השבוע החולף עבר בטיל, כמו שאומרים הצעירים. נראה שלמרות שסיימתי את התואר ולכאורה לא אמורים להיות לי עיסוקים מיוחדים, הזמן הולך ונגדש. נכון, ברוב הימים אני בבית רוב הזמן, מזמן היקיצה ועד השינה, אבל איכשהו בשבוע האחרון כל יום היה לי "משהו". כשביום חמישי הטלפון של אלון צלצל וליאור שאל אם יש לנו תוכניות לשישי, מצאתי את עצמי די מופתעת.
מחרוּתו של יום שישי מצאה אותי בסלון, על מזרון היוגה שלי, עושה תרגילי שחרור. כבר שבוע מאז ישבתי עם אבא שלי ויחד בנינו לי תפריט מותאם לקצב המטבולי הבסיסי של הגוף שלי, יחד עם תוכנית אימונים לא מחייבת, שמדברת על ארבעה אימוני ריצה בשבוע ועוד פעם אחת יוגה, בשביל הנפש.
כמו בכל פעם שמישהו פונה אל אבא שלי בבקשה לעזרה בירידה במשקל או שינוי אורח חיים, ההתקשרות בינינו בנושא זה נפתחה במשימה: לכתוב כל מה שאני אוכלת במשך יום-יומיים מייצגים. ביום שישי שעבר הגעתי עם הרשימה אל בית ההורים. בחיוך בוטח התייצבתי מול אבא שלי והכרזתי – אין מצב שאני עוברת את גבול ה-1500 קלוריות ביום. בלחץ. מקסימום-מקסימום. ואז ישבנו. וחישבנו. וסיכמנו. אבא שלי הקריא לי את ערכי הקלוריות לכל מרכיב בכל ארוחה, אני חיברתי הכל יחד במחשבון. כשביקשתי מהמכשיר המטופש להציג את התוצאה הסופית חשכו עיני.
תיאוריית ה-1500 שלי קרסה, התפוררה, התנפצה לרסיסים על רצפת פינת האוכל. חישוב מהיר העלה שאני אוכלת פי 1.75 מכפי שאני אמורה. הגוף שלי זקוק ל-1400 קלוריות ליממה, ברמת פעילות רגילה, כלומר, ברמת פעילות של אדם שקם בבוקר ויושב מול המחשב ומדי פעם קם ומתהלך קצת. לעומת זאת, הסתבר שאני צורכת 2480 קלוריות ליום.
אני דווקא אוכלת מאוד בריא ונבון. אני אוכלת בין חמש לשש ארוחות ביום, כמומלץ. האוכל שאני אוכלת הוא בריא – דל שומן, מכיל כמות מספקת של סיבים. אני גם שותה הרבה מים. אממה? אני אוכלת הרבה מכל בריא שאני אוכלת. ארוחות ביניים מטפסות לערך הקלורי של ארוחות עיקריות ואני אוכלת הרבה, הרבה, הרבה יותר מדי פחמימות.
טוב. באתי מוכנה לשנות. מאוחר יותר באותו יום בנינו יחד תפריט, קיבלתי במתנה שעון דופק ונשלחתי לבדי אל המדבר של תפריט 1200-1300 קלוריות ליום, כי כדי לרדת במשקל צריך להיות בדפיציט, או מה שנקרא בשפה מקצועית יותר "מאזן אנרגיה שלילי". צריך להכניס פחות ממה שמוציאים. וככל שהמינוס גדול יותר, הירידה במשקל גדולה יותר.
אבא שלי הכין אותי למשבר גדול. לרעב בלתי נשלט. לקרייבינג, לקריז. הם לא הגיעו. ביומיים-שלושה הראשונים הייתי קצת מסוחררת. בכל זאת, חתכתי יותר מאלף קלוריות מהתפריט ורובן ככולן ממקור פחמימתי. ההסבר הפשוט לסחרחורת היה שהמוח שלי עובר גמילה מהצפת הסוכר בה הוא היה שרוי בשנים האחרונות. אבל בשום שלב לא הייתי רעבה וחיפשתי כמו מכרסם איזה משהו קטן לנשנש.
להיפך. אחרי שהסחרחורת עברה, גיליתי שרוב הזמן אני שבעה, עובדה שאפשר לייחס לחלוקה המאוזנת של המרכיב החלבוני בתפריט על פני כל היום. אבל גיליתי עוד דברים – כבר שבוע לא הייתה לי צרבת. אני, שחיה מצרבת לצרבת, שתמיד שומרת בתיק חבילה של טאמס וסותרי חומצה אחרים, רק ליתר ביטחון. אני, שרק המראה של ארוחה כבדה ושמנונית עושה לי צרבת. האני הזאת, שבוע בלי צרבת. וכבר כמה זמן שלא הרגשתי אוכל עומד לי בגרון אחרי ארוחה.
ואז הגעתי למסקנה שהייתה, בעיני, די מתבקשת. כבר כמה שנים, כמעט לאורך כל התואר, הגוף שלי חי במין system overload. אני אוכלת ואוכלת. לא תמיד כי אני רעבה. לפעמים כי אני עייפה. לפעמים כי אני עצובה. לפעמים כי אני לא מרוצה, או משועממת, או כועסת. וכל הזמן הזה, אני "דוחפת" לגוף שלי כמעט פי שניים ממה שהוא זקוק לו וכן, ממה שהוא מסוגל להתמודד איתו. אז פלא שעליתי בשנים האחרונות במשקל, למרות הצעידה המזדמנת פה ושם, למרות בעיות הספיגה שמתלוות לקרוהן עם מטר ו-80 ס"מ של מעי דק?!
והנה, עבר לו שבוע. אני פותחת כל בוקר בקערית של דייסת קוואקר עם צימוקים וכוס תה עם לימון. בכל זמן שאני רעבה אני יודעת מה הדבר הבא אותו אני אמורה לאכול. וזה עושה סדר. זה מסדר הכל. את השינה והיקיצה, את הבטן (שעדיין מתרגלת לקונספט החדש) ואת הראש. ואני, שדאגתי כל כך שעם סיום הלימודים לא יהיה לי עם מה להתעסק עד הנסיעה לארה"ב, מוצאת את עצמי עסוקה. כי אורח החיים החדש נותן מסגרת. כל יום בשבע בערב אני יוצאת לרוץ. ובימים בהם אני לא רצה, אני מבשלת ומנקה. ובגלל זה השבוע שהיה חלף במהירות כזו. כל הזמן הייתי עסוקה בדברים של עיקר. וככה הרגשתי.
מעל הכל, אני שמחה שהחלטתי לעשות בשביל עצמי. שאני עושה את זה. ההחלטה הזאת, הצעד הזה, מחזירים לי את האמונה בכוח הרצון שלי להחליט ולשנות. לעשות. אני מרגישה חדשה.
לחיי 6 קילו פחות
לאט-לאט, אחד-אחד, מדוד-מדוד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה