במלח. הנה רשימה של דברים שאין לנו כאן ועד שלא נקנה מנגל, גם לא יהיו. אבל יום העצמאות הוא לא רק הבשר העשוי יתר על המידה, השרוף בשוליים. הבילוי עם החברים, אולי הוא שהכי חסר לי כאן כרגע. אבל אם נודה על האמת, בשנים האחרונות לא היה לי הרבה מזה, לפחות לא בהקשר הספציפי של יום העצמאות, אז בואו לא נתמסר לרומנטיזציה שאינה במקומה.

אחרי העבודה אריאל הקפיץ אותי לקרוגר שקרוב אליהם הביתה וקניתי שמנת מתוקה ושוקולד, כדי שמחר יהיו לי כל המצרכים להכנת המקרונים ואוכל לגשת למלאכה מיד אחרי שג'וליה תאסוף את גבי בצהריים. בדרך הביתה מהאוטובוס נכנסתי לחנות משקאות וקניתי שני בקבוקונים קטנים של משקאות חריפים (והמוכר לא ביקש ממני תעודה מזהה, אותו למי שאמור לפקח על זה!) - בייליז וקוואנטרו.

הגעתי הביתה בזמן לארוחת ערב. מיד הכנתי לאלון העסוק שתי פרוסות עם חביתה ולי ביצה בקן. אחרי שסיימתי את ארוחת הערב חשבתי לעצמי - כמו תמיד, אני עייפה מכדי ללמוד (נשארו לי רק עוד שבעה פרקים לסיום הספר!). אין מה לראות בטלוויזיה ולמרות שלפי לוח השנה שלי זהו "יום ריצה", אין בי טיפת כוח לצאת לרוץ. אז למה לחכות עם המקרונים למחר?

קדימה!

בבואי להכין את המקרונים הראשונים שלי, הסתמכתי על שני מקורות עיקריים - כל המתכונים והמאמרים הנהדרים של נטלי מהבלוג עוגיו.נט, שמספקים הסברים מפורטים וברורים על תהליך יצירת עוגיות הפאר וכן על מתכון של השוקולטייה רואי גרשון, מתוך אתר "מתכון בטוח", אליו התגלגלתי איכשהו בין שלל חיפושיי ברשת אחרי המתכון שיביא אותי להצלחה כבר בפעם הראשונה.

כמי שכבר צברה ניסיון רב בהקצפת חלבונים וקיפול תערובות, לא חששתי מהחלק הזה, למרות שבכל מתכון אליו הגעתי הזהירו מאוד שלא להקציף את החלבונים יותר מדי. החלק ממנו חששתי מעט היה אפיית המקרונים. לכל אורך הדרך ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא משנה - העיקר שייצא טעים. גם הזכרתי לעצמי שיש לי היסטוריה די מוצלחת בכל הנוגע להצלחות כבר בפעם הראשונה שאני ניגשת להכין מתכון כלשהו, יהיה זה מאפה, קינוח או תבשיל. סך הכל, הרגשתי שאני צועדת על קרקע בטוחה, גם אם לא לגמרי מוכרת.

עכשיו, אולי הדרך הטובה ביותר להמשיך עם הפוסט הזה תהיה לכתוב מה אני חושבת שצריך לשנות לפעם הבאה...

א. אולי בכל זאת הקצפתי את החלבונים קצת יותר מדי?

לא, בחיי. כשהרמתי את המקצף הם נשארו ככה כמה רגעים והייתי ממש צריכה להילחם כדי להוריד את גוש הקצף האימתני הזה מהמקצף אל הקערה.

לפי המתכון של רואי גרשון יש להקציף את החלבונים 5-7 דקות. אצלי, כבר אחרי שלוש דקות היה קצף שהייתי מוכנה בביטחון רב להשתמש בו ליצירת נשיקות, משמע, קצף יציב מאוד. המשכתי להקציף עוד דקה בערך עד שהחלטתי שמספיק. הקצף כבר כמעט איבד את הברק שלו, הסימן העיקרי לכך שהוא נוקשה מספיק. יכול להיות שהקצפה יתרה הביאה לכך שהחלבונים התייבשו קצת יותר מדי והתוצאה יצאה פחות מושלמת.

ב. בשלב ניפוי החומרים היבשים היה נראה לי שהייתי יכולה לעבד אותם עוד קצת בפוד-פרוססור, שכן בסוף הניפוי נשארתי עם בערך שתי כפות של פירורים די גדולים של אבקת שקדים. פשוט חששתי שעיבוד יתר יוציא את השומן שבשקדים ויהפוך אותם לממרח. בפעם הבאה אחשוש פחות ואעבד יותר ובתקווה לא אשאר עם פירורי שקדים גדולים. למרות זאת, בסוף הניפוי פשוט הוספתי לקערה את הפירורים שנשארו בנפה ולא נראה שזה פגם יותר מדי במרקמן של העוגיות או במראה הסופי שלהן.

ג. המתכונים איתם עבדתי מציינים שמכמות החומרים הזאת אמורות להתקבל 35 עוגיות סנדוויץ' (או 70 בודדות). אני קיבלתי 44 בודדות - 22 זוגות, מה שאומר שהייתי יכולה לזלף עוגיות קטנות יותר.

ואם אנחנו כבר מדברים על זילוף - מה עם לעבוד קצת יותר מסודר?! אני מודה שההתרגשות והעייפות הפריעו לי לשמור על הסדר. התפזרתי. בפעם הבאה אני מבטיחה להשתדל יותר. אה, גם המרווחים הנכונים הם משהו שצריך ללמוד. בגלל שזאת הפעם הראשונה, לא ידעתי כמה העוגיות מתפשטות ומדי פעם בלי לשים לב זילפתי קצת קרוב מדי. בפעם הבאה - מרווחים גדולים יותר. וסדירים!

בזמן שהמקרונים נחו להם לפני האפייה, פניתי להכין את הגנאש. אחת, שתיים, שלוש... מוכן!

היה פחת נוראי בהעברה של הגנאש מהקעריות לשקיות הזילוף. המון קרם נשאר על הקערית. אלון היה במקלחת ולא הייתה ברירה - מישהו היה צריך לעשות את העבודה השחורה. אז התחלתי בזהירות ובעדינות...

ליקקתי קצת מפה וקצת משם...

ואחרי שאלון יצא מהמקלחת ונתתי לו לטעום (רק קצת, יש בזה אלכוהול והוא עוד צריך לחזור לכתוב את הצעת המחקר עליה הוא עובד!) התרתי רסן ואיבדתי כל עכבה... תוך כדי זמזמתי לעצמי את השיר על החתול הגנב שזלל חמאה וליקלק חלב. בימים האחרונים חזרנו לדיסק של 100 שירים ראשונים. זה סיכון מקצועי.

רגע לפני שנמרחתי כולי בשוקולד אלכוהולי התגברתי על היצר והנחתי את שתי הקעריות בכיור.

אחרי שהמקרונים המזולפים שהו חצי שעה באוויר החדר, התחלתי לחמם את התנור. העוגיות נאפו 12 דקות (איזה כיף שיש תבניות גדולות מספיק שמאפשרות אפייה יעילה ומהירה). נדרשה סבלנות אדירה כדי לחכות שיצטננו לפני שהפרדתי אותן מהתבנית והתחלתי להתאים זוגות-זוגות. מילאתי חצי בגנאש אייריש קרים וחצי בגנאש קוואנטרו. סידרתי יפה-יפה בקופסא ושלחתי למקרר.

זה נראה נכון - כבר התחלה...

גילוי נאות - מעולם לא אכלתי מקרונים. האמת המלאה היא שמעולם אפילו לא ראיתי מקרונים מקרוב. רק בתמונות באינטרנט או בטלוויזיה. לפיכך, אני לא יודעת איך הם אמורים להרגיש, מה טעמם או מרקמם. לנסות להבין אם יצא לי טוב זה קצת כמו לנסות להסביר לעיוור מה זה "כחול" או להסביר לחירש מה זה רעש. אין לי שום נקודת ייחוס. לפיכך, אין לי ממש דרך למדוד את התוצאה הסופית. בגדול, נראה לי שיצא טוב, אבל אני לא יודעת אם הם אמורים לצאת כל כך חלולים. אלון הציע שנקנה מקרונים ואז נדע. מישהו יודע איפה יש למצוא מקרונים צרפתיים באן ארבור?

למרות שחיכיתי עד שהעוגיות יהיו קרות לגמרי, הן קצת נדבקו לנייר האפייה, אז השתמשתי במרית כדי לנתק אותן. יכול להיות שהן היו זקוקות לעוד טיפה אפייה. אולי בפעם הבאה אנסה לאפות קצת יותר זמן ואראה אם יש שיפור.

קצת חלול, אבל טוב-טוב

אומרים שהמקרונים משתפרים מאוד יממה לאחר אפייתם, או לפחות אחרי שבילו לילה בקופסא אטומה במקרר. למרות זאת, העזנו לחלל את קודש הקודשים וטעמנו עוגייה אחת ממולאת גנאש שוקולד ואייריש קרים (בייליז). בחרנו בכוונה בעוגייה פגומה, סנדוויץ' של שתי עוגיות שהתחברו באפייה ולכן סבלו מפגם קוסמטי קל. זה טעים מאוד! אז אני לא יודעת אם ככה זה אמור להיות, אבל גם אם לא, מה שיצא לי, מה שזה לא יהיה - יצא מוצלח.

דוגמן הידיים של הבית

אגב "מקרונים צרפתיים" - ידעתם שבארה"ב עוגיות פסח, אלה מהקוקוס ואלה מהבוטנים נקראות "מקרונים" ואילו העוגיות עליהן אני שקדתי היום נקראות "מקרון צרפתי"? אני לא ידעתי. כשאמרתי לראשונה לג'ון ודניס שאני מתכננת לנצל את הקיצ'ן אייד שלי ולנסות להכין מקרונים, ג'ון שאל אם אני מתכננת להכין עוגיות קוקוס או שקדים. "קוקוס?", שאלתי ותמיהה בקולי. ואז הוא הסביר לי על ההבדלים. "אה, אז אני מתכננת להכין מקרונים צרפתיים", אמרתי לו והוא בתמורה התחיל להציע לי מיני צורות של שוחד כדי שאביא לו כמה לטעום וגם נסחף בתיאור של איזה מקרון שהוא אכל פעם, בטעם טארט טאטן.

יש לי במקרר עוד שלושה חלבונים (כי בעוגיות שאפיתי בשבת היו שישה חלמונים), אז יכול מאוד להיות שמחר אופה עוד מקרונים ואנסה עליהם את כל הדברים שאני חושבת שהיה אפשר לעשות אחרת. מה שמביא אותי לתהות - איך עם כל העייפות שאני סוחבת בימים האחרונים, דווקא עכשיו עוברת עליי תקופה מהיצרניות ביותר שידעתי לאחרונה?

ובנימה זו, כמו תמיד - מקלחת ולישון. כי מחר בבוקר מתחיל עוד יום ומי יודע איך הוא יגמר.