יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

שנה טובה ושאר ירקות


פוסט חדש.
התחלתי את הפוסט הזה, בגרסאות שונות, כבר כמה פעמים, אבל בכל פעם משהו צץ. באתי, הלכתי, חזרתי ושוב. אולי הפעם אני אתחיל ואסיים ואפילו אפרסם. ישנתי הלילה עשר שעות ואני עייפה. אני גרה בא"א כבר שלושה שבועות וחצי. נוסעת, קונה, מסתובבת. זה מרגש וחדש ושונה – ומעייף. מעייף חיובי, כן, אבל עייפות היא עייפות, לא משנה איך נסובב את זה. אתמול בערב רציתי ללכת לישון כבר בתשע ועשרים, אבל החלטתי שאני מושכת עד עשר. ואז פתחתי בקבוק בירה וישבתי מול אחד הבלוגים שאני קוראת, חופרת אחורה בהיסטוריה שלו. בסוף הבירה נגמרה ונכנסתי למיטה רק בעשר וארבעים, אבל חיכיתי קצת לאלון וראינו יחד ג'ון סטיוארט ובסוף הלכנו לישון רק באחת עשרה ועשרים, שעתיים אחרי שהמחשבה הנצה לראשונה בראשי. קצת לפני שג'ון עלה על מסך המחשב, אלון ישב על הכורסא האסופית שלנו ובאתי להגיד לו לילה טוב. התיישבתי על ההדום התואם והסתכלתי עליו. שמתי לב שדמעות מתחילות להיקוות בזוויות עיני, אז אמרתי לו, טוב, אני מתחילה לבכות, אני צריכה ללכת לישון. אלון כבר יודע ומכיר - הרבה פעמים אני בוכה פשוט בגלל שאני עייפה. ואז הוא אומר לי, "די, את עייפה, את צריכה ללכת לישון". ובאמת בבוקר הכל נראה אחרת ובדרך כלל טוב יותר.

לפני יומיים הבנתי שעברנו לגור בא"א. ז"א, שאנחנו לא כאן רק לביקור או לחופשה, שזה לא סתם ניסיון או משחק בכאילו. ביני לביני, אני תוהה, כמה פעמים ההבנה הזאת עוד תנחת עליי ברגעים מרגעים שונים ומתי אני אבין באמת, סופית. הבנה עמוקה יותר, מחלחלת, כזאת שמלווה כל רגע ביומיום אבל בעצם כבר מפסיקים להרגיש אותה כל הזמן ופשוט יודעים. ידיעה.

יום אחרי שהבנתי, היה לי יום מלא ועמוס ומשמח.
במהלך היום הזה, העמוס, אמרתי למישהי, "נו, אני אחות. ואם פגשת אחיות בחיים שלך את יודעת שאנחנו לא מאלה שיכולות לשבת יותר מדי על התחת". אני צריכה לעשות, לפעול, להיות בתנועה. ככל שהדירה הולכת ומסתדרת, כך הולכים ומתמעטים הפרויקטים שממתינים ברשימה. ואני, יש גבול די דק וברור, שבו נגמרת היכולת שלי לעשות שום דבר. אבטלה סמויה זה עוד מילא, אבל אבטלה של ממש הורגת אותי. נכון, כמו פולניה כשרה עשיתי והתלוננתי, על הנסיעות למאייר והתחושה שאני אבודה בין הרצון להסתובב ולחקור לבין הצורך לסדר את הדירה, בין עצות של אחרים והרצון שלי לגלות בעצמי. אבל כל עוד היה מה לעשות נהניתי מאוד. או לפחות הייתי כמו שאני רגילה. שזה טוב לבריאות הנפשית שלי. ואז קניתי את המערוך שלי, בעצם בפעם האחרונה בה הייתי במאייר. באיזה אופן משונה, המערוך סימל את השלב האחרון. הקו המפריד בין הדחוף לסובל דיחוי. אז נכון שיש עוד דברים שאפשר וצריך לעשות, אבל אנחנו כבר חיים ברווחה בלעדיהם והם יכולים לחכות. אז דאגתי שיהיה לי מעניין ועסוק. בינתיים אני לוקחת נשימה ומתבטלת קצת, אבל בטלה פעילה, כמו שאני צריכה ואוהבת. ומתרגלת לעובדה שאני גרה בארץ אחרת, ביבשת אחרת, בשעון אחר. וזה לא עניין של מה בכך.
הצעד הראשון בהבטחת תעסוקה התחיל בהודעה שפרסמתי במסגרת קהילת פייסבוק של ישראלים בא"א, ובה הצעתי את עצמי כבייביסיטר. היותי דוברת עברית, בעלת ניסיון וגם תואר ראשון בסיעוד מקנה לי הרבה נקודות זכות. בשילוב עם שוק מורעב לאחת בדיוק כמוני, הוצפתי בפניות. אז שלשום כבר הייתי בפגישה מקדימה אחת, היכרות לקראת עבודה. וזה אחרי שבבוקר (צהריים, אבל קמתי מאוחר ומבחינתי עוד היה בוקר) נפגשתי עם מיכל, בחורה מקסימה (ואני לא כותבת את זה רק כי אני יודעת שהיא קוראת) שגרה כאן כבר ארבע שנים ומסתבר שקוראת את הבלוג שלי כבר כמה חודשים אחרי שהגיעה אליו במקרה בעקבות תגובה שהשארתי בבלוג אחר. אז היום שלי נפתח בפגישה איתה, היכרות ראשונה עם הספרייה הציבורית של א"א (מקום מדהים ומהמם) וארוחת צהריים במסעדה הודית לראשונה בחיי. חזרתי הביתה אחה"צ רק כדי לצאת שוב, הפעם לפגישה בענייני עבודה. מיד כשחזרתי מהפגישה נסעתי עם יוני וסמדר ל- Trader Joe's, הסופר הנוכחי שהם מאוהבים בו וכמעט מיד כשחזרנו משם הם הקפיצו אותנו למרכז העיר ונכנסנו לסרט. וכך, מהבוקר עד מאוחר בערב לא התקרבתי למחשב. לא ראיתי מיילים, לא קראתי בפייסבוק. ולא היה לי אכפת.

סרטים
המון זמן לא ראיתי סרט בקולנוע, והנה בהפרש של פחות משבוע אני רואה שניים. הראשון היה הסרט של האחים רידלי ונשיונל ג'אוגרפיק, Life in a Day. אנשים ברחבי כל העולם התבקשו לתעד במצלמת וידאו ביתית יום אחד מסוים מהחיים שלהם, ה-24 ביולי, 2010. מה שמתקבל הוא בעצם קולאז' של קטעי וידאו, להם הוסיפו היוצרים מוזיקה מרהיבת אוזן. יש קטעים טובים יותר וכאלה פחות, אבל רוב הזמן יש לסרט קצב נחמד. אני מודה שלא נפלתי מהכיסא אבל היה בילוי נעים. באמת שהכל היה סבבה, למעט החלק בו מראים שחיטה של עגל בצורה לגמרי לא מרומזת. בעיני זה היה אלים ומפורש מדי ואני לא יודעת אם זה היה הכרחי. ראו הוזהרתם. בכל מקרה, הנה ביקורת מהניו-יורק טיימס שאני נוטה להסכים עם רובה.
הסרט השני, The Guard, הוא סרט שהלכתי לצפות בו בלי לדעת עליו כלום מראש, וזאת בשונה מהסרט הראשון עליו אלון סיפר לי קצת. בגדול, הסרט עוקב אחרי שוטר אירי בכפר קטן ב, נו, אירלנד. זה סרט עם הומור דק וטוב (ולפעמים קצת עבה, אבל עדיין טוב). קצת דרמה, קצת אקשן, קצת מתח, קצת "על החיים". שום-דבר לא יותר מדי, בלי להמאיס או להכביד. מצד שני ומעל הכל הסרט הזה הוא בידור. הוא לא יעשה אתכם טיפשים יותר (וזה כבר משהו) אבל ספק אם יעשה אתכם חכמים יותר. זה סרט חמוד לאנשים חושבים ובזמן שראינו אותו – זה כל מה שהייתי צריכה. יצאתי מאוד מרוצה ואני ממליצה בחום. הנה, גם עליו ביקורת מהניו-יורק טיימס שאני מודה שעוד לא קראתי אז אני לא יודעת אם אני מסכימה איתה.

חידושים והמצאות
מאז שהגעתי לא"א, כמעט ולא רצתי. יצאתי לרוץ פעמיים, בראשונה כמעט נהניתי ובשנייה קשה להגיד שנהניתי. למרות שעצרתי פעמיים להדק את השרוכים, כאבה לי כף רגל שמאל והרגשתי קצרת נשימה. עד עכשיו, בארץ, רצתי עם שעון דופק שאבא שלי נתן לי, שעון דופק שמתאים לגברים ומיועד לאנשים שעוסקים באימון משולב – שחייה, ריצה, רכיבה על אופניים. מדובר בשעון מאוד מאסיבי, יחסית לצרכים שלי כמתאמנת וגם יחסית לגודל שלי כאישה. לכן, החלטתי עוד לפני שנסעתי שאשאיר לאבא שלי את השעון שלו ואקנה לי שעון חדש בארה"ב. אחרי שהתרגלתי לרוץ עם שעון דופק, היה לי מאוד קשה לרוץ בלעדיו וחיכיתי מאוד לרגע בו אקנה לי שעון ואוכל לחזור להתאמן כמו שאני אוהבת.
בשבוע שעבר אלון קיבל סופסוף את הדביט-קארד שלו (זה כמו כרטיס אשראי אבל כל תשלום יורד מיידית מהחשבון ולא בתאריך אחד קבוע בחודש) ויכולנו להזמין דברים מאמאזון, לא רק עם המאסטרקארד הישראלי. אחרי שעשיתי קצת סקר שוק, נכנסנו בשבת לאתר של אמאזון והזמנו לי שעון דופק, שהגיע יומיים אחר-כך. מצאתי את החבילה הקטנה על המרפסת כשחזרתי מהפגישה בעיר עם מיכל. לא התאפקתי ופצחתי בריקוד שמחה קטן כבר על המרפסת הקדמית. מיד כשנכנסתי הביתה תכנתי את השעון לפי מידותיי ואתמול בבוקר יצאתי לרוץ איתו. מה אומר ומה אספר – זה פשוט עולם אחר. נהניתי כל-כך מהריצה. ועכשיו כבר אין תירוצים. אני חוזרת לשלב את הספורט בשגרה היומיומית שלי. הגוף שלי כולו, הבטן שלי, הראש והנפש שלי, כולם מתגעגעים לריצה. הגיע הזמן לתת להם מה שהם צריכים ורוצים. ברננה.
כשאני רצה, אני מסתכלת על הבתים המיוחדים והיפים של העיירה המנומנמת שהיא עכשיו הבית שלי, על הגינות המטופחות והצמחייה השופעת ואני חושבת לעצמי – מה קורה איתי! אני צריכה לצלם את זה ולהראות לכם. אבל אני מתעצלת. אז בינתיים תסתכלו בגוגל סטריט וויו, ואולי ביום מן הימים, אולי אפילו בקרוב, תתעורר הצלמת שבי. בינתיים היא נמה.

סכו"ם
כמו הרבה ישראלים בחו"ל, גם הבית שלנו הוא בית-איקאה. פינת האוכל, על השולחן והכיסאות שבה. המיטה בחדר השינה, הספה הנפתחת בחדר העבודה וגם שולחן העבודה והכורסאות. אבל כלי האוכל – לא.
כשהגענו לאזור דמוי המחסן באיקאה בו מוצגים כדי האוכל, כבר היינו עייפים מהשיטוטים בחנות ומהצורך להחליט ולבחור ושוב להחליט ועוד קצת לבחור וחוזר חלילה (וחס). אמרתי לאלון, "אני שונאת את הסכו"ם של איקאה", וגם "הכל פה סתם יקר ולא מיוחד ולא יפה". לקחנו קערה לסלט, מצקת, מחבת ומועך פירה והמשכנו הלאה לכיוון המחסן, לאסוף את הרהיטים ולברוח.
בבית היו אז כף, כפית, מזלג וסכין ששלחתי עם אלון כשנסע, וגם שלושה מכל סוג – מזלגות, סכינים וכפיות, שאלון קנה בדולר וחצי בוול-מארט. אי-אפשר להכחיש, היינו צריכים עוד סכו"ם. באחד הביקורים במאייר, החלטתי לחפש שם (אחרי שראינו סכו"ם בוויליאם סונומה, שכדי לממן את רכישתו צריך למכור איברים בשוק השחור). עמדתי דקות ארוכות ליד המדף שעליו מערכות סכו"ם. התלבטתי בין עיצובים ומחירים שונים, בין יצרנים שונים, בלי לדעת מי עדיף ולמה ואם בכלל. בסוף בחרתי אקראית משהו שנראה לי לא מדי מכוער, מספיק איכותי ובמחיר ממוצע.
עבר בערך שבוע עד ששחררנו את כלי האוכל החדשים מכלאם שבקופסת הקרטון המעוצבת בה נרכשו. ערב אחד, אחרי שהשרברב פתח את הסתימה בכיור המטבח, עמדתי ושטפתי את כולם והשארתי לייבוש במתקן הכלים. אתמול, פחות משבוע אחרי שהתחלנו להשתמש בהם, גיליתי כתמי חלודה על אחד הסכינים. מבט מקרוב גילה שהוא לא היחיד. לעזאזל! למה קוראים לכם "כלי אוכל מפלדת אל-חלד" אם אתם מחלידים אחרי שבוע של שימוש?
עיון זהיר ב"עלון לצרכן" של הסכו"מים גילה שהיצרן מבקש לייבש את הרשעים מיד אחרי כל שטיפה. "אתה מבין מה זה אומר?", שאלתי את אלון והמשכתי בלי לחכות לתשובה, "שגם אי-אפשר להשאיר סכין מלוכלך לעמוד בכיור אפילו לכמה שעות בלי שהוא יעלה חלודה". איזה עצבים! כמובן שהאחריות לא חלה על המקרה, כי היא מניחה שמשתמשים בכלים כפי שהם התכוונו, משמע, מיד בתום הארוחה שוטפים ומנגבים. חה! מה גם שאני לא מתכוונת לשלוח בדואר את כל הפריטים החלודים, כמו שהם מציעים למי שרוצה לטעון בסוגיות של אחריות, רק כדי לקבל 40 דולר בחזרה. סיכמנו שפשוט נשתמש בהם עד שהם ימותו אט-אט ואז נקנה מערכת חדשה אולי יקרה יותר, אולי אפילו באיקאה, אבל לפחות איכותית יותר. כך אני מקווה.

מצטיידים לחורף
בשל הקור המזדחל לאיטו אל אזורנו והתפילות של המקומיים לחורף מושלג במיוחד, התחלנו לחשוב על מעילים. ביקשתי עצה ממיכל, אותה אחת מהמסעדה ההודית. היא המליצה לי על חברה בשם Land's End, שאפשר למצוא את קו ההלבשה וההנעלה שלה בחנויות של SEARS. למרבה הנוחות, אחת כזאת בדיוק ממוקמת בקניון הקרוב לעיר, שנמצא במרחק רבע שעה נסיעה באוטובוס. שלשום בערב מיכל לחשה לי בפייסבוק שיש באתר של לנדס אנד מכירה מטורפת, 25% על כל המוצרים ומשלוח חינם הביתה. והמבצע נגמר ב-27/9. היה לנו יום להחליט.
אז נפתחה דילמה – האם אנחנו מוכנים לקנות מעילים, כבר, כל-כך מהר, בלי שבדקנו וחקרנו ושאלנו ומצאנו? זה די מנוגד לדרך בה אלון מקבל החלטות ואפילו לי זה הרגיש קצת חטוף וחפוז ומוזר. אבל גייסנו את כל יכולתנו, ובין אחת עשרה וחצי לחצות הליל פצחנו בסבב דיונים ער עם אורלי מבוסטון ועם סמדר כאן. שאלנו מה הן לובשות ובמה הבעלים מתעטפים בימות השלג, סמדר חקרה שוב לעומק את התווית הפנימית ביותר של המעיל שלה, הכל כדי לעזור לנו במצוקתנו. אתמול נסענו לסירס, למדוד ולהחליט. חשבנו שאחרי המדידה נחזור חיש-מהר הביתה ונזמין אונליין כדי לנצל את המבצע, אבל אז ניגשה אלינו מוכרת נחמדה וגילתה לנו שאנחנו יכולים להזמין אונליין מאחד המחשבים בחנות עצמה, שמיועדים בדיוק למטרה הזאת, ונקבל את ההנחה והכל. כמה מגניב, הא?!
אז קנינו. שני מעילי פוך שאמורים לספק את מידת החימום הגבוהה ביותר. לאלון מעיל בכחול כהה ולי מעיל חום שוקולד שמגיע עד מתחת לברך. בשלג הראשון תקבלו כולכם תמונות. ועכשיו רק צריך למצוא מגפיים טובים לשנינו ואנחנו מסודרים.

בראש השנה
שנה טובה ומתוקה לכולם וחג שמח.
זאת השנה הראשונה שבה אני חוגגת את ראש השנה ואת כל חגי-תשרי ביבשת נפרדת. בשנה שעברה חגגנו עם המשפחה של אלון בזמן שההורים שלי ציינו את ערב החג עם המחותנים, ההורים של גיסי. גם זה היה תקדים יוצא דופן, שכן אני תמיד נמצאת בראש השנה עם המשפחה שלי, הגרעינית, ועדיין – היינו בישראל.
קבעתי עם אחותי דייט לשיחת סקייפ לכבוד החג. איחלנו שנה טובה וקצת קשקשנו ואני נשארתי עם חצי תאוותי בידי. זה לא מרגיש באמת חגיגי. אנחנו מוזמנים הערב לארוחת חג בבית של פרופסור מהחוג למדע המדינה. אשתו יהודיה והוא הזמין את אלון כבר בשבוע הראשון ללימודים. מצד אחד, זה משמח ונחמד ונעים להרגיש מוזמנים ורצויים. מצד שני, אני לא מצליחה לדמיין איך זה לחגוג את ראש השנה לא בעברית, לא בישראל, לא בקרב המשפחה. הייתי אומרת שאני סקרנית, אבל אני בעיקר חוששת. אני מקווה שארוחת הערב כן תצליח לתת לי קצת תחושה של חג. עוד לא החלטתי מה ללבוש.

יש לי עוד המון מה לספר, לכתוב ולעדכן, אבל כבר על העניין פה נהיה ארוך מדי. אז אני מפצלת את סיפור הלחם הראשון לפוסט נפרד והיתר פשוט יחכה. טוב?

4 תגובות:

  1. בקשר לעייפות. זה קורה וזה בסדר, וזה משתפר אבל קצת מזה יכול להישאר איתך חודשים ארוכים. לא זוכר אם סיפרתי לך את תיאוריית ה-CPU שלי
    תחשבי שהמוח שלנו עובד כמו מעבד ראשי. במחשבים, כשהמעבד לא עסוק באופן מלא, הוא עושה idel cycles, והוא לא מתחמם.
    מה שקורה בארץ זרה זה שבגלל זרות השפה וזרות הסביבה באלפי גורמים קטנים ו"מפעילים" אחוז מעגלי המנוחה של המוח יורד משמעותית ונוצרת עייפות קוגניטיבית שהיא תוצאה של כל זמזומי הרקע.
    כשמתרגלים זה עובר, או לפחות יורד לרמה פחות מורגשת.

    השבמחק
  2. אני מחבבת את התיאוריה שלך :)
    אני גם מרבה להשתמש במושגים השאובים מעולם המחשוב. אומרת שאני hibernating וכאלה. נו, אפילו היה לי פה פוסט שקראו לו system overload :)

    אבל מה שאמרת בהחלט יעזור לי להרגיש פחות אשמה לגביי זה שישנתי עשר שעות בלילה אחרי יום שכל מה שעשיתי בו הוא לכתוב שני פוסטים, ללכת לקניות וללכת לארוחת ערב-חג (עם דוברי אנגלית).

    השבמחק
  3. חנויות יד2 יש בסביבה שלכם?
    פה זה הולך חזק כי רב האוכלוסיה פה גם עניה וגם "סביבתית" (נגיד, אם מישהי קונה לילדים שלו מגפיים חדשים לכבוד החורף היא מצרפת לזה הסבר למה היא לא התארגנה על משומש. קרה לי כבר יותר מפעם אחת).
    קיצור,
    סכום זה מוצר מתכלה אצלנו, כמו גם כוסות (יש לנו שק עבה בחניה שכל תפקידו לקלוט כלי זכוכית שבורים ואם הוא לא מלא זה רק בגלל שהוא כבר שק שני בתפקיד). אז כשמפלס הכפיות (נניח) יורד אל מתחת לקו האדום אנחנו עוצרים בחנות כזאת וקונים צרור. כמובן שכל כפית היא אחרת וזה לגמרי מלא חן.
    כנ"ל כוסות (האמת היא שעוד לא מצאתי כוסות חדשות שימצאו חן בעיני. רק במשומשות יש יפות).
    בפעם הבאה שחסרים לך כלי בית...

    נעמה

    השבמחק
  4. כנראה שעוד לא הזדמן בדרכך הפוסט על ה-PTO, חנות היד השנייה המופעלת ע"י בתי הספר הציבוריים של א"א וכל הכנסותיה קודש להם - או כמו שאני אוהבת לקרוא לה, ביתי השני :)
    ויש גם את הסלביישן ארמי, שהוא קצת פחות מאמם אבל גם אחלה מקום לנבירות. אז ב-PTO קניתי ארבעה כפיות מדהימות לפני כמה זמן. לאחרונה, כל חיפוש שלי אחרי משהו-כלשהו מתחיל שם. רק אח"כ מחפשת יד ראשונה. אבל באופן כללי אני ממש מרסנת את עצמי כי אין לנו כסף לאקסטרות עכשיו. מחכה שאתחיל לעבוד. לא כדי לבזבז, כדי לקנות מעט בלי להרגיש רע לגביי זה.

    אני מאוד בעד שימוש חוזר ומחזור ומאוד שמחה שאני בסביבה מאוד מאפשרת לזה. הרבה יותר מהארץ. מאוד שמחה שבמטבח יש לנו שלושה פחים ושחזרנו לקמפסט (אצל ההורים שלי מקמפסטים והיה לי מאוד קשה להתרגל לזה שבבתים אחרים - לא).
    כבר הודעתי לאלון שמבחינתי כשיגיע הילד הראשון, כמה שיותר hand me downs יותר טוב.

    השבמחק