יום ראשון, 12 ביוני 2011

סיומות

השבועות האחרונים שלי היו מלאים בציוני-סיום.
בסוף מאי בית הספר לסיעוד קיים יום מחקר, מן ניסיון להפיק כנס מקצועי מקומי, שבו הצגתי איזה תרגיל שעשיתי כחלק מהסטאז' במחלקה. יחד עם עוד נואמים, עמדתי על במה ודיברתי במשך 10 דקות על העבודה שלי ובסוף זכיתי למחיאות כפיים. בבוקרו של אותו יום קיבלנו חולצות "סוף מסלול" שנועדו לציין את סיום התואר ודרכנו בבית הספר ובסוף אותו יום עליתי על הבמה ונשאתי נאום תודה ופרידה בשם המחזור כולו. ערב לפני, כשהגיתי את הנאום, כתבתי ושיפצתי אותו, החלטתי לוותר על הציניות וללכת עם הרגשנות עד הסוף. כולם בקהל התרגשו מאוד. הדוברת - נו.
שבוע וחצי לאחר מכן היה יום הלימודים האחרון. בתום יום הלימודים האחרון אספו אותנו בכיתה קטנה וחילקו תעודות הצטיינות, הוקרה והערכה (נחשו מי קיבלה אחת כזאת...). כל אחד קיבל גם "ערכת פרידה" שכללה דף קשר ותמונת מחזור. בסוף הוקרן "סרט" שהכינה אחת מהבנות שלמדה איתי, אוסף של תמונות שצולמו במהלך הלימודים וחוברו יחדיו למצגת יחד עם מוזיקת רקע. היום כולו נחתם בארוחת צהריים "חגיגית" היישר מהמטבח של בית החולים, קייטרינג שמנוני שהוא אחת הסיבות למצב הנוכחי של הבטן שלי. לא התרגשתי.
וביום חמישי האחרון חזרנו שוב לבית הספר. למרות שהשנה נגמרה רשמית, בית הספר עדיין עורך ימי הכנה למבחן ההסמכה. אולי זאת הסיבה שלא התרגשתי בכל הטקסים הקודמים לציון סיום דרכנו. כי אחרי כל אחד כזה חזרנו לבית הספר לעוד יום ועוד אחד. זה קצת עיקר את היום מהטקסיות שלו. לא היה שום קתרזיס.
נסעתי לשבת בכיתה, לקבל חתימה על הנוכחות ואולי גם ללמוד משהו. למדתי בעיקר שאני לא זוכרת כמעט כלום בקשר לסיעוד האישה, שלא צריך להילחץ כי עוד לא חזרתי על זה מאז שלמדנו את זה לפני שנה וחצי ואיזה מזל שאני רשומה לקורס הכנה למבחן. ניצלתי את אותו יום כדי לחסל את ענייניי בבית הספר. החזרתי את התג שלי, אותו קיבלתי בתחילת שנה ב', כשנכנסנו לראשונה למחלקות. בתמונה שעל התג עוד יש לי צמה ארוכה והיא מציצה ונחה לי על אחת הכתפיים. מאז השיער שלי התקצר פלאים ובימים כתיקונם הוא לא עובר את קו אמצע הצוואר. אני לובשת סוודר כתום שכבר מזמן ירד מגדולתו האופנתית, למרות שהוא עדיין חזק אצלי בארון מאחר ויש לו כיסים וכובע וריצ'רץ' שאף פעם לא מתקלקל, טפוטפוטפו.
בגלל שאמרנו לנו מראש שיצלמו אותנו באותו יום, התאפרתי וענדתי את אחד מזוגות העגילים האהובים עליי במיוחד. עטיתי עליי את חיוך התמונות היפה ביותר שלי שרק מעט לפני אותו זמן סיגלתי לעצמי וייצרתי תמונה מוצלחת בניסיון אחד, למרות העייפות הגדולה שתמיד נגררה לצדי, כמעט בכל אחד מהימים בהם הגעתי לבית הספר. העניין אף פעם לא היה מספר שעות השינה וגם מצב הבריאות שלי באותו זמן לא היה הגורם המכריע. אלה הן הנסיעות שהתישו אותי בצורה הכי יסודית שישנה, לפעמים שעתיים וחצי לכל כיוון, בכל מזג אוויר, יום-יום, כמעט ארבע שנים. אותן נסיעות מהן אני שמחה כל-כך להיפרד. שלום לאוטובוסים של אגד שיוצאים מהתחנה המרכזית בירושלים בשש וחצי בבוקר. ולא להתראות לאוטובוסים בכיוון חזור, שלעולם אין לדעת מתי בדיוק יגיעו ומה תהיה התפוסה עליהם, אם בכלל יהיה לי מקום ישיבה או שאצטרך לעמוד את כל הדרך. שלום ולא להתראות לחיילים הדוחפים בתור, לנהגים הנרגנים גם-אם-בצדק, לאוטובוסים של אגד שנתקעים בעליות לירושלים כבר בשרב הראשון בגלל שהמנוע שלהם התחמם יתר על המידה והם לא יכולים לסחוב את כל הנוסעים פלוס עשרה בעמידה ומזגן על טורבו.
בנוסף לתג, מסרתי את ערכת הסטאז' המלאה והמושלמת שלי, שהציון 100 מתנוסס על שתי ההערכות שהיא כוללת. נפרדתי מארבעה דפי נוכחות גדושים המציינים 56 משמרות, 4 חודשים, של אחת התקופות הקשות אבל היפות שהיו לי בשנים האחרונות. של למידה והתפתחות אישית וגילוי של האחות שבתוכי. גילוי נוסף של האהבה שלי לאנשים ולמקצוע ופיתוח תיאבון ענק לעיסוק בו.
אפילו מכרטיסי הצילום שעוד נשארו לי נפטרתי. שניים שהיו חצי מלאים נמסרו לחברה שלומדת כמה מחזורים מתחתיי ואחד שעובד רק בחוות השכפול של אגודת הסטודנטים בקמפוס עין כרם הועבר גם הוא למישהו שייהנה ממנו.
הגשתי את כל העבודות, סיימתי את כל חובותיי. אמרתי יפה שלום ותודה לכולם. והתרגשתי.
לילה לפני נתקפתי גל של סנטימנט ונוסטלגיה ולא הצלחתי להירדם. בשבילי, שלא עשיתי צבא, לא התגייסתי וסיימתי קורס או מסלול וסיימתי שירות והשתחררתי ברוב טקס – הפרידה המסודרת האחרונה ממסגרת הייתה בסיום בית הספר, לפני כמעט עשר שנים (חי זקני!). ופתאום כשארגנתי את התיק ליום המחרת ונזכרתי שאני צריכה לקחת את התג כדי להחזיר אותו ולסגור עניין, הוצפתי רגש. לא בעצב על עזיבת המקום, כל מי שהיה אפילו חמש דקות בקרבתי בחודשים האחרונים ידע כמה מאסתי בבית הספר ועד כמה לא יכולתי לשאת עוד יום אחד שם, בתוך המבנים עצמם, שאפילו להם התחלתי לנטור טינה. גם לא בעצב על הפרידה מהחברים. הקשר עם אלה האמיתיים שרכשתי כבר מזמן לא תלוי בהגעה ללימודים והסיום דווקא נותן הזדמנות משמחת לנתק קשרים שהיו מעיקים ולא רצויים.
אבל על הסיום, הפרידה, החתימה. מתקופת חיים שלמה שהיא מה שהייתי בארבע השנים האחרונות. מהסטטוס "סטודנטית". ולא סתם, "סטודנטית לסיעוד". מהבועה המגוננת של הלימודים, שמושכת את תקופת הנעורים עוד קצת. מהביטחון והידיעה – כאן אני נמצאת, זהו המסלול, דרך שתי נקודות עובר הקו הזה ואני רק צריכה ללכת לאורכו. להיכנס בקצה אחד ולצאת בקצה שני ובין לבין לחיות אבל לא לדאוג. כי ההליכה בתלם תוביל בהכרח לתוצאה הצפויה. צריך רק להמשיך ללכת בלי לסטות. להגיש את העבודות בזמן, לקרוא מאמר, להתכונן למבחן, לקבל ציון (לפחות עובר). לעבור את הסמסטר, לעבור את השנה, לשרוד את ההתנסות גם אם זה לא התחום שלי. לקחת נשימה ולהתחיל מיד את ההתנסות הבאה ואחריה עוד אחת. לא לעצור לנשום. להמשיך.
ופתאום זהו. אלון ואני דיברנו על השרירותיות של הסיום הזה. כן, ברור שנגמרו החובות והזמן הייעוד חלף, כל העבודות הוגשו וכל המבחנים נפתרו בהצלחה, כל ההתנסויות נחתמו בהערכה ומשוב ומסכם. אבל אז פתאום, יום אחד, זהו. ארבע שנים נסעתי יום-יום לאחד משני קמפוסים ופתאום – לא. ארבע שנים חישבתי את הזמן עד הסוף ופתאום – לא. ארבע שנים קיללתי בלב והחוצה מערכת קשוחה ולא מתחשבת ועכשיו במי אלחם, גם אם זו מלחמה מדומה? ארבע שנים כמעט כל חיי סבבו סביב הלימודים והם הכתיבו לי לוחות זמנים ועיסוקים ולפעמים אפילו מצבי רוח. ועכשיו?
הגיע הרגע שחיכיתי לו. הסיום. הסוף. הפרידה. תמיד דמיינתי את הזמן שאחרי. כבר שנתיים שאני יודעת שהתקופה שאחרי הלימודים תהיה תקופה של מעבר לארץ אחרת. עוצמת הידיעה השתנתה ולא תמיד זה היה וודאי, אבל זה היה הכיוון. זאת התקופה שאחרי. החודשים, הימים, אפילו השנים שאחרי סיום הלימודים. ללמוד למבחן הממשלתי, לקבל הסמכה. לטוס לארה"ב, להוציא אישור עבודה, לעבור את ההסמכה האמריקאית, למצוא עבודה בתחום. אבל הרגע עצמו, לא דקה לפני, לא רגע אחרי. רגע הסיום, ההישמטות הזו של כל מה שהיו הארבע שנים האחרונות, של כל מה שהייתי, של היסטוריה אישית שלמה – בזה לא הגיתי.
אפשר לומר שזה ברור. שזאת התעסקות תפלה, איזה טעם יש לעסוק בספקולציות, בדמיונות, בהרהורים של רגע אחד בודד בתוך כל אוקיינוס הרגעים שמרכיבים את החיים. אבל עכשיו, כשהרגע הזה הגיע, פתאום קצת התבלבלתי. התרגשתי מאוד והייתי מבולבלת באשר לסיבה. הרי זה לא רק התג וערכת הסטאז' ומעמד המסירה המרגשת של כרטיסי הצילום החצי מלאים. אלה הסמלים שעומדים מאחוריהם. זהו ניתוק הכבלים שקשרו אותי למקום הזה בשנים שחלפו. ואולי ניתוק של חוטים דקים ולא מורגשים ביני לבין מי שהייתי. מי שהייתי לפני תחילת הלימודים ומי שהייתי לפעמים תוך כדי הלימודים ואינני עוד. מישהי אולי פחות בטוחה ובהחלט פחות בוטחת. יותר נאיבית, נותנת אמון כמעט מיד בלי לשאול שאלות וחוטפת (אחת ישר בלקקן). פחות מאוזנת, זה בהחלט. מבחינה רגשית, אבל לא רק. במערכות יחסים ובדפוסי חיים ואפילו בדפוסי קרוהן. ופחות חכמה. לא רק מלומדת. חכמה באמת. בגרעין, במהות, ב"בתוכי פנימה".
כמובן שלא ברגע אחד מוסר איזה לוט ומוצגת לעולם "דפנה דגם 2012". אם מדברים על איזון רב יותר, ראוי בהחלט להכיר בקיומם ומקומם של תהליכים. וארבע השנים החולפות היו תהליך ארוך ולפעמים מייגע, אבל אחד שפירות בצידו. התחלתי את התואר בת 23 ואני מסיימת אותו בת 27. זאת בהחלט תקופת חיים. התחלתי אותו חולה מאוד ואני מסיימת אותו בריאה יותר מאשר אי פעם הייתי וזה ההישג הגדול ביותר של השנים האחרונות. התחלתי אותו רווקה ואני מסיימת אותו נשואה לבחור שאני אוהבת. זה פשוט מגניב.
יאללה, אני חושבת שאני מוכנה. בניתי את הנרטיב והצלחתי לעשות אותו עגול ושלם, רציף והמשכי. ועכשיו אפשר לעבור לשלב הבא. תודה רבה בית הספר לסיעוד.
תודה רבה וברוך שפטרנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה