יום ראשון, 15 בינואר 2012

שבוע נוסף - שני מרקים וקציצבשר

זמן הוא דבר מצחיק ומוזר. איך שהוא עובר. היום שטפתי לראשונה את הרצפה עם המגב הישראלי שלי, שבתחילת השבוע קניתי לו מקל. כשסיימתי לטאטא את הרצפה, טרם השטיפה, התכופפתי לאסוף את הלכלוך עם כף האשפה ואיזו מחשבה התגנבה לי לראש פתאום, משום מקום - כשנסעתי לבוסטון הייתי בארה"ב חודשיים. חודשיים בלבד וכבר הרגשתי כאילו הייתי כאן נצח. ועכשיו אני נמצאת כאן כבר ארבעה חודשים ואני מרגישה כאילו הייתי בבוסטון לפני שבוע וחצי. זה לא נתפס עבורי.

עוד שבוע עבר. עכשיו כשאני עובדת, הזמן עובר לי עוד יותר מהר. מסוף שבוע לסוף שבוע, בדילוגים מהירים. רק לעיתים רחוקות יש איזו האטה זמנית, השתהות בתוך יום כלשהו, כשאני פתאום מרגישה שהדקות נמתחות והרגעים מתארכים. אבל התחושה הזאת נדירה.
השבוע הזה הרגיש שפוי יותר, יחסית לשבוע שעבר. עבדתי רק יומיים מלאים ועוד שלושה חצאי ימים, דבר שהפך את הימים שלי לאווריריים וקלים לעיכול. ביום חמישי זכיתי ביקיצה מאוחרת וגם בשישי, בשעות שהשתיקה יפה להן. בכל זאת, חלק מהקוראים בבלוג הם הורים צעירים ואני לא רוצה לפתוח קללה על ראשי ולהזיק לקארמה שלי.
אבל לא רק חצאי הימים הם שעזרו לי לשרוד בקלות יתרה את השבוע החולף. בסוף השבוע שעבר נפרדתי מהג'טלג שרסיסים ממנו ליוו אותי במשך השבוע שלאחר חזרתנו. את השבוע הזה התחלתי רעננה יותר, אפילו בלי להרגיש. וכך הצלחתי להגשים כמעט את כל המטרות שהצבתי לעצמי בתחילת השבוע.

ביום שלישי באמת בישלתי מרק עדשים, כפי ששאפתי לעשות.
חזרתי הביתה מהעבודה מאוחר יחסית ומצאתי אלון אחד רעב ועייף. השילוב של רעב ועייפות הוא שילוב מורכב וקטלני, שכן לעולם לא יהיה ניתן לדעת איזה צורך מהשניים הוא דחוף יותר. אבל אלון היה רעב יותר, רעב מאוד. ולמרות זאת, הוא החליט להבליג ולסיים לקרוא כמה פרקים מתוך ספר שהיה עליו לקרוא ליום המחרת, כדי שנוכל אחר-כך לצאת לאכול בחוץ. ניצלתי את הזמן כדי לדבר עם אורלי בסקייפ ועוד הספקתי להכין מרק עדשים.
מרק עדשים הוא כיף. עדשים הם מהקטניות הבודדות שלא דורשות השריה מוקדמת וכך אפשר לבשל אותם מיד כשמתעורר החשק. בחרתי בכוונה בווריאציה פשוטה מאוד, שלא דרשה שום מרכיבים שלא היו בבית. אידיתי בצל, שום, תפו"א שחתכתי לקוביות ועגבנייה אחת. הוספתי כוס וחצי של עדשים, קצת קינמון, מלח ופלפל. אחרי שעה של בישול סחטתי לתוך הסיר מיץ מחצי לימון, כיביתי את האש ויצאנו לאכול פיצה. הכנה פשוטה ותוצאה מפנקת.

יום אחרי שהגעתי לאן ארבור נסענו לאיקאה וקנינו כמעט את כל הרהיטים לדירה שלנו וגם כמה כלי מטבח. ביניהם ישנו סיר ענק אחד, תשעה ליטר, שגם נכנס לתנור. היום אמרתי לאלון שהחלטתי להפסיק לבשל בו מרקים ולעבור לבשל בסיר הכי גדול שהגיע עם סט הסירים שקנינו מאוחר יותר במאייר. וגם בסיר הזה, אני מכינה רק חצי סיר מרק. כך, מרק העדשים נגמר היום והשאיר טעם של עוד. כשאני מבשלת מרק בסיר הענק, לפעמים אני אוכלת אפילו שתי קעריות מרק בכל יום ועדיין לפעמים עובר שבוע ואנחנו לא מצליחים לגמור את כל המרק. גם חבל לזרוק וגם לפעמים פשוט נמאס לאכול כל הזמן את אותו המרק.

ביום שלישי גם בישלתי בעבודה - מג'דרה, אנטיפסטי, שניצלים ומרק כתום של מה-שנשאר-בבית. שלושה תפוחי אדמה, שתי בטטות, ארבעה גזרים, בצל אחד. טיפונת פתיתי צ'ילי, חצי צרור פטרוזיליה, שני מקלות סלרי (שכבר ביססתי מאחז קבוע שלהם במקפיא של ג'וליה ואריאל), עלה דפנה ושישה גרגירי פלפל שחור שלמים. היום החלטתי להכין גם לנו את המרק הכי-פשוט הזה, שכל מה שצריך לעשות בשבילו הוא לקלוף את ירקות השורש שבו ולהכניס את כל המרכיבים יחד לסיר. טוב, צריך גם להדליק את האש מתחת ולשמור שלא יגלוש. החלק הכי מורכב ותובעני בהכנתו, אולי, הוא שלב הטחינה בבלנדר. אבל גם שם אני לא מוצאת קושי אמיתי. למרק שלנו הוספתי גם שני חזות עוף וכך יכולנו לנשנש עוף מכובס רך ישר מהסיר. וגם נשארו לי בערך שני ליטר של ציר עוף שהלכו מיד למקפיא לשימוש עתידי. הידד!

אחרי שבוע אביבי מאוד, עם טמפרטורות שמדגדגות את ה-12 מלמטה בשיא היום, ביום רביעי בערב החורף חזר. זה התחיל עם גשם ובחמישי בערב התחיל לרדת שלג, שהמשיך גם אתמול והיום. התחזית אומרת שגם מחר ימשיך. למרות רציפות המשקעים, רוב הזמן יורד שלג קל ולכן עומקה של שכבת השלג על הקרקע לא עובר את ה-10 ס"מ להערכתי. המקומיים אומרים שהשנה החורף קל. אומרים גם שבשנה שעברה היה חורף קשה. אני מניחה שאנחנו צריכים להיות כאן יותר זמן כדי שיהיה לנו בסיס להשוואה. בינתיים, כל עוד אין רוח, גם אם יורד שלג אני ממשיכה לרכב על האופניים שלי ונהנית מאוד. כשחזרתי היום מקרוגר החלטתי שהגיע הזמן לקנות סל קדמי וסל אחורי לאופניים שיאפשרו לי לסחוב איתם יותר מהסופר ואולי גם להוריד קצת מהגב. בשבועות האחרונים התחלתי להוסיף סל-בד על זרוע אחת, אבל זה לא לעניין לרכב עם יד אחת. בטח לא בשלג.

מאוד מוזר לי להיות עסוקה. במשך שלושה חודשים הייתי לעצמי, מבשלת, אופה, רואה טלוויזיה. ישנה עד מאוחר בבקרים, יוצאת לרוץ באמצע היום, כותבת שלושה פוסטים בשבוע, ככה סתם. אבל עכשיו אני קמה כל יום בשעה קבועה, מוקדם בבוקר וחוזרת הביתה לפנות ערב. כשהתחלתי לקרוא בלוגים בקביעות, לפני שנתיים בערך, התפלאתי מאוד על הבלוגים שמתעדכנים כל יום ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום. מאיפה יש לאנשים האלה זמן לכתוב? הם לא ישנים?!
הפליאה הייתה רבה יותר במקרים בהם היה מדובר בבעלת בלוג שהיא גם אמא לילדים. איך מספיקים? הכתיבה בבלוג היא עוד דבר שאני צריכה ללמוד לשלב בשגרת יומי העמוסה. בינתיים אני מקדישה לכך חלקים מסוף השבוע שלי.

אחד הדברים שקרה עקב השינוי בסטטוס התעסוקתי, הוא שמאז שחזרנו מישראל לא יצא לי לדבר עם ההורים שלי או עם אחותי. פתאום אני לא נמצאת ליד המחשב כל הזמן, לא זמינה כל הזמן בסקייפ. ולכן, השבוע ניצלתי את הפסקות הצהריים שלי, כשגבי יונקת ואני יורדת לאכול והתקשרתי אליהם מהטלפון שלי. פעם אחת דיברתי עם ההורים שלי, עשר דקות עם כל אחד. יום למחרת דיברתי עם נועה, שכמה דקות קודם לכן שלחה לי מייל וסיימה אותו בהצהרת געגועים קורעת לב.
אני עדיין מתגעגעת לכל מי שנשאר בישראל, הרבה יותר ממה שהתגעגעתי לפני שנסענו לביקור, אבל כבר פחות. השבוע החולף סימן עוד קצת חזרה לשגרה והתמלא גם הוא בעיסוקים ובילויים חיוביים. אני מצליחה לשקוע בחזרה ביומיום עשיר ומלא וזה מה שעוזר לי פחות להתגעגע. אבל השבוע בכיתי הרבה יותר בזמן צפייה בטלוויזיה. וברור לי שהמשמעות של זה אחת היא - הגעגוע עדיין כאן, הוא רק מסתתר בפינות. ברור לי שלא מפסיקים להתגעגע. המשחק היחיד הוא עד כמה מרגישים את הגעגוע במהלך היומיום. האם הוא מלווה צמוד, עקשן ולא מרפה, או שהוא רק חבר רחוק שבא לביקורים קצרים ועוזב מהר.

השבוע גם הצלחתי להתמיד בשגרת אימונים מוצלחת.
מאז שחזרנו מישראל רצתי רק פעם אחת. היה לי איזה פצע באזור החזייה, שלא היה ברור לי אם נגרם מחזיית הספורט או מהרצועה של מד הדופק שלי. אחרי שרצתי פעם אחת וסבלתי לכל אורך הריצה מהשפשוף של המקום הפצוע, החלטתי שהימנעות מריצה תהיה הדרך הטובה ביותר לתת למקום להתרפא. כבר נרשם שיפור משמעותי, אבל יש עוד כברת דרך לעבור עד ריפוי מלא.
בינתיים, שמתי לב שאחרי שאני חוזרת מיום שלם מחוץ לבית (גם אם בתוך בית של אחרים), אין לי חשק לצאת שוב מהבית, גם אם מדובר ביציאה לשם עיסוק בספורט. אחרי שהתייעצתי עם יוטיוב לראשונה בתחילת השבוע, מצאתי סדרת סרטונים של מישהי שרוח האימונים שלה מאוד מוצאת חן בעיני. אורכו של כל אימון עשר דקות וכל אימון מתמקד באזור אחר של הגוף או בסגנון אימון אחר. כך, אני יכולה לערבב ולחבר שלושה-ארבעה אימונים בכל פעם ולקבל בין חצי שעה לארבעים דקות של אימון איכותי ומגוון. ואני נהנית, שזה המפתח הכי מוצלח להתמדה.

מחר אנחנו מוזמנים לצפות במשחק פוטבול בבית של דניס, שלומדת עם אלון. שנינו גם נכיר לראשונה את בעלה. הוזמנו גם להישאר לארוחת ערב אחרי המשחק. הוטלה עלינו המשימה להביא חטיפים לזמן המשחק וקינוח. היום קניתי בקרוגר עוגיות שוקולד צ'יפס, חטיפי פיתה (מאוד פופלארי פה, כמו תפוצ'יפס, אבל מפיתה) ונאצ'וס ומחר אכין שלושה מטבלים - שמנת חמוצה עם שום ועירית, גוואקמולה וממרח עדשים וטחינה. עכשיו רק נותר לחשוב על קינוח. חשבתי להכין איזו עוגת גבינה-פירורים עם תותים טריים, אבל אין לי מיקסר. אם בקרוגר תהיה מטרפה אולי תיטרף עליי דעתי ואקציף קצפת באופן ידני. לא משהו שלא עשיתי בעבר, רק דורש המוווון מאמץ. נראה באיזה מצברוח אתעורר מחר בבוקר. אולי אתעורר עם רוח להשקעה. ואם לא, אאלתר משהו אחר, פשוט יותר, כמו למשל, הבראוניז האלה מבצק אלים.
ואם כבר מדברים על בצק אלים, בתחילת השבוע שעבר הסתובב הזאב הרעב בבית והכריז אחת לכמה דקות ש"בא לו משו". לא אחת כמוני, תראה אתגר שכזה ותוותר עליו. באותו יום ג'וליה ביקשה ממני להכין איזה קינוח. בערב היה משחק פוטבול והיו לה אורחים שקצת הזמינו את עצמם ברגע האחרון ולא התחשק לה לצאת לקנות משהו במיוחד. חיטוט קצר בארונות הוביל למסקנה שמעסיקתי החביבה רוצה שאכין קינוח מאבקת קסמים וקורט של רצון טוב, אבל ההיצע המוגבל לא ריפה את ידיי. ידעתי שבבצק אלים יהיה משהו שיבוא לעזרי. מצאתי את המתכון הזה, לעוגת שוקולד פאדג' שפויה. בסוף יום העבודה, הלכתי הביתה כשסקרנותי לא מסופקת. איך יצאה העוגה, שבמתכון שלה עיגלתי הכי הרבה פינות ממה שעיגלתי אי-פעם בחיי כאופה חובבת? לא יכולתי לחכות עד שאחזור למחרת בבוקר ואטעם מהשאריות.
באותו ערב, ההכרזות של האלון נפלו על אוזניים כרויות. ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות שוב את המתכון, הפעם עם דיוק רב יותר בחומרים. למרות ההזהרות של מאיה, לא חיכינו שהעוגה תתקרר לגמרי. לפיכך, הורגשה החמצמצות של רסק התפוחים והיוגורט בו השתמשתי, אבל היא לא הייתה מציקה. לעומת זאת, כן שעיתי לאזהרותיה של מאיה ולא התפתיתי לאפות את העוגה יתר על המידה. השוליים היו יותר עוגתיים, אבל לב העוגה נותר פאדג'י, על גבול המוס. אחרי לילה במקרר העוגה מצאה חן בעיני מאוד. לחיכו של אלון היא הייתה דחוסה ושוקולדית מדי. יש אנשים שהיו מגיבים לכך באמירה, "אין כזה דבר יותר מדי שוקולד", אבל אני יכולה להבין. באופן כללי, אני מעדיפה מלוח על פני מתוק, אבל יש תקופות בהן אני מוכנה לשחות בשוקולד.
בסופו של דבר אני אכלתי את רוב העוגה לבדי במהלך השבוע. מתישהו באמצעה הבנתי פתאום שהיא מזכירה לי מאוד בטעמה עוגה שסבתא שלי הייתה מכינה פעם. את המשך העוגה אכלתי בהנאה וחיבה רבה יותר, כי עכשיו נוסף לה גם טעם של נוסטלגיה. את שלושת הביסים האחרונים אכלתי כדי שהעוגה תיגמר כבר. עוגות שוקולד זה מסוכן.

ומה לגביי קציץ הבשר?
אני צריכה לכתוב את זה כאן, כי היום אלתרתי לראשונה איזה מתכון חדש ויצא מעולה.
הפולנים שביניכם מכירים אותו בשם "קלופס". כשאומרים לי קלופס אני ישר חושבת על קציץ הבשר האפרורי שסבתא שלי הייתה מכינה לי אחרי שאיבחנו אותי כחולת קרוהן, כשהייתי תחת משטר תזונתי מאוד קפדני. למרות המראה הלא מאוד מצודד, הקלופס של סבתא שלי תמיד היה יוצא רך ואוורירי. אהבתי אותו. אבל מאז זרמו הרבה מים בנהר ואני למדתי לבשל והפכתי לנסיינית מטבח.
לפני שנסענו לישראל אכלנו במסעדה מקומית. אני בחרתי בהמבורגר אבל אלון צד מתוך רשימת המיוחדים של אותו יום כריך meatloaf. הוא קיבל שני כריכים, שבמרכזו של כל אחד מהם נחה לה פרוסה רכה ועסיסית של קציץ בשר. גלגול העיניים שהגיע בעקבות הביס הראשון הבהיר שמדובר בהצלחה. "אז אני יכולה להכין כזה בבית", אמרתי. אלון לא קפץ על ההצעה. כשאומרים לו קציץ בשר יהודי הוא חושב על קלופס. כשהוא חושב על קלופס, הוא חושב תפל, עם ביצה קשה באמצע.

היום חזרתי מהקניות עם שלושה מגשי בשר טחון - בקר, עוף, הודו. כל אחד חצי קילו, בערך.
חתכתי בצל אחד קטן-קטן, כתשתי ארבע שיני שום, גיררתי גזר קטן, קצצתי חצי צרור פטרוזיליה (אחרי שהורדתי את הגבעולים הקשים. קצצתי רק עלים). בערך חצי כוס פירורי לחם, שתי כפות קטשופ, כף חרדל גרגירים, שתי כפות מים, שתי כפות שמנ"ז, כרבע כפית פלפל לבן, כפית גדושה של מלח (אפשר פחות בפעם הבאה), כמה טיפות טבסקו וממש טיפונת קטנטונת של אגוז מוסקט. וביצה אחת.
לפני שהכנסתי לתנור הברשתי את חלקו העליון של הקציץ בקטשופ, טיפ שמצאתי אצל מרת'ה סטיוארט. היא גם המליצה לא לאפות את הקציץ בתוך תבנית בצורת כיכר, אלא לעצב קציצה ענקית ולאפות פרי-סטייל. לדבריה, יוצא קציץ עסיסי הרבה יותר עם קרום נחמד (במילותיה, לא מצאתי שם תואר מוצלח יותר). לא הייתי נועזת מספיק כדי לעשות את זה הפעם, אבל יש לי איזה זיכרון עמום שככה סבתא שלי הייתה צולה את הקלופס שלה. לפיכך, אולי בפעם הבאה.
הצלחתו של הקציץ נמדדת בתגובתו של אלון, שגלגל עיניים (הידד) וקבע שצריך להתחיל להכין את זה יותר. בשבילי זה אחלה של דבר - כמו קציצות רק בלי מלאכת הגלגול. קלופס הוא שם די חסר חן, meatloaf זה לא בעברית ולכן החלטתי שאני מעברתת את המנה וקוראת לה - קציץ-loaf. אתם חושבים שזה יתפוס?

כבר הרבה שנים אני קוראת בלוגים שעוסקים באוכל, אבל רק לעיתים רחוקות אני מבשלת או אופה מתוכם. אני בעיקר נהנית מהצילום ומהסיפורים שמלווים את האוכל. אבל עכשיו כשאני מבשלת לפרנסתי, כשאני מתחילה למצות את הרפרטואר שלי אבל עדיין רוצה לגוון ולחדש, פתאום כל הבלוגים המצוינים שאני קוראת באים לעזרי. את המתכונים שמצליחים בניסיון הראשון בעבודה, אני מעבירה אחר-כך גם למטבח הביתי שלי.
בשבוע הבא אני מבשלת בעבודה את מרק הבצל מ"פתיתים", קציצות בתבשיל חומוס, דלורית ותרד מ"ביסים", גיבץ' (שכבר בישלתי להם פעם) וקלצונה אנטיפסטי וגבינות, לפי המתכון של אבא שלי.

יהיה טעים ושמח.
מקווה שגם אצלכם :)

3 תגובות:

  1. בעודי יושבת לי פה, מיניקה בין שאיבה לשאיבה תינוק עגלגל מאמם ומנוזל, הקשבתי לבטני המקרקרת (סטנדרט. כרגע אני צריה ארוחה בכל שלוש שעות) ותהיתי אם אכין עוגיות שוקולד צ'יפס או עוגת שוקולד ומה אכין מבשר. כי מה שמתאים היום זה שוקולד ובשר.

    עוגיות אני כבר יודעת אילו. את הבשר פתרת לי.
    למרות שדיברתי עם סבתא לפני יומיים, תמיד נחמד (לשני הצדדים) שיש תירוץ לעוד שיחה.
    הקלופס של סבתא מכיל ביצים קשות שלמות.
    יאללה, מתקשרת :-)

    נעמה

    השבמחק
  2. אצל סבתא יש פחות רכיבים מאשר אצלך אז כנראה שאצלי יהיה משבו באמצע. בכל מקרה ממליצה בחום על הביצים הקשות, זה גם יפה, גם מעניין וגם טעים.

    תודה :-)

    השבמחק
  3. אילו עוגיות? כי הבראוניז שקישרתי אליהם קלים כ"כ להכנה ויצאו מעולים (טעימה קטנה בבוקר, כדי לראות שהם ראויים להילקח למארחים. עכשיו הם כבר ארוזים כמו משלוח מנות).

    שמחה להיות פותרת הבשר.
    אמא שלי מכניסה לקלופס שלה ביצים שלמות כמנהג העדה. אני לא סובלת את זה.
    אתמול הלכתי קצת רחוק עם כל המרכיבים. ייצא מעולה גם רק עם בצל מגורר/קצוץ דק, מלח ופלפל. ובעצם, כמו שאת עושה את הקציצות הכי אהובות עלייך, רק בתבנית כיכר/אינגליש קייק (או קציצת ענק, כאמור).

    אגב (מאוד לא אגבי), אני שמחה על העגלגלות המאממת של טל. כיף לשמוע שכבר רואים תוצאות. עכשיו רק שתעבור הנזלת! :)

    כיף למצוא אותך פה אצלי. כתמיד.

    השבמחק