ביום שלישי השבוע, ה-21 ביוני, צוין היום הארוך ביותר בשנה בחצי הכדור הצפוני. היום בו יש הכי הרבה שעות אור והשמש שוקעת הכי מאוחר, יותר מכל יום אחר בשנה. לפיכך, בחצי הכדור שלנו, נהוג גם לראות ביום זה את היום הראשון של הקיץ.
בישראל אין להחלטה הזו הרבה משמעות. הקיץ התחיל כבר לפני חודש וכשאספתי את אלון מתחנת האוטובוס במושב בשבוע שעבר, הוא כבר לבש מכנסיים קצרים וסנדלים. אני מזמן רעננתי את מלתחת הקיץ שלי, אווררתי חצאיות, שמלות וכפכפים.
ברוב הבלוגים שעוסקים באוכל עליהם אני מנויה בקורא ה-RSS שלי, בסביבות אמצע יוני מתחילה להישמע (או להיכתב ולהיקרא) התלונה על החום הרב שמרחיק את המבשלים עוד ועוד מהמטבח. ואכן, עמידה ממושכת במטבח ביום קיץ, ללא מזגן, מבטיחה את התהוותו של כבשן קטן בלב הבית. גם אצלי נבטו בשבוע האחרון מחשבות על בישול עם מאוורר, גם אם עוד לא הוצאתי אותן לפועל.
הימים הנוכחיים מעמידים אותי בדילמה אמיתית כשזה מגיע לבישול. אני אמורה להקדיש את רוב זמני לשתי מטלות עיקריות. הראשונה, כתיבת מאמר שהוא הרחבה של איזה תרגיל שעשיתי במסגרת הסטאז' בלימודים כדי להציע אותו לפרסום בשני כתבי-עת מקצועיים בישראל והשנייה, לימודים למבחן ההסמכה הממשלתי, שכוללים בעיקר פתרון של שאלות ושחזורי מבחנים מהשנים הקודמות.
אבל אומרים שאמור זה שם של דג, לא?
אני מוצאת את עצמי מעבירה ימים שלמים מבלי שאגע אפילו בחוברת שאלות אחת.
לעזאזל, לפעמים אני אפילו לא מסתכלת לעברן של החוברות במשך יום תמים או יותר. אפשר לקרוא לזה דחיינות, אבל לא זה העניין. פשוט חסרה לי תחושת דחיפות. נותרו יותר מ-70 ימים עד המבחן (אני סופרת בדיוק) ואף אחד עוד לא הצליח לשכנע אותי שאם אני אדע את הפרקים של פסיכיאטריה או המטולוגיה באופן מושלם עכשיו, אני אפצח את השאלות שנוגעות לנושאים הללו בלי בעיה כשאגיע למבחן. אני פשוט מרגישה שעוד לא הגיע הזמן להילחץ.
באופן כללי, המבחן לא מלחיץ אותי. כשהתחלנו את קורס ההכנה כמה שבועות לפני סיום הלימודים, קצת נלחצתי מהלחץ של הסובבים אותי. או יותר נכון, נלחצתי מכך שהם נלחצים ואני לא. חשבתי לעצמי שבטח אני זו שטועה בכך שאני לא נלחצת. אבל לא. אני פשוט לא לחוצה. לאורך כל שנות התואר קרעתי את התחת. למדתי טוב, ברצינות ובחריצות. אני בטוחה בידע שלי וביכולתי לשלוף אותו מהזיכרון. אז כן, אני מעדיפה להעביר את החודשים האלה בחופשה קטנה, הרבה בישול ואפייה ומנה יומית קבועה ומצומצמת של שאלות לדוגמא. ואני בטוחה שככל שיום המבחן יתקרב, אני אגדיל מינונים. ואז נאכל אוכל פחות מורכב או מושקע.
וכך, במקום להילחץ ולפתור מאות שאלות ביום, אני עומדת במטבח. מקציפה, מערבבת, לשה וטועמת. ובגלל החום המתגבר, גם מסמיקה, מזיעה ומקללת. הפתרון לבעיית החום, פרט למזגן או מאוורר, הוא להכין אוכל שמורכב מהרבה הכנות קרות או מכמה שלבים של הכנות חמות שלא דורשים נוכחות פעילה במטבח. כך, אפשר להכניס את ה-מה-שזה-לא-יהיה לתנור ולברוח לשבת מול המחשב או לשכב על הספה בסלון. אפשר גם פשוט לאכול סלט או לחם עם גבינה, שתיים מהארוחות היומיות שנכללות בתפריט החדש שלי.
ביום שלישי, כשהשמש התקרבה לנקודת ההיפוך שלה, עמדתי במטבח והכנתי לזניה צמחונית-חלבית.
בערב אירחנו כאן ארוחה לשבעה מוזמנים, כמה חבר'ה שתרגלו עם אלון איזה קורס בסמסטר א' והמרצה באותו קורס. כל אחד הביא משהו שהוא הכין, ואני הופקדתי על המנה העיקרית. קצת לפני הצהריים התחלתי לקלוף ולגלען עגבניות, כי אין כמו רוטב אדום שמכינים מאפס. הרוטב האדום שלי, המושקע, שפיצחתי לפני למעלה משנתיים, הוא רוטב טעים כל-כך, שליקוק של הכף תוך כדי הבישול מוציא ממני קולות שהשתיקה יפה להם.
זאת הייתה אמורה להיות "רק לזניה", אבל איכשהו יצא שביליתי את כל הצהריים במטבח או בקרבתו. אחרי שהלזניה הייתה מוכנה פניתי לנקות את הבית לקראת בואם של האורחים. יום שלם עבר ולא חשבתי על המאמר או הגיתי בשאלות מייצגות לבחינה.
ההשקעה הרבה (והמשתלמת) ביום שלישי הביאה אותי להחליט שבערב שבת נאכל "סתם עוף בתנור". אבל כדי שלא יהיה משעמם, החלטתי גם לבשל ריבה. ככה, כאילו על הדרך, כאילו צ'יק-צ'ק. רק לזרוק את השזיפים לסיר עם קצת סוכר ולבשל, לא?
לא.
ולמה בכלל ריבה? כי אני פולניה עם רגשי נוסטלגיה.
כשהייתי קטנה, גדלו אצלנו בחצר מגוון עצי פרי. הייתה שקדייה שהייתי מטפסת עליה ושרה שירים, היה אפרסק כתום שהיה מניב מעט מאוד פירות ומושך אליו להקות של זבובוני תסיסה. והיה השזיף. עץ ענק שליווה את חיי עד שנות הילדות המאוחרת. שהיה צמוד ל"מחנה" שלנו בבית הישן. שכל שנה משנותיי הוגדרה במעגל החיים שלו. השלכת בסתיו, הפריחה באביב, הופעת הפירות הקטנים עם תחילת הקיץ וההמתנה הדרוכה להבשלתם קצת אחרי יום ההולדת של נועה, אחותי הגדולה. כך הוגדרה תפיסת הזמן שלי – אחרי שנועה חוגגת יומולדת יש שזיפים על העץ.
העץ, מזן שזיף פיסרדי, ידוע בהיותו עץ בעל נוף מרשים. יש לו עלים בגוון חמקמק, משהו בין אדום לבורדו לסגול. הוא צומח לגובה ולרוחב מרשימים. גם במושגים של מבוגרים הוא גדול מאוד, אבל בעיניים של ילדה קטנה הוא היה אדיר. הפירות פצפונים. קצת יותר גדולים מדובדבן והגבעול עליו הם תלויים מגביר את הדמיון בין השניים עוד יותר. וכשהם מבשילים, הם הופכים לכדור קטן ומשמח של עסיס מתוק וחמים (כי קוטפים ואוכלים ישר מהעץ. בילדותי מעולם לא הייתה לי הסבלנות להעביר כמה למקרר ולחכות עד שיתקררו).
שזיף-דובדבני |
בשנים בהן אין רוחות חזקות שמעיפות את הפרחים, העץ מתמלא פירות במאות. הם כמו פיצוחים. ימים רבים עמדתי מתחת לעץ עם אוסנת ומיכל, קוטפות את פירות הבוסר, ננזפות, נועצות שיניים ומרכלות. שנים מאוחר יותר, גיליתי שככה ערביי ישראל נוהגים לאכול שזיפים ופירות אחרים ממשפחת הוורדיים. ואם יש קצת מלח בצד לטבול בו את הפרי, מה טוב.
כשהייתי בכיתה ט' העץ הגדול קרס. זה קורה הרבה לעצי פרי. הם נחלשים או מפתחים מחלות. מזיקים חופרים מחילות בגזע ובענפים ויום אחד הם פשוט נופלים. חציו של עץ השזיף שלנו נפל על הגג, ממש על חלון חדר השינה של ההורים שלי. את החצי השני אבא שלי הוריד עם המסור החשמלי, כדי שלא יקרוס גם הוא באופן לא מבוקר ויפגע ברכוש או בנפש. וכך הלך לו לעולמו אחד מסמלי הילדות הגדולים שלי.
החצרות בירושלים מלאות עצי פרי. ברובן ניתן למצוא עץ תות או שסק ובחלקן מוצאים את שניהם. בחצר הבית בו אנחנו גרים יש גם שני עצי לימון, שני עצי תפוז-סיני ועץ שזיף אחד.
כשעברנו הנה, לפני כמעט שנתיים, לא שמתי לב לקיומו של עץ השזיף. אולי מפני שכבר עמד במערומי השלכת ואולי בגלל שכמעט ולא עברתי באותו חלק של החצר. לפני שנה, כשהעץ עמד בפריחתו, הסתכלתי ופתאום ראיתי אותו ואמרתי, אולי זה עץ שזיף. לא הייתי בטוחה, כי יש עץ שדרה דומה מאוד, שנוטעים בגינות עירוניות ופרטיות בגלל אלמנט הצבע שנותנים העלים. בסוף החורף עוד נשבו בירושלים רוחות חזקות שהעיפו את רוב הפרחים וכשבאתי לבדוק את העץ מצאתי כמה פירות בודדים. אחרי כמה שבועות גיליתי שהציפורים הקדימו אותי. על העץ נותר רק בדל של פרי.
השנה, כשחזרנו הביתה מהסיור המקדים בארצות הברית מצאנו את העץ עומד במלוא הדר פריחתו. העייפות של הנסיעה הארוכה השכיחה ממני את בלורית הפריחה הורודה שראיתי, אבל יום אחד, כשחזרתי הביתה וחניתי את הקטנוע, איזה חרוז סגול וקטן ריצד לי בזוית העין ותפס את תשומת לבי. התקרבתי לעץ וראיתי שהוא מוצף פרי.
אחת לשבוע ניגשתי אליו ובדקתי מה שלום כולם. בוקר אחד ראיתי פועל בניין עומד ליד העץ ומחסל את פירות הבוסר בענפים שעוברים את החומה ופולשים לרחוב. ידעתי שההבשלה מתקרבת. ואז, באחד הימים בהם יצאתי מהבית השבוע, עברתי דרך העץ ולחצתי בעדינות על אחד הפירות. מוכן.
קטפתי אותו והכנסתי לפה. מעטפת הקליפה נשברה ונחשול עסיס הציף לי את הפה. הטעם המוכר, הייחודי, שאינו כמו אף שזיף אחר, הטעם שלא טעמתי כבר עשר שנים, היה שם. כאילו לא עזב מעולם. איזו שמחה.
שזיף-שמש |
וכך, בניגוד לכל היגיון בריא, החלטתי להכין ריבה משזיף פיסרדי. אין בכך היגיון, כי ההשקעה בגלעון של פרי שיחס הגלעין-בשר שלו נוטה לטובת הגלעין היא כמעט סיזיפית. אבל חבל על הפרי שייפול על הרצפה ויתבזבז. זאת גם הסיבה שבישלתי בשנה שעברה ריבת קומקוואט למרות שאני בכלל לא אוהבת לא את הקומקוואט ולא ריבה ממנו. פולניה.
אתמול חזרתי מקניות (בשביל ה"סתם עוף") ואחרי כוס מיץ קר-קר, יצאתי לקטיף. קטפתי 2,600 גרם של פרי. אחרי גלעון, נשארו 1700 גרם. 900 גרם של גלעינים. ישבתי לשולחן עם קרש חיתוך, סכין רגיל ו"קישואן" (המוט הארוך המשמש להוצאת ליבה של ירקות ופירות שונים). חתכתי כל פרי לאורכו, סובבתי כדי לשחרר מהגלעין, את החצי שנותר בלתי-מגולען חתכתי שוב לחצי לאורכו ושוב סובבתי, ואת הרבע שנותר עם הגלעין בתוכו גלענתי בעזרת הקישואן. ניסיתי גם עם מגלען דובדבנים, אבל השזיפים הבשלים יותר לא עמדו בלחץ והמגלען עבד יותר כ"סוחט שזיפים".
אחרי שהשתלטתי על הטכניקה המוצלחת ביותר נכנסתי לקצב די טוב. כל העסק לקח לי שעתיים בקירוב, במהלכן בלוטות הרוק שלי הסתכלו על הפלא החמצמץ ונשמתן יצאה אליו. המון זמן, כן, אבל עם מוסיקה טובה ברקע זאת אחלה מדיטציה. בילוי לא רע לאחר צהריים עצל של יום שישי.
הגלעינים "סחבו" איתם לא מעט בשר-פרי, ולכן לפני תחילת בישול הריבה העברתי אותם במסננת תוך שימוש בכף, פעולה שהשיגה אפקט של פומפייה וגירדה את הפרי הנותר. לא הסתפקתי בזה ובישלתי את הגלעינים עם מעט מיץ לימון, פעולה שהפרידה עוד קצת פרי מהגלעין. פולניה, כבר אמרתי?
התחלתי את הבישול בלי סוכר, בעקבות המלצה שקראתי בטור במדור אוכל של YNET. לפי הכתוב שם, בישול של 20-30 דקות בלי הסוכר עוזר לשמר את הטעם המקורי של הפרי. אחרי הבישול המקדים הוספתי סוכר ומקל קינמון. במהלך ארוחת הערב קמתי כל עשר דקות לבדוק את הריבה, כי בדיוק כשליאור הגיע עברו 40 דקות בישול ברתיחה עדינה והייתי אמורה להתחיל במבחני הקרישה ועיקור הצנצנות. אחרי שעה וקצת הריבה ירדה מהכיריים ונמזגה לצנצנות בעזרת מצקת. יצאה ג'לטינית, כמעט שרירית, חמצמצה ומעט קינמונית ובעלת צבע עמוק, זרחני, של שזיפיסרדי.
וטעם מרוכז של זיכרון ילדות חמוץ-מתוק, של ריבים והסכמי שלום מתחת לעץ השזיף הגדול שבחצר.
קיץ שמח וממוזג לכולנו