יום שני, 28 בנובמבר 2011

הסלט המוזר עם הטונה

שוב יורד גשם.
אני רואה בזה עניין ראוי לציון רק בגלל שאתמול בלילה הגשם נפסק והבוקר אפילו הייתה שמש בחוץ כשקמתי. אחרי עשר דקות בערך היא הסתתרה ולקראת השקיעה התחיל רסס קל באוויר. לא הרבה מאוחר יותר, כשכבר החשיך, שמעתי את המכוניות על הכביש בחוץ עושות "וווש" של מים. אמרתי לאלון שכבר יורד גשם של ממש. אחרי חמש שעות רצופות הוא כבר מדנדנן לנו במרזבים ודופק על הגגון שליד חלון חדר השינה. אני אוהבת את מגוון צלילי הגשם. את המוזיקה המורכבת שהוא מייצר.

היום בישלתי בבית של אנשים אחרים ולראשונה בחיי, בישלתי בתשלום.
זאת דרך יצירתית לספר לכם שמצאתי עבודה. אני עדיין נזהרת, מפחדת להרתיע את הפרפר הנדיר שנחת על כף ידי, שיתעופף ולא יחזור שוב. אבל אני אספר, כי זה כבר די סגור ולא נעים לי לשמור מכם סודות. כשהייתי בבוסטון פנתה אליי מישהי בפייסבוק. היא יהודיה-אמריקאית ובעלה ישראלי. הציגה את עצמה, סיפרה שעברה לאחרונה לא"א ושאלה אם אני מעוניינת ב-Childcare opportunities. היא בהיריון, התינוקת אמורה להיוולד בעוד כמה שבועות והם מחפשים מישהי שתוכל לעזור איתה וגם קצת בבית. בהתחלה הייתי קצת חצויה לגביי זה, אבל אחרי כמה ימים מופלאים בחברתו של התינוק גבריאל ואחרי ששלחתי עוד כמה קורות-חיים למשרות כח-עזר וסייעת לאחות בביה"ח ולא קיבלתי כל סימן חיים בתגובה, חשבתי שאולי בעצם אני לא אתנגד לטפל בתינוקות קטנטנה. מה גם שאין לי הצעות ממשיות יותר על השולחן כרגע. שווה להיפגש עם הבחורה, לראות מי היא ולשמוע מה בדיוק הם מחפשים.
אז ביום שישי, מיד עם חזרתי מבוסטון, נפגשתי איתה. היא מצאה חן בעיני, הייתה אחלה כימיה והיה נראה שאנחנו משדרות על אותו גל. התברר שה"קצת עזרה בבית" שהם מחפשים היא בעיקר בבישול ולא בניקיון (משהו שבהחלט לא הייתי מעוניינת לעשות בשביל אחרים. אפילו את הבית שלי אני לא מאוד אוהבת לנקות). נותר רק לפגוש את בעלה ולראות אם יש כימיה גם איתו. קבענו פגישה נוספת אחרי סוף השבוע. הגעתי אליהם אחרי הסופ"ש ופגשתי את הבעל, שגם ממנו התרשמתי לטובה. עכשיו רק נותר לחכות שהתינוקת תיוולד (תל"מ - 29/11. משמע, מחר היא נכנסת לשבוע 40. הכי הרבה, נצטרך לחכות עוד שבועיים. אבל לא יותר מזה).
הצעתי שעוד לפני שהתינוקת תיוולד, אבוא אליהם ואמלא להם קצת את הפריזר, שיהיה להם אוכל שיחכה להם כשיחזרו מביה"ח אחרי הלידה. אז היום נסעתי ובישלתי אצלם. הכנתי מרק כתום, שניצלים, קציצות עוף ברוטב אדום ופשטידת זוקיני ופלפלים מאולתרת לגמרי, כולן מנות שתוכננו לשרוד את ההקפאה, ההפשרה והחימום החוזר. אני כבר לא רגילה לבשל לא רק לאלון. בטח ובטח לא רגילה לא לקבל משוב מיידי על האוכל. אז לא התאפקתי ונתתי להם לטעום קציצה אחת. התגובות היו אוהדות ואני שמחתי שקלעתי לטעם. אחר-כך שטפתי כלים והקפיצו אותי חזרה הביתה.
נהניתי לא להיות בבית יום שלם ולהיות במקום אחר, עסוקה ופעילה. כשנכנסתי הביתה, קצת לפני חמש אחה"צ, אמרתי בקול רם, "שלום בית! מה שלומך? איפה אתה היית כל היום?!". כן. בהחלט נחמד לצאת ולחזור אחרי יום עבודה. התגעגעתי לזה. ועכשיו מחכים שהתינוקת תיוולד. כבר אמרתי את זה, אני יודעת. אבל אולי אם אגיד הרבה פעמים זה יזרז את הלידה ואז תהיה לי עבודה. בינינו, לא באמת יודעים מה גורם ללידה להתחיל, אז יכול להיות שלחשיבה המכוונת שלי יש עכשיו איזו השפעה קוסמית שלא ניתן להוכיחה, אך גם לא להפריכה. מחכים.

אחת המשמעויות של כך שמצאתי עבודה היא שבקרוב אצטרך להתחיל לשלם מיסים. וכדי לשלם מיסים צריך להוציא Social Security Number וגם כרטיס. זה אומר שיש כל מיני דברים שאני צריכה לעשות, אבל במקום זה אני כותבת פוסט. שימו לב שאני מדברת בצ', דבר שאני לא נוהגת לעשות הרבה. בגדול, אני לא אוהבת להגיד "צריך" ומעדיפה להגיד "רוצה". אני רוצה לאפות קלצונה, אני רוצה לשטוף כלים, אני רוצה ללכת להתקלח. שמעתי פעם מישהו אומר שהשימוש בשורש ר.צ.ה הוא חיובי יותר. הוא גם מדגים איזו מידה של בחירה חופשית. דברים ש"צריך" לעשות הם בדרך כלל מטלות ואנחנו תופסים אותם כעול. משהו ש"צריך" להוריד מהגב, לפנות מהדרך, לגמור איתו ולהתקדם הלאה. לכן, גם אם אני לא ממש משתוקקת לשטוף כלים, אני מעדיפה לא להגיד צריך. והכלל הזה תקף לגביי פעילויות שאמורות להיתפס בעיני כמהנות יותר. אני לא תמיד מצליחה, אבל כשאני שמה לב, אני משתדלת.
אבל SSN אני צריכה להוציא, ואני ממש לא משתוקקת או מצפה לכך. וכדי להוציא SSN אני צריכה להיכנס לכמה אתרים ולהבין מי נגד מי, להבין איזה טפסים אני צריכה להדפיס ומה אני צריכה לכתוב איפה, אילו מסמכים אני צריכה להביא איתי ובאילו שעות אני צריכה לנסוע למשרדים של ביטוח לאומי האמריקאי. אז בינתיים אני כותבת פוסט. אולי מחר, כשאקום בבוקר רעננה וחדשה, אחקור את הנושא יותר לעומק.

אתמול התחלתי ללמוד ל-Toefl, ה-English Proficiency Test שאני צריכה לעשות כחלק מהתהליך ההסמכה לעסוק כאן בסיעוד. אמנם משרד הבריאות בישראל לוקח את הזמן, ובגדול, עם כל מה שקשור להנפקת הרשיונות שלי ושל כל מי שנבחן יחד איתי, אבל אני מנסה להתקדם עד כמה שאני יכולה עם התהליך. אחת מהדרישות היא להיבחן כדי להוכיח שאני יכולה לתקשר ברמה סבירה בשפה המדוברת המקומית - אנגלית. אתמול תרגלתי מבחן אחד בחלק הקריאה והיום תרגלתי חלק אחד של שמיעה. השמיעה שעשעה אותי, הקריאה השאירה אותי עם הלשון בחוץ. אין ספק שיכולת הריכוז שלי ירדה משמעותית מאז שאני קוראת בעיקר בלוגים ורובם בעברית. סיימתי את חלק הקריאה השלישי כשאני רוקדת בכיסא כמו משוגעת וגרוני ניחר מרוב שקראתי לעצמי בלחש בניסיון להתרכז בכתוב. המזל הגדול הוא שהבחינה היא בשבת בבוקר, ז"א, לא צפויים לי חודשים ארוכים של התכוננות לבחינה מטופשת שרוצה לבדוק שאני מבינה למה מתכוון הדובר כשהוא משתמש במקבילה האמריקאית ל"אם זכרוני אינו מטעה אותי". גם זו נחמה.

ואיך הבטן?
הרבה יותר טוב, תודה לכל המתעניינים. המעבר החד לתזונה שמרנית, דלת-עד-נטולת שומן הראתה את אותותיה כבר אתמול והיום התוצאות היו אפילו יותר ברורות. לא בחילה, לא כובד או נפיחות, לא כאבי בטן ולא ריצות לשירותים. לפעמים הקלה כל כך משמעותית תוך זמן כה קצר גורמת לי לחזור מיד להרגלי האכילה הרגילים שלי, אבל הפעם המשכתי לאכול רגוע גם היום.כשנסעתי לבישולים הצטיידתי בכריך שהכנתי לי בבית, כדי שלא אתקע בלי כלום ואהיה רעבה ואגלוש לתחליפים שאינם מותאמים לצרכי. הקשקוש היחיד שאכלתי היום היה שקית Fun Size של אמממז (שהם m&m's בשפת הדפנה-המטופשת המצויה), בה השתמשתי כתמריץ ללמוד לבחינה. זה עבד.
לארוחת ערב בישלתי אורז ואחרי שהטבעתי חלק ממנו במרק הסגול-זרחני שבישלתי אתמול, אכלתי עוד קצת בסלט הטונה המוזר שלי.

סלט הטונה המוזר נולד לפני ארבע שנים, כשהייתי בטיפול אצל איזה מטפל אלטרנטיבי חוזר בתשובה, אליו הופניתי באדיבותה של חברה ותיקה של המשפחה. היא טיפלה אצלו בהצלחה בסוכרת שלה, שהופיעה בזמן ההיריון ונשארה גם אחריו.
אותו מטפל שילב טיפול תזונתי עם רפלקסולוגיה מאוד אלימה וקצת אוסתיאופתיה. הטיפול התבסס על ההשערה שקרוהן הוא תוצאה של חומציות לא מאוזנת בקיבה ובמעי. שלילת מזונות חומציים מהתזונה אמורה לעזור למעי להפסיק לפגוע בעצמו ולהתחיל בתהליך של ריפוי הדלקת הכרונית. בהיותי אדם חושב שדוגל בשיטות מדעיות-אמפיריות, הודיתי שלא נוח לי עם ההשערה הבלתי מבוססת עליה הטיפול כולו נשען, אבל הייתי במצב של "כלו כל הקיצין" ובאמת שלא היה אכפת לי אם הוא היה אומר לי שהקרוהן הוא תוצאה של העיניים החומות שלי, כל עוד הטיפול שהוא מציע יעזור.
זאת הייתה דיאטה מאוד תובענית ומחמירה שבעצם קצת מזכירה דיאטה לטיפול בקנדידה. התפריט שלל צריכה של שמרים בכל צורה שהיא (ולכן גם בירה ויין), סוכר, דבש וכל מזון המכיל סוכר מעובד. גם ירקות ופירות ממשפחת הסולניים (כולל תפוחי אדמה) הוצאו מהתפריט. נאסר עליי לחמם שמן בכל צורה שהיא, מה ששלל כליל את האפשרות של טיגון מזונות (גם מטוגן הוא חומצי, כך מסתבר. שיהיה). ניתן היה לאדות, לבשל או לצלות כל מאכל ולהוסיף לו שמן אחרי הבישול. אחרי הניפוי הראשוני נשארתי עם תפריט שהיה מורכב בערך מ-15 פריטים בסיסיים, רובם בצורת הכנה מאוד פשוטה.
אכלתי דייסת דוואקר לא ממותקת לארוחת בוקר, טונה (רק במים), אפונה ירוקה, מלפפון ירוק (לא חמוץ, חס וחלילה), תפוחי עץ (רק רסק, הבטן שלי לא מסתדרת עם תפוחים בצורתם השלמה), בננות, עוף, בטטות, אורז לבן, אורז לבן ואורז לבן.
כך נולד סלט הטונה המוזר. כשהייתי צריכה לקחת איתי אוכל לעבודה או לבילוי הייתי קולפת מלפפון וחותכת אותו, פותחת קופסת טונה ומסננת. מוסיפה כוס אורז לבן, שמן זית בנדיבות ומלח. בתיאבון.
על אף רשימת המרכיבים הקצרה וההכנה הפשוטה, זה יוצא מאוד טעים (למי שאוהב טונה, כמובן). לא מדובר במנה בעלת טעמים עשירים, אבל היא משביעה, יש בה שילוב מושלם של חלבון, פחמימה וירק, היא קלה להכנה ונוחה לאכילה. מה רע?

את הדיאטה התובענית זנחתי מזמן. למרות שהמטפל התחיל להציע לשלב בטיפול גרסאות משונות של ריברסינג, תקשור ושתיית חלב אם (אנושי, כן-כן. אני הזדעזעתי), זה עבד. לראשונה, אחרי תקופה שבה סבלתי מ-20 שלשולים ביממה, שרובם העירו אותי בלילה והפכו את הלילות שלי לסיוט ממושך, הרגשתי טוב. הבטן שלי נרגעה והמגורים בחדר השירותים הפכו לזיכרון רחוק. אבל היו קצת חריקות, כאבים שהתחילו להעיר אותי באמצע הלילה ובדיקות הדמייה שהראו שהסיבה היא היצרות משמעותית בכמה מוקדים במעי הדק. כשהתאשפזתי באוגוסט 2007 לאותו ניתוח שאח"כ הסתבך והביא אותי לטיפול נמרץ, עוד התעקשתי להקפיד על התפריט הבלתי אפשרי גם בין כותלי בית החולים.
אבל אחרי כמה ימים ההתעקשות שלי נחלשה ובאותו יום גורלי, שבערבו הובהלתי לניתוח חירום, שתיתי את חומר הניגוד של ה-C.T עם תרכיז פטל עמוס סוכר ואפילו אכלתי מנה כפולה של קוסקוס ושווארמה הודו לצהריים. ביני לביני לחשתי לעצמי מילות פיוס, שאולי אנסה לחזור שוב לדיאטה אחרי שאחזור הביתה. אבל בתוך בית החולים זה פשוט מסובך מדי.
כמה שבועות אחרי השחרור מביה"ח, אחרי פרק בטיפול נמרץ וחודשיים או משהו של הזנה על-ורידית ללא כל מזון או שתייה דרך הפה, החלטתי שאני עם דיאטות קיצוניות גמרתי. בעיקר כי למדתי שחיים רק פעם אחת ואחרי שהפעם האחת שלי הייתה תלויה על חוט השערה, חשבתי כמה מטופש זה לשלול מעצמי תחום חיים שלם שאני שואבת ממנו כזאת הנאה אדירה. לאט-לאט חזרתי לאכול ואחרי תקופה ארוכה של סגפנות הרשיתי לעצמי לשתות בירה וסופסוף יכולתי גם לשבת במסעדה בלי להסתפק רק בכוס של תה צמחים לא ממותק.

רק הסלט המוזר עם הטונה נשאר מאז (ועוד כמה צלקות על הבטן, מתחת לחולצה) והוא חוזר לככב מדי פעם, בעיתות שלום ומלחמה בגזרת הבטן למודת הסכסוכים שלי. כי שפה פשוטה, שמדברת במנות של שלושה מרכיבים, היא מבינה בקלות. אמן.

4 תגובות:

  1. אני חייבת לומר שאת מאבדת את הקהל עם סיפורי השלשולים (הקהל זאת אני, כן?) אבל סלט אורז הוא סלט שהתאזרח אצלנו לפני המון זמן ואנחנו מוסיפים לו מכל הבא ליד. אז בזמנים שהבטן פחות תובענית, נסי להכניס מכל הבא ליד, זה מהמם.

    השבמחק
  2. אני רוצה להתייחס רגע לחלק מהתגובה שלך, למרות שברור לי שלא היו פה שום כוונות נסתרות.

    הבלוג הזה, כפי שמעידה כותרת המשנה שלו, הוא "בלוג אישי על החיים". אני כותבת כאן על דברים אישיים שקורים בחיים שלי. ולצערי, התופעות שתיארתי כאן הן חלק מהחיים שלי. ההתעסקות במערכת העיכול ובתוצרים שלה היא חלק מהמשמעות של חיים עם קרוהן. אני לא יוצאת דופן. התופעות האלה הן מנת חלקם של אנשים רבים. אף אחד מאיתנו לא בחר בכך.
    אני מקפידה להימנע מתיאורים מפורשים של מרקם, צבע או ריח (למרות שאם הייתי רוצה הייתי יכולה למלא בזה ספר שלם). אזכור השלשולים בפוסט הזה ספציפית, גם הוא ללא תיאורים מפורטים, שירתה מטרה. והמטרה הייתה להעביר מסר. מסר על הקשיים שהיו מנת חלקי באותה תקופת חיים.
    אם יש אפילו חולה קרוהן אחד שמגיע במקרה לבלוג שלי וקורא את זה, ובזכות כך הוא פחות מתבייש בגוף שלו ובמחלה שלו, ומרגיש פחות פגוע ונבגד מכך שהדברים האלה קורים לו ללא שליטתו – אני את שלי עשיתי.

    מאחר ואני לא כותבת את הבלוג הזה "בשביל הקהל", אני לא בטוחה שאכפת לי אם אני מאבדת אותו. במיוחד אם אני כותבת על נושא כאוב וזה עוזר לי להתמודד איתו. במיוחד אם כך אני ממשיכה לעבד חוויות מהעבר שעוד חוזרות לפקוד אותי מדי פעם. זאת הסיבה לקיומו של הבלוג הזה מלכתחילה.

    השבמחק
  3. אל תעלבי ממני כפרות, אתמול הבאתי כזה נוד שבאה המשטרה ( באמת באה המשטרה אבל זאת היתה טעות וטל לא הסגיר אותי( איך היה מבחן האימה?

    השבמחק